אזהרה: סיפור זה מכיל תוכן אלים ומיני בוטה.
באולם ההמתנה של מנתח שאינו רופא, ישב שון מתחת למאוורר תקרה ענק, כוסס ציפורניים, מקווה שתורו לא יגיע לעולם.
לידו ישב איש גבוה ומקורזל שיער, שעל פניו שפוך היה חיוך שבעיני לשון נראה מטורף משהו.
"חותכים לך ת'תחת היום, הא חבר?" האיש אמד את שון במבט משועשע.
שון לא צחק. הוא היה רעב מדי ומבוהל מדי, ורק הביט בפליאה על האיש המשונה היושב רכון קדימה כאילו הוא מחכה בדריכות למשהו. "כן, צד ימין," ענה לו לבסוף.
"חבל," נעץ בו המקורזל שתי עיניים מימיות, "תגיד להם שאתה רוצה לחתוך גם בימין וגם בשמאל, שלא תצטרך לבוא שוב. זה לא נוח להישאר רק עם צד אחד, ואני מדבר מניסיון."
עיניו של שון נדדו לעבר אזור ישבנו של האיש המכוסה במכנסי ג'ינס, שהבד הנוקשה שלהם, מכביסה רעה, לא הסגיר דבר בנוגע לנעשה מתחתיו.
"חוץ מזה," גיחך האיש, "אם הגעת לכזה מצב, חבר, ארבע אלף לא יספיקו לך, עדיף שתגמור עם זה בפעם אחת ותצא כבר עם שמונה ביד. היום אני הולך לעשות שש גדולים, עור מהגב. עם המשחות של היום לא מרגישים אחר כך כלום," אמר ואחר כך קרץ לו והוסיף בלחש "אֵלֵה עם הכסף מתים על זה בסושי שלהם. הם משתגעים על הטעם והמרקם וגם מרגישים כמו קדושים מזוינים על זה שבזכותם אנחנו לא מתים מרעב."
שון הביט אל מאוורר התקרה שלהביו הסתחררו מעליו, וחשב שלא אכפת לו אם ישתחרר בורג והמתקן העצום ייפול על ראשו.
אבל אז נזכר בילדיו המחכים לו בבית. הוא נזכר גם במישל.
*
הוא פגש אותה לקראת סוף 2074 ב"בּלֶק ויניל", מועדון אולטרה-רטרו בו ניגנו פופ אפֵל בן תשעים שנה. בסופו של שבוע עבודה מייגע במחסן החלפים, יצא לשם לרקוד לצלילי מוסיקה שונה ולראות אנשים שמחוץ לסגנון המקובל. מישל עמדה ליד הקיר עם כוס בירה ושלחה אליו מבטים מתחת לבלורית מצח שנפלה הצידה, כמו גל שחור המאיים להטביע את עינה השמאלית. שון טלטל את ראשו בהתלהבות בקצב הגיטרות המנסרות של "פאגאן לאב סונג", כשקרבה אליו ושאלה: "אז אתה אחד מהמוזרים שאוהבים 'וירג'ין פרונס'?"
שון אהב בחורות שמתחילות, בעיקר כאלה שעטו על פניהן ארשת חמודה של אומץ לפני שיצרו קשר. הוא אמר שהוא יותר בעניין של טוקסידומון, וכשהתברר שמישל לא מכירה אותם, אמר שממש כדאי לה להכיר.
בדירתו השכורה שבמגדלי הסלאמס בלב העיר הגדולה, האזינו ללהקה על חפיסת סיגריות מדיום ועשו סקס של זרים מלא תשוקה.
בבוקר הביט בה בשנתה ממוללת באצבעותיה את האוויר כאילו היא מנסה לתפוס משהו, וחשב לעצמו שהבחורה הזאת נפלאה. כשהתעוררה וראתה את המבט שבעיניו, חייכה במה שנראה היה לְשון כהבעת אושר.
במטבחו הקטן אכלו שניהם חביתה עם בייקון שׁשון הכין, ואז חזרו למיטה ושוב שכבו. כששניהם עירומים מתחת לשמיכה, מישל סיפרה לו על אמה שמתה בגיל צעיר ממנת יתר של סמי מרץ, ועל האב השתיין שגידל אותה והיה מכה אותה דווקא ברגעים בהם היה פיכח.
"בא לי להרוג את המנוול," אמר שון וידע שהבחורה הזאת עם העור החיוור והשיער השחור כעורב, שמצמצמת את עיניה הבורקות מתחת לגבותיה העבות מעט, נכנסה ללב שלו ונעלה את עצמה שם על בריח. הוא החליט שיעשה הכל כדי שיהיה לה טוב בעולם הזה.
*
בדרך למסיבת New Year's Eve הראשונה שלהם יחד, ראו על שלטי ענק דיגיטליים את דיוקנה של שֶריל סטאר, מנהיגת המפלגה החדשה "בחירה חופשית", שנשאה את הסיסמה "מקסימום קידמה, מקסימום חופש".
"אני בוחר רק במישל רוס," הכריז שון, ומישל אמרה לו שהוא חמוד אמיתי בתוספת נשיקה חמה על שפתיו. במסיבה שתו בירה זולה ואחרי שהתנשקו בחצות צילמה את שניהם בטלפון כשהם חבוקים ועושים למצלמה פרצוף של "אנחנו ביחד ולעזאזל העולם". מייד אחר כך העלתה את התמונה לאפליקציית ה"סקייפּיקס" ואחרי שנייה אמרה לשון להביט לשמיים, שם קרני לייזר יצרו את הזוגיות המצולמת שלהם בהולוגרמת תלת מימד, כך שכל העיר תוכל לראות.
חודש אחרי שהתחתנו ב"ויניל שחור" בקרב חברים, הגיע יום הבחירות ההוא. אף אחד מהם עוד לא ידע שמישל בהריון, כשהלכו יחד להצביע למפלגה החברתית. הם הרגישו שמשהו בשיטה הנוכחית לא עובד לטובת האזרחים, אבל מי שעלתה לשלטון הייתה דווקא מפלגת "בחירה חופשית". "בקרוב תהיו חופשיים, לא תצטרכו לשרת אף אחד, אף פעם" קראה ההולוגרמה של שריל סטאר בשמיים שמעליהם, רועמת מאלפי רמקולים בהם רוּשתה העיר, "אנו חיים בארץ העשירה בעולם ועוד מעט היא תהיה עשירה הרבה יותר."
"שתלך להזדיין, זה נשמע טוב מדי," אמר שון למישל, והוא צדק.
*
המחסנאי שהחליף את שון במשרתו היה איש מערכות מידע שקיבל על עצמו משימה למחשב את המחסן האוטומטי כך שיפעל ללא צורך בפקיד על המסוף. מספיק שהלקוח יגיד את מבוקשו בקול והפריט יגיע בעזרת רובוט מהמדף הנכון. שון לא ראה בפיטוריו מהעבודה המשמימה אסון גדול, אבל כאב לו על מנהל המחסן המבוגר שהזכיר לו את אבא שלו ושתמיד התגאה בכך שהוא יודע בעל פה את כל המספרים הקטלוגיים של החלפים.
בעבודתה כטכנאית בחברת תקשורת גדולה, מישל הצליחה לפרנס את שניהם, אבל עד מהרה גם טכנולוגיית התקשורת בה שלטה, הוחלפה בשיטה מתקדמת יותר שנלמדה רק במכללות של אלה עם הכסף, ולשלוח אותה להשתלמות פשוט לא השתלם.
בטנה ההרה של מישל הוסיפה את שלה למערבולת הדאגות של בני הזוג. "בשום פנים ואופן מזוין לא," אמר לה שון כשסיפרה לו מה חשבה בנוגע לאפשרויות הפרנסה שלהם בעתיד הקרוב, "אני לא מוכן שאשתי תיחלב כמו פרה."
"זאת הבחירה החופשית שלי," ענתה לו במרירות, "אני בוחרת לא לרעוב."
שון היה אובד עצות.
כששיטת עיקול נכסי החייבים הפסיקה לספק אותם, הבנקים כבר כמעט ולא נתנו הלוואות ללקוחות. הוא ידע שגם הוריו לא יוכלו לסייע. אחרי שנים כחקלאי גאה נאלץ אביו למכור את שדה התירס שלו במחיר מגוחך לתאגיד ענק אחרי שאיש עם עניבה וחיוך מתנצל נידב לו רמז עבה כי במצב השוק הנוכחי, פשיטת רגל לעסק קטן כמו שלו היא רק שאלה של זמן. כשראה אביו מחלון ביתו איך מקימים מפעלים על השדה שהיה שלו, לבו נשבר וגופו דעך עד שחיידק מזדמן הכריע אותו. אמו עברה לדיור למבוגרים, שם קיבלה גלולות שִיכחה שגרמו לה לחייך כל היום בעיניים חולמניות. רק פעם בשנה הייתה זוכרת להתקשר לשון לאחל יום הולדת שמח, נשמעת תמיד כאילו היא בטוחה שרק אתמול התראו. אבל שון כמעט שלא בא לבקר. קשה היה לו לראות מה קרה לאמו האהובה בהשפעת הגלולות, אבל הוא גם לא רצה לחשוב מה יקרה כשלא תוכל עוד לקבל אותן, ובגלל שידע שהכסף ממכירת השדה מאפשר לה את אספקתן הקבועה, לא חלם לבקש ממנה אפילו דולר.
במרכז התעסוקה הפקידה כמעט צחקה לשון בפרצוף. "להפעיל מכונות באתר בנייה בלי תואר רביעי בהנדסה? איפה אתה חי, חבר?"
"תואר רביעי כדי ללחוץ על ארבע כפתורים?" כעס שון, "הרי חוץ מזה המכונות עושות הכל בעצמן."
"ככה זה, היצע וביקוש" הפקידה בהתה במסך הטלוויזיה, שם מכרה נערה את בתוליה למרבה במחיר בתכנית הריאליטי 'שלם וקח', "לוקחים את הטובים ביותר וגם להם משלמים פרוטות."
"לא נורא," אמרה לו מישל ערב אחד לאחר ששוב לא מצא הצעת עבודה חדשה בתיבת ההודעות שלו, "תישאר בבית ותטפל בתינוק. אני מעדיפה אותך על מטפלת יקרה שאנחנו לא מכירים."
לבנם הראשון הם קראו פיטר על שם פיטר מרפי סולן להקת באוהאוס. היו לו עיניים כחולות וגדולות כמו של שון ושיער שחור כמו של מישל. שניהם היו מאושרים כשהביטו בו נח בעריסתו, אבל כשמישל היניקה אותו, עיניה פגשו את עיניו הדואגות של שון. לשניהם היה ברור – החלב של מישל יזין גם אותם.
*
ליומה הראשון בעבודה לבשה מישל ג'ינס שחורים, חולצה אפורה ואת ארשת האומץ שלה.
בבואה קידמו את פניה שתי נשים כבדות שדיים, האחת שחומת עור והשנייה אדומת שיער.
"ראית? הגיע אלינו חלב טרי" אמרה האדמונית לשחומה, מודעת לכך שמישל שומעת אותה.
"תראי אותה," גיחכה השחומה,"כמו בתולה שלא יודעת מה מחכה לה," ושתי הנשים רעמו בצחוק.
כשחיברו אותה למכונות, פתאום, כמו בבת אחת הבינה את מצבה, החלו דמעותיה לזלוג מבלי שיכלה לעצרן. בעוד חזה נחלב, הרגישה שגם בלוטת הדמעות שלה נסחטת עד תום. היא הביטה בכל הנשים שסביבה המחוברות לצינורות, ובמקום להתנחם בצרת הרבות, בכייה גבר – היא תפסה שאקט ההנקה האינטימי מעוות אצלה לכדי חליבה מסחרית בקרב עוד כמאה נשים מעורטלות חזה, במפעל בו אף אחד לא מתעניין בטעם המוסיקלי הייחודי שלה או ביכולתה לפתור את הבעיות המורכבות ביותר בטכנולוגיית תקשורת שכבר עברה מהעולם.
לקראת הערב, כשהמפתח הסתובב בדלת, שון נדרך כולו, ובראותו את פניה הנפוחות מבכי של מישל הלם באגרופו בקיר, מכאיב לעצמו ואולי אפילו בכוונה.
"מה היה שם?" צעק בלחישה.
"אני אהיה בסדר," אמרה לו וניגשה למקלחת, שם נשארה מתחת לזרם המים הקולח כ-35 דקות ארוכות.
*
למחרת מישל כבר לא בכתה כשחיברו אותה למשאבות, אבל כשפטמותיה החלו לכאוב, היא גנחה, מה שגרם קורת רוח לשחומת העור שאתמול קיבלה את פניה, ובדרכה למכונת המזון המועשר עברה ליד עמדת החליבה של מישל. "נו, חבֵרָה, מה חשבת לעצמך?" אמרה, "באת לעשות כסף קל?"
אבל מישל לא חשבה לעצמה כלום. כשהתחברה למשאבות ארבע פעמים ביום, שישה ימים בשבוע, היא רק זמזמה לעצמה שירי פופ אפלים משנות השמונים של המאה שעברה כדי להעביר את הזמן שלמרות זאת סירב לחלוף. כשיצאה הביתה בערב, ראתה לא פעם פועלים המעמיסים משאית גדולה בארגזים וידעה ששקיות חלב, גבינות רכות וקשות, גבינות צהובות וכחולות, עומדות לעשות עכשיו את דרכן לחנויות המזון של אלה עם הכסף.
כמו כל נשות המחלבה, גם מישל קיבלה מנה יומית של תרופות אנטיביוטיות נגד זיהום, משחה מאלחשת לפטמות והורמונים שהגדילו את תפוקת החלב שלה שנמדדה ללא הרף. שדיה כבדו, ובשעה שרוקנו לתוך מיכלים מכוילים, אחראית החליבה הייתה נועצת בה מבטים מטרידים.
כששבה הביתה כל ערב מהעבודה דחתה את שאלותיו של שון לגבי הנעשה במחלבה. רוב הזמן גם דחתה את מגעו בשדיה שהיו כמעט תמיד תפוחים מחלב, עד כדי כך שהשתוקקה כבר שיגיע הבוקר, אז תיסע לעבודה ותתרוקן.
"אני מכורה מזדיינת, כמו שאמא שלי הייתה," אמרה לו ערב אחד.
כשנכנסה שוב להריון כעבור שנה, המשיכה להישאב, למרות הכאבים, אבל סירבה ליטול תרופות שחששה שיזיקו לעובר, לכן מוגלה הלך והצטבר בשדיה. יניקת המשאבות ייסרה אותה יותר מתמיד אבל היא חרקה שיניים ולא התלוננה. גם כשהאחראית חיככה זרועה בפטמתה כאילו בטעות, מישל לא פצתה פה.
אבל דבר מזה לא הועיל. לקראת בוא בנה השני לעולם, הלך המוגלה בשדיה והתרבה, עד שהוצאה לחופשה ללא תשלום.
כשמרטין נולד, במחלבה כבר לא רצו לקבל אותה בחזרה, בגלל ש"יש עוד אלפים כמוה שלא יסרבו לקבל תרופות גם בהריון."
היא העבירה לשון יד בשיער ואמרה שהיא יודעת שזה לא יהיה פשוט, אבל שעכשיו תורו לנסות משהו. בהביטה בייאוש בקירות הטחובים ואחר כך במרטין השוכב בעריסתו שבסלון הצר, שקט ותמים, אמרה "אנחנו צריכים כסף לשכירות, ויותר זול מזה אין."
"ואוכל," הוסיפה בקול חלוש, "אנחנו צריכים אוכל."
שוב עבר שון מבית עסק אחד לשני לשאול אם יש צורך בידיים עובדות, אבל בכל מקום רק הביטו בו ברחמים ואמרו לו מה שכבר ידע: לכל משרה יש רשימת המתנה שלא נגמרת, כמו ימים קשים וארוכים המסרבים להגיע אל קצם.
*
"אז הימני אמרנו, כן?" ביקש המנתח לוודא, בטפחו על פלח ישבנו הימני של שון, מקרב אליו את המזרק עם חומר ההרדמה.
שתי דקות אחר כך צעק שון בתערובת של מחאה והפתעה כשסכין המנתחים פילחה את בשר עכוזו, שולחת אל כל גופו זרמים של כאב.
"מצטער," אמר המנתח, "אסור לי לתת יותר חומר ממה שקיבלת. אל תשכח שבסוף אנשים עוד אמורים לאכול את זה," ובזמן שהאיש בחלוק האפור סיים את מלאכתו תוך שניות שנדמו לשון כנצח, הוא נזכר באותו הרגע הנורא לפני שבוע.
מישל חזרה לדירתם מ"יום של סידורים" ומשהו בה נראה היה לו שונה.
היא נעמדה ליד כיסא הקש שבסלון האפלולי המואר בניאון חיוור, ואז בתנועה חדה הסירה את חולצתה חושפת חזה עם תחבושות במקום שלפני כן היו שדיה.
"שהחזירים במזללות ייחנקו," אמרה, ופיו של שון כמו לא החליט אם להיפער בתדהמה או להתכווץ בכאב. אחר כך הוציאה מישל חבילת שטרות עבה מתיקה והטילה אותה על השולחן, פניה קפואות.
שון עמד במקום, כאילו היו רגליו שתולות במרצפות המטבח.
"למה?" שאל מיואש.
"אנחנו צריכים את הכסף," אמרה, "האמת שגם לא יכולתי כבר לסבול את שתי המחלבות האלה. הרבה זמן אני מרגישה שזה לא באמת חלק ממני."
"את צריכה ממני משהו?" שאל מזועזע, עדיין נטוע במקומו, מרגיש אשם יותר משהרגיש אי פעם, "משהו מבית המרקחת? משהו לאכול?"
"עזוב," אמרה לו, שולחת מבט אל נגן המוסיקה הניצב על שולחן המתכת הגדול, "אני רק רוצה שתרקוד איתי". הוא ניגש אליה והם רקדו חבוקים סלואו עצוב כשברקע הזמר בעל הקול השבור של טוקסידומון ששר – "באופן של דיבור אני רק רוצה להגיד
שלא יכולתי לשכוח את הדרך
בה אמרת לי הכל בלא להגיד כלום".
בשכבו בלילה ליד אשתו הדואבת, החליט שון – כבר מחר ימצא פרנסה. הוא חייב.
בצהריים, אחרי שמישל חזרה מביקורת רפואית, יצא לרחוב, שם ילדי השכנים שיחקו בכדורגל מסמורטט בין שני פחי זבל ממתכת. אחד בעט בכדור תוך כדי צעקת קרב ושון התכופף כדי שהכדור לא יפגע בו. כשהגיע לרחוב הראשי, חלף בזריזות על פני חנות הבגדים FASHION WISE כדי לא לראות בחלונות הראווה את הגוויות המפוחלצות של נשים וגברים החנוטים במחלצות חגיגיות. לקראת סוף הרחוב לא יכול היה שלא להבחין בחלון התצוגה הרחב של WISE TOYS ממנו נשקפו תינוקות שמתו מתת-תזונה ונמכרו לפחלוץ ולאריזה בקופסאות בובה עם הכיתוב – הדבר האמיתי, רק ב-999$. יותר מאי פעם, המחזה הזה גרם לשון לרצות להקיא.
לבסוף פנה מהרחוב הראשי לרחובותיה הצדדיים של העיר, בהם מכונות ניקיון מסתובבות בין אנשים חסרי שיניים, שיער ועיניים שמכרו את איבריהם לתעשיית היופי וכעת גודשים את המדרכות המצוחצחות, משתמשים במומיהם לעורר רחמי נדבן מזדמן. כשעבר את בית הזונות החוקי הראשון בעיר, הבחין בשמי העיר בהולוגרמה של שריל סטאר הפונה לתושבים: "תודה שבחרתם 'בחירה חופשית', ההבטחה מתקיימת בימים אלה – מקסימום קידמה, מקסימום חופש!"
"מנוולת שכמוך," רטן לעבר דמותה, "על איזה חופש את מדברת?"
אותו הכעס ניכרו על פניו של שון למשך שעה ארוכה כך שגם אם במסעדות אליהן נכנס היו צריכים מנגבי כלים או מלצרים אנושיים, לא בטוח שהיו מקבלים אותו לעבודה. הוא נכנס גם לכלבו למוצרי החשמל ורצה להציע את עצמו כמוכר, אבל גם שם לא הייתה משרה אותה לא איישו המכונות.
לאחר ביקורי סרק בעוד כ-20 בתי עסק, פנה שון ביאושו לסמטת הזונות ממין זכר, שם עמד כשעה, מהסס, במרחק ביטחון מהגברים הרזים הלבושים צמוד ומאופרים מצועצע.
"באת לזיין או להזדיין?" שאל אותו בחור צעיר עם ג'ל בשיער ואודם על השפתיים.
"באתי להתפרנס, הילדים רעבים" אמר שון ברצינות תהומית, כל הווייתו מתגוננת.
"מותק," אמר הבחור בקול מתנגן, "אם אתה רוצה לעשות כסף אתה צריך להתחיל לשים חיוך על הפנים היפות שלך. את אף אחד לא באמת מעניין הרעב של הילדים שלך."
"הי, בחור, א-א-אתה פנוי?" גמגם לעברו איש שמן, שקרב אליו מיוזע ונרגש.
"לא, לא" אמר שון מבוהל, ובוש בפחדנותו, הסתלק משם בלי לומר מילה לקול צחוקם של יתר הבנים.
בשובו הביתה מובס, הבחין בבנו של השכן מחטט בפח הזבל ששימש לו לפני רגע כקורת שער כדורגל. כשהילד ראה אותו, קפא לרגע, ואז מייד המשיך לחפור בקדחתנות באשפה.
"בשבוע הבא אני הולך למכור את התחת שלי למזללות הבשר," אמר למישל כשנכנס לבית, מנסה ללא הצלחה לחקות את הבעת האומץ האופיינית שלה, אבל כמה שהתפלל שזה יקרה, מישל לא אמרה לו "אל תעשה את זה".
*
בשכבו על מיטת הניתוחים, שון התרגל מעט לכאב שפעם באחוריו.
"תחתוך גם את השמאלי," אמר בזמן שהמנתח חבש את ישבנו הפצוע, "אני צריך את הכסף."
"אין שום בעיה," אמר האיש בחלוק האפור בשמחה מאופקת, וכבר לקח שוב לידו את המזרק עם חומר ההרדמה, אך אז עצר.
"אתה יודע מה?" אמר המנתח, "תסתובב שנייה." שון סובב את גופו לעבר האיש שבחן את אבר מינו עליו ניסה לסוכך בידיו.
"לא יודע אם בסוכנות סיפרו לך," הקדים המנתח ואמר "אבל יש לא מעט גברים שיהיו מוכנים לשלם מאות אלפי דולרים על אבר מין בריא כמו שלך. זה יכול לסדר אותך ואת המשפחה שלך להרבה זמן, תוכל אפילו לקנות לילדים שלך לימודים אקדמיים. יהיו להם חיים לא רעים, הם יוכלו לפרנס אותך כשיתבגרו. מה אתה אומר?"
"מה פתאום, השתגעת?" נדרך שון, מניח מוכנית את יד ימינו על מבושיו ואז נשכב שוב על בטנו.
המנתח חייך ונאנח. "שמע, חבר, קח את הכסף על הבשר שלך" אמר בזמן שנעץ את המזרק בפלח העכוז השמאלי של שון," לך הביתה, קח כמה ימים לחשוב על זה. המרפאה הפרטית של בן דוֹד שלי נמצאת בכפר, הוא יסדר לך פרוטזה על חשבונו. איך שמייצרים אותם היום, לאשה שלך זה לא אמור לשנות יותר מדי."
שון הרגיש את להב הסכין הקרה פורסת את פלח אחוריו הנותר וחשק את שיניו.
"אשאיר לך את כרטיס הביקור שלי," אמר המנתח, "דבר אתי מתי שתרצה ואפנה אותך אליו להצעת מחיר."
בתום שעה על מיטת התאוששות בחדר אחורי מאובק, יצא שון ממתחם הניתוחים צולע וכאוב.
בבית שם את חבילת השטרות על השולחן ואז בא אל מישל בזרועות שמוטות כדי להתנחם בחיבוקה.
"שאלוהים יעזור לנו," התייפח, "הפכנו להיות חיות בחווה."
"אף אחד לא יעזור לנו," אמרה, "גם לא אלוהים."
*
עוד חצי שנה עברה, חצי שנה בה שון ומישל מחלימים מפצעיהם, מחשבים איך יצליחו לשרוד את הימים הבאים. יום אחד ישבו לקפה בדירה של זוג שכנים שהשפילו את עיניהם כשמהנייד של שון נשמע הצליל המבשר על חשבון בנק מרוקן.
"הלוואי והיה איזה כפתור עליו אפשר היה ללחוץ כדי לגמור את הסיוט הזה," אמרה מישל.
"אני יודע שאפשר למכור חלק מהעור כל כמה זמן," אמר שון.
כבר למחרת חזר כשזרועותיו חבושות, תחתיהן בשר חשוף.
