הטירה המכושפת

"בוקר טוב!" איתן חייך כשנויה פסעה אל חדר הבקרה.

נויה נהמה משהו לא ברור וקרסה אל תוך כסא. היא זרקה את התיק שלה לעבר הקולב. למרות שבדרך כלל קלעה להפליא, הפעם התיק נפל ותוכנו נשפך על שולחן העבודה ופגע בחפצים שהיו מפוזרים עליו. איתן רץ להרחיק קפיצים ותיבות שהשמיעו קולות נפץ וחריקה. ענן עשן בצבע ורוד עלה באוויר. נויה בהתה באנדרלמוסיה. "מה לכל הרוחות אתה עושה שם, דוקטור פרנקנשטיין?" אמרה לאיתן. "זה משחק חברתי של שעה, לא עבודת דוקטורט בהנדסת אווירונאוטיקה!"

איתן צחק. "את פשוט מקסימה על הבוקר, את יודעת?"

"לא לכולנו יש ציפורים ועכברים שעוזרים לנו להתלבש אחרי שנת לילה בריאה, סינדרלה." נויה הסירה את משקפי השמש שלה וחשפה עיניים אדומות ונפוחות קלות.

"אני לא אמרתי לך להתאמן בקראטה כל הלילה," אמר איתן.

"אייקידו."

"ואת זאת שהצעת שנתחיל בשבע בגלל כל ההזמנות הנוספות לחדרי בריחה. אפילו אמרת שתארגני דיל עם בית הקפה ממול-"

"קפה?" נויה הרימה את עיניה אליו לראשונה.

"השמיעה הסלקטיבית שלך מדהימה, כמו תמיד." איתן חייך והקיש על המקלדת שלו. המסכים התעוררו לחיים, מציגים את משחק חדר הבריחה האקסקלוסיבי שלהם, "הטירה המכושפת".

"קפה!" הכריזה נויה.

"בסדר. את ממילא לא יכולה לקבל קבוצה ככה." איתן נעלם מאחורי הקיר המפריד של המטבח.

נויה הצליחה סוף סוף למקד את מבטה במסכי המצלמות. "אני לא מאמינה שבנית חדר חדש," היא צעקה כדי שאיתן ישמע אותה מהמטבח. "כאילו שהשלושה הקיימים לא הספיקו. מה הפעם? מתקפת הגובלינים? אימת הטרולים המרושעים?"

"בית הספר לקוסמים בסכנה." איתן חזר, אוחז בספל קפה. הוא תמיד הכין קפה מושלם ברבע מהזמן שלקח לנויה להרתיח מים. "הרפתקה שכוללת לימודי לחשים, חפצים קסומים ודרקון. אני עובד על זה משש בבוקר."

נויה נענעה את ראשה. "אתה יודע, אני חושבת שערן ואתה סתם משלמים שכר דירה. פשוט תזרקו כאן שק שינה זוגי על הרצפה כדי שתוכל לעבוד יותר שעות."

"הממ," אמר איתן, כאילו באמת שקל את העניין, ונויה גלגלה את עיניה והלכה ללבוש את התחפושת שלה.

כשהקבוצה הגיעה, נויה כבר עמדה בגלימה המנצנצת שלה, מקבלת אותם בחיוך השמח ביותר שהיתה מסוגלת לו בשבע בבוקר. היא חילקה להם תחפושות על פי התפקידים שבחרו לשחק, והכניסה אותם לחדר. כשחזרה לחדר הבקרה, איתן כבר ישב מול המסכים, והיא התיישבה לידו לצפות, מסוקרנת. למרות תלונותיה, נויה חשבה שחדרי הבריחה של איתן היו לא פחות מגאונות צרופה, וידעה שאנשים נמשכו אליהם מאותה הסיבה שהיא נמשכה אליהם – כדי לצלול למשך שעה אל תוך הרפתקה בעולם אחר ולהעמיד פנים שהם אבירות או לוחמים, קוסמות או מכשפים.

כצפוי, החדר היה בנוי באופן מופלא. המשתתפים למדו כל אחד "קסם" ושילבו אותם כדי שהקופסה במרכז החדר תרחף, תיפתח ותיתן להם חמישה מפתחות כסופים. את המפתחות צריך היה להכניס לכל חורי המנעול בדיוק באותו רגע, אבל רוח רפאים מפחידה ריחפה לפתע בחדר, ואחד המשתתפים המבועתים שמט את המפתח שלו על הרצפה, שהיתה מכוסה, כמובן, במאות מפתחות כמעט זהים. נויה צחקקה כשהחבורה חיפשה נואשות אחרי המפתח הנכון. איתן הביט בשעון שלו ונד בראשו. "הם לא יספיקו. תגידי להם שהמפתח יזהר בסגול אם הם יסתכלו דרך המשקפיים שתלויים שם."

נויה פתחה את המיקרופון. "כאן הקוסמת המלווה שלכם," אמרה בקול דרמטי. "יתכן שלא הבחנתם, אבל התשורות שקיבלתם אינן מפתחות רגילים. יש יותר מאשר דרך אחת לראות את האמת… אם תצליחו להביט בעיניים הנכונות."

איתן חייך אליה, מתרשם. נויה חייכה בחזרה. לקבוצה לקח עוד שתי דקות לפענח את המסר, ובסופו של דבר הם הצליחו לסיים את ההרפתקה ממש בדקות האחרונות. דרקון עצום שבר את הקיר ותקף אותם, אבל היו להם את הקסמים הנכונים והכלים הנכונים כדי להביס אותו. נויה חיכתה להם כשיצאו החוצה, קצרי נשימה, מאושרים ומלאים באדרנלין.

"איך אתם עושים את זה?" שאל אחד הבחורים, חיוך רחב על פניו הסמוקות. "עם הדרקון הענק ששובר את הקיר? ואיך בונים את הקיר כל פעם מחדש?"

"קוסמת לעולם אינה מגלה את סודותיה המקצועיים," אמרה נויה, שמעולם לא התעניינה בפרטים הטכניים של הפעלת החדר. היא חייכה במסתוריות, והחבורה צחקה והודתה לה מקרב לב. נויה חזרה לחדר הבקרה, מקווה שההרכבה מחדש של החדר לא תיקח זמן רב, אבל דרך המצלמות ראתה שהדרקון כבר נעלם והקיר היה שלם. היא נדה בראשה, מתפעלת שוב מכשרונותיו של איתן. "ברצינות, איך אתה עושה את זה? מסך מוחבא? מקרן?"

"הממ?" איתן שאל מהשולחן שלו. הוא עבד על תיבה קטנה, שמעליה ריחפו במעגל פיות מרקדות, מופיעות ונעלמות.

"לא חשוב." נויה התמתחה. "אתה חושב שתוכל לסגור בלעדיי בערב? חשבתי לקפוץ לסטודיו ולהתאמן קצת לטורניר בשישי."

"כן, אין בעיה," אמר איתן והזעיף פנים אל התיבה שלו. "מתי תגיע הקבוצה הבאה?"

"בעוד חצי שעה. למה?"

אצבעותיו של איתן גיששו על פני התיבה שלו. "מוזר," הוא מלמל.

"אני יכולה לעזור?" שאלה נויה.

כצפוי, איתן נד בראשו לשלילה. "זה פשוט לא מסתדר. כאילו יש באוויר יותר מדי… חשמל."

נויה מצמצה. הוא אמר 'חשמל' כאילו התכוון להגיד משהו אחר. היא הביטה בתיבה הקטנה. "תגיד, איתן, אולי נגדיל את העסק?"

"אני די מרוצה מהגודל הנוכחי שלנו," הוא אמר.

נויה גלגלה את עיניה. איתן היה יצירתי להפליא בכל תחום מלבד שיווק, ניהול ופרסום. ותקשורת אנושית, כמובן. "יש כבר המון חדרי בריחה בארץ. אני מדברת על משהו חדש לחלוטין. "הטירה המכושפת 2.0". נשכור בית פרטי במקום שני החדרים הקטנטנים האלו, ונבנה בו טירה אמיתית. נארגן הרפתקה שלוקחת כמה שעות, שדורשת ממך לעבור בין החדרים ולשתף פעולה עם קבוצות אחרות… זה יכול להיות די מגניב, לא? ואם הבית יהיה במקום מבודד, נוציא את המשתתפים בלילה החוצה, ונלביש שחקנים כאנשי זאב או ערפדים…"

"הממ," אמר איתן שוב, ונויה הבינה שהוא הפסיק להקשיב. התיבה התפרקה בידיו, ופיות התעופפו לכל עבר, עד שנעלמו במרחק של כמטר מהתיבה. נויה צחקה כשאחת מהן חלפה על פניה. "נו, איתן, אתה חייב לגלות לי איך הדברים האלו עובדים-"

רעם עז נשמע מבחוץ. גשמים באמצע אוגוסט?

נויה הזדקפה. משהו חלף על עורה, כמו תחושה פתאומית של חשמל סטטי, מבלי שנגעה בדבר. היא נזכרה בתדריכי השטפונות שנהגה להעביר בקורס הסיירות שהדריכה. היתה לה אותה תחושה, של סכנה איומה שמתקרבת, שהדרך היחידה להתגונן מפניה היא לברוח מהר למקום רחוק וגבוה. "איתן…" היא אמרה, קולה שקט מאוד. עיניו של איתן, כשפגש במבטה, היו מלאות בפחד, והיא הבינה שהוא שותף לתחושותיה.

הקיר הרחוק מהמסכים התמוטט – לא, לא התמוטט, אלא התפוצץ, מעיף שברי אבנים לכל עבר. האינסטינקטים של נויה, שהתחדדו אחרי שנים של ספורט אתגרי ואמנויות לחימה, דחפו אותה לפעולה לפני שהבינה מה קורה. היא זינקה לעבר איתן והפילה אותו לקרקע. הוא התנשם במהירות, אימה טהורה על פניו. שאגה נשמעה, בדיוק כמו שאגתו של הדרקון מחדר הבריחה, ואש חרכה את האוויר מעל ראשה של נויה. אחד המסכים נמס. נויה הציצה לרגע מעל שולחן העבודה של איתן. זה לא רק נשמע כמו הדרקון מחדר הבריחה, זה היה הדרקון מחדר הבריחה. אדום, יורק אש, מכוסה בעוקצים, גודלו כמעט כגודל החדר. הוא הושיט טופר עצום לכיוונה והיא הנמיכה את ראשה במהירות ופנתה בחזרה אל איתן, הבעה המומה על פניה. ואז חיבקה אותו.

"גם אני שמח שאת בסדר," איתן מלמל. "אבל נויה, אנחנו חייבים-"

"זו ההפתעה הכי יפה שאי פעם עשו לי," היא מלמלה, דמעות בעיניה.

"ה-הפתעה?" אמר איתן, חיוור.

"אתה החבר הכי טוב בעולם. אם ערן היה מרשה הייתי מנשקת אותך עכשיו. השאגות, האש, הקיר המתפוצץ – באמת, זה פשוט מדהים-"

"נויה," קולו של איתן היה תקיף ואומלל כאחד. "אני לא עושה את זה."

נויה מצמצה, מבולבלת. "אתה לא?"

"לא."

"זה… זה אמיתי?"

איתן הנהן, מבועת מכדי להמשיך לדבר.

נויה הציצה מעל השולחן בדרקון העצום ששאג וניסה להגיע אליהם דרך הקיר ההרוס. רגע של הבנה חלף בה, פתאומי ועמוק ומוחלט: הם לא יקבלו בחזרה את הפיקדון על שכר הדירה.

ואז, פניה הוארו בחיוך. היא סקרה במהירות את החרבות שהיו תלויות על הקיר הרחוק מהם. רק אחת מהן היתה עשויה מעץ ולא מפלסטיק, והיא היתה עטופה בספוג, כמובן. זה יאלץ להספיק. אם רק תצליח להגיע אליה… נויה חשקה את שיניה וזינקה על רגליה בפליק-פלאק מהיר לאחור. פרץ חום לוהט חלף ליד אוזנה מבלי לפגוע בה, והיא נחתה בקלילות בצדו השני של החדר. היא שלפה את החרב, תלשה מעליה את רוב הספוג, וזינקה לעבר הדרקון.

"מה את עושה, נויה?!" צרח איתן. נויה התעלמה ממנו. הדרקון היה גדול מכדי להיכנס כולו לחדר הבקרה הקטן. חלק גופו האחורי היה עדיין בחוץ, פגיע. נויה רצה, מטפסת במעלה כתפו של הדרקון בקפיצות זריזות, כמו עז הרים. היא הרימה את החרב כדי להחדיר אותה ישירות אל תוך מרכז גולגולתו, בתקווה שהעץ לא ישבר –

משהו פגע בה, כמו מכת חשמל שהממה אותה וזרקה אותה לאחור. היא לא הצליחה לנחות על רגליה, אלא נפלה לקרקע מול ראשו של הדרקון, בוהה אל תוך עיניו החרוזיות העמוקות. לנשימתו היה ריח של גוויה.

"אתיואן," אמר קול עמוק מגרונו של הדרקון. "באתי עבורך."

"מאווליו," איתן לחש. פניו היו חיוורות ועיניו כמעט בלטו מחוריהן. "לא…"

"איתן," נויה סיננה. "אין לך איזה חפץ שיכול לעזור?"

"מה?" מלמל איתן.

חסר תועלת. נויה קמה במאמץ על רגליה והניפה את חרבה. "היכון למות, יצור בזוי!" צעקה. היא חשבה שהמילים היו אביריות ואציליות עד שעזבו את שפתיה, ואז נשמעו מטופשות ומלאות פאתוס. אולי "הלך עליך" או "לך תתפגר" יעבדו טוב יותר, היא הרהרה כשזינקה שוב על צווארו של הדרקון. כן, בהחלט, "לך תתפגר". מאחוריה, איתן אמר כמה מילים שלא הצליחה להבין, אבל החרב שלה  זהרה לפתע באור אדום והפכה כבדה יותר בידה, כמו חרב אמיתית. לא, לא כמו.

"מגניב," אמרה נויה, וכרתה בלי גינונים את ראשו של הדרקון מעליו.

רסס של דם מילא את בגדיה וריח עז נישא בחדר. ראשו של הדרקון התגלגל על הרצפה בעוד גופו מתעוות מחוץ לחלון. כעבור רגע, שניהם נמוגו לכתם שחור על הרצפה. החרב הפסיקה לזהור, ונעשתה שוב קלה. נויה שמטה אותה והסתובבה אל איתן. "מה… מה לכל הרוחות זה היה?"

איתן לא הגיב. הוא קרס אל תוך הכסא שלו וקבר את פניו בין ידיו.

נויה הביטה בקיר ההרוס. "אני חושבת שאני אבטל את הקבוצה של תשע," היא אמרה. "ואולי את שאר הקבוצות של היום."

"ושל שאר השבוע," הציע איתן חלושות.

נויה הנהנה והעבירה את ידה בשיערה. הוא היה חרוך מעט בקצותיו. היא הופתעה לגלות עד כמה הרגישה יציבה נפשית, לאור הגילוי שדרקונים ומכשפים קיימים במציאות. היא סובלת מהדחקה, ללא ספק. "קפה?" שאלה.

"באמת? קפה? עכשיו?" איתן בהה בה.

היא שילבה את ידיה על חזה. "אתה יכול לחשוב על זמן טוב יותר?"

"מאווליו עקר את הקיר," איתן ציין. " אני די בטוח שאת לא יכולה להרתיח מים בקומקום."

נויה מצאה את צנצנת הקפה מוטלת על הקרקע – שלמה, למרבה ההפתעה. לצנצנת הסוכר לא היה מזל דומה. "מאווליו? זה השם של הדרקון?"

"לא. זה השם של המכשף ששלט בדרקון." קולו של איתן נשמע חלש.

המכשף ששלט בדרקון. כמובן. נויה פתחה את הארון העליון כדי להוציא ממנו כפית ונוכחה שחלקו האחורי של הארון נתלש והפך למעשה לחלון אל הרחוב, דרכו בהתה בה כעת חבורה של ילדים המומים. היא הזעיפה אליהם מבט וסגרה את הארון. זה לא עזר, למרבה הצער, כי גם רוב הקיר והשיש נתלשו והילדים המשיכו לבהות בהם. "ואתיואן זה אתה?"

איתן הנהן.

"אוקיי." נויה נדה בראשה ברצינות בזמן שהמידע התערבל בראשה, מגששת בכוח אחר נקודת אחיזה שלא היתה ספרים שקראה בגיל 12. "אז יש לי רק עוד שאלה אחת."

"מה?"

נויה הסתובבה, אוחזת בכוס הקפה שלה. "אתה מסוגל לחמם מים בקסם?"

איתן בהה בה לרגע ארוך, ואז נאנח. "בשבילי תה צמחים."

 

בסופו של דבר, המשטרה הגיעה לפני שאיתן הספיק לחמם את המים, ונויה ואיתן התחמקו וברחו אל בית הקפה הקרוב.

