"אני לא רוצה לשנות את העתיד. ההווה מספיק, מה עתיד? כואב לי הראש רק מהמחשבה עליו" אמרתי לחברי, דונטה, כששנינו הסתכלנו על הולוגרמת ההודעות השכונתית, שבדיוק הכריזה "קבוצה חדשה יוצאת לשנות את העתיד! אין הרשמה מוקדמת".
"גם כשאתה מסתכל ישירות אל השמש כואב לך הראש. והשמש זוהרת, מסמלת שמחה ואופטימיות"
זה היה המשפט הראשון שאמרה לי שירה, בקולה הגבוה והנלהב, שתפס את תשומת ליבי מיד. היא עמדה מאחורינו, איני יודע כמה זמן, לפני שהתפרצה לשיחה.
חיפשתי את המילים הנכונות כדי להגיב. חשבתי על זה שכשאני מסתכל ישירות אל השמש אני מתעטש, אבל העדפתי שלא לסתור את דבריה. פחדתי ליצור רושם ראשוני לא מחמיא בפניה.
אז לא אמרתי כלום.
וזה היה מושלם, כי זכיתי לקבל ממנה את המשפט השני, "ועכשיו תצטרך לבוא איתי לתפוס את השמש, כדי להחזיר לך את האופטימיות"
ואז היא הלכה.
נשארתי עם דונטה להסתכל על הולוגרמת ההודעות, אבל לא נראה שקרה אירוע מעניין בשאר תחומי העניין בעיר. פה גילוי של כוכב חדש להתיישבות, שם המצאה חדשה לחיסכון זמן בלמידת אלקטרוניקה, אבל שום דבר מרגש במיוחד.
לאחר מכן חזרתי לביתי. דונטה הגיע אליי בדיוק כשסיימתי לאכול. לדונטה תמיד הייתה בעיה עם האוכל שלי, הוא לעולם לא ישב איתי לארוחה, אבל לא נעלבתי כל עוד הוא נהנה בחברתי בשאר הזמן.
"מה אתה חושב על האישה הזאת שקפצה עלינו היום?" דונטה שאל אותי בישירות, מלווה בחשדנות. דונטה תמיד היה ישיר, הוא ידע בדיוק מה אני חושב.
"תראה, היא מאוד לא סטנדרטית" עניתי.
"אתה מוטרד ממנה. היא בראש שלך."
"ברור שהיא בראש שלי, לא בכל יום אתה פוגש אנשים שפונים אליך ברחוב. זה מאוד מיוחד, מאוד מוזר. אני מרגיש שהגוף שלי מספר לי עכשיו על כל מה שהפסדתי בחיי. מתעוררים בי יצרים שלא הכרתי עד היום"
דונטה השפיל את ראשו ומלמל "אני לא מרגיש כמוך, אבל אולי העובדה ששירה התעלמה ממני, היא שגרמה לי להרגיש כלפיה עוינות".
פתאום, דונטה הישיר מבטו אליי ואמר בקול תקיף "אתה לא באמת חושב להצטרף אליה?"
הסמקתי. לא הצלחתי לענות לו.
דונטה כעס וצעק עליי "אתה מתכוון! ידעתי! אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אתה לא יודע מה יש לה, היא יכולה להיות הבת של השטן ולקחת אותך לסיור בגיהנום מחר. כחבר היחיד שלך, אני שם ווטו. אני לא נותן לך ללכת לשם לבד."
התקרבתי אל דונטה ואמרתי לו לאט "לא תכננתי ללכת לשם לבד, תכננתי לקחת אותך איתי. חשבתי שתתלהב כמוני. לא נמאס לך מהחיים המשעממים? אתה לא מרגיש מה שאני מרגיש?"
"לא. וכן. אני לא מרגיש כלום ומרגיש את כל הרגשות שלך בו זמנית." דונטה אמר לי בפשטות.
ואולי זה לא היה פשוט כמו שהוא ניסה לגרום לזה להישמע.
"אתה בא איתי, אנחנו מתחילים לחיות. אתה צריך את זה יותר ממני" אמרתי ופניתי לכיוון קפסולת השינה שלי.
"אני לא צריך את זה, אבל אני אבוא איתך, כמו שאני בא תמיד." דונטה אמר בקול רגוע. הוא היה חבר מאוד נאמן.
רציתי לחבק אותו, אבל העדפתי לפנות לקפסולת השינה. מלמלתי "תודה" ונכנסתי. ביקשתי ממנה, מקפסולת השינה שלי, להעיר אותי למחרת, מוקדם בבוקר. בחרתי את הנעימה השמחה ביותר כשעון המעורר, כי צפיתי שמחר יהיה יום שמח.
אולי קשה לכם להבין את זה, איני מכיר עדיין מספיק טוב את אורח החיים אצלכם, אבל אף פעם לא עזבתי את גבולות העיר ולכן התרגשתי מאוד. דבר זה לא היה מקובל פה. וכנראה שמשהו בכל סיפור ההרפתקה הזה משך אותי. או שזאת בכלל הייתה שירה? בכל מקרה לא היו לי תכניות טובות יותר לזמן הקרוב, אז הלכתי עם הלב. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהלכתי עם הלב וההרגשה הייתה מיוחדת וחופשית.
