התחדשות

מי גשם עכורים ניתכו מתוך המרזב כמו מפל מים בעיניו של העכבר. הוא רץ ודילג בסמטאות, מזגזג תחת רגליהם המופתעות של עוברי האורח, עד שמצא לבסוף מקום מבטחים בתוך פח אשפה מחליד. העכבר נבר בתוך הזבל בכפותיו, פרוותו הלבנה מתכסה רפש. לעכבר לא היה אכפת, הוא שמח על כך שבקרוב ימצא מזון. הוא יכל לחוש בריח הנעים נישא מתחתית הערמה.

ואז הצל הופיע. וכפי שכל עכבר בעיר למד מגיל ינקות: הצל הביא עמו צרות. הוא היה מהיר, הצל. מרצד על קירות הבניינים ומטיל את החשיכה שלו על תוכן אשפתו של העכבר. תמיד אמרו לו שמי שראה את מה שנמצא בתוך הצל לא זכה לחיות כדי להעביר את הסיפור הלאה. וכך הסיפור מת בטרם זכה להשמיע קול.
העכבר הגיע לתובנה שמותו שלו קרוב מתמיד. הצל היה יצור מפלצתי מאין כמוהו: טפרים חדים ומעוקלים נאחזו בפתח הפח. היו לצל שתי זרועות והוא השתמש באחת מהן כדי לתפוס את העכבר המפוחד. היד בעלת הטפרים קירבה את העכבר אל עיניים ירוקות שבהקו כמו מנורות הרחוב. הצל כלל לא היה צל. הוא היה חיה פרוותית, שחורה כלילה ומאיימת כמו המוות.
העכבר עצם את עיניו בחוזקה והכין את עצמו לדברים שלא קרו. הדקות חלפו להן מבלי שהוא יטרף או ימות בידי היצור. הוא פקח את עיניו המבולבלות.
"אל תראה כל כך מופתע," היצור השחור דיבר בקול מתפתל ומגרגר. "אני בסך הכל רציתי להזהיר אותך מהאוכל שנמצא שם. מקולקל לגמרי, לא ראוי למאכל לחלוטין".
"לא אכפת לי אם זה מקולקל," העכבר ענה ליצור. הדבר השחור והמדבר היה גדול ממנו פי כמה וכמה, והעכבר דיבר אל תוך אפו הלח מבלי להביט לתוך עיני הפנסים הירוקות. "אבל אני מוכן ללכת מכאן, קח את הפח. הוא שלך. אני מוותר עליו".
"אני כבר אכלתי," היצור ענה לו. "אני לא רעבה. זאת הסיבה שאתה בטוח. אבל אם אתה כה חושק לצאת לחופשי, אנא ממך. תלך".
העכבר חש את האחיזה מרפה ממנו. הוא נחת למדרכה בטפיחה רכה. אבל רגליו לא מיהרו לשאת אותו מהסמטא. "מה אתה? מה אתה רוצה?" הוא פנה ליצור.
"אני חתול. חתולה ליתר דיוק, אז תפנה אלי בהתאם. לא מנומס מצידך לא לדעת מה אני, אבל אתם העכברים- כולכם אותו דבר. מפיצים עלינו סיפורי אימה. אתם לא כאלה טעימים," אמרה החתולה וליקקה את שפתיה. "באשר למה שאני רוצה, זה לא הרבה. אבל אני רוצה לספר סיפור. עבר זמן רב מאז מישהו הקשיב לי. אתה רוצה לשמוע משהו מסוים?"
"את יודעת למה קר לי כל כך?" שאל העכבר. "אשמח אם תעני לי על השאלה הזאת".
החתולה משכה בכתפיה. "אני מניחה שיש סיפור שעונה על זה. הו כן, אני נזכרת במשהו. שב בנוחות, התרווח לך. אתה תספיק לברוח אל תוך הלילה הגשום אחר כך".
ברקים פילחו את השמים הכהים, רעם התגלגל בתוך העננים והגשם המטיר טיפות בלי לחוס על העולם. העכבר שמר על מרחק בטוח מהחתולה, שהחלה את סיפורה.

*

בניגוד לרוב הסיפורים, הסיפור הזה מתחיל במקום קרוב אלינו ומתרחש בתקופה לא רחוקה כל כך. האנשים היו אנשים, עכברים ברחו מחתולים והלילה רדף את היום. לממלכה בסיפורנו לא היו ארמון או חומות. גרייהן היה שמה ולא היו לה מלך או מלכה, רק ניניאן ואיידן שלקחו את תפקידי מנהיגי הקהילה. מזג האוויר היה נאה באותו יום בו איידן חלה ונפל למשכב. מיטב אנשי הממלכה התקבצו מכל פינות העולם שנחקר בידי אנשי גרייהן וניסו לייעץ דרכי פעולה שונות.
החכמים הזקנים ניסו לרפא את איידן בעזרת העשבים הקדומים ואלה שעתה נולדו מתוך האדמה. המכשפים מעמק הנהרות לחשו באוזניו של איידן שפות שנשכחו לפני עידנים ואנשי הפרחים מהמזרח הקריבו מאיבריהם על מנת לייצר תרכיזים מרפאים. כולם נכשלו וממלכת גרייהן טעמה את טעמו המריר של המוות שטייל ליד הצריף בו איידן שכב.
ניניאן ישבה ליד מיטתו של אהובה החיוור, ידה מטיילת בסבך שיערו שגדל פרא בשבועות האחרונים. כל האהבה שאנשי הממלכה רכשו לזוג לא הספיקו כדי לרפא את איידן ושום ידע לא הכיל בתוכו את מה שהיה זקוק לו.
ניניאן זכרה את הסיפורים שסבתה הזקנה סיפרה לה על אבות משפחתן. ניניאן היתה צאצא לשבט קדום של אנשים שחיו באזורי ההרים המושלגים. לפי הסיפורים, היו אלה אנשים מרירים ומדוכאים שלא טעמו את אור השמש ולכן אפילו האהבה שרכשו האחד לשני לא הספיקה להם. הקור שאחז בכולם היה כה חזק שמעטים ניסו לברוח ממנו. אנשי ההרים התרגלו לכאב ולשממה הלבנה בה חיו. סבתה של ניניאן היתה אחת הנשים הבודדות שהצליחו לעקור את שורשיהן ממרגלות ההרים ולהגיע אל מרכז גרייהן. שירים רבים הושרו על סוד שטמון עמוק בהרים, שירים על כוחות ריפוי ותחייה ששום אדם או חיה לא התוודעו אליהם. האם תושבי ההרים אכן ידעו את הסוד? איש לא ידע לומר לבטח. סבתה של ניניאן לא ידעה בוודאות, אם כי היתה סבורה שהידע עובר רק בין התושבים הוותיקים יותר של השממה הלבנה, ואילו היא נמלטה משם לפני שהצליחה לקבל מושג לגבי אופי אותו ידע.
ניניאן החליטה לצאת למסע אל תוך השממה הלבנה. רכובה על סוסתה הנאמה ביריקיטה ונושאת רק את כמות האוכל ההכרחית ואת חרבה, היא עשתה את דרכה שבועות ארוכים. אנשי ההרים לא קיבלו את פניה בברכה. הם נותרו שווי נפש באשר לגורלו של איידן אהובה ולא הביעו רצון לשוחח עמה על ידע החיים שהיה ברשותם. הם ראו במעשה של סבתה בגידה שאין לסלוח עליו. ניניאן התירה את רצועתה של ביריקיטה והתיישבה למרגלות ההרים. היא הניחה את ראשה על התרמיל שלה והחליטה להישאר נטועה במקומה עד שאיש מהם יסכים לדבר איתה.
לאחר ימים ולילות שנמשכו כנצח, אחד מהם יצא לקדם את פניה. שמו היה אלאסטר והוא היה מוכן לדבר עם ניניאן רק בתנאי שתסכים לעזור לו. כשאלאסטר הסיט את ברדסו מפניו, ניניאן ראתה את כוויות הקור שכיערו את עורו. תנאי המחייה של השממה נהגו בקשיחות כלפי אלאסטר וכל גופו הושחת ללא היכר, דבר שהקשה עליו למצוא בת זוג. אלאסטר דרש מניניאן שתגרום לשמש לזרוח מעל השממה הלבנה לעד, כדי שפצעיו יחלימו ואנשי ההרים יקבלו את שמחת החיים שכה נחוצה להם.
"אנחנו הולכים ומתמעטים," הוא ציין. "בקרוב ניכחד כולנו, ויחד איתנו ידע הרפואה".
ניניאן ידעה מה עליה לעשות. לאחר שאגרה כוחות במשך הלילה, היא ביקשה מאלאסטר שיגניב לה אוכל מהמטבח של אנשיו. כשהצטיידה, היא יצאה לטפס על ההר הגבוה ביותר שגדל בשממה. פסגתו נעלמה אי שם בתוך העננים וכעבור כמה ימים גם ניניאן עלתה אליהם. העננים הכסופים היו שטיח שנפרש לרגליה והשמש היתה תלויה מעל ראשה. ניניאן הרהרה באהוב ליבה וגסיסתו. הזמן דחק בה והיא שטחה בפני השמש את תחנוניה. השמש לא יכלה לסרב לניניאן שדיברה בכנות וביקשה את טובת הממלכה. איידן היה מנהיג טוב ומעורר השראה בדיוק כמו ניניאן עצמה, וגרייהן תרוויח משניהם יותר מאשר שתרוויח מאחד מהם. קרני השמש פיזרו את שטיח העננים והקרינו על ההרים אור קלוש שימיס את השלג לאט, פן השלגים יהפכו למפולת שתכחיד את תושבי השממה.
כשניניאן ירדה מההר היא נכחה לגלות את אלאסטר במצב גופני משופר. הוא חייך אליה והודה לה.
"כולנו שמחים יותר כעת," הוא אמר. "וגם את צריכה לשמוח. לכן אגלה לך את מה שכולנו יודעים. הידע שלנו נשמר בראשו של יצור זוועתי שחי בתוך ההר הנמוך שנמצא שם". הוא החווה בידיו לעבר קצה השממה, מתוכה צמחה בליטה קטנה שתחת נסיבות מסוימות ניניאן יכלה להסכים שאכן מדובר בהר.
מרגישה מרומה, היא הפנתה גב אל אלאסטר, עלתה על ביריקיטה ורכבה במהירות. היא התחננה מהסוסה שתמהר משום שלא ידעה כמה זמן נותר לה, אם בכלל. השמש האירה במלוא עוצמתה כעת, כיסתה אותן בזיעה וגרמה לנשימתן להתקצר. כששתיהן הגיעו אל פתח ההר הקטן, ניניאן יכלה לחוש בצחנה הנישאת ממנו. הוא קיוותה שהריח אינו מעיד על הדבר הנורא שנמצא בפנים.
"חכי לי כאן," היא ליטפה את ביריקיטה והברישה אל רעמתה לפרידה, למקרה שלא תזכה לצאת בחיים מהמערה שבתוך ההר.
כשניניאן פסעה לתוך המערה, היא יכלה לראות שהיא נחצבה בגסות והיתה מלאה סלעים משוננים. כשעיניה התרגלו לחשיכה, היא הבחינה בשלדים של אנשים וחיות שונות שעיטרו את הקרקעית הבוצית. היא שלפה את חרבה מנדנה ואחזה בה בשתי ידיה, מוכנה להיקלע לקרב עם היצור המפלצתי.
"מי שם?" קול דק וחלש קרא לה מתוך החשיכה. "אם את מתכוונת לפגוע בי, תדעי לך שנותר בי די כוח להלחם בך".
"אני לא רוצה להלחם," ניניאן השיבה בשלווה. "רק לשאול אותך שאלה".
