המקום ממנו אנחנו קוראים לכם הוא מקום אפל, שחור. השחור ביותר שיש. השחור שאתם מכירים לא שחור דיו כדי לתאר את שחור המקום הזה. שחור אינסופי. כשאנחנו מרימים את ראשנו למעלה אנחנו לא יודעים אם יש שם שמיים. כשאנחנו מביטים לאופק אנחנו לא יודעים אם יש לו קצה. אנחנו יודעים שהוא שחור. ותחתינו יש משהו שדומה לחול אבל הוא לא, הוא רך וצמיגי ומורכב מאינספור גרגרים שחורים וקטנים. שום דבר פה לא דומה לעולם ממנו באנו. העולם בו אתם נמצאים וקוראים שורות אלו.
הם המשיכו ללכת. בלי לדעת כיוון. בלי לדעת זמן. הלכו במרחב האפל. לא הרבה מהם נשארו בחיים. בהתחלה היו מאתיים ארבעים, בערך. כיום, הם נותרו שבעה. כנראה שבעה. הם אפילו לא ידעו כמה מלבדם עוד יש. כשדיברו זה עם זה הקול לא תמיד הגיע אחד לשני. לפעמים לקח לו זמן ולפעמים לא הגיע בכלל. חוקי הקול השתנו עם מיקומם. בימים הראשונים היו המון צעקות, כל הזמן, ובגלל חוקי המקום, ההדים הגיעו כעבור זמן מה. לעתים ימים אחרי שמישהו זעק זעקת שבר נשמע ההד שלה, הד הרסני שהעצים את כאב הזעקה. עם הזמן הזעקות הלכו ופחתו ולו רק מפני שהבינו, אלו מהם שעוד שמרו על תודעה כלשהי, שהדי הזעקות קורעים את נשמתם מרוב עצב. חלקם שמחו להרגיש בעצב עדיין. עד כמה שהדבר היה מוזר זו היתה תחושתם של חזקי האופי שהצליחו להבין שהם נמצאים במקום וזמן מעבר להבנתם אבל עדיין חיים, עדיין מודעים, עדיין שולטים במשהו, גם אם זה רק בתודעתם ובגופם.
דייויד, שהיה פסיכיאטר במקצועו, היה בין הבודדים שהצליח לשמור על שפיות. גם מוחו לא הצליח להבין את המתרחש. לא הצליח לחשוב איך חושבים במקום כזה אבל הוא ניסה להישאר בתפיסה תודעתית של מי הוא ומה הוא רוצה – לחזור הביתה. והוא נדהם מכך שעדיין, במקום שבלתי ניתן להבין, היצר האנושי הראשוני לא מיטשטש, הוא עדיין שואף לשרוד.
הוא ניסה לקחת מנהיגות כלשהי. לגרום לשאר להישאר מודעים ומעבר לכך, להאמין שניתן לחזור למקום ממנו באו. הוא ידע שהוא צריך מגע אנושי לצדו בשביל לשרוד. למיטב הבנתו הם נותרו שבעה ומטרתו היתה להוביל אותם בכיוון מסויים מתוך מחשבה שעדיף להם ללכת בקו ישר וספציפי מאשר לשוטט בכיוונים שונים וללכת במעגלים. וכך, הלכו שבעה אנשים, בגילאים שונים ומרקעים שונים, מחזיקים יד ביד כדי לא לאבד זה את זה ואת עצמם, ודייויד בראשם.
בשביל הישרדות צריך בראש ובראשונה רצון. ורצון לשרוד, כך לתפיסתו של דייויד, יגיע מקירבה אנושית. מזכרונות האנשים שהיו בחייהם בעבר וחיבה לאנשים שנמצאים איתם בהווה והידיעה שלהם איכפת ממך. לכן הוא ניסה לקרב ביניהם. כעיוורים היו ממששים זה את פניו של האחר, כדי לקבל תחושה של האדם שמולם. והמגע האנושי הזה הצליח לגעת בהם. דייויד ניסה לדובב אותם. לגרום להם לספר על עצמם, על מי שהיו, בהנחה שמי שהיו בעברם, עדיין רלוונטים במציאות הזו. והשיחות עזרו, הרגיעו אותם במעט, הזכירו משהו ממה שהיה. מדי פעם אחד מהם היה פורץ בבכי. לעתים היו מנחמים זה את זה ולעתים מתעלמים או מתייאשים בעצמם אבל שותקים. שותקים וממשיכים לצעוד. הם לא חשו רעב או צמאון. גם עייפות גופנית היתה נדירה. דייויד חשב שמה שהם תופסים כעייפות, הוא בעצם הרגל של הגוף שצעד בלי סוף ללא שינה. אבל עייפות לא היתה, רק תשישות נפשית. מדי פעם היו עוצרים להפסקה, יושבים בשקט למשך זמן לא מוגדר עד שדייויד היה מקים אותם ודואג שימשיכו הלאה.
בפעם הזו קמו רק שישה. אחת הנשים, שלא זכרה את שמה אבל דייויד חשב שהשם ג'יני מתאים לה, לא קמה איתם. כמובן שלקח להם זמן להבין זאת, ולקח להם הרבה יותר זמן למצוא את גופתה. עוד קורבן שהמקום גבה. אולי משגעון? אולי הנפש איבדה את הרצון לחיות? האם הנפש מסוגלת להמית את הגוף? דייויד התעקש שימצאו את הגופה כי רצה שהשאר יידעו שאם מצפה להם גורל דומה, לא יישארו ככה סתם בחלל. כשמצאו אותה רכן דייויד, הושיט ידיו לעבר פניה ונשק ללחיה. הוא לחש משהו שנותר בינו ובין האופל, ואז קם והמשיך כשהחבורה צועדת איתו.