בבוקר דונטה חיכה לי ליד קפסולת השינה שלי. ארזנו את מעט הדברים למסע ויצאנו. פגשנו את שירה בנקודת המפגש, כדי לתפוס את השמש. כשהגענו לנקודה, היינו אני, דונטה ושירה. גם לאחר שעתיים של המתנה, נותרנו רק שלושתנו. אמנם חשדתי ואף הבנתי שגם דונטה לא מרוצה מהעניין, אך בכל אופן יצאנו לדרכנו, להרפתקה ביערות הסבוכים שבאזור החיצוני, מעבר לגבולות העיר. החוק הראשון של שירה היה – אסור להביא את המֶהָלֵך האוטומטי או כלי גורר ניוון אחר, כך קראה להם. בעצם, אהיה הוגן ואספר שהחוק הראשון היה "לא מדברים על תפיסת השמש", אבל נראה שזאת הייתה בדיחה פרטית שלה. היא אמרה לי בהמשך שמדובר בסלנג חוקים מפורסם של לפני 200 שנה, עוד בכדור הארץ. היא נורא קנאה בחיים בתקופה ההיא. אני לא הבנתי אותה, אבל החיוך שלה כשדיברה על אותה תקופה, היה שווה את זה. בכל אופן, הייתה רשימה שלמה של "חוקים" ששירה קבעה לנו. אני לא זוכר באמת את כולה. הרעיון הוא החשוב. המטרה הייתה שנסתמך על החושים בלבד. נחזיר לעצמנו את האינסטינקטים הבסיסיים של האדם. מעבר לחוק האנטי טכנולוגיה, היינו חופשיים. כך שירה ראתה את העולם וכך רצתה שגם אנחנו נראה אותו.
————————————————————————————–
יצאנו משערי העיר. לא היו שומרים, רק שער נעול. שירה ביקשה ממני לשים את טביעת האצבע שלי על לוח השער, כדי שייפתח. דונטה לחש לי "אל תעשה את זה! ככה היא תוכל להאשים אותך בבריחה שלנו!"
אבל עשיתי את זה. לא יכולתי להרשות לשירה לחשוב שאני מפחד. היא הוסיפה ואמרה "זה לא עובד עם שלי, הם הבטיחו לסדר את זה."
אז יצאנו מהעיר. התחלנו במסע.
"אתה חושב שנצליח?" שאלה אותי שירה.
"אני לא בטוח שאני יודע מה המטרה שלנו" אמרתי.
בתוך עצמי ידעתי שאני מפחד מהלא נודע. לא הבנתי לאיזו משלחת הצטרפתי. לא ידעתי איך לקרוא לזה אפילו, היינו שלושה אנשים בסך הכל. זאת משלחת? זאת קבוצה? הייתי מבולבל ובפעם הראשונה בחיי לא יכולתי לצפות את הצעד הבא.
שירה צחקה, שמה את ידה על כתפי כדי לעצור אותי ועברה לעמוד מולי. "קח" היא אמרה ושלפה ספר בלוי וקטן מתוך התיק שלה.
כמובן שלקחתי אותו, כי לא ידעתי איך להגיד לה לא, אבל הייתי חייב לשאול "מה יש בו?"
"כל מה שתרצה שיהיה. אפשר לקרוא לו ספר המוטיבציה. או שאולי תעדיף לקרוא לו הספר האסור? הוא יענה על כל שאלותיך, אם רק תדע מה לשאול אותו"
אז השאלה שבחרתי, הייתה לשאול את הספר מה כתוב בו. אם זה נשמע לכם בנאלי, אתם צודקים. אבל כזה הייתי, בנאלי ובעל מחשבה מקובעת, כמו כל בני האדם שהכרתי. פתחתי אותו בהזדמנות הראשונה שבה עצרנו. התקדמנו כבר חמישה קילומטרים אל תוך היער וזה היה זמן טוב לעצור במקום מוצל, ליד עץ גדול. לא מקום טוב לתפוס בו את השמש, אבל מקום מוצלח לעצירת התרעננות וקריאת ספר.
"בכוכב שלנו, בו בני האדם חיים כבר 200 שנה, רע לי. גיליתי היום שהבניין שלי היה פעם בית ספר והדירה שבה אני גרה, הייתה בעברה כיתה. אבל לא כיתה וירטואלית, כפי שקיימת היום. כיתה שבה התלמידים נפגשים אחד עם השני לשיעור. אנשים שרואים אנשים אחרים! תמיד הרגשתי צורך לצאת מהבית, לראות אנשים, אבל אין את מי לראות. כשמסתובבים בחוץ, מרגישים את השממה. אם אנשים מסתובבים, הם תמיד הולכים בעזרת המֶהָלֵך האוטומטי, שמכוון אותם ברחוב. כך הם "מנצלים" את הריכוז והזמן שמבוזבז על הליכה, בעבודה, לימודים, או סתם סידורים. אני לא מבינה את האנשים האלה. הם נראים כמו מתים מהלכים. החלטתי לבנות עולם חדש. בינתיים אני קטנה מידי לבנות עולם חדש, אז אני לפחות אחלום עליו, אחשוב ואתכנן הכל בספר הזה שמצאתי במוזיאון ההיסטוריה שלנו ומייצג בשבילי את כל מה שהיה פעם, כשאנשים היו חיים באמת. הוא היה ריק מתוכן, דף לבן להתחיל בו חיים חדשים. מי יודע, אולי יום אחד אזכה להגשים את העולם שלי. אם לי כבר יהיה מאוחר מידי, אז לטובת עוד אנשים כמוני שרוצים עולם אחר."
רציתי להמשיך לקרוא, אך שירה כבר הייתה על רגליה כדי להקים אותי בהפתעה. "קדימה, ממשיכים." היא אמרה. קצת דאגתי לדונטה. נראה שהוא לא אהב את שירה במיוחד. הם לא דיברו במשך כל ההפסקה, ממש התעלמו זה מקיומו של זו. אבל ידעתי שקשה לו עם אנשים חדשים, אז הנחתי לזה והחלטתי שהזמן יעשה את שלו. העיקר שהוא איתי. דונטה תמיד הרגיע אותי בנוכחותו.