וכך היא שאלה את היצור בחשיכה לגבי הידע אותו באה לחפש. הדקות חלפו בשקט וביעף, עד שהיצור חשף את עצמו מתוך הכוך שבקיר אליו נחבא. הוא היה קטן ומצומק, עשוי סלעים מכוסי טחב. קולו חרק כמו פרקיו שהעלו ניצוצות בזמן שזז. "אני יכול לחלוק איתך את הידע," היצור אמר. "אבל בתנאי שתתני לי לצאת החוצה ותגני עלי מהאנשים של השממה עד שאקבל את מבוקשי. אני צריך מעט מהשמש הזאת כדי שהטחב שגדל עלי יהפוך לפרחים. כך בני עמי חיו עד שהגיע זמננו לחלוף מהעולם הזה. לא נשארו לי שנים רבות לחיות. משאלתי האחרונה היא להרגיש את גופי מקבל את מה שהוא כה זקוק לו. אבל את צריכה לגרום לשמש להפחית את עוצמתה ולבקש מהרוח לנשוב חזק יותר. חם מדי בשבילי בחוץ".
ניניאן נאנחה וקראה ליצור לצאת החוצה. היא צעקה אל השמש שנראתה בבירור לאחר לכתם של העננים. היא ביקשה ממנה להחזיר את העננים והרוח ולהקרין פחות מזוהרה על העולם. השמש צייתה שוב והצליחה לגייס את הרוח למלאכת הקירור. האוויר החם הפך להיות כה נעים שניניאן הצליחה לשכוח לרגע ממכאוביה בזמן שגופה התמלא בתחושת התחדשות. גם היצור הסלעי מתוך ההר התכסה בפרחי לוז המכשפה הירוקים והרכים. הוא חייך לעברה והחל לשוב בצעדים כבדים אל תוך מערתו. ניניאן צעקה לעברו ודרשה לדעת את הידע שחיפשה. היצור סינן דרך פיו החורק שעליה ללכת דרומה אם ברצונה לדעת את התשובות.
ניניאן, חשה מרומה שוב, עלתה על ביריקיטה וחידשה את מסעה. לפחות כעת לא היה כה חם. הן רכבו יום ולילה בשדות ויערות, בעמקים ונקיקים. ביריקיטה התעייפה והאטה את הקצב למרות הפצרותיה של ניניאן. הסוסה דידתה אל גבעה מוצלת ששכנה מתחת לעץ בוקיצה עתיק וסירבה להמשיך. ניניאן ירדה אל הקרקע ותרה אחר רמזים למה שהיתה אמורה לחפש. באותו רגע הבינה שחצתה את הגבולות שנחקרו בידי סיירי גרייהן עד לאותה נקודה. שאלת חזרתה הביתה היתה מוטלת בספק כעת כשאפסו כוחותיה של ביריקיטה.
בדיוק ברגע שחשבה שהייאוש יגבר עליה, ניניאן הבחינה בשועל ובדוב לבן יושבים לצידו של אדם זקן על גבעה מרוחקת. היא התקרבה אליהם ובירכה אותם לשלום. הזקן הציג את עצמו וסיפר את סיפורו ואת סיפורם של הדוב והשועל שנראו עייפים וחולניים. מזג האוויר החם ששלט בעמק ממנו האיש הגיע הכניע את בעלי החיים ואת הטבע שהחל לגווע. השועלים בצד המזרחי החלו להיכחד וכך גם הדובים שבצידו המערבי של העמק. ניניאן התוודתה שמדובר בתוצאות של מעשיה ושאלה את הזקן אם היא תוכל לכפר על כך. הזקן הביט בה במבט נוקב. עשה רושם שהוא הספיק לנחש את מה שניניאן עשתה, למרות שלא הכיר אותה. הוא הציג את עצמו בתור הידע שמוביל לתחייה והרחקת המוות.
הזקן סיפר לניניאן שהיה מכשף פעם אבל כוחותיו אבדו לו ואינם עוד. הוא זקן כעת ומחזור חייו עומד להסתיים. כדי לכשף את מזג האוויר שוב וליצור איזון לפני שימות יחד עם הדוב והשועל, המכשף זקוק לכוח חיים חדש. ניניאן הבינה את ההקרבה שעליה לבצע. היא תוותר על חייה כדי להציל את ההרס של הטבע.
"אך מה יהיה על איידן, אהובי?" היא שאלה את המכשף הזקן.
