האור התנפץ לרסיסים בתוך עיניה. היא דהרה – לא, זה העולם שנע סביבה והיא נותרה מעוגנת למקומה. שאגה של אור שהתכנסה לנקודה אחת, בקצהו של עט כדורי בוהק שנע בחריצות על הנייר.
"שבי, בבקשה".
הוא היה פקיד. כל מהותו זעקה: פקיד. חליפתו האפורה ושיערו המידלדל לימדו על עידנים של כניעה לביורוקרטיה נוגסת. על השולחן לפניו ניצבה ערימה גבוהה של טפסים, ובצידה חותמת. והעט, אחוז בין אצבעותיו.
היא אחזה בהססנות את הכסא והתיישבה. על הקיר היתה תמונה מאובקת של ראש הממשלה. הוא רכב על חדקרן ורוד.
"זה משרד מוזר".
הפקיד סקר אותה בקפידה. "זה לא באמת משרד", השיב. "זו נקודת מוצא חוץ-מערכתית שתורגמה עבורך לצורך הבנה בסיסית, בשלב קונפיגורטיבי מוקדם זה".
הוא אפילו דיבר פקידית.
"אני עדיין בבית החולים? כנראה נרדמתי, אבל אני לא מבינה איך הגעתי לכאן. ועוד בלי כסא גלגלים, או החמצן…"
הפקיד שילב את אצבעותיו בחיקוי עצל של פירמידה. "זה תלוי בנקודת ההשקפה שלך", אמר. "מעשית, את עדיין מונחת בבית החולים. מהותית, את בדרך לתחילת ההרפתקה הגדולה שלך!".
הוא שלף ממגירתו בטקסיות משרוקית נחש קטנה ונשף בה.
"פרראאאאו!"
אפה נחבט קלות מנחש הנייר ואוזניה צרמו. זה היה מגוחך, אבל היא חשה לרגע רטט של התרגשות. היא הבינה.
"אני מתה".
"כן, זה המונח המקובל".
"אני מתה והגוף שלי מונח בבית החולים. אבל אני… אני… כאן".
הפקיד הביט בה, דומם.
"זה אדיר, זה אומר ש… אני יכולה למסור משהו למשפחה שלי? לחברים? שיידעו שיש משהו, שזה נמשך? שזה לא הסוף?"
"התשובה הקצרה היא – לא".
"ואם אצא דרך הדלת הזו? להיכן אגיע?"
"אין כאן דלת", הבהיר הפקיד, "הסברתי לך שהרגע הזה כולו עוצב רק עבורך".
היא היתה חייבת לנסות. בתנועה חדה הסתובבה ופתחה את הדלת. המסדרון נפער לתוך עיניה והיא רצה קדימה, בניסיון למצוא מוצא. דלת. עוד דלת. בכל אחת שפתחה, המתין לה הפקיד שוב ושוב, סבלני בכסאו. לבסוף חזרה לשבת, מובסת.
"אז אין דרך אחורה?"
"אולי זה יסייע לך אם לא תחשבי על זה כ'קדימה' או 'אחורה', אלא כהתהוות. היית ראשן, עכשיו את צפרדע. היית זחל והשתנית לפרפר. הפרפר לא יכול להפוך שוב לזחל, נכון? זה נוגד את הסדר הטבעי"
היא דמיינה פרפר ענק קורע את ראשו מעליו ותולש את שיערו הדליל בעליצות.
"טוב, אז אני פרפר, או צפרדע, או קבב רומני. אז מה קורה עכשיו?"
"עכשיו מתחילה ההרפתקה האמיתית שלך".
"אתה נשמע כמו מישהו מערוץ הקניות, אתה יודע? ההרפתקה הזו גם מגיעה במחיר מיוחד של 99 דולר בלבד?"
"ובכן, אני לא באמת 'נשמע', כי אני רק…"
"כן כן, משהו שעוצב עבורי, בלה בלה. אז לאיפה נוסעים? לונדון? פריז? באלי? לאס וגאס? אולי ספארי בקניה?"
הפקיד, במבט פגוע, הסיר את משקפיו וניקה אותם במטלית דקה ואפורה. "הסרקזם שלך מקסים, אבל מיותר. אני מניח שאת מבינה שכל האתרים הגיאוגרפיים הגשמיים האלה מיועדים למצב ההתהוות הקודם שלך. הם לא תואמים את הנוכחי".
"אהה. אז מה, אלפא קנטורי? ירח אירופה? הכוכב של גמדי הצמר הדוקרניים שנוהמים 'בוגה בוגה'? שגר אותי, קפטן!"
הפקיד סימן בעצלתיים דבר מה בטופס שמולו.
"בעייתית", ניחשה.
הוא לא הגיב, רק הביט בה בשתיקה שנמשכה כמה רגעים. לבסוף היא נשברה.
"טוב, תסביר לי. עם הרבה הדגמות".
והוא הסביר. והדגים.