"אבא, מה קרה לך?" שאל אותו פיטר.
"תאונה," מלמל, אבל ידע שבפעם הבאה הוא יהיה חייב לספר לבכורו שפורסים את אבא שלו כמו נקניק, כדי שיהיה לו מה לשים על השולחן.
"לא סיפרתי לך," אמר למישל כשהיו במיטה, נחים מעוד יום כואב, "יש דרך בה נוכל להיות אנשים חופשיים."
*
בלילה שלפני הניתוח שנקבע מראש, התקשרה אמו של שון.
"שון, יום הולדת שמח!" אמרה לבנה.
"שון ששכח שיום הולדתו היום, הודה לאמו ששאלה אותו מה חדש אצלו.
"בסדר גמור," שיקר, "אנחנו מסתדרים."
"מתי תבואו שוב, אתה אשתך והילד?" שאלה.
"בקרוב, אמא," אמר ולא מצא טעם לספר לה שיש לה עוד נכד, בשׂורה אותה תשכח מייד כשתתנתק השיחה.
"אתה שומר על עצמך, כן?" שאלה אמו "הכי חשוב שתשמור על עצמך," אמרה וניתקה משאירה את שון אוחז בטלפון ובוהה בו דקה ארוכה.
"זה ישנה לנו את החיים מקצה לקצה," ענה למישל כשבמיטה שאלה אותו אם הוא בטוח בהחלטתו. "עדיין תהיה לי תחושה במקומות אחרים בגוף," אמר ואז, בשקט, הוסיף "וגם ככה אני לא מרגיש גבר כשאני לא יכול לפרנס אתכם."
"זה לא אתה אשם, זה המצב," אמרה לו ושמה את ידה על מבושיו. "בשבילי אתה הכי גבר שיש," אבל זה לא שכנע את איברו של שון שעתידו הוטל בספק.
מישל לקחה את שון בידו והובילה אותו אל חדר השינה.
"תדמיין," אמרה לו בקול מפתה "אנחנו זוג של אלה עם הכסף, יוצאים לבלות במסעדה טובה, הולכים לסרט רומנטי ואחר כך עולים לדירה המוארת שלנו, מדליקים מזגן בלי לחשוב, שבעים, שמחים. אחר כך אתה מקלף אותי מהבגדים החדשים שקניתי הבוקר, אומר שאני ילדה רעה ומפונקת כי בזבזתי הרבה יותר מדי על הבגדים האלה ואז זורק אותי על המיטה כשאתה ואני יודעים בדיוק מה אתה עומד לעשות לי," ובאמרה זאת הסירה את בגדיה ונשכבה על המצעים.
בלי שהיות, שון הסיר את מכנסיו, וחדר אליה לכל עומקה שוב ושוב, מתרכז בכל תנועה כמנסה לספוג בפעם האחרונה את מלוא התחושה, חדל לפרקים כדי להשהות את האורגזמה, למשוך את העונג לפני שכבר לא יוכל לחוש דבר. כששאלה מישל אם הוא רוצה שהיא תסתובב, אמר לה שבפעם האחרונה שהוא גומר הוא רוצה לראות מולו את שתי העיניים היפות שלה.
*
כשמישל התעוררה מוקדם בבוקר, שון לא היה לידה. היא מיהרה לבדוק הודעות בטלפון ומרוב מהירות לחצה על מאגר התמונות שלה. אחרי שחזרה לתיבת ההודעות וראתה ששום הודעה לא התקבלה, חזרה לעיין במאגר שבו לא ביקרה זמן רב. אחרי מספר דקות ומאה וחמישים תמונות, עיניה התעכבו על תמונה אחת: זאת ממסיבתNEW YEAR'S EVE הראשונה שלה ושל שון, בה נראו שניהם נראו מאושרים כשהם עושים למצלמה פרצוף מתריס של זוג צעיר ובלתי מנוצח.
*
באוטובוס לכפר, חש שון כמו שה המובל לטבח. הוא הרגיש כאילו כל הנוסעים יודעים מה הוא עומד לאבד ושמחים לאידו. הנוף התחלף סביבו והפך ירוק יותר ויותר עד שהרכב המוארך עצר בתחנה שבכפר. סביבת השדות החזירה אליו זכרונות ילדות נשכחים, ובדרכו ברגל ליעדו ניסה ללא הצלחה לדחוק ממחשבותיו את דמותו של אביו המת המתבונן באדמתו המחוּללת בידי דחפורים.