אחד הדברים שאהבו לעשות בזמן שהלכו היה לשיר. זה הזכיר להם את הבית, זכרון שהיה עצוב ומעודד באותה מידה. זה גרם להם להתגעגע, להתרגש ולשמור על מסגרת אנושית. לפעמים כשעצרו להפסקה, ישבו במעגל, כמו בתנועת נוער, החזיקו ידיים כדי לא לאבד זה את זו, וסיפרו סיפורים מהעבר. דייויד חיבב במיוחד אשה קשישה שהחליט ששמה קרלה. היא לא דיברה הרבה אבל קולה הקרין רוגע והזכיר לו את העולם ממנו הגיע. פניה היו מקומטות, ולמרות הקור ששרר במקום, הן תמיד היו חמות. היא לבשה סוודר שדייויד דמיין שצבעו ירוק כהה והוא כבן 40 לפחות. אמנם היא האטה את התקדמותם אבל דייויד ידע שהיא חיונית להישרדותו. הוא השתדל בד"כ לאחוז בידה בעת שהלכו.
היד שבה אחז דייויד הפעם היתה של נער כבן 15 שזכר ששמו מתחיל באות ר'. אולם האחיזה לא הרגישה "חיה" כבעבר. היה בה משהו חלש. היה נדמה כאילו הדם כבר אינו זורם בידו. דייויד עצר והסתובב אליו, ניסה לדבר איתו אבל ר' רק מילמל כמה הברות בטון חסר חיים. דייויד הבין שהנער הולך לאבדון בין ידיו וניער אותו ע"מ להחזיר אותו לתודעה אבל ר' רק מילמל. אצבעותיו התרופפו. תחת האפלה, דייויד דמיין את עיניו של ר' ותיאר לעצמו שהן לבטח ריקות מהבעה, חסרות עומק וניצוץ חיים. דייויד טילטל אותו אבל כעבור כמה שניות הבין שהוא מטלטל גוף שאין בו דבר. הוא טלטל אותו יותר חזק מרוב ייאוש והתאפק שלא לצעוק. אט-אט הטלטול הפך לחיבוק. הוא התנודד מצד לצד מחזיק את גופתו של הנער וניסה לבכות אבל עיניו לא הצליחו ליצור דמעות. משהו באוויר מנע מהן לדמוע וחוסר הפורקן הזה כרסם בלבו עוד יותר. כשנרגע, הניח את גופתו של ר' לרגליו, ליטף את ידו וקם למצוא עצמו לבד.
הוא הביט מימינו ומשמאלו ולא ראה כלום, כרגיל. הוא הושיט את ידיו בפאניקה ולא נגע באיש. הוא צעק אבל קולו לא נשמע. הוא ידע שהוא צועק כי הרגיש את מיתרי הקול בגרונו אבל ידע שקולו נעלם בחלל ועלול להישמע רק עוד כמה שעות או אפילו ימים ועד אז חבריו למסע ייעלמו ואולי אף נורא מכך. הוא החל לרוץ במעגל קטן ואז הגדיל אותו יותר ואז יותר מתוך מחשבה שייתקל בהם תוך כדי ריצה. הוא לא הזיע אבל התנשם בכבדות. הוא רץ מהר יותר משחשב שהוא מסוגל, רגליו ננעצות בגרגרים השחורים במהירות ובהחלטיות, מוחו מכוון לדבר אחד – רק לא להישאר לבד. רק לא להישאר לבד. אחרי כמה דקות של ריצה נתקל ביד ונפל בהפתעה. הוא גישש את דרכו לעבר היד ומצא אותה. היד לא הגיבה. הוא דיבר ולא נענה חזרה. הוא מישש את היד במעלה הגוף, הגיע לפה, לאף, לעיניים שהיו עצומות. הוא בכה בקול שלא נשמע.
השגעון הוא שהטריף אותו. הפחד להשתגע מעצמו ומה יעשה עם עצמו המשוגע באמצע הריק השחור? ואם ירצה להרוג את עצמו? איך כל האנשים האלו הצליחו למות? ואם עכשיו הוא ישוטט בחלל הזה במשך שבועות? במשך חודשים? יילך ויילך ללא מטרה. מוחו לא הצליח לעכל את המחשבה, ידיו החלו לשרוט את פניו באופן לא מודע אבל תודעתו חזרה לעצמה והוא חדל מכך במהרה. הוא החל לדקלם מילים משירים, ניסה להיזכר בשמות של אנשים מחייו שעכשיו נדמו כאילו היו חלומות. הוא תפס את ידיו ואמר לעצמו שעכשיו הוא תופס את ידיו. הוא עצם את עיניו ואמר לעצמו שעכשיו עיניו עצומות. הוא נשך את ידו
בעוצמה ואחרי כמה שניות הבין את הטירוף שבדבר ועדיין הוא לא חדל. הכאב היה עצום, הוא הרגיש את הדם הנוטף מידו ונוזל לפיו ועדיין המשיך כי הרגיש שהוא מרגיש וזה הרגיע אותו במעט. פיו מלא הדם מיתן את הפאניקה שאחזה בו.
הוא נשכב על הגרגרים ובהה באופק מעליו. הוא תהה מה גובