יום ראשון למשימה:
זמן התצפית- שעות הזריחה
דו"ח מצב- שקט ותקין.
המשימה בוצעה- טרם.
מצב הכוח- מלא ותקין.
מלל חופשי- ההליכה הלילית התנהלה כמתוכנן, רגלינו צעדו בקצב מספק וגבינו עמדו איתן אל מול המשקל הכבד של התרמיל. לא השקענו מאמץ גדול בבניית עמדת ההסוואה מכיוון שעם בוא הליל נחזור לדרכים. מחר יהיה ירח מלא, ורגלינו יוכלו לשאת אותנו מהר יותר מבלי לחשוש למעוד או להשמיע רעשים מיותרים. השמש רק החלה את בצבוצה האיטי מבעד להרי וישל הגבוהים אך השמים נענו לקריאתה ושטפו עצמם באור אפוץ. עד כה לא הבחנו באף נפש חיה, כולי תקווה שהדבר יימשך. שלושה נמצאים בתוך העמדה ושניים נוספים מאבטחים אותה מבחוץ. חילופים כמקובל. בשל אופי המשימה, יומני התצפית הינם אישיים ואינם ניתנים להעברה.
זמן התצפית- שעות הדמדומים
דו"ח מצב- שקט ותקין
המשימה בוצעה- טרם.
מצב הכוח- מלא ותקין.
מלל חופשי- הכוח מתכונן לצאת לדרך, בזהירות ובשקט יתר החוליה מסירים את הסוואת העמדה בזמן שאני נותרתי לתצפת, איננו מורידים עיניים מהשטח לעולם. האוויר הפך קר ורוחות חזקות נושבות לכיוון מזרח. זה לא טוב. הרוח תישא את ריחינו אל חוטמים רבים, חלקם עלולים להיות רעבים ועוינים. לא נותרה ברירה בידינו ומבלי להתייעץ אחד עם השני קיבלנו החלטה משותפת. כל אחד בתורו יזחל אל אזור המוקשים ויספיג את ריח צואת הפרות בבגדיו, ציודו, שיערו ועורו. זו לא הפעם הראשונה שבה סיירים של פלוגת עקבות הפנתר נאלצים להימרח בצואה, אך גם אם זה יהפוך להיות נוהל יומי לא יהיה הדבר נעים במיוחד.
כל הציוד ארוז מלבד יומן התצפית. עד לרגע זה, הכל תקין. העמדה מקופלת כולה, ותורי הגיע לזחול אל שדה המוקשים. עם רדת החושך נצא לדרך.
יום שני למשימה:
זמן התצפית- שעות הצהריים
דו"ח מצב- שקט.
המשימה בוצעה- טרם.
מצב הכוח- מפוצל. הסייר גלוב והסייר עדיני נשארו מאחור. הסייר דיבאני, הסייר זיבו ואני התקדמנו עם המשימה.
מלל חופשי- אף על פי שהסייר זיבו כתב על מאורעות הלילה ביומן התצפית שלו בזמן תצפית הבוקר, אתייחס לכך בקצרה מנקודת המבט שלי טרם אגיע לסיכום תצפית הצהרים.
אורו של הירח המלא גילה לנו את כל סודות השטח, מההרים הגבוהים ביותר בקצה קצו של האופק ועד לחריצים השחורים והקטנים ביותר לאורך הדרך בה צעדנו. קצת ההתקדמות היה טוב, טוב מאוד אפילו ולא נצפתה כל סכנה לאורך מדרונותיו התלולים של רכס הרי וישל. כשעתיים לאחר חצות הלילה התיישבנו לנוח לאחר צעידה ארוכה וקשה, שני סיירים ניצבו זקיפים בעוד ששלושה אחרים מתיישבים לנוח, בדיוק כפי שהנהלים מכתיבים. למרות הרוח המזרחית החזקה הלילה היה שקט ונדמה שתכסיס הצואה עשה את שלו, אף אויב או חיית טרף לא התקרבו אלינו, אבל עבור הצלחה משלמים מחיר. הפעם המחיר היה כבד. זיבו ואני נשארנו לשמור ראשונים אך כמה רגעים לפני שחילופי השמירה צריכים היו להתבצע, צעקה נוראית יצאה מפיו של גלוב. "השיניים שלו בתוכי!" הוא צעק באימה וזינק על רגליו. לפני שהספקתי לסובב את גופי אל עברו של גלוב, יתר הסיירים הנחים זינקו לעברו. דיבאני שלח יד חזקה לפיו של גלוב על מנת לנטרל את עוצמת הצעקות וידו של עדיני חתכה במהירות את האוויר בכיוון רגלו של הסייר הצועק. גוף צנום של נחש נפל על הקרקע בין גלוב לעדיני. בתדהמה ראיתי שראש הנחש עדיין נעוץ ברגלו של גלוב.
"נחש ווישל מנוקד," עדיני אמר בקול שקט וקודר, "נחש נבזי! הוא מתחבא בתוך ערימת הצואה של הפרות, ככה הוא שומר על החום ומסתתר מאויבים. הנחש מחכה למכרסמים שבאים לחפש אוצרות שהפרות טרם הספיקו לעקל ומזנק עליהם עם שיניים ארסיות. רק אם גלוב לא יזוז כלל ביומיים הקרובים יש לו סיכוי להישאר בחיים". באופן מפתיע עדיני לא שלף את ראש הנחש מרגלו של גלוב.
אם אוכל לכתוב כאן נימה אישית, גלוב ואני גויסנו יחדיו לסיירת עקבות הפנתר, וזו משימתנו הראשונה. קשה לי מאוד לראות את גלוב מסיים אותה בצורה כזו, ועוד יותר קשה לי לעכל את הסיבה לכך שראש נחש ארסי נעוץ ברגלו. כיוון שזו משימתו הראשונה, הסייר גלוב רצה להוכיח את עצמו בפני הסיירים הוותיקים יותר ולכן מרח על גופו כמות מוגזמת של צואה ומילא בה גם את כיסיו. הוא לבדו הריח כמו שדה מוקשים שלם.
"קח דיבאני, בצע את המשימה" עדיני אמר והגיש לדיבאני מעטפה לבנה, "לכו, אני אשאר כאן ואעשה את כל יכולתי להציל את חייו של הסייר גלוב".
"אחרי." דיבאני אמר לזיבו ולי והחל לצעוד אל עבר היעד. הוא לא הביט אחור ולא פחד שגלוב ישמיע קולות נוספים, הוא כבר היה שרוע על האדמה הקרה.
המשכנו ללכת עד שמצאנו נחל זורם, שטפנו מעלינו את סכנת נחשי הוישל המנוקדים והמשכנו לטפס רטובים וקפואים.
התצפית שהקמנו לא גילתה דבר כל הבוקר וזאת
הולכים בעצלתיים. אמנם שני האנשים צצו רק
אבל רגע לאחר מכן הם לא נותר מהם זכר
כמובן שקראתי למפקד התצפית שיבוא והסייר
אבל דיבאני פסל את התגלית בטענה שאי להיות
איני בטוח שהצדק עמו ושאכן הזוג היו כאן
הזיות של חוסר שתייה. הזוג נראה
חמושים אבל אין זה אומר
תצפיתי מגיעה לסיום ולכן
מלבד זה לא היה דבר.
החיצים עפו לעברינו בקצב מסחרר, כיצד שני אנשים מסוגלים לשחרר אילו דיבאני לא היה מבטל בבוז שכזה את ההזהרה שלי מהזוג
ונערכים כמו כראוי אתמול בצהריים כאשר הבחנתי בהם,
ונשאר בחיים. ארבעה חיצים ננעצו בחזהו של זיבו והוא נפל
ודם על האדמה. האויב ידע כיצד לירות היטב, כל החיצים מצאו
כך שארבעתם ניקבו את ליבו ולא הותירו לו סיכוי. כמובן
ירינו חזרה, אך עדיני היה הצלף שבחבורה, הוא יכול
גילינו שרוב החיצים נותרו בתרמילו של עדיני.
"דודאר!" דיבאני אמר בקול נחוש, "ייתכן ולא
קח את המכתב הזה והגש אותו לטאד
זוהי משימתנו- זוהי משימתך! רוץ!" דיבאני
צעק ורץ לעבר הקשתים העוינים בעודי בורח
בחוזקה ככל שיכולתי, לא העזתי לשמוט
את המכתב.
כיפת ארייאן אוכל להשקיף על המנהל
ולסיים את המשימה בהצלחה.
אבל הכיפה לא רחוקה, וכל עוד
אני חייב להמשיך לצעוד.
יום רביעי למשימה:
זמן תצפית- שעות הזריחה
דוח מצב- שקט. שקט מידי
המשימה בוצעה-טרם
מצב הכוח- מפוצל :הסייר דיבאני נפל, הסייר זיבו נפל, הסייר גלוב והסייר עדיני נשארו מאחור. נותרתי לבד ואחרון.
מלל חופשי- ברגעים שכאלו אני מברך את היום שבו הצטרפתי לפלוגת הסיור עקבות הפנתר. ללא ההכשרה שרכשתי במהלך האימונים, לא הייתי מסוגל להתחבא מהם, ובוודאי שלא הייתי מעז לכתוב ביומן התצפית תוך כדי. הפחד להימצא היה משתק כל איבר בגופי. אני כותב עכשיו מכיפת ארייאן הידועה, כאן הקמתי עמדת תצפית. לא אעז לכתוב לאיזו מטרה הייתה התצפית, שמא יומן זה ייפול לידיים זדוניות. את עמדתי הקמתי בנבכי שיזף השיח, הוא עבה מספיק בכדי להסתיר את כל הציוד שהצלחתי להציל תוך כדי מנוסה, ויחד עם זאת מרכזו חלול די והותר בכדי לאפשר לגופי להחליף מנחים ולמנוע את העקצוצים הנובעים מזרימת דם לא סדירה.
ראשון הגיע דאווין, צץ לפתע, כאילו שנוצר מהאוויר. הדבר הפתיע אותי, אך בזכות אימוניי ידעתי לא להשמיע אף רחש. כמובן שהכרתי אותו, כל תושבי כפר אפק הכירו את דאווין הקוסם, במיוחד בימים אלו לאחר רציחתו של המלך. מרגע זה ואילך, אני זונח את משימתי ומפנה את כל תשומת ליבי אל המתרחש בכיפה על ידי. כולי תקווה שמפקדיי לא ישפטוני על הזנחת משימה.
דאווין הסתובב ברחבת הכיפה הקירחת, מבטו סרק סביב ללא הרף. לא ניכר בעיניו שמצא את מיקומי. הוא המשיך להסתובב, מקיש על סלעים ושיחים בעזרת המטה שאחז בידיו. אך הסלעים והשיחים לא השמיעו קולות שאינם טבעיים להם. לאחר הסריקה הספק קפדנית ספק פרנואידית שביצע, הוא התהלך בעצלתיים לעבר קצה הכיפה ומשם הביט למרחקיו האדומים של האגם הגדול. אמנם מנקודת תצפיתי לא יכולתי לראות את פניו, אך נדמה היה שכל גופו ערג לאגם ולמרחקים. השמש זה הרגע עלתה, ובדיוק כמו חרדון, דאווין אימץ אותה אל גופו בלי להזיז עפעף.
השלווה הפסטורלית נהרסה כאשר הבחור השני הגיע לכיפת ארייאן. אפילו כוחו העצום ורגליו השריריות לא הצליחו להעלותו מבלי שיתנשף בכבדות. "איך לעזאזל הגעת למעלה כל כך מהר?!" שאל הבחור הענק, וכאשר דיבר נדמה היה כי תוף באס כבד מוכה בתוך גרונו העבה. "לעולם לא אבין מדוע אתה מקפיד לשאול שאלות שהינך כבר יודע את התשובות אליהן." ענה לו דאווין מבלי שהסתובב להביט עליו. אילו לא ידעתי קודם לכן כי בדאווין הקוסם מדובר, צורת דיבורו הייחודית הייתה מסגירה זאת. מבין כל האנשים שיצא לי לפגוש, דאווין הוא היחיד שכאשר הוא מדבר, קולות שירה נעימה מלווים את מילותיו.
"כנראה שגם לא תבין," אמר הבחור הגדול בעודו מתקדם לקצה הכיפה, "לפעמים זה פועל לטובתך כשאתה גורם למישהו להרגיש חכם. כשאתה גורם לאנשים לענות על השאלות שלך, הם מרגישים קצת יותר עילאיים ממך, והם יאהבו את זה. וכאשר תיקח מהם את תחושת העילאות הזו, הם יתגעגעו אליה, אוי הם כל כך כל כך יתגעגעו אליה ויעשו הכול בשביל להרגיש ככה שוב. הם ישרתו אותך רק בשביל להרגיש עילאיים ממך." כשסיים את דבריו כבר עמד צמוד לדאווין, מתנשא שלושה ראשים מעליו. הקוסם גיחך לעצמו והתפלא מתחבולותיו של הבחור הגדול, אך הוא לא נפל בפח.
"בוס," הוא אמר, "ככה הם קוראים לך נכון? הבוס? השם הזה בהחלט הולם אותך. טוב שבאת אחי."
"הרגליים שלי לא מסכימות איתך, אבל בהחלט עושה לי טוב להיות כאן שוב. אתה חושב ששאר האחים נמצאים שם? משקיפים כמונו מפסגות גבוהות, מתגעגעים למהות הכוח אבל לא מסוגלים להגיע אליו?"
אני לא מבין איך לא הבחנתי בכך קודם, אבל למרות הפרשי הגובה הניכרים לעין, והעבודה כי לדאווין היה זקן והבוס היה מגולח למשעי, לשניהם היה את אותו פרצוף קירח עם אותם תווי פנים ואותו מבט בעיניים. אולי שניהם באמת אחים.
"סביר להניח." דאווין ענה בהחלטיות. ולרגע פחדתי שמא הוא שמע את מחשבותיי ותשובתו הייתה מכוונת כלפיי. אך לא, הוא הרים את ראשו אל עבר הבוס ואמר "אני מאמין כי שמעת את ההתפתחות האחרונה בממלכת אפק". בוס הנהן בראשו ודאווין המשיך, "אני חייב לזקוף זאת לזכותך: צדקת! שליטה באנשים היא אכן הדרך היעילה ביותר להגיע אל מהות הכוח."
"אתה מתכוון שליטה בעם? לא שליטה באנשים, נכון?"
"אני מתכוון בדיוק למה שאני אומר!" אמר דאווין בהבזק זעם.
"אז כנראה שלא הבנת נכון את דברי."
"טיפסת כל הדרך הזאת לכאן רק בשביל להעליב אותי? כיצד לכל הרוחות והשדים אתה מתיימר להגיד לי שלא הבנתי את דבריך נכון? אני הוא דאווין! אני מבין הכול נכון! אתה טיפש גמור אם אתה חושב שתוכל להגיע למהות הכוח על ידי שליטה בעם ולא שליטה באנשים! הנה לך דבר מה שאין אני מבין: מדוע אתה קורא לחבורת האספסוף שלך עם? אתם לא יותר מאשר כנופיית שודדים!"
"שודדים? כנופיה?" בוס אמר בפליאה (עד כמה שקול באס עמוק יכול לשדר פליאה), "שטויות במיץ! אחי דאווין, מאז ומתמיד תפסתי אותך כאחד מהאחים החכמים, אל תגרום לתפיסה זו לחמוק. אנחנו לא שודדים, אנחנו סך הכול פועלים בכדי להגשים את מטרותינו. פעולות עולות כסף, וכיוון שאין לנו אדמה משלנו, לא קיימת עבורנו אפשרות אחרת. אתה קורא לנו כנופיה, מכל האנשים דווקא אתה צריך להבין כי אנחנו עם בהתהוות, ותו לא. כמו ששאר העמים בתחילת התהוותם התחילו ללא אדמה, כך גם אנחנו. וכמו ששאר העמים צריכים היו לתפוס לעצמם אדמה בכדי לשרוד, זהו צורך שלנו גם כן. אנחנו לא כנופיה, אנחנו חברה, ובחברה שלנו יש חוק וסדר. אותו סדר וחוק זה הדבר אשר שולט בעם המתהווה שלנו."
"אל תתנשא מעלי!" דאווין הקוסם גער בבוס עצום המימדים, "אל-נא תאמץ לעצמך צורת דיבור שהיא אינה דיבורך ואל-נא תאמץ לעצמך ערכים שאין אתה באמת מאמין בהם. אולי יש במילים אלו די והותר בכדי להסיט את תשומת ליבם של ההדיוטות אשר נוסקים מבטם אליך, אך אין בהן די בכדי לשכנע אפילו עכבר שדה בר-דעת! העולם הזה גדול מספיק עבורך ועבור אותו ה"עם" הזה שאתה "מעריץ" כה בהתלהבות בכדי שתוכלו להתיישב במקום נוח שהוא אינו אדמתם של ממלכות קיימות. מדוע לא השתקעתם כבר במקום אחד? מדוע אתם ממשיכים לנוע ולחפש אדמה "טובה" יותר? אני רואה את מוחך, ואת מוחו של ה"עם" הזה העוטף אותך. עבורם; כל עוד קיים שכן כלשהו, הדשא שלו יהיה תמיד ירוק יותר, ואין אתם מסוגלים להכיל זאת."
הבוס קד קלות בראשו כלפי דאווין והזמין אותו בתנועת יד נעימה לגשת אל כסאות האבן הגדולים החצובים בסלע שריבד את חלקה העליון של כיפת ארייאן. בסלע היו חצובים מספר כסאות כאלו, מסודרים בצורה של חצי גורן. פונים כולם לכיוון האופק האדמומי של האגם, לכיוון מהות הכוח הנכסף. השניים התיישבו והמשיכו את שיחתם בקולות רגועים יותר.
"דאווין, אחי." פתח בוס, "לא כך הוא הדבר. אם העם רצה להתיישב במקום אחד ולהקים שם את ממלכתו, טוב היה הדבר והוא היה נעשה. אבל רצונו של העם דורש את המשך ההתרחבות, אין בכוחי לסרב לרצון העם, יהיה זה נגד החוק הקיים לעצור את התקדמותנו ולבנות ממלכה. כאשר העם יחליט כי די לו בהתרחבות, הוא יחוקק חוק לשם כך. אחרי הכול אנחנו חיים בחברה דמוקרטית והעם חופשי להחליט כטוב בעיניו. נוח לך יותר עם צורת הדיבור שלי עכשיו?"
"העם הזה שאתה כה מעריך," אמר דאווין, מתעלם משאלתו של הבוס, "אפילו כמעט סוגד הייתי אומר, מה שמו? קשה לי להיזכר כיצד כינית אותם בפעם האחרונה שנפגשנו."
"הדרורים."
"הדרורים? האם הם באמת מרגישים כמו דרורים?"
"בוודאי שהם מרגישים חופשיים! אין אני, בתור שליטם הנבחר, מחייב אותם להישאר במקום אחד או לעסוק במה שאני רוצה שיעסקו. אני מחייב אותם אך ורק בציות לחוקי העם. אני לא מבין למה אתה מופתע כל כך מרצונם של הדרורים לשוטט בעולם. להזכירך: דרורים אוכלים זרעים, אוכלים בכדי לחיות. אתה לא יכול להאשים את הדרורים בכך שהם חומדים את אדמת נתינך. הרי אתה היית זה אשר חייב אותם להישאר במקומם, להצמיח שם שורש ולעבוד את האדמה. אתה מי שהפך אותם לזרעים."
"ומה רע בזרעים?" שאל דאווין. "בלא הפרעת הדרורים, הזרעים מכים שורש, צומחים לכדי גזע עצום וחזק. אף ציפור לא יכולה להפיל עץ לאחר שהחל לצמוח. הזרעים יצמחו כפי שטוב בעיניהם, תלויים אך ורק בסביבתם. וכל מה שהם צריכים על מנת לצמוח ולהצליח זו רק יד מכוונת אשר תשתול אותם במקומות שבו הם יוכלו לצמוח בצורה הטובה ביותר."
"אז אני משער שכשתפסת את השלטון בממלכת אפק, אחי הקוסם, בעצם בנית לעצמך בית על העץ. תראו אותו, חי לו בצמרת ומשתין על השורשים בטענה שהוא משקה את העץ ועוזר לו לצמוח!" בוס התלוצץ, אך משפט זה כלל לא הצחיק את אחיו שלידו.
"טענתך היא שאזרחיך הדרורים חופשיים בעוד נתיניי משועבדים?"
"חופשיים, חיובי."
"וכיצד מתרץ אתה חירות זאת? על ידי כך שהם חופשיים לעשות כרצונם בכל באי עולם? שאין הם מוגבלים בחוקים ותקנות מלבד אלו שלהם, וחוקים אלו מעניקים חירות לעם? הבל הבלים! הפכת את עמך, ""הדרורים"", לעדר צאן ותו לא! אותה החירות שדיברת עליה באופן כה חיובי היא אינה אלא דרך מתוחכמת לשעבד את הדרורים. במשך דורות רבים בני האדים נלחמו עם עצמם בכדי להתגבר על טבעם החייתי ולהניח רסן על עצמם. וכעת, כל מה שעשית היה להוריד את אותו הרסן ולהוציא את החיה מהכלוב. השכחת כבר כי בני האדם חיות טרף הם? החופש עלה לראשם, ומילאם ביצר חייתי מטובל בדם. לא אחי, אין הם חופשיים כלל וכלל, הם משועבדים כעת יותר ממה שהיו אי פעם. משועבדים לטבעם החייתי."
"תמיד אהבתי את לשונך החריפה, אחי." אמר הבוס בכנות, "אך גם למדתי להיזהר ממנה. חבל שאתה לא מצליח להביט ימינה ושמאלה, אולי היית מודע כי יש עוד עיניים שצופות בך."
ברגע זה נשמתי נעתקה. הפחד הלבן ביקר אותי, הוא דיבר אליי דרך צמרמורות מרובות לכל אורך גופי, וגופי ענה לו דרך זיעה קרה ודפיקות לב נמרצות. האם בוס יודע כי אני מתחבא בשיחים ומתצפת עליהם? חשבתי. יהיה זה סופי. אמנם בפלוגת הסיור עקבות הפנתר אנו נוהגים להגיד כי כל יום צריך להיות יום טוב למות בו, ובכל בוקר אני לוחש לעצמי הגד זו בכדי לקדש את חיי, אבל אני מעדיף להמשיך לחיות.
לשמחתי הרבה, גם היום אני אמשיך לחיות.
"כפי שאמרת קודם," בוס המשיך, "בני האדם הם חיות טרף, וחיות טרף תמיד ישאפו להנהיג את הלהקה. כאשר אתה, בתור המנהיג, מגביל את החופש שלהם תוך כדי שאתה צובר לעצמך עוד כוח עליהם, כולם ירצו את הכוח שיש לך. אבל אם אתה מוציא אותם לחופשי וכמעט ולא מניח עליהם הגבלות, הם ירגישו אדונים לעצמם ולא יהיה בהם יותר הרצון לרשת את השליטה. תן להם לחיות את ה""אני האמיתי"" שלהם והסר דאגות מליבך! הדבר היחיד שה""אני האמיתי""
של הדרורים מחויב אליו הוא חוקי העם, שאלו הם לא אחרים מאשר חוקי הצדק עצמם, לפחות על פי ראות עיניהם. כי הרי הדרור הטבעי, האמיתי, האדון לעצמו, לא מסוגל בכלל להעלות על דעתו לפעול כנגד חוקי הצדק והמוסר, כי טבעו של האדם הוא טוב. ואם כך הדבר, הרי ברור שאותם החוקים שנתקבלו בהצבעה דמוקרטית על ידי האנשים האמיתיים, החופשיים ביותר בעולם, יהיו חוקים שראוי לציית להם. וכיוון שהם החוקים היחידים שהדרורים מצייתים להם, הילה של קדושה אופפת אותם, קדושה שקורצת לאדם החופשי וקוראת לו לקבל אותה אל חיקו. וכך, אחי דאווין, שולטים בעם. ומתקרבים למהות הכוח."
"אחי היקר," אמר דאווין, "הרשה לי לסכם את דבריך: ספק חירות חיובית לדרורים והם ישקעו כה עמוק ביצריהם החייתיים עד כדי קידוש רועה הצאן וגדר הוורדים אשר אופפת אותם. וזאת מבלי לספר להם כי הורד הוא צמח קוצני?"
בוס צחק בקול עמוק ונוקשה ואמר "סיכום יפה ומדויק, אך לא הייתי מעז להגיד אותו בקול רם."
דאווין צחק גם כן, אך לא כמו צחוקו של בוס, צחוקו שלו לווה בקול שירה עדינה. צחוק זה גרם למוחי לדמיין כי אני מתצפת על ישות מלאכית . אך מילותיו הבאות של דאווין הזכירו לי במי מדובר. "אל-נא תשכח אחי היקר," הוא אמר, "כי אין זה בטבעם של חיות הטרף לחיות כעדר בקר. יבוא היום והם יבינו זאת. כפי שאמרתי קודם לכן: הדרך הטובה ביותר שניתן להתקרב אל מהות הכוח היא לא על ידי שליטה ב""עם"", אלא היא על ידי שליטה באנשים עצמם."
שעה ארוכה השניים ישבו שקטים על כסאות האבן הכבדים, מביטים אל עבר האופק, אל עבר מהות הכוח. כמו תחת כישוף, אף שריר לא נע בגופם ואין הם הראו שום כוונת תנועה. הכיסא נעם להם עד מאוד. לא עבר זמן רב עד שמוחי דימה שהשניים שהפכו לחלק בלתי נפרד מאותו כיסא הסלע אשר החזיק את כובד משקלם.
גם בפעם הזו השקט הופרע על ידי המנהיג הדמוקרטי, "אתה לא מתכוון לספר לי כיצד הגעת למסקנה ששליטה באנשים היא הדרך הטובה ביותר להגיע למהות הכוח, נכון?" שאל את הקוסם.
"ומדוע שלא אספר? כל שתצטרך לעשות הוא לשאול." דאווין ענה.
פעם נוספת גרונו של בוס הוציא צחוק באס כבד ועמוק, "אחי, כיצד הגעת למסקנה ששליטה באנשים טובה יותר משליטה בעם?" שאל.
"אני שמח ששאלת!" ענה הקוסם, "אם לשפוט על פי סיפוריך על הדרורים, ייתכן ואף תוכל להבין את גודל חוכמתי ואת הסיבה שאני סבור ובטוח כי שליטה באנשים עצמם היא הדרך הטובה ביותר אל עבר מהות הכוח. אל-נא תחשוב כי תוכל להעתיק את אופן פעולותיי, עבורך זה מאוחר מידי, אדון דמוקרט…" אמר, גיחך לעצמו והמשיך. "כאשר דיברת על חירות לאנשיך דיברת על הורדתם לדרגת חיית פרא, אך הקשב-נא לדבריי ולמד מהי החירות אשר שוללת את הורדת האדם לדרגת הבהמה. אך ראשית אחי, אמור לי בבקשה מהו רצונו האמיתי של כל דרור קטן?"
בוס חשב מעט והודיע כי רצונו של כל דרור הוא להגשים את עצמו האמיתי.
"האם אי פעם הצליחו הדרורים להגישם עצמם?"
"לא. אין לי צורך שיגשימו עצמם." ענה בוס, "כדי שאוכל להיות הרועה שלהם, אני צריך שהם ימשיכו לחפש."
"יפה." אמר דאויין הקוסם וחייך, "ואילו כל רצוני שלי הוא לאפשר לאדם הפשוט להגשים את ה""אני העצמי האמיתי"" שלו. אך מדוע אף לא אחד מהדרורים שלך הצליח להגשים עצמו?"
"אני מפחד לענות על השאלה הזאת." בוס ענה.
"בוודאי שאתה מפחד, אך התשובה היא פשוטה מאוד: הדרורים שלך עפים רחוק מידי, הרבה מידי, חופשי מידי. עבורם, עצם חיפוש הגשמת ה""אני האמיתי"" מהווה את המכשול העיקרי להגשמתו. כיוון שהם עפים רחוק מידי, כל הזמן צצות מטרות חדשות להגשים, ה""אני האמיתי"" מרחיב עצמו אחר כל קילומטר שהם עוברים. בצורה כזאת הם לעולם לא יצליחו להגשים את כל מטרותיהם. והאבסורד בכל העניין הוא שעל מנת להתגבר על מכשול זה- הם צריכים להמשיך לעוף בכדי למצוא את התשובות."
"מה אתה בדיוק מציע," שאל בוס, " להפוך את כל הדרורים לעטלפים- עפים מבלי לראות דבר?"
"במידה מסוימת- כן!" ענה דאווין. "כאשר הם עפים מבלי לראות את כל הפיתויים בדרך, לעולם הם לא יוכלו להרחיב את ה""אני האמיתי"" שלהם, ורק כך יוכלו להגשים עצמם. אך אין זה מספיק, כי גם אז ההגשמה אינה מובטחת. בכדי להבטיח לנתינים שיוכלו להגשים עצמם באמת, עליי לקצץ מעט את כנפיהם. כאשר אין הם יכולים להרחיב את אופקם, דרישותיהם מעצמם יהיו פחותות עד כדי הגשמה. אך זוהי אליה וקוץ בה! בכדי להגיע לשליטה באנשים, יש להיזהר שלא לסטות מהנוסחה, שכן אם אקצץ את כנפיהם של נתיניי, העטלפים כפי שכונו על ידך, יהפכו הם לחפרפרות וירדו למחתרת."
"כל הדיבורים הללו על חיות הופכים אותי לרעב." אמר בוס, אך נימת קולו העידה כי מדובר בהלצה בלבד ולא בניסיון להסיט את השיחה לנושאים אחרים. לכן דאווין המשיך את דבריו. "אני שואב את כוחי בכך שאני מאפשר לאדם להגשים את עצמו, ובכך הוא רואה את עצמו חופשי. מי אני, ומי אתה אחי היקר, שנגיד לאדם שחש עצמו חופשי כי הוא בעצם אינו כזה?! ואם אכן נגיע לאותו אדם ונאמת אותו אל מול המציאות בדרישה שיוציא עצמו לחופשי, האם אין מדובר פה בכפייה? האם אנו, השוללים את חירותו של אותו אדם על ידי ערעור אופן תפישתו בכל הנוגע לחירותו האישית, מפשיטים אותו לחלוטין מכל אפשרות לחירות אמיתית? אילו יענה לנו: נכון הדבר, איני חופשי כעת, עליי לשנות את חיי – האם אין הוא יחיה שארית חייו בתחושה כי כפו עליו להיות חופשי ולכן אין הוא חופשי וכל חייו הם שקר? ואילו יענה: לא נכון הדבר, אני חי חיי חירות וחופש – האם הוא לא יבלה שארית חייו בספקנות שמא אין הוא חופשי באמת וכל אושר שיכול היה להשיג ימצא מעבר להישג ידו? שאלות קשות אלו, אני יודע, אך תשובה פשוטה עונה על כולן: בכדי להציל את האדם מעצמו- עלינו לקצץ את כנפיו. רק כך יוכל להיות מאושר."
"רק כך הוא יאפשר לך להמשיך לשלוט עליו אתה מתכוון?" שאל בוס.
דאווין הנהן בראשו ואמר "כמובן, זה מובן מאליו."
"אך מה יקרה כאשר ינסו לפרוץ אל מעבר להגשמה עצמית?"
"מדוע שיעשו זאת?"
"כי זהו טבעם, אחי דאווין- להרחיב אופקים, לעוף רחוק."
"במקרה כזה, אני משער הבחירה תהיה בידיהם- האם הם רוצים להיות חופשיים או מאושרים."
"ומה יקרה אם אחד מאנשי יספר לאחד מאנשיך כי קיימת חירות חיובית ולא רק חירות שלילית?"
"דבר לא יקרה."
"האמנם?"
"מדוע בכלל אתה סבור כי תפישת החופש של הדרורים שלך נכונה יותר מתפישת החירות של העטלפים שלי?"
"אני משער שהזמן לבדו יענה לנו על השאלה הזו."
"זאת במידה שהדרך להשגת מהות הכוח בכלל תלויה בחירות."
כיפת אראיין התמלאה לפתע בקול מחריש אוזניים. רציתי ביותר לראות מעין מגיע הרעש אך באימוניי למדתי לעולם לא להסיט את מבטי מהאויב. נראה היה שגם דאווין והבוס שמעו את ההמולה ונדמה היה כי הדבר העיק עליהם ביותר. לבסוף דאווין הקוסם צחק את צחוקו המהפנט והכריז בקול "אחי הבוס, הבט! הדרורים מגיעים!" בוס קם בתדהמה, פניו התמלאו בפחד גדול. הוא החל לרוץ לעבר המצוק במהירות גדולה, נדמה היה כי תכנן לקפוץ אל מותו. לפני שהספיק לקפוץ הוא עצר בפתאומיות על טבעית, הסתובב אל אחיו ואמר "אתה טועה דאווין, אלו לא הדרורים. הבט בעצמך! הידעת שעטלפים משתמשים בראיית סונר?"
כעת היה זה תורו של דאווין הקוסם להתמלא בפחד, ורגע לפני שהעטלפים הגיעו אליו, השתמש בקסמיו ונעלם.
מרגע זה ואילך הנני חוזר למשימתי המקורית, בתקווה שמפקדיי יהיו סלחנים כלפיי על כך שהזנחתי אותה.