"כן, אבא," אמר לו בלבו, "כמו שגם אתה יודע, לפעמים להיות גבר זה לדעת לוותר."
הנווט בטלפון כיוון אותו לבית גדול עם וילונות מוגפים.
*
"תישאר כאן יומיים למנוחה אחרי הניתוח, כן?" אמר לו הרופא המנתח, בעוד שון אוכל בחוסר חשק את כריך האבוקדו שהוגש לו קודם לכן על ידי פקידת הקבלה. "חשבון הבנק שלך עומד להיות מזוכה בחצי מיליון דולר, עד שעה לאחר הביצוע, רק אם תחתום כאן וכאן."
ידו של שון רעדה כשחתם על הטפסים.
*
"אל תדאג," אמר המנתח לשון השוכב על מיטת הניתוחים וחלוק בלבד לגופו, כשהוא קרב אליו עם מסכת הרדמה בידו, "אתה עושה את הדבר הנכון בשביל המשפחה שלך."
שון עצם את עיניו בהבעת כאב כשדפיקות חזקות ומהירות נשמעו לפתע מכיוון דלת הכניסה למרפאה.
"לפתוח! עכשיו!" שמע את קולה של מישל. שון קם מהמיטה מבולבל בראותו את אשתו מתפרצת לחדר הניתוח, חמושה בארשת האומץ שלה אל מול הפקידה שניסתה לעצור אותה ללא הצלחה.
"אַל." פנתה בתקיפות לרופא המנתח.
"אבל הוא חתם," מחה האיש בחלוק, מנופף לפני עיניה בטופס, "מבחירה חופשית."
שון נפעם לראות את מישל החוטפת מידי הרופא את הטופס וקורעת אותו לגזרים.
"בחירה חופשית בתחת שלי!" ירתה בזעם לעבר האיש בחלוק הלבן, ומייד פנתה לשון ופקדה עליו להתלבש מהר כי הקטנים מחכים בחוץ במכונית.
"אתה עוד תחזור," אמר הרופא בכעס לשון שקם ואסף את בגדיו, "ובינתיים תקבל ממני בדואר חשבון על הזמן היקר שבזבזת לי, על חדר המנוחה ששמרתי לך ועל סנדוויץ' אבוקדו אחד."
כשכבר היו במכונית, ממקומה ליד ההגה אמרה לו מישל "אם אתה לא נהנה כשאתה עושה איתי אהבה, מה הכל שווה?"
"אני אעשה הכל," אמר שון שבור.
"אל תעשה מה שלא היית מוכן שפיטר ומרטין שלנו יעשו," אמרה מישל.
שון הביט במישל כבמלאך מושיע ופרץ בבכי של הקלה.
"די, מתוק," אמרה לו ברוך, "עכשיו אנחנו חוזרים הביתה, אורזים כמה דברים ונוסעים לא משנה לאן. עד כמה שזאת הארץ הכי עשירה בעולם, לא יכול להיות שאין מקום טוב יותר."
נגן המוסיקה השמיע את "הרגש האחרון" של אן קלארק כשהמכונית החליקה על הכביש בחזרה לתוך העיר האפורה, עד שהגיעה לרחוב ובו רבי קומות צפופים, ביניהם עוברת שדרה רחבת ידיים וזרועת עצים.
"לא יודע איך יהיה בארץ אחרת, אבל דבר אחד בטוח: אני לא הולך להתגעגע למקום המחורבן הזה," אמרה מישל כשהמכונית הגיעה לעיקול השדרה, שם ליד המגדל שהוקם על חורבות התיאטרון הישן, נגלה לעיניהם פסל עתיק של שלושה עיגולי פלדה ענקיים העומדים זה על גבי זה בסידור אלכסוני, נראים כאילו עוד רגע יתמוטטו ארצה ברעש אדיר.
"גם אני לא אתגעגע," אמר שון, מניח את כף ידו על ירכה של מישל כשהמכונית המשיכה לדרכה, משאירה מאחוריה מגדל שבוהַק השמש המשתקפת בחלונותיו מקשה על העין לראות את האותיות הכסופות הקבועות בראשו, האותיות המרכיבות את שתי המלים "HABIMA TOWER".