כשהתחלנו ללכת, שירה פנתה אליי "ראיתי שקראת את הספר. מה דעתך?" היא שאלה באושר.
"אין לי מושג" אמרתי לה את האמת.
היא צחקה ואמרה לי "אז תחשוב על שאלה טובה יותר".
שירה הובילה את הדרך ונראתה שקועה במחשבות, אז אני ודונטה ניצלנו את הזמן לשוחח מאחור.
"דונטה, אני חושב שאתה צריך לקרוא את הספר" אמרתי לו.
"בזבוז של זמן. פשוט תספר לי את הדברים המעניינים" הוא ביקש.
אז סיפרתי והוספתי הסתייגות לבסוף "שתדע לך, לקרוא את זה היה משכנע אותך טוב יותר ממני"
"אם אינך יכול לשכנע אותי, איך אתה מצליח לשכנע את עצמך? למה אנחנו עושים את כל זה? מה מפריע לך, תר?" הוא שאל אותי. או שנכון יותר להגיד, התקיל אותי.
"מפריע לי שאני מרגיש שאני כלי. מתי עשיתי משהו משמעותי? אני חי חיים קבועים, אני עושה דברים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. ובשביל מי? אני אפילו לא יודע! מתי הרגשת שעשית משהו בשביל עצמך דונטה? אנחנו מחונכים מגיל קטן להיות עצמאיים עד לרמה שאנחנו לא מדברים אחד עם השני על כלום, לא משווים את החיים שלנו, לא מדברים. כל אחד עובד עם העיניים מכוסות ולא יודע מה מצבו בחברה. כל אחד משלים עוד אבן בבניין הגדול שנבנה על כולנו ולא בשבילנו" הסברתי לו. אני בטוח עד היום ששירה שמעה אותי, אבל העדיפה שלא להתערב. היא כנראה פשוט שמחה בשקט, לשמוע איך היא שינתה את כיוון המחשבה שלי.
"על מה אתה מדבר? כולנו עובדים בשביל מטרות שהוחלטו על ידי החכמים הבין כוכביים. לכל עיר יש את ייעודה וכל אחד מאיתנו עוזר להגשים את החלום. איסור ההשוואה בין בני האדם הוא הכרחי. אם כל אחד יידע מה תפקידו, נתחיל לקנא ולהרוס את כל מה שבנינו. יש מערכת, היא מתפקדת נהדר ותראה את כל ההישגים שבני האדם הגיעו אליהם ב-300 השנים האחרונות. פעם לא היו לנו מטוסים, היום אנחנו שולטים בגלקסיה כולה. אתה רוצה אנרכיה ואני לא מוכן לתת לשירה להכניס לך דברים כאלה לראש! אתה מסתכל עליה ושוכח מההיגיון. אתה רק חושב איך לגרום לה לחייך אליך. תצא מזה! נוצרנו בעולם הזה, גדלנו ביחד ואני מעולם לא זוכר אותך כל כך חסר כיוון. כל כך הרסני." דונטה כמעט בכה. הוא דאג לי, באמת היה לו אכפת. הוא הכיר אותי טוב מידי.
האמת היא שלא ידעתי להחליט מי מהם צודק. הרגשתי מבולבל. זה היה הרגע הראשון שבו הרגשתי שאני צריך לבחור צד. דונטה, או שירה. אמרתי לדונטה שאני צריך לחשוב על זה והוא נתן לי את המרווח כדי לחשוב. דונטה היה חבר אמיתי, אין ספק.
————————————————————————————–
את אותו היום סיימנו ליד אגם. הרגשתי מאוד עייף, כי הלכנו הרבה מאוד. בדרך כלל, ההליכות שלי הסתכמו במעבר בין החדר שלי לחדר של דונטה, שגר לידי. לא הייתה סיבה ללכת יותר מזה. פעם ביום היינו הולכים, אני ודונטה, להסתובב בעיר. וגם את זה עשיתי רק בגלל החוק שמחייב אותך ללכת ברחוב מספר שעות ביום, כדי לא לאבד את יכולות המוטוריקה. בדרך כלל העדפתי להשתמש בפורטל הביתי, אם בכלל הייתה סיבה לצאת. הכל היה אוטומטי. הכל הגיע לבד. העולם היה פשוט וקל.
תהיתי בדבר הספר של שירה. מעולם לא חשבתי על העולם שלנו כך ונראה שהספר מבטא את מחשבותיה. מכיוון שהיה לי קשה לבחור בין הצד של דונטה לצד של שירה, בחרתי לשאול את הספר, למרות שהוא היה קצת משוחד. "מי צודק, ספר יקר?" שאלתי בקול רם ופתחתי בעמוד שבו עצרתי בפעם שעברה. הספר בחר שלא לענות לי באותו הלילה, אך לימד אותי מספר דברים חשובים אחרים, על העולם של לפני 200 שנה, כשכולם עוד חיו בכדור הארץ. היום רק העשירים מחזיקים בחלקות על כוכב הבית. יום אחד אני חולם לטוס ולראות אותו מקרוב ולא רק בסרטי הלימוד. ככה מחנכים אותנו. כל אדם חייב לראות את כדור הארץ פעם בחיים.
שירה אמרה לי באותו הערב, כשישבנו ליד האגם, שהיא שמחה שבאתי איתה. חייכתי לעצמי. שירה טענה שכדור הארץ לא מאוד שונה מהמקום שבו אנו חיים ושכל החינוך שאנו מקבלים בנושא, הוא רק דרך של עשירי הגלקסיה לגרום לנו לרצות לשלם להם כסף על הטיסה והסיורים שם. היא נשמעה משכנעת. הבטחתי לה שלא אבזבז את כספי, למרות שלא הייתי בטוח בזה בתוך ליבי. המסע לכדור הארץ עדיין היה נשמע מרגש. אבל כרגע העדפתי לשמור את המידע הזה לעצמי. כשמכירים אנשים חדשים, אתה מעדיף לא לפתח ריב. אתה נותן להם להציג בפניך את כל העולה על רוחם ומהנהן, בתקווה שתתפתח הרגשה ששניכם מבינים אחד את השני, משדרים על אותו גל. בעתיד אולי תפתחו על כך דיון, אם יהיה בזה עוד טעם.
חשבתי על הספר שלה שוב. הוא כתוב בכתב יד, כמו כל הכתבים ההיסטוריים. חשבתי על האפשרות שהיא כתבה אותו בעצמה. אפשרות הגיונית מאוד, הנחתי. יצר ההרפתקנות שלה מתיישר עם העובדה שהספר הגיע בדרכים מסתוריות מהמוזיאון ההיסטורי לידיה, מלא בהשקפות עולם חתרניות. כשאני חושב על זה עכשיו, לכתוב ספר כזה לא שונה במיוחד ממה שאנחנו עושים כרגע.
הסתכלנו על התפוחים שאספנו בדרך, לארוחת הערב. דונטה ושירה נהנו מהתפוחים, כמובן בלי להראות את זה אחד לשני. אני פחות נהנתי. שירה הסתכלה עליי וראתה את חוסר שביעות הרצון. היא צחקה ואמרה "לפעמים אתה אוכל כמה תפוחים רקובים מהסל, רק כדי להנות בסוף מתפוח טעים במיוחד" ולא יכולתי שלא להסכים.
כשאני חושב היום על המשפט הזה, אני מבין כמה מבוזבז היה להשתמש בו תרתי משמע ולא כמטאפורה, אבל אני נצמד לאמת.
כאשר הלילה כבר ירד, היינו רק אני ושירה. דונטה כנראה עדיין נתן לי את המרווח לחשוב. היינו אחד ליד השנייה על שפת האגם ונרדמנו. באמצע הלילה התעוררתי והסתכלתי לידי. עדיין לא ראיתי את דונטה, אבל ראיתי את שירה. היא הייתה יפה באור הירח. לא הייתי בטוח מה אני מרגיש כלפיה, עם זאת המצב החל להתבהר. ושירה, כאילו הרגישה את מבטי, פקחה את עיניה. המשפט הבא שלה הפתיע גם אותי.
"ידעת שעד סוף המאה ה-17, בכדור הארץ היה מקובל לישון בחלקים? הלילה נמשך 12 שעות ועוד לא הומצא החשמל, אז היו ישנים מרדת החשיכה שינה של שלוש עד ארבע שעות, אחר כך ערים לשלוש עד ארבע שעות ואז שוב חוזרים לשינה עד הבוקר. אולי אנחנו צריכים לנסות את זה גם. בוא, נצא לנצל את שעות הבילוי של אמצע הלילה"
אמרתי לה שאני לא רוצה להיעלם לדונטה והיא הבטיחה שלא נתרחק. אז הלכתי, כי לא באמת יכולתי שלא.
————————————————————————————–
שירה קפצה עם בגדיה לתוך האגם. היא לבשה שמלה ירוקה קלילה, שהקנתה לה מראה של שושנה במים. קפצתי אחריה. העברנו את הזמן במים במשך שעה. דאגתי לדונטה, כי הוא לא חזר. חשבתי שאולי הוא כועס עליי, או מאוכזב ממני. שירה הרגיעה אותי שזה נורמלי שאנשים ילכו לחקור את היער. אנשים כמונו לא רגילים להרגיש חופשיים והגנים הפראיים שלנו נולדים כרגע מחדש. אנחנו כמו תינוק שלומד ללכת בפעם הראשונה, כך אמרה לי. במשך כל הזמן הזה חשבתי טוב מאוד על מה להגיד לה. לא הכרתי אותה מספיק ורציתי להישמע חכם. רציתי להישמע מעניין. רציתי ששירה תרצה להקשיב גם לי ושהשיחות שלנו לא יתנהלו כמונולוג. כמובן ששוב התוצאה של כל זה, היא שלא אמרתי דבר. אך שירה דיברה הרבה ואני הקשבתי ונסחפתי עמוק אל עולמה. שמעתי הרבה תיאוריות על העולם של פעם ועל הספר שהייתי בעיצומו. היא הבטיחה לי שזה עולם טוב יותר ושאני רוצה לחיות בו. איני חושב ששירה חשה בעיה עם העובדה שהיא היחידה שסיפרה סיפורים. נשמע שהיא חיכתה לזה הרבה זמן ואני הייתי אוזן קשבת ששימחה אותה.
לבסוף, החלטתי לשאול אותה שאלה "למה בדיוק התכוונת כשאמרת שאנחנו יוצאים לתפוס את השמש?"
"ניסית פעם?"
"לתפוס את השמש?"
"כן"
"למה שאנסה לעשות דבר כזה? זה הרי בלתי אפשרי" ותוך כדי שדיברתי, כבר הבנתי מה כוונתה.
שירה פשוט חייכה אליי וטבלה את ראשה במים. כשיצאה אמרה "אתה תלמד לשנות את הגישה הזו. אם שם נמצא האושר, אתה תגיע אל השמש. אין בלתי אפשרי מבלי לנסות"
הנהנתי.