"אהובך חלף מעולמנו לפני שבועות מספר," המכשף אישר את מה שניניאן הניחה שהתרחש כבר. מסעה גזל את כוחותיה שלה ושל ביריקיטה, אבל גם את הזמן שהיה כה חיוני להצלחת המשימה. דמעות שקטות זלגו במורד לחייה וליבה נמלא כאב וכפור שיכול להקפיא גם את שורשי ההרים העמוקים ביותר.
"השועל ילך למקום בו הציפורים ינדדו תמיד, עלי העצים ינשרו בצבעי זהב ונחושת והחלזונות יזחלו על האדמה," כל מילה שבקעה מפיו של המכשף גרמה לניניאן להרגיש חלשה. "הדוב ילך למקום בו השלג יערם עד שיגיע לפסגת ההר הגבוה ביותר, והוא ישחה במקום שיהיה מוכה שיטפונות. כך זה יהיה, בסדר אחר כל פעם, כדי לשמר את האיזון שאת הפרת". ניניאן צנחה אל ברכיה. לפתע חגורתה וחרבה הרגישו כבדות יותר משהיא מסוגלת לשאת.
"זה הכל?" היא שאלה את המכשף בזמן שהתבוססה על האדמה. "אני אסיים את מחזור החיים יחד איתך?"
"לא," הוא ענה לה. "למקום אליו אני הולך, את לא יכולה להצטרף. אבל את תדעי את איידן שוב. ריפוי והתחדשות באים בצורות שונות, ניניאן. את ואיידן תיוולדו מחדש ותזכו לאהוב כל עוד היקום ימשיך לעמוד על עמודי התווך שלו. זוהי מתנתי אליך, על כך שהיית מוכנה לתקן את העוול שעשית לעולם".
ניניאן הצליחה לחייך מבעד לדמעותיה. "ביריקיטה תהיה בסדר?"
"היא תשרוד," המכשף ענה לה. "היא רק צריכה מנוחה". הוא החווה בראשו אל עבר הסוסה שכבר החלה לצהול משמחה מתחת לעץ הבוקיצה. הדוב והשועל נראו שמחים ומעודדים.
לעומתם, עולמה של ניניאן חשך עליה בהדרגה עד שחדל להתקיים.
הסתיו היה הראשון להגיע.

*
"שמעתי סיפור דומה לזה בעבר," העכבר דיבר לאחר שהחתולה סיימה את הסיפור והגשם פסק, אך הרעם עדיין הרעיד את העולם. "אנחנו העכברים לא כאלה בורים. אבל זה הסבר ראוי לשאלה שלי".
"הו, אני בטוחה בזה," אמרה החתולה. "כל הסיפורים דומים במובן מסוים. סיפורים לא מתים, הם רק מתחדשים. הגשם נגמר, ובקרוב יבוא האביב. אני יודעת את זה. ספרתי את הימים כבר זמן רב".
"אני יכול לחזור לכאן?" העכבר שאל, למרבה תדהמתו של עצמו. "אם יהיו לי עוד שאלות, או דברים שארצה הסבר עליהם".
החתולה התקרבה אליו וגרמה לעכבר להירתע ממנה. "מצטערת, אני אשמור על המרחק. כוונתך היא שאתה רוצה לשמוע עוד סיפורים? אתה תשמח לשמוע שיש לי עוד הרבה כאלה. תחזור לכאן מתי שתרצה. אני אחכה לך".
"ואת לא תהיי רעבה, נכון?" הוא שאל אותה בהיסוס, פוחד שתטרוף אותו בזה הרגע.
"לא. אני אגיע שבעה למענך, עכבר קטן," היא ייללה לעברו. "עכשיו רוץ, תברח אל תוך הלילה. אתה, בניגוד אלי, עדיין רעב. ואני לא רוצה שתגווע לי".
העכבר הנהן ופתח במרוצתו.
הוא יחזור לסמטא הזאת כבר מחר. כך החליט וכך יהיה.
ועד תום האביב הוא והחתולה יחלקו סיפורים כה רבים שירגישו שהכירו האחד את השניה כבר שנים רבות.