יום חמישי למשימה:
זמן התצפית- שעות הבוקר
דו"ח מצב- איני בודד יותר
המשימה בוצעה- כן, אך מבחינתי היא רק התחילה
מצב הכוח- אינו קיים
מלל חופשי- איני כותב יותר ביומן התצפית הזה עבור מפקדיי, מילים אלו מיועדות לך; את, או אתה, אשר מצאת את מקום המסתור של היומן. בסיום סיכום הלילה הרביעי והיום החמישי למשימה אחביא את יומן התצפית בתקווה שיימצא על ידי אדם ראוי, יומן זה מכיל פרטים מסוכנים מידי, ועל מנת שלא לחשוף את אלו, העדפתי לחתוך ולגזור חלקים מיומן התצפית.
לדאבוני, בשל המצב אליו נקלעתי, איני יכול להשתמש ביומן זה על מנת להפיל את שלטונו של דאווין הקוסם כמלך על ממלכת אפק, אך אין זה בהכרח נכון גם לגביך.
אתחיל בתיאור השתלשלות האירועים מאז היעלמותו של דאווין מכיפת ארייאן.
בוס צחק בצחוק גדול וכבד, צחוק שהכריח אותו להשתמש במלאו נפח ראיתיו העצומות, צחוק שהרגיש באוזניי כמפולת אבנים. "זאת הייתה הפעם הראשונה בכל החיים הארוכים שלנו שהצלחתי להערים עליך! דאווין הקוסם!" אמר והמשיך לצחוק, "דאווין החכם! זה לא אני שהערמתי עליך, זה הפרנויה שלך שעשת את כל העבודה בשבילי! דרורים רדו למטה!"
צמרות העצים בצידה הדרומי של הכיפה הקירחת החלו לנוע בצורה שאינה מתיישבת עם טבעה של הרוח ומתוחם קפצו שמונה אנשים האוחזים כלובים גדולים וריקים.
"הפחדנו'תו כהוגן אה בוס?" שאל אחד מהם, "הוא ברח עם הזנב בין הרגליים, בדיוק כמו יתר האנשים ממלכת אפק! פחדנים כולם!"
הבוס התעלם מהשאלה והמשיך לחייך בגאווה לעצמו. "על מה בכלל דיברתם כל כך הרבה זמן?" שאל אדם אחר.
"על החיים." בוס ענה, "לא משהו שיכול לעניין אתכם. כל הכבוד על העבודה המצוינת! הדרורים בהחלט הוכיחו את עצמם שוב!"
כל חברי כנופיית הדרורים ששהו על העץ כבר הספיקו לרדת ולהתקבץ על יד הבוס, מהנהנים לעצמם לאות הסכמה ומשבחים אחד את השני על הניצחון הגדול שלהם על דאווין הקוסם המפרסם. "רק חבל על כל העטלפים שברחו לנו, לקח לנו כמעט חודשיים לאסוף כזו כמות גדולה. אני לא משער שאי פעם נראה אותם בחזרה. יכולנו למכור אותם ולהרוויח מלא כסף!" התמרמר אחד מחברי הכנופיה אך לאחר נשמיה נוספת חזר בו "אבל זה היה שווה את זה! לראות את הפרצוף המפוחד של דאווין שווה כל סכום שבעולם!"
"אני צריך קצת זמן לעצמי," הבוס הכריז והוסיף, "טאד, קח את היתר חזרה למחנה. אני אגיע מאוחר יותר". בוס לא חיכה לתשובה אלא הלך היישר אל ספסלי האבן הגדולים על מנת לבהות אל עבר מהות הכוח אי שם באופק. כמו בפעם הקודמת, גם כעת נדמה כי הבוס הפך חלק מספסל האבן עצמו.
למרות שהשכל הבריא הכתיב כי עלי להתמקד בבחור המגודל והמסוכן הזה, עיני נדדו לעברו של טאד. ללא שום ספק, הוא היה המטרה שלי. בגבורתו האחרונה הסייר דיבאני העביר לי את המכתב והטיל עלי להגיש אותו לבחור בשם טאד, אמנם הוא אמר לי למצוא אותו בעבר המזרחי של רכס וישל, אבל משהו בתוכי ידע כי זהו המטרה שלי- לשם כך דיבאני נתן את חייו.
הוצאתי את המעטפה מכיס התרמיל, והיא עדיין נושאת עליה את כתי דמו של הסייר הגיבור. ידעתי שאיני יכול להגיש מעטפה שכזו לאף אדם, שכן כל אדם בר דעת יפרש מעטפה מדממת כאיום ברור. פתחתי את המעטפה כדי לוודא שהם דם עבר למכתב עצמו, לצערי הרב דמו של הסייר גם קישט את תוכן המכתב. הוצאתי מהתרמיל דף ועט והתחלתי לשכתב את המילים:
אדון טאד הנכבד,
בצער רב ובכאב עמוק על להודיע לך כי האדם שהניח בידך את המכתב רצח בדם קר את משפחתך היקרה; את אשתך מאמל, את בנותיך טוריס וג'יטה, ואת בניך ארלי, פלן וניקי. אדם זה, פעל לבד ועינה את משפחתך קשות לפני שסיים את חייהם המאושרים. אני שולח אליך את האחראי לרצח משפחתך, כיוון שאני מאמין שלך זכות הראשונים לסיים את חייו.
מי ייתן והצדק יחזק את מכת ידך,
ג'ק, מפקד סיירת עקבות הפנתר.
הדבר היחיד שעבר במוחי באותו הרגע היה שאביו של ניקי בחיים, והנה הוא עומד מולי. ניקי הוא חברי הטוב ביותר ואביו נעלם כשהיה בגיל חמש, נלקח לעבודות פרך ולא חזר מאז. הרגשתי שאני חייב לספר לטאד מה קרה לניקי.
ההתרגשות הגדולה שאפפה אותי בדרך עצם קיומו של טאד, שטפה באותה העת ממוחי את כל יתר המחשבות המטרידות שראוי היה להתעמת עמן קודם לכן: ניקי ומשפחתו היו בחיים בעת שיצאנו למשימה וכיוצא בזה בעת כתיבת המכתב, מדוע מפקד הסיירת ישקר בצורה נוראה שכזו? מדוע שיפליל אותי ברצח שלא בוצע מעולם? האם המכתב אמור היה להאשים את יתר הסיירים שלא הצליחו להגיע לכאן- כי הרי היה זה הסייר עדיני שנשא תחילה את המכתב?
כאמור, כל השאלות הללו נשארו רק במסגרת של דיעבד.
כמו רוח סערה יצאתי מהשיח העבה וקראתי בשמו של טאד. הדרורים ההמומים לא הבינו מעין יכולתי לצוץ כך פתאום ולכן חשבו אותי מרגל של דאווין הקוסם, "בוס," הם צעקו, "הי בוס!" אבל כמזל משמיים, האיש המגודל נשאר דומם כמו הסלע עליו ישב. הדרורים שלפו סכינים ארוכות מחגורתם בכוונה לדקור ולשסע אך טאד עצר אותם בתנועות יד גדולות ונמהרות. הוא הביט בפניי, ועיניו המכווצות העידו כי המראה מזכיר לו נשכחות.
הפחד שמא דאווין או הבוס ימצאוני מתחבא בשיח השאיר על פניי את עקבותיו- הזיעה המוגברת שטפה את צבעי ההסוואה מעל עורי. "דודאר?" טאד שאל לבסוף, "זה אתה! לא ראיתי אותך מאז אותו היום שלקחו אותי…" אמר וניגש אליי בחיבוק גדול . חיבקתי אותו חזרה והמילים יצאו מפי מבלי שהתכוונתי אליהם "טאד, זה ניקי. הם זרקו אותו לכלא. הוא חיפש אותך בארמון בזמן שרצחו את המלך. הם האשימו אותו ברצח!" טאד שחרר אותי מחיבוק הדוב האבהי והביט בי בפנים חמורות סבר, "טאד, הם שלחו אותי להביא לך את המכתב הזה ואמרו לי שישחררו את ניקי כאשר אסיים את המשימה, אבל הם משקרים טאד. אני לא חושב שהם בכלל מתכוונים לשחרר אותו. חייבים לעזור לו!"
טאד לקח את המכתב מידיי, קרא אותו והביט בי בשנאה עמוקה.
"טאד…" ניסיתי לומר.
הוא הוציא סכין חדה מחגורתו ונעץ אותה במכתב, חתך את הקלף הדק לרצועות. "חייבים לעזור לניקי! הוא הסכים.
ארבעה מחברי כנופיית הדרורים שלידי נפלו בזעקה גדולה כאשר חיצים ניקבו את בטנם וצווארם. כיוון פגיעות החיצים העידו כי אנחנו מוקפים מכל הכיוונים. מטח החיצים השני פספס אותנו במעט כיוון שהספקנו לשכב במהירות על האדמה. שני דרורים נוספים נפגעו ברגליהם.
קול הבאס הכבד של הבוס נהם בזעם ומיד לאחר מכן צנח על ידי גופו השבור של הסייר עדיני, כאילו גורש מהשמיים. כרעתי על ידו ובדקתי את הדופק בידו, ליבו הפסיק לפעום.
הסייר דיבאני יצא בריצה מהשיחים ורץ לעבר גופתו של עדיני עם חרב שלופה. "דיבאני!" קראתי אליו, "המשימה בוצעה, אפשר לחזור הביתה!" דיבאני המשיך לרוץ לעבר גופת חברו, אך מבטו היה נעול עליי. הוא הרים את חרבו כמתכוון להנחית אותה במכה קטלנית תוך כדי שהוא צועק "אידיוט! אתה המשימה!" לפני שהספיק להוריד את חרבו על צווארי, סכינו של טאד מצא בית קבע חדש בליבו. דיבאני נפל ודמם.
סובבתי את ראשי לאחור וראיתי את הסייר זיבו והסייר גלוב מוודאים את מותם של יתר הדרורים. גלוב נע כמו סייר בשיא כושרו, ולא כמו אדם אשר גסס מארס נחשים רק לפני לילות אחדים. גלוב מעולם לא ניצח אותי בדו קרב באימונים, הכרתי היטב את תנועת חרבו הנחושה, ולכן חרבי שלי חתכה את רוח הלחימה שלו יחד עם שרירי בטנו וכיס המרה. הוא נפל הלום על האדמה.
הסייר זיבו יכול היה להגיש את ראשו של טאד למפקד הסיירת אלמלא הסלע שהבוס זרק לעברו ורצץ כליל את גולגולתו.
בלית ברירה הסתובבתי לראות אם ידיו של הבוס החליטו כי הגיע גם זמני למות, אך זה כבר הספיק לשקוע חזרה בכיסא האבן ולהביט למרחק.
טאד ואני ניגשנו אל הסייר גלוב שעדיין נאנק מכאבים. בין חרחורי נשימותיו האחרונות הוא סיפר כי מפקד הסיירת הטיל עליהם לחזור עם ראשו של טאד, וראשי שלי. המטרה הייתה לחסל כל מי שעלול לנסות לשחרר את ניקי מהכלא. הם תכננו כיצד להשתמש בי בכדי להגיע לטאד, ואז… לפחות הם תכננו לי הלווית סיירים מכובדת. הסייר גלוב כתב קינה לכבודי, אז סיימתי את סבלו.
כעת, טאד ואני בדרכינו לשחרר את ניקי.
אנא ממך, מוצא היומן, הפץ את פרצופו הרודני של דאווין הקוסם והחזר את השפיות לממלכת אפק.
מקווה שאי פעם נתראה,
דודאר עצרם.