"ערן יודע?" נויה שאלה.

איתן עיווה את פניו. "בטח. זה הדבר הראשון שסיפרתי לו כשהתחלנו לצאת. היי, אני איתן, ואני מכשף מעולם אחר."

"יכולת פשוט לומר לא. אתה עצבני כשדרקונים תוקפים אותך." נויה גלגלה את עיניה. "אתה יודע, אם הייתי צריכה לבחור בן אדם אחד שאני מכירה שבא מעולם אחר… אתה היית הרבה למטה ברשימה, אחרי הבחורה הזאת עם כנפי הפיה מכיכר דיזינגוף שמגשימה משאלות לילדים תמורת שקל, וההומלס שלבוש כמו המשיח-"

"את לא מבינה?" איתן בהה בכוס הנייר שלו. "זה לא משנה שהרגת את הדרקון. אם מאווליו עדיין לא הגיע כבר לעולם הזה, הוא יגיע בקרוב. ואז הוא יהרוג אותי."

"אתה עדיין רוצה ציטוט של קולדפליי על המצבה שלך?" שאלה נויה.

"את חושבת שזה מצחיק." איתן בחש בתה שלו בתנועות קצובות. "את לא מבינה מה מכשף מסוגל לעשות."

נויה בחנה אותו, מהורהרת. "אני חושבת שאני מתחילה להבין. "הטירה המכושפת" לא כללה שום מכניקה או תכנות או מה שלא יהיה שחדרי בריחה בדרך כלל כוללים, נכון?"

"אשליות הן הצורה הפשוטה ביותר של קסמים," איתן אמר והמשיך לבחוש את התה שלו. "לא קרוב אפילו למה שמאווליו מסוגל לעשות."

נויה לגמה מהקפה שלה. "ואין חוק בעולם שלך שאוסר עליו לעשות את זה?"

"אנחנו לא בעולם שלי. לא שמאווליו טרח אי פעם לציית לחוקים."

"אתה יכול ליצור איתם קשר?"

איתן הרים את עיניו מהתיון המתפורר שלו. "את מקבלת את כל זה יותר מדי בקלות," הוא העיר, קולו אומלל.

"טוב, אני לא זו שמאווליו מנסה להרוג," אמרה נויה, ואז פרצה בצחוק למראה הבעתו. "נו, איתן, אני לא אתן לו להרוג אותך. ואם אתה רוצה לדעת את האמת, תמיד קיוויתי ליפול יום אחד לתוך שער ליקום מקביל."

איתן הניח את כוס הנייר שלו מבלי לשתות ממנה. "אני לא חזק מספיק כדי לפתוח את השער לסלריאה," הוא אמר.

"אבל…?" המשיכה נויה.

איתן התכווץ. "ההורים שלי כן."

"אה." נויה פרעה את שיערו בחיבה. "ואני מנחשת שאתה לא ממש רוצה להכיר להם את ערן."

"אני חושב שיהיה להם יותר קשה עם זה שנטשתי את חובתי למשפחה ולייעוד שלי, נעלמתי באופן שאף אחד לא יוכל למצוא אותי לעולם, והשארתי אותם בלי יורש," אמר איתן. "אבל עכשיו כשהזכרת את זה, כן, אני מניח שגם ערן יהיה בעיה."

"איתן…"

"בסדר." הוא נאנח. "יש לי בבית טבעת שיכולה לשלוח קריאה לסלריאה. זה לא אומר שהם יבואו, אבל…"

"זה לא שיש לנו מה לעשות גם ככה," השלימה נויה. "אלא אם אתה יכול להשתמש בכישוף כדי לבנות מחדש את הקיר בחדר הבקרה."

איתן נד בראשו ושפך את התה שלו לעציץ.

הם שמחו לגלות שערן כבר יצא לעבודה כשהגיעו. איתן חפר במגירת הגרביים ובמגירת התה, ולבסוף מצא את הטבעת בנבכי ארון הבגדים, תלויה על שרשרת יחד עם הדיסקית הצבאית של ערן. הוא ענד אותה והתרכז לרגע. "זהו. עכשיו נחכה."

נויה הלכה למטבח להכין לעצמה את כוס הקפה השלישית שלה. "אז, ספר לי על העולם שלך."

איתן הידק את שפתיו. "אני באמת מעדיף שלא."

"נו, יאללה." נויה צחקה. "אני בטוחה שיש שם כל מיני דברים מדהימים, נכון?"

"שוביניזם," אמר איתן. "ומגפות. ודיקטטורה."

"וטרולים ודרקונים ומכשפים והרפתקאות?"

"אני לא אוהב הרפתקאות." איתן שיחק עם הטבעת על אצבעו. "אני אוהב ללמוד ולכתוב ולחקור. אני אוהב לקרוא ספר טוב, ולחשוב על מה שקראתי. אני אוהב ליצור אשליות קטנות ועדינות ומורכבות, כמו בחדרי הבריחה שלנו. בסלריאה המכשפים המוערכים ביותר הם אלו שמסוגלים לחולל סופות רעמים ולהשתלט על דרקונים ולהצמיח יערות…" הוא עצר ונאנח. "את בטח חושבת שכל הדברים האלו נהדרים, נכון?"

"קצת. אתה מכיר אותי." נויה חייכה אליו, ומיהרה להוסיף, "אבל גם ליצור חדרי בריחה זה ממש מגניב!"

"אה-הא".

"בכל מקרה, המכשף הזה, מאווליו…"

"הוא אוייב ותיק של המשפחה שלי, שניסה להוריד את אבא שלי מהשלטון בערך עשרים שנה."

"השלטון?" נויה נשענה לפנים בכסא. "כמו המלוכה?"

"אמרתי שזו דיקטטורה," אמר איתן. "תשמעי, נויה, עכשיו כשאני חושב על זה – אולי עדיף שלא תהיי פה כשאבא שלי יגיע…"

"שטויות. אני מאוד טובה ברושם ראשוני. לא אכפת לי אפילו להעמיד פנים שאני החברה שלך אם אתה חושב שזה… אוי." נויה הציצה במראה בחדר הכניסה. השיער שלה עדיין היה שרוף בקצותיו, בגדיה היו מלוכלכים בדם, עקבות שפתון סגול וצלליות מנצנצות שהיו חלק מהתחפושת של הקוסמת נמרחו על פניה ושרוול חולצתה היה קרוע. "יש לך אולי…" היא לא היתה בטוחה מה לבקש, אבל איתן פשוט נפנף בידו ועקצוצים עדינים חלפו על גופה. היא הביטה במראה שוב. הבגדים שלה היו שלמים ונקיים. שיערה, שלם ובריא, היה אסוף בתסרוקת נוחה ומחמיאה על עורפה, ופניה התנקו. היא בחנה את בבואתה, מתרשמת. "ואו. מאוד יעיל. קסם זה מולד אצלכם?"

"לא, זה כישרון נרכש. למה?"

"אני תוהה אם זמן הלימודים שווה את חיסכון הזמן שלוקח לי להתאפר בבוקר."

איתן הרהר בשאלה ברצינות, אבל אז נשמע קול רעם, והוא מלמל, "אוי, לא," ורץ למרפסת. נויה רצה אחריו, מתחרטת על שלא לקחה מחדר הבקרה את החרב. היא חיפשה כלי נשק כלשהו, אבל הדבר הכי קרוב היה אגרטל. היא משכה את איתן מאחוריה ונעמדה בעמידת מוצא ללחימה, למרות שידעה שאין לה הרבה סיכויים מול הדרקון הכחול העצום שריחף מול החלון. אבל נשק או לא, היא הבטיחה להגן על איתן.

"זה בסדר, נויה," איתן אמר ועקף אותה. "זו לאנסה. אחותי."

נויה כבר הספיקה לצייר בראשה תמונה של סלריאה, ועל פי אותה תמונה ציפתה שאחותו של איתן תהיה עלמה יפהפיה, שברירית ודקיקה, עטופה בשמלת מלמלה. האישה הצעירה שרכבה על הדרקון היתה מלאת גוף וקשוחה למראה. יפה, בהחלט, אבל היא לבשה חליפת שריון, כמו מישהי שהיתה מתורגלת בקרבות יותר מאשר בחצר המלכות.

"אתיואן," היא קפצה בקלילות מגב הדרקון שלה אל המרפסת. "אתה חי. ידעתי שהקריאה הגיעה ממך."

"כן," איתן חייך. "לאנסה, אני כל כך שמח-"

נויה הגיבה מאוחר מכדי לעצור את המכה. איתן נהדף לאחור והיא הספיקה רק לתפוס אותו לפני שנפל. הוא אחז באפו הכואב, מבטו נבגד. "מה-"

"חמש שנים, אתיואן!" לאנסה זעמה. "כמעט קיוויתי שמאווליו הצליח לחסל אותך. לפחות אז היתה לי הזכות להכריז עליו נקמת דם ולהרוג אותו בעצמי! עכשיו אתה תצטרך לעשות את זה!"

"אני לא רוצה להרוג אף אחד," אמר איתן, קולו חלש.

"לא, למה שתרצה?" לאנסה נופפה בידה. "כל מה שאתה רוצה זה לשבת עם הספרים והצעצועים שלך-"

"אלה לא צעצועים! אלו כשפים אמיתיים-"

"שעושים מה?" לאנסה קראה. "גורמים לכמה יצירי דמיון חסרי ממשות לרקד בחדר ולכמה חפצים קטנים להתעופף במעגלים? משחקי ילדים."

"אף פעם לא היה אכפת לך מהרצונות שלי!" צעק איתן.

"בדיוק כמו שלך לא היה אכפת מחובותיך!" צעקה לאנסה.

"היי!" נויה הפרידה בין השניים. "בואו נתחיל מהתחלה, בסדר? וגם, מישהו מכם מוכן לעשות משהו לגבי הדרקון שמרחף בחוץ? כי אנשים שמים לב אליו."

איתן התכווץ ונופף בידו לעבר הדרקון, ואז שוב לעבר האנשים שהתקבצו מול הבניין. הם מצמצו והחלו להתפזר. לאנסה בחנה את נויה מכף רגל ועד ראש. "ומי את, בדיוק?"

"נויה. נעים מאוד." היא הושיטה את ידה ללאנסה, וכשזו לא הגיבה לקחה את ידה ולחצה אותה. "אני מבינה שאת, אה, מתרגשת מאוד לראות את אחיך אחרי כל הזמן הזה-"

"החיים בסלריאה היו מצויינים בלעדיו," אמרה לאנסה. "אם הוא רק היה מעביר באופן רשמי את הזכות שלו לשלטון, הייתי יכולה לאסוף את הצבא ולהיפטר אחת ולתמיד מחלאות כמו מאווליו-"

"רגע אחד," קטע אותה איתן. "מה עם אמא ואבא?"

פניה של לאנסה קדרו. "ההיעלמות שלך שברה אותם. בשנים האחרונות הם עסקו פחות ופחות בענייני המדינה, עד שיום אחד שניהם פשוט עברו לצד האחר."

"מה?" נויה נדה בראשה, מזועזעת, ואחזה בכתפיו של איתן השבור. "את לא יכולה פשוט להגיד ככה למישהו ששני ההורים שלו מתים!"

"מתים?" איתן ולאנסה אמרו יחד והביטו בנויה, מבולבלים.

"אה, נכון," איתן נזכר. "קסם התרגום לא מעביר את זה כל כך טוב. לאנסה מתכוונת שהם עברו לצד האחר של הגבעה, מעבר לממלכה שלנו. יש שם… איך אתם קוראים לזה? בית אבות?"

"אה." נויה הרגישה מטופשת. "זה הכל?"

"שליטים לא אמורים לעזוב עד שהם מתים וילדיהם מחליפים אותם," אמר איתן.

"זו בושה גדולה למשפחה שלנו." לאנסה הביטה באיתן והעבירה את ידה על צמתה הארוכה, מנענעת את ראשה. "כל חייך הבוגרים, בזמן שקברת את עצמך במשחקים חסרי התועלת שלך, אמא ואבא לא הפסיקו לקוות שיקרה משהו שיקרקע אותך ויגרום לך להתחיל להתנהג כמו מנהיג, אולי שתפגוש בחור נחמד, איזה אביר-"

"מה?" איתן החליף מבט המום עם נויה. "אתם ידעתם?"

"נו באמת, איתן, אנחנו לא עיוורים." לאנסה גלגלה את עיניה, וחייכה לראשונה. נויה ראתה סוף סוף את הדמיון המשפחתי בין השניים. "חמישה טורנירי רומח וכל מה שהסתכלת עליו היה ישבנים של אבירים."

איתן חייך חיוך מבוייש, ולאנסה צחקה.

"אני מצטער שעזבתי בלי להעביר את הזכויות שלי," הוא אמר. "לא חשבתי שתהיה לזה איזושהי משמעות. את זו שתמיד יצאה בראש המשלחות להציל כפרים ולהילחם בשדים, ואני זה שנשארתי בבית. אני אהבתי קסמים קטנים ואשליות, ואת היית קוסמת מדהימה כבר בגיל חמש. היה כל כך ברור לי שאת אמורה להיות המנהיגה."

"אני באמת המנהיגה," אמרה לאנסה. "בכל מובן ואופן, מלבד האופן הרשמי. תשמח לדעת שהממלכה מתנהלת מצויין. כלומר, לא תשמח, כי לא היה אכפת לך. מה בכלל עשית כאן כל השנים?"

"אה, טוב, אני ונויה נפגשנו במוקד תמיכה טכנית," איתן אמר, ונויה ראתה את עיניה של לאנסה מתערפלות. "ואז הקמנו חדר בריחה, שזה כמו… אה…"

"אנשים באים אלינו בשביל הרפתקאות," אמרה נויה. "אנחנו יוצרים עבורם – איתן יוצר עבורם תעלומות וחידות, והם צריכים לפתור אותן."

"כלומר, אתה מעמיד פנים שאתה נותן לאנשים הרפתקאות אבל בעצם מספק להם שקרים," אמרה לאנסה ושילבה את זרועותיה על חזה. מעל המרפסת, הדרקון הכחול שלה יבב, אבל היא סימנה לו תנועה שנויה הניחה שמשמעותה "תהיה בשקט ותמשיך לרחף".

"מה…" איתן גמגם. "לא, לא שקרים…"

"יש לו בן זוג!" נויה אמרה במאמץ לשנות את הנושא. "ערן. ממש חתיך. באמת. מהבחורים האלו שמצדיקים את הסטיגמה שכל הטובים תפוסים או-"

"בכל מקרה, לאנסה," איתן קטע את נויה. "אני אשמח להעביר לך באופן רשמי את הזכויות שלי לשלטון אם תעזרי לנו להיפטר ממאווליו."

"מאווליו," אמרה לאנסה, ונויה שמעה את הכעס בקולה. "הנחתי שלא היית קורא לעזרה אם לא היית בסכנת חיים. איפה הוא?"

"כרגע? הלוואי שידעתי." איתן הצביע לעבר השער הפתוח מעל ראשה של לאנסה. "הוא העביר עד עכשיו רק דרקון, לא את עצמו."

עיניה של לאנסה נפערו והיא הסתובבה לאחור, אבל זה היה מאוחר מדי.

"זהירות!" נויה צרחה.

דרקון אדום, זהה כמעט לדרקון הקודם שתקף אותם, התנפל על הדרקון של לאנסה. לאנסה קיללה וזינקה על גבו של הדרקון שלה. קרח החל להתגבש בין אצבעותיה כשרצה על גב הדרקון שלה לעבר הדרקון האחר.

על הדרקון האדום עמדה דמות, זקופה וישרה כאילו כל הטלטלות באוויר לא נגעו לה כלל. היא עטתה גלימה שחורה, וכשהסירה את הברדס מפניה ראתה נויה פנים גבריות שהעבירו בה צמרמורת,, גולגולת חלקה וקירחת, עור אפור, וזוג להבות אדומות שבערו במקום בו אמורות היו להיות עיניו של המכשף.

"אדיר!" היא לחשה, ואיתן נעץ בה מבט שגרם לה להתכווץ. מעל ראשם, לאנסה ירתה משהו שנראה כמו סופת קרח שלמה אל מאווליו. הוא עמד בגל הכפור בקלות, שולח להבה עצומה בחזרה.

נויה הסתובבה אל איתן. "אתה מתכוון לעשות משהו?" גערה בו.

"כמו מה? מעגל פיות סביב הראש שלו?" איתן נראה אומלל. "חשבתי שהבנת כבר, נויה. אני חסר תועלת."

מעליהם, לאנסה צרחה בכאב, ונויה חשה את החום בעורפה. "עשית משהו לחרב שלי קודם," היא הזכירה לו.