***
זה היה הנוף היפה ביותר בעולם. טארק בהה בו, מעשן בשתיקה. סמירה שבה מהשירותים וחיבקה את זרועו, הצמה השחורה שלה מתנופפת סביב כתפיה בשובבות, כמו שאהב.
"מוכן?"
"יאללה". הם קמו משולחן הדיינר הקטן ופנו לצאת. במגרש החנייה ניתן היה לראות את הרי הרוקיז במלוא הדרם, הפסגות המלבינות מסרבות להיכנע לשמש האביבית הנעימה. הג'יפ השכור חנה בקצה הרחוק והנטוש יותר של המגרש. הם הלכו לעברו מחובקים.
"מוזר שהשארת את הדלת ההיא פתוחה", אמרה סמירה. והוא ידע שלא שכח.
שני הגברים הגיחו מאחורי הרכב הכהה, ראשיהם מורכנים בזהירות כמו צמד צבועים, מרחרחים את האדמה. בידו של אחד מהם היה אקדח.
טארק ניסה לזכור מה אומרים האמריקאים במצב כזה. המשפט שעלה בראשו הוא "אנחנו לא מחפשים צרות", אבל שפתיו לא הספיקו לנסח אותו.
"אנחנו לא…"
הירייה קרעה את סמירה מחיבוקו והטיחה אותה על הקרקע. כתם כהה התפשט במהירות בצד חולצתה. עיניה בהו מעלה בפליאה.
"טארק?"
הגבר עם האקדח ירק.
"מוסלמים".
ואז כיוון אותו לעברו ולחץ על ההדק.
טארק ידע שזה הסוף. הפחד הנורא לגורלה של סמירה שיתק אותו, ויחד עמו באה שלווה אדירה לגורלו שלו. איך אמר אבא? הכל מן אללה.
הוא לא הבחין בגבר היורה מסתנוור לרגע מקרן שמש חדה ופתאומית, מטה את האקדח סנטימטר לכיוון הלא נכון ומחטיא אותו.
"מה קרה לך, מאן?"
"לעזאזל, פאק, ישר בעיניים שלי!"
אנשים החלו לצאת מהדיינר, ושני הגברים נמלטו. טארק חיבק את סמירה הדועכת וחיכה לכוחות החילוץ, שפתיו ממלמלות תפילה שזכר מבית אביו.
***
הוא מאחר. הוא לא יכול לאחר.
דני ישב במכוניתו, כל גופו קפוץ. הרמזור, הרמזור הארור הזה, 5 שניות יקרות מפז והוא מתחלף בחזרה לאדום. טור המכוניות נע בעצלתיים, מסרב להשתחרר. האיטיות המחרידה הזו, הוא רצה לדחוף אגרוף בין שיניו ולצרוח.
הוא שלף את הטלפון הנייד שלו והחל לכתוב באצבעות מאובנות: "אני מאחר, תקוע ב…"
הרמזור התחלף. הללויה!
בדיוק ברגע שבו רצה לנסוע, הטלפון הנייד הארור החליק בין אצבעותיו ונפל בין רגליו, ליד דוושת הבלמים. פאק.
הוא קילל את כל העולם, והתכופף להרים אותו, מאבד שניות יקרות של תנועה.
וואם!
המסחרית חלפה מול השמשה הקדמית בשאגה, גונבת את הרמזור הנגדי בערך שתי שניות לאחר שהתחלף. הוא התאבן. אם היה לוחץ על הדוושה בזמן, היו מגרדים אותו בשלב זה מהצד השני של הצומת.
הוא הביט בטלפון, המום מכדי לנסוע. צפירות החלו להישמע מאחוריו.
דפיקה על החלון. דני פתח אותו, עדיין המום.
"ראית את זה? ראית? הצלחת לרשום את המספר שלו?"
הנהג שעמד אחריו היה המום לא פחות.
"בנאדם, איזה מזל מטורף, איך ידעת לא לנסוע? הצלת את שנינו, אתה יודע? אתה יודע?"
***
"אני פוחדת", לחשה האשה הזקנה.
מיטת בית החולים נראתה ענקית סביב דמותה הצמוקה. נשימותיה המאומצות הדהדו בחלל. החדר היה ריק, להוציא אשה צעירה שישבה לידה ואחזה בדממה בידה.
"אנה, תגידי לי שיהיה בסדר".
"יהיה בסדר, סבתא", אמרה הצעירה במבטא זר, "הכל יהיה בסדר".
"באמת חשבתי שהם יבואו", אמרה הקשישה, "חשבתי שהרמן לפחות יגיע. או האחים שלי". אבל היא ידעה, בתוך תוכה, שהיא מדברת על אנשים שמתו וחלפו מן העולם. אף אחד לא יגיע, כי אף אחד כבר לא קיים.
היא הביטה בחיבה באשה הצעירה הזו, שבאה מארץ רחוקה כדי לתמוך בה בשנותיה האחרונות. אנה האדמונית מילאה את החלל בשמחת חיים שכבר מזמן נשתכחה ממנה. אבל גם היא לא סייעה לה עכשיו, לבדה, מול הפחד הגדול הזה, כשהגרון המרוסק הולך ונחנק מרגע לרגע.