"איך אתה מרגיש עכשיו?" היא שאלה
"שמח"
"לא מספיק טוב. מה היית רוצה?"
"שהרגע הזה יימשך"
"אתה חושב קטן מידי, לטווח קצר מידי. אתה חופשי, מה היית עושה עכשיו?"
ופתאום הבנתי מה אני רוצה לעשות עכשיו. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להרוס את הכל. בהיתי בשירה זמן ארוך מידי מבלי לעשות דבר, מה שגרם לה להתחיל להתרחק. הפעם כבר לא הרשתי לעצמי לשתוק, הייתי חייב להגיב. לכן, אמרתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש. "הייתי מנסה להבין את המטרה שלנו ולהגשים אותה" אמרתי בביטחון.
המבט של שירה לא היה נראה מרוצה במיוחד. היא לא התרשמה מהתשובה שלי. "המטרה שלי שונה משלך" היא אמרה לבסוף.
"איך את יודעת?"
"כי אינך יודע מה המטרה שלי. ואני גם די בטוחה שאינך יודע עדיין מה המטרה שלך"
"המטרה שלי? אני עוקב אחרייך מתחילת היום. אני קורא את היומן שלך, אני מנסה לרדוף אחרי השמש, אני מנסה להבין איך העתיד שלנו אמור להשתפר בזכות מסע של שלושה אנשים ללב יער. להבנתי, המטרה שלי היא להבין מה המטרה שלך"
"אם כך, בהמשך תוכל להשלים את המטרה שלך. אך הרשה לי להביע את דעתי, המטרה שלך חסרת כל השראה."
"איך תהיה לי השראה? בעולם שלנו הכל מנוכר כל כך. הכל ממוחשב. הכל מתוכנת. יש רק נכון ולא נכון. לולאות אינסופיות של מצבים קבועים מראש. כל מה שאני יכול לחשוב עליו כרגע זה עלייך ועל חוסר המידע שיש לי עלייך. מי את, שירה?" שאלתי אותה ותוך כדי דיבור כבר הבנתי שהיא מתחילה לשנות אותי. ידעתי שאני מתרחק מדונטה ומתקרב לשירה. נרתעתי והרגשתי שאני צריך לקחת צעד אחורה, כדי לחשוב לשם שינוי.
"אתה מקשיב לעצמך?" היא שאלה
"בדרך כלל לא, למען האמת. זה די קשה לדבר ולהקשיב בו זמנית." אמרתי
"חבל, כי אתה נשמע שונה מאוד מהצורה שבה התבטאת אתמול. אתה מבין טוב יותר את העולם שלך. אתה מבין למה אנחנו יוצאים לרדוף אחרי השמש. זה נהדר"
חייכתי אליה ואמרתי "את מתחמקת. אולי אני צריך פשוט לשאול את הספר מי את."
"תנסה."
אבל פחדתי לנסות. רציתי למצוא מקום מבטחים ובמהירות, כי השיחה לא הלכה כמו שקיוויתי. שחיתי אל שפת האגם בחזרה ושאלתי אותה תוך כדי "הוא יידע להגיד לי גם מה המטרה שלך?"
והיא לא ענתה. אולי בכלל לא שמעה אותי ואולי התעלמה.
חזרנו לשפת האגם אחרי שלוש שעות של שיחה ושחייה. דונטה היה שם גם, שמחתי לראות אותו. כבר 22 שנה שאנחנו גרים אחד על יד השני, גדלנו יחד וחיינו יחד ואנחנו הדבר הקרוב ביותר שיש לכל אחד מאיתנו למשפחה. לא זכור לי רגע בחיים בלעדיו. פתחנו שלושתנו את השמיכה הגדולה של שירה ונרדמנו במהרה, ממש כמו במאה ה-17…
————————————————————————————–
בבוקר התעוררנו בתוך כלוב עץ. איני יודע איך אתם רגילים להתעורר, אבל אותי זה מאוד הפתיע. דונטה ושירה עדיין ישנו. הערתי את שירה ראשונה והיא הסתכלה סביבה ומיד החלה לבחון את הכלוב בסקרנות. בחנתי את תנועותיה. לפני שהספקתי להעיר גם את דונטה, היא אמרה לי "תר, תראה, הספר ענה לך!". לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל זה הדבר האחרון שהטריד אותי. הערתי את דונטה והוא צעק לעזרה.
לא לקח הרבה זמן עד שהתאספו סביבנו מספר אנשים. כחמישים אנשים היו שם. או שאולי מאה? אף פעם לא הצטיינתי בהערכות האלו. האמת היא, שהם היו הרבה והם היו נראים די נחמדים, יחסית לאנשים שהחליטו, לפני מספר לא רב של שעות, לשים אותי בכלוב בזמן שישנתי. הם היו נראים כמוני, אך מוזנחים יותר. הם לבשו מכנסיים וחלקם אף חולצה. אחרים העדיפו להסתובב ללא חולצה, גם בנים וגם בנות. הבגדים שלהם היו בלויים. הריח שנדף מהם היה של זיעה. נראה עליהם שהם עברו הרבה. אולי היו עבדים, כך חשבתי, בלי להעליב אף אחד. שמעתי על עבדים בשיעורי היסטוריה ומעולם לא יצא לי לראותם מקרוב. בכל מקרה, שמחתי לראות אותם מחייכים לכיווננו.
המבוגר שבהם ניגש אלינו, פתח את שער הכלוב והוציא את שירה, תוך שמירה על שקט מופתי. שירה לא התנגדה ושמרה על שקט וקור רוח, בזמן שנלקחה וארבעה מהעבדים כיסו את הכלוב ביריעת בד והשאירו אותי ואת דונטה לבד, בחושך המוחלט. ובמשך עשר דקות לא החלפנו מילה. רק ישבנו שם, כל אחד עם מחשבותיו שלו.