"חיזוק פשוט בקסם. שום דבר שמסוגל-"

כנפיו של הדרקון של לאנסה נפגעו, והוא שאג ונפל מטה. למזלו ולמזלה של לאנסה, הם לא היו גבוה מדי באוויר – הדירה של איתן וערן היתה בקומה ראשונה. איתן צעק את שמה של לאנסה בבהלה. היא הצליחה להימנע מפגיעת ראש ישירה במדרכה, אבל היא נפלה על צידה. היא אחזה בזרועה הפגועה, המדממת, ונעצה מבט זועם במאווליו. הדרקון לא היה מסוגל להגן עליה. היא שלחה זרוע בתנועה חדה מעל ראשה, יוצרת בועה מבריקה וכחולה שהקיפה אותה. מאווליו שלח קרן אדומה לחדור את הבועה, והמאמץ ניכר על פניה של לאנסה כשניסתה להתנגד לו.

"הוא יהרוג אותה, איתן!" נויה צעקה. "אתה לא יכול לפחות לסדר לי חרב?"

"לא מהאוויר, אני צריך… משהו." איתן הביט סביבו, מיואש. נויה חטפה זוג צ'ופסטיקס משולחן המרפסת הקטן.

איתן הביט בהם. "באמת?"

"נו כבר!"

איתן שלף את המקלות הקטנים מאריזת הנייר שלהם והפריד ביניהם. הוא התרכז ומלמל כמה מילים. אור זהוב אפף את הצ'ופסטיקס, ולאחר כמה שניות איתן העביר לנויה שני פיגיונות ארוכים ומעוקלים. נויה סובבה אותם בידיה פעם אחת כדי לוודא שהם נשארים בצורתם החדשה, ואז זינקה מטה.

היא תכננה את הנפילה שלה היטב – הדרקון של מאווליו עדיין ריחף בין קומת הקרקע לקומה הראשונה. היא צנחה על רגליה במרכז גופו ורצה מעלה, אל הצוואר, מקווה לנעוץ את הפיגיון בגבו של מאווליו.

הוא הסתובב כשנויה התקרבה וחייך אליה, והיא חשה את גופה נעצר במקום, מושהה. "אית-" היא החלה לצעוק לפני שגם לשונה קפאה, והיא יכלה רק לבהות בעיניים פקוחות ומלאות אימה בפנים האפורים והמחרידים.

"את מנסה להגן על משפחת המלוכה, למרות שלא באת מעולמם," אמר מאווליו, כאילו ניהל שיחת חולין. ידו האחת פנתה לעבר נויה, וידו השנייה עדיין ריחפה מעל המגן של לאנסה, פורצת אותו לאט ובקלות בזמן שהקוסמת השקיעה את כל כוחותיה בניסיון להתנגד. "מעניין."

נויה לא היתה מסוגלת להניע את שפתיה, אבל היא נעצה בו מבט זועף. עיניה הפקוחות החלו לדמוע. איתן ירד לקרקע באיטיות מאחורי גבו של מאווליו, אפוף אור זהוב ודומם לחלוטין. מאווליו, כמובן, ידע שהוא שם. הוא סימן קלות בסנטרו, והדרקון ירק אש לעבר איתן. איתן צעק ומיהר להתרחק, מכבה את השריפות הקטנות על זרועותיו ורגליו. המגן של לאנסה נפרץ, והיא צרחה והתגלגלה על הרצפה, גופה בוער.

"באתי לכאן כדי להרוג את יורש העצר," מאווליו אמר. "לא חלמתי שאוכל להשמיד את השושלת כולה."

איתן ניצל את דעתו המוסחת של המכשף וסימן כמה תנועות באוויר לעבר נויה. היא היתה מסוגלת שוב לזוז. היא זינקה. מאווליו חסם את דרכה בעמוד אש, והיא נרתעה לאחור ברגע האחרון. מאחורי מאווליו, איתן עצם את עיניו, ולפתע נויה ראתה דמויות מראה של עצמה מכל עבר, מקיפות את מאווליו.

"אשליות עלובות," לחשש מאווליו. נויה תקפה, מכה בפיגיונות שלה, אבל הוא חסם אותה שוב ושוב, מזהה בכל פעם את הדמות הנכונה. לפתע, הוא נשנק והסתובב. אחת מדמויות המראה אחזה בסכין קטן, כמעט בלתי נראה, והיא דקרה בעזרתו את כתפו של מאווליו. הדקירה היתה קרובה ללב, אבל לא מספיק. הדמות נעה לאחור, הבזיקה, והפכה לאיתן, ארשת פניו מפוחדת אך נחושה. מאווליו צעק בזעם והרים יד שלהבה בערה בתוכה, מוכן לשרוף את איתן, אבל נויה כבר זינקה לפנים, מהירה כברק. הפיגיונות שלה ננעצו – אחד בגרונו של מאווליו, והשני ברקתו. "לך תתפגר!" צעקה, ולא, גם ההצהרה הזו נשמעה די מטופשת כרגע. היד הבוערת הושטה לשרוף אותה, אבל מעגל פיות שריקד סביב ראשו של מאווליו הסיח את דעתו, והוא לא הצליח לפגוע בנויה. לבסוף, ידו התעוותה פעם אחרונה וצנחה. מתחתיו, הדרקון התפוגג והפך לכתום שחור על המדרכה.

האש סביב לאנסה כבתה. הדרקון הכחול שלה הצמיד את חוטמו אל גופה, ואדים קרים עלו מאפו, מקררים את כוויותיה. הוא ייבב כמו גור כלבים במשקל טון. נויה קלטה לפתע שעשרות, ואולי מאות זוגות עיניים בהו בהם. בשלב מסויים, ככל הנראה, הקסם המסווה של איתן הפסיק לעבוד כשנאלץ להשקיע את כל כולו בלחימה.

נויה הסתובבה אל הקהל, ועטתה חיוך מקסים. "תודה רבה לכם!" היא אמרה בקול רם, וקדה אל ההמונים. איתן ולאנסה בהו בה, מבולבלים. הדרקון ייבב שוב.