היא הביטה החוצה על העיר התעשייתית והאפורה, ולא שאבה נחת. באמת, להתפגר ככה מול הנוף המחורבן של פתח תקוה. מה הרמן היה אומר? גורנישט, זה מה שהיה אומר, מי זוכר בכלל.
"את יודעת", אמרה לצעירה בפולנית, "אני לא מצליחה להיזכר בנוף של העיירה שלי, פעם יכולתי. היום הכל נעלם, הלך. לפעמים משהו בא ואז שוב הולך, כמו אורחים שלא באמת נהנים להתארח אצלי. רק קפצנו לרגע, והלכנו שוב".
אנה מחייכת. היא מהמהמת משהו ומלטפת את זרועה.
היא עוצמת את העיניים, החושך סוגר עליה.
ברגע האחרון, נדמה לי שהיא שומעת את השריקה של הרמן שלה, והיא קופאת, מופתעת. זו בדיוק השריקה שהיה משמיע מידי יום, שהיה חוזר עם האופניים מהמעבדה. זה הוא.
"אנק'ה, את שומעת? את שומעת?"
הנה, ארבעת התווים המוכרים כל כך בשריקה שלו. חיוך מתפשט על פניה. כשהעיניים מתרחבות ומזדגגות, לקראת הסוף.
***
הגבר עם השיער המכסיף שוטט לבדו ליד המים. טוב, "לבדו" זו הגדרה מעט מוגזמת, שכן צוות אבטחה נרחב עקב בכל רגע ורגע אחר תנועותיו. אבל הוא הרגיש בודד מאוד ברגע הזה, שבו נאלץ לקבל את ההחלטה.
ג'יזס קרייסט, בוי, אף אחד לא אמר לך שזה יהיה קל.
הוא הביט במים הצוננים ובדגי הענק הצבעוניים ששחו בתוכם. קרני השמש המשתברות לצבעים קסומים הרגיעו את נפשו, אבל לא סיפקו לו פתרון.
"אני צריך סימן", אמר.
הוא דיבר לעצמו, אבל חש כאילו יש שם עוד מישהו, איתו.
"סימן כלשהו, בבקשה, אם ללכת על זה או לא. אני באמת לא יודע".
הוא הביט שוב במים, מחפש את האות שיראה לו את הדרך. השמים היו צחים מעננים, אף ציפור לא נחתה לצידו עם מסר, פרפר לא התיישב על דש בגדו כדי להראות את הדרך. הטבע סירב לשתף פעולה.
"טוב", אמר, וחש מטופש, "אז לא סימן, רק משהו, כל דבר. שאדע שאני עושה את הדבר הנכון. קאם און".
השקט המוחלט צרם באוזניו. גבר בחליפה כהה הופיע לפתע מימינו.
"אדוני הנשיא, הם מחכים לנו".
"כן, כן". הוא כיחכח בגרונו, מובס.
"תודה על שום דבר, באמת", אמר לחלל האוויר, ופנה ללכת. אחר כך גיחך לעצמו על כסילותו. סימן, באמת.
אבל אחר כך הירהר בכך שוב.
***
אני הוא האור, אני היא הנשימה. אני העיתוי, המקריות והתדהמה. הקול הלוחש באוזניך, הלב ההולם, ההחלטה והאהבה. אני סך רצונותיכם וחייכם, אני פוגעת וניתזת ומחממת וחולפת. אקראיות, רנדומליות, סינרגיה. אני אינני דבר, ואני כל הדברים. אני הזיכרון והשכחה, הניצוץ והאפלה גם יחד.
הפקיד הנהן בראשו. סביבו השתנה החדר האפור והתמלא בצבעים. כדור ענק של צבעים, כחולים, צהובים וחומים, כולם זורמים ומבעבעים, חיים ומשתנים.
"אני שלטתי בזה. בגורל שלהם. בכל השינויים שהתרחשו, אני הייתי…"
"כן?"
"אני הייתי אחראית על העולם. הוא היה בידיים שלי".
"כן. ובכן… העולם הזה".
"כמה עולמות יש?"
הפקיד כיווץ את גבותיו. "אינסוף, למעשה", אמר.
"וכל אחד מאיתנו ש… שמת, מקבל עולם שלם משלו?"
"כן, עולם שלם של חיים, בשליטתך, בהכוונתך".
"כולם? כל אחד? ומה אם אתה אדם רע?"
"אז העולם שלך משקף את הווייתך. כל עולם הוא תמונת ראי של בוראו. וכולם מתקיימים זה לצד זה, מקבילים ומשתנים כל העת. אין שני עולמות זהים לזה לזה".
"אז למעשה ההרפתקה הגדולה שאתה מדבר עליה, זה… זה…"
היא התקשתה לפלוט את המילה.
"זה להיות אלוהים?"
הפקיד נראה לפתע אבהי. חיוכו היה חם.
"ובכן, אחד מהם", אמר.