"אני מרגיש מאוד מוזר" אמרתי לדונטה לבסוף
"ברור. איך חשבת שלהיות כלוא אמור לגרום לך להרגיש?"
"אני לא מדבר על הכלוב. אני מדבר על שירה. היא חסרה לי"
"או שאולי אתה סוף סוף מתחיל להיגמל ולחזור לעצמך" דונטה אמר בקול שהחביא בתוכו תסכול רב.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי בקול מבולבל
"אני אשאל אותך את זה שוב. למה יצאנו למסע הזה בכלל? למה היינו צריכים את זה? נסחפת אחריה בלי שום סיבה הגיונית. אני פה איתך, כפי שתמיד הייתי וכפי שתמיד אהיה, אבל אני העדפתי את המצב הקודם. פעם לא היית מבזבז את זמנך בשיטוטים חסרי מעש ביער. עד אתמול לא היית חושב על דברים כמו חופש, לא היית מפקפק ברעיון של המסע חזרה הביתה לכדור הארץ. עד אתמול היינו אנשים עם שאיפות, עם קריירה שמתחילה להתפתח, עם עתיד מלא בלימודים ועבודה בשביל להגשים את המטרה הבין כוכבית של בני האדם. פעם היית מתייעץ איתי על הכל. ובתוך יום אחד החלטת שאתה בן אדם שונה. היא סיממה אותך, היא פגעה בך! אתה לא רואה את זה? תראה לאן הבאת אותנו, עם ההליכה העיוורת שלך אחרי שירה והרגשות שלך."
"דונטה, אני חושב שאתה מקנא. יש משפט עתיק, עוד מהימים שבו האדם חי בכדור הארץ, שאומר שלעיתים העזרה הכי גדולה שאדם יכול לקבל, היא לעזור למישהו אחר. תאמץ את זה. אולי אם תבחר לעזור לי, לתת לי לפעול קצת ולחיות יותר, תוכל גם לעזור לעצמך."
"אתה מדבר שטויות. אתה התאהבת. נפלת קורבן לטריק הישן בהיסטוריה האנושית. אתה לא מסוגל להגיד לה לא"
"אני לא התאהבתי, אתה זה שמדבר שטויות. כל מה שהיא אומרת נכון, אני בוחר בדרך שלה, לא בה."
"התאהבת במקל" דונטה אמר בנחרצות
"מה?" לא הצלחתי לעקוב אחרי קו המחשבה של דונטה.
"נעמיד את זה במבחן. היא הלכה עכשיו, נכון?"
"הם לקחו אותה. מי יודע אם היא עדיין בחיים בכלל?" התעצבנתי עליו.
"בהנחה והיא בחיים, אם היא תחזור אליך- הרווח כולו שלך. זכית בבומרנג. אבל אני אומר לך, היא לא באמת מסתכלת עליך. רק על עצמה. אתה התאהבת בסתם מקל. תבחר אם אתה הולך אחרי המקל או אחרי חברך הנצחי"
"היא בכלל זאת שזקוקה לעזרתנו! אתה יודע מה הם יכולים לעשות לה עכשיו? אתה יודע מי הם בכלל? כי אני מפחד. אני רוצה לחשוב על תוכניות לשרוד, בזמן שאתה מבזבז את הזמן שלנו על ביקורת שלא תקדם אותנו לשום מקום" צעקתי על דונטה כמו שלא צעקתי עליו מעולם.
אני חושב שבכלל, בכל שנות חיי, לא צעקתי ככה. התעצבנתי על דונטה. רציתי לראות שוב את שירה. רציתי שהכל יחזור לאתמול, באגם. ואז שתקתי. וגם דונטה שתק.
לאחר זמן מה נרדמתי וקיוויתי להתעורר במיטה ולקוות שהכל היה רק סיוט אחד גדול.
————————————————————————————–
כשקמתי, להפתעתי, גיליתי שהספר של שירה עדיין בתיק שלי. החלטתי לנצל את הזמן בקריאה של עוד כמה עמודים. בעמוד הבא מצאתי מכתב של שירה. איני יודע מתי הספיקה להכניס אותו לשם, אך קראתי אותו בשקיקה.
"תר, שלום, כאן שירה כותבת לך.
שאלת אתמול את הספר "מה המטרה של שירה? מי היא?" אז עכשיו תזכה לקבל את התשובה. עכשיו הספר יענה לך."
עצרתי לרגע את קריאת המכתב ונזכרתי בצעקה של שירה כשהתעוררנו. היא אמרה שהספר ענה לי. היא ידעה שהמכתב כבר פה. ראיתי אותה נרדמת והערתי אותה בעצמי. מתי היא הספיקה לקום ולהחביא את זה? הכל היה מוזר וידעתי שמשהו פה לא מסתדר לי. המשכתי לקרוא כדי לנסות לקבל תשובות.
"מי אני? אני אחת מהם. האנשים שלכדו אותנו עכשיו. אותך. אנחנו קבוצה של אנשים, שגדלה מיום ליום. אנשים כאלה יש בכל אחת מקבוצות הכוכבים שבהם יש בני אדם. כל יום אנשים עוזבים את הערים הגדולות, כדי לחוות חיים חדשים. אנחנו קהילה שגדלה ולבסוף תפיל את משטר העשירים הבין כוכבי. הספר הזה שקראת, נכתב לפני בערך 50 שנה והיה הזרז הראשון להקמת ההתנגדות. השגתי אותו מאמא שלי, שהייתה ממקימי המושבה החיצונית שלנו. אני שומרת עליו יום יום. הוא התורה שלי, הוא המוטיבציה שלי. הוא הספר שאסור שיגיע לידיים הלא נכונות, הוא שומר עליי מלאת תקווה. פעם בחודש, אחד מאיתנו יוצא לעיר כדי להביא מגוייסים חדשים. זאת הפעם הראשונה שלי ואני מתרגשת מאוד שנפלתי דווקא עליך. אתה טיפוס מעניין ומסקרן. ועכשיו תורי לשאול אותך שאלה.
כן, אתה, תר. כמה זמן אתה כבר מדמיין את דונטה? מאז שאתה זוכר את עצמך?
אני יודעת, אתה שואל את עצמך "מי זאת המשוגעת הזאת? מה היא רוצה ממני?", אבל תחשוב על זה רגע. יש סיבה שדונטה לא פנה אליי מעולם. יש סיבה שהוא מונע ממך להקשיב לי. מתי ראית את דונטה מדבר עם מישהו שהוא לא עצמך? האם אי פעם דונטה עשה משהו בלעדיך? תחשוב על הוכחה אחת שאני משקרת לך. לא תמצא כזו, כי אני לא משקרת. העולם הנורא שבו אתה חי גרם לך לפתח חבר דמיוני, ישות מקבילה. האדם צריך חברה, האדם צריך אהבה, הוא צריך לתקשר. לא טוב היות האדם לבדו, אמרו פעם ועדיין צודקים. שים לב שככל שאתה חושב עליי יותר, אתה רואה אותו פחות. תיזכר באגם. כשאמרת לי שאתה לא רואה אותו בסביבה, שימחת אותי. הבנתי שאתה כבר לא זקוק לו, שאתה מחלים. שאתה בחרת בדרך החיים שלי, שלנו. דונטה מייצג בשבילך את מה שהממשלה הבין כוכבית רוצה שתחשוב. הוא הדמות שנוצרה לך בדמיון, כשכל מה שהכניסו לך לראש זה שטיפת מוח אחת גדולה. הוא שם כדי לשמור עליך מקובע, אבל אתה כבר חזק מזה, אתה חכם יותר.
אני מאושרת מהעובדה שאתה מצטרף אליי עכשיו, כדי לשפר את החיים שלך. כדי להפסיק לדמיין חברים ולהתחיל ליצור כאלו מהמציאות.
שירה"
אני לא חושב שאני אצליח לתאר במילים את ההרגשה. הייתי אבוד. קראתי את המכתב הזה שלוש פעמים ועדיין לא הבנתי מה אני קורא.
הרמתי את ראשי מהדף והישרתי מבט לכיוון דונטה
"אתה…" ניסיתי להגיד משהו, אבל כל מה שקרה הוא שפרצתי בבכי.
"מה קרה?" הוא שאל והסב את ראשו אליי, מעמיד פני תמים.
"אתה שקרן! תעזוב אותי, אני לא רוצה לדמיין אותך יותר, אני לא רוצה אותך פה, אתה לא קיים!" יבבתי.
"אני מה? מה היא אמרה לך הפעם? אתה לא מבין שהיא מזיקה לך?" הוא המשיך באותו קו, אבל כבר לא יכולתי לשמוע אותו.
הרמתי אבן שהייתה לידי וזרקתי אותה בעוצמה לכיוונו.
"מה אתה עושה?! תרגע תר, תנשום, אני לא יודע מה היא אמרה לך, אבל תפסיק עם זה ומיד" הוא צעק עליי.
"למה לא דיברת עד עכשיו עם שירה? תן לי הסבר הגיוני אחד"
"כי אני לא אוהב את מה שהיא עושה לך ולא רוצה לתת לה להשפיע עליי" הוא אמר בשלווה.
"תפסיק לשקר! אתה לא אמיתי, בגלל זה לא דיברת איתה! היא לא רואה אותך בכלל!" צעקתי עליו שוב, בזעם.
"אוי תר, הבנתי אותך. גם אני לא רואה אותה, אבל זה לא כי אני לא אמיתי. זאת היא שלא אמיתית!"
קפצתי קדימה והסתערתי עליו. הוא, בתגובה, תפס אותי ולפט אותי באחיזה שלא יכולתי להשתחרר ממנה.
"אני לא מבין, למה אתה לא נעלם?" ניסיתי לדבר, לוקח נשימות ארוכות בין מילה למילה.
"למה שאעלם? דונטה, אתה לא מבין? אנחנו במבחן. שנינו. לקראת כניסתנו למעגל העבודה, הממשלה בודקת את האמונה שלנו. מנסים להסיט אותנו מדרך הישר ואנחנו צריכים להוכיח נאמנות לשלטון. נאמנות למטרה הכללית של האנושות. אתה מכיר אותי מאז ומתמיד, מה קרה שאתה מאמין דווקא לשירה, בת אנוש שפגשת רק עכשיו בפעם הראשונה? אתה לא מבין, הכל מסתדר. תאמין לי תר, תפסיק להיכשל. אני לא יכול לעזור לך יותר. המבחן הוא אישי, אני לא יכול לעזור לך לרמות" הוא ניסה להסביר, אבל אני לא יכולתי לשמוע.
"איפה שירה?" צעקתי
"אין שירה! היא לא קיימת. כל העולם הזה לא קיים, אנחנו בתוך יקום וירטואלי. תיזכר ברגע שבו יצאנו מהעיר. זוכר ששירה אמרה לך שטביעת האצבע שלה לא עובדת? זה כי האישה הזאת לא קיימת! תסתכל סביבך, זה נראה לך הגיוני? זה עולם שהוקם על בסיס העולם שהיה קיים לפני 200 שנה. העולם הזה לא יכול להתקיים במציאות הנוכחית. אסור לתת לו להתקיים, כי הוא יחזיר אותנו לפראי האדם שהיינו פעם. חסרי שאיפות, חסרי נימוס ומלאי וולגריות. כשהאדם מתרכז בעבודה ולא בקשרי אנוש, הוא יעיל, הוא שואף גבוה. הוא שמח." דונטה המשיך בקול העצבני שלו. או שאולי זה קרה רק בתוך הראש שלי.
תוך שניות נכנסו לכלוב מספר אנשים, שנראו חזקים הרבה יותר ממני ומדונטה יחד. הם היו חסרי חולצה ותפסו את דונטה. הם שחררו אותי מאחיזתו וגררו אותו החוצה בצעקות. הוא חייך כשהם לקחו אותו.
"אתה רואה, אני ממשיך לשלב הבא. אתה הפסדת תר, אתה הפסדת." הקול שלו המשיך להדהד לי בראש.
לא הסתכלתי עליו. הרגשתי רע ונשכבתי על הרצפה. לא שמעתי את דונטה יותר. לא שמעתי כלום יותר. ראיתי את דמותה של שירה בראשי. הייתי חסר כל יכולת להבין מה קורה סביבי. הרגשתי איך המוח שלי הולך להתפוצץ. הראש שלי כאב, הרגשתי איך החום עולה לי, הרגשתי את כל הכאבים משתלטים על הגוף שלי וזה הדבר האחרון שאני זוכר.
————————————————————————————–
כשהתעוררתי, כבר הרגשתי טוב יותר. הייתי בחדר מואר, בעל קירות מעוצבים, עשויים עץ שצבוע בצבעים ססגוניים. שכבתי במיטה, בבגדים שהם לא שלי, עם מגבת רטובה על המצח. לידי ישבה שירה, את זה קלטתי מיד. היא חייכה כשהתעוררתי.
"אתה מרגיש טוב יותר?" היא שאלה בנעימות
"אני חושב?" הוצאתי קול שנשמע כאילו לא דיברתי כבר כמה ימים. אתם מכירים את הקול הזה, שגורם לך להישמע כמו מטורף שחזר ממסע הרג בזה הרגע. לשירה זה לא הפריע.
"היה לך חום גבוה. כנראה התפרץ לך זיהום ברגע שיצאת מהעיר. הגוף שלך חלש, המערכת החיסונית שלך לא פגשה זיהומים בחיה. המין האנושי כולו דומה לך, זה רק עניין של זמן עד שמגפה תשמיד את כולם." היא אמרה לי בקור רוח.
"אומרים את זה כבר 200 שנה לפחות" אמרתי את מה שהיה כתוב בספרים
"ואתה חושב שזה לא התחיל? אתה תמים מידי. לא נורא, כל עוד אתה איתנו, אתה תתחזק. אנחנו נהיה השלב הבא באבולוציה." היא אמרה, נשמעת מלאת השראה. הנהנתי.
בילינו יום שלם, אני ושירה, בעיר שלכם. היה זה היום הכיף ביותר שחוויתי כל ימי חיי. אני לא אפרט לכם עליו, מסיבה אחת עיקרית. כל דרך שבה אני אתאר את היום הזה, תפגע בתיאור שראוי לו. ולכן, תדמיינו לעצמכם איך נראה היום הכיף ביותר שאפשר לחוות. בהחלט זכיתי בבומרנג.
ביום שאחריו, התחלתי להסתגל לחיים פה. מצאתי עבודה בשדות, עם שירה. הכרתי שם כמה חברים חדשים והתחלתי להשתקע.
לאחר כחודש הגעתי לפתח הדלת שלך, כדי לכתוב את הסיפור. תפקידך, מומחיותך, היא לתעד את הגעתם של אנשים חדשים. אז הגעתי. ואתה תיעדת את סיפורי עד עכשיו, כפי שתיעדת את סיפורו של כל אחד מתושבי העיר. אני גאה להיות חלק מספריית הסיפורים שלכם.
"והוא בהחלט היה סיפור מעניין" אמר החכם, כותב סיפורי החיים אל תר.
"אני שמח שאתה חושב ככה" תר אמר לחכם המזוקן.
החכם קם ממקומו ויצא מן החדר. תר נשאר לשבת שם, בוהה בערימת הדפים שלפניו, המספרת את סיפורו, מרגע שהחליט לתפוס את השמש.
"נו, מצאת את השמש שלך?" שאל קול, שהדהד בחדר.
תר הרים את ראשו. הוא זיהה את הקול הזה.
"העיקר שאתה נהנה במציאות החדשה שלך" אמר הקול בזלזול.
"כשאינך יודע מי התפוח הטעים ביותר בסל, אתה בוחר בתפוח שנראה טוב יותר" תר ענה, בקול מהורהר.
הדלת נפתחה שוב, הפעם זאת הייתה שירה.
"דיברת עם מישהו?" היא שאלה והתקרבה אליו.
"לא. כנראה שמעת קולות מחדר אחר" תר ענה בקול ברור.
היא ליטפה את ראשו ומשם ידה החליקה על כתפו ולאחר מכן על ידו. לבסוף כף ידה נחה על כף ידו והיא נעמדה מולו, נשענת על השולחן לכיוונו, מחייכת. היא הסתכלה עמוק לתוך עיניו וראתה עתיד ורוד.
והוא חייך.
ספק אליה, ספק אל דונטה שעמד מאחוריה.