"מה שראיתם עכשיו היה הדגמה של "הטירה המכושפת"," אמרה נויה. "חדר בריחה שיפתח במתכונת חדשה בחודש הבא-"

"-בשבוע הבא," הציע איתן בלחישה.

"כן? בטוח?" נויה משכה בכתפיה והרימה את קולה, "כבר בשבוע הבא! עקבו אחרי עמוד הפייסבוק שלנו, ובואו ניתן מחיאות כפיים גדולות לכל השחקנים שלנו, כולל החמישה שחנוקים בחום של אוגוסט בתוך היצור הזה!" היא הצביעה על הדרקון, שבתזמון מושלם השמיע יבבה נוספת. הקהל המשולהב צחק ומחא כפיים בהתלהבות.

איתן, נויה ולאנסה נאלצו לחלק חתימות לכמה ילדים לפני שהקהל הרב החל להתפזר והשאיר אותם לבדם. רוב הכוויות של לאנסה נרפאו. ידיו של איתן עדיין נראו אדומות. ברגע שנשארו לבדם, הסכין שבידיו השתנתה לבקבוק אפטרשייב, ונויה גילתה שגם היא אוחזת בזוג צ'ופסטיקס מגואלים בדם. "אוף, חבל," היא אמרה והשליכה אותם. "הם היו פיגיונות מצויינים."

"את תקבלי כמה פיגיונות מצויינים שרק תרצי," אמרה לאנסה, המומה. "הרגת את מאווליו."

"איתן ואני הרגנו את מאווליו," תיקנה נויה, וחייכה אליו. "אנחנו צוות טוב."

"איפה למדת להילחם ככה?" שאלה לאנסה.

איתן ניפח את חזהו. "נויה למדה קראטה וטאקוואנדו וסיף ואקרובטיקה והליכה על חבל וטיפוס ולחימת שטח ו… איך קוראים לדבר הזה עם החרבות שאת הולכת לטורניר שלו?"

"אייקידו," אמרה נויה וחייכה.

"אני לא יודעת מה כל הדברים האלו, אבל תפקדת טוב יותר מכל האבירים והאבירות שבשירותי." לאנסה בחנה את נויה מכף רגל ועד ראש, מתרשמת.

נויה משכה בכתפיה, מסמיקה.

"לאנסה," אמר איתן. "אני מוכן לחזור עכשיו. אני אתייצב מול אמא ואבא, ואני אעביר לך את הזכויות לשלטון. אבל אני לא מתכוון להישאר בסלריאה."

"מי ביקש ממך להישאר?" שאלה לאנסה.

"אבא ואמא, בעוד כמה שעות," אמר איתן.

"אני אדבר איתם," אמרה לאנסה. "פטרתם את סלריאה מאוייב שרדף אותה שנים. אני חושבת שזה מצדיק מחילה." היא אחזה בידו של אחיה וקולה נשמע לראשונה חמים. "אז מה לגבי הבחור הזה, ערן? מה הוא עושה בחיים? סוחר? מנהל משמר?"

איתן התכווץ. ערן היה כתב, ונויה ניחשה שמבחינת לאנסה זו בטח המקבילה של ליצן החצר. היא מיהרה לשנות את הנושא. "טוב, קדימה, למה אתם מחכים? הבטחנו לפתוח את חדר הבריחה החדש תוך שבוע, לא? ככל שתלכו מהר יותר-"

"מה דעתך לבוא איתנו?" לאנסה שאלה.

עיניה של נויה התרחבו. "לבוא לסלריאה? אתכם?"

"היא תשמח," אמר איתן, והשפיל את מבטו, ממשיך בקול שקט, "והיא גם תשמח להצטרף למשמר האבירים, לאנסה."

"באמת?" לאנסה בחנה שוב את נויה. "היית רוצה לעזוב את העולם הזה ולחיות בסלריאה?"

"אני- אני-" נויה בלעה את רוקה וניסתה שוב. "חלמתי-"

"היא חלמה על זה כל החיים שלה," אמר איתן. "אפילו בלי לדעת שסלריאה קיימת."

נויה הנהנה, נרגשת מכדי לדבר. לאנסה עיקמה את אפה. "בסדר. בתנאי שתישארו בעולמות נפרדים ולא תוכלו להמשיך להשלים אחד את המשפטים של השני."

נויה פנתה להביט באיתן, עיניה רחבות. הכל התערבל בראשה בזמן שניסתה לקבל את האפשרות המופלאה החדשה שנפתחה בפניה, להאמין שהיא אמיתית.

"נויה, את לא חייבת להחליט עכשיו," איתן מיהר לומר.

"אבל – חדר הבריחה, אתה באמת תסתדר בלעדיי?" היא שאלה.

הוא הנהן. "זה לא יהיה קל, אבל אני אמצא שותף אחר. אני חושב שצדקת לגבי טירת בריחה שלמה. אני אשכור בית ענקי ואכתוב בשבילו סיפור הרפתקה שמתרחש בכל החדר. אולי על יורש שברח מחובתו ומכשף רשע מהעבר שלו שמגיע לתפוס אותו…"

"נשמע לא אמין," אמרה נויה.

"את הולכת להילחם בגובלינים ובמפלצות," הזכיר לה איתן.

חיוך מאושר עלה על פניה של נויה. "כן. זה באמת מה שאני הולכת לעשות, נכון?"

איתן חייך אליה בחזרה. "ומה איתך? את תסתדרי בלעדיי?"

נויה הסתובבה אל לאנסה. "מתי אני צריכה לקום בבוקר?"

לאנסה הרימה גבה. "מתי שאת רוצה?"

חיוכה של נויה התרחבה. "אני אסתדר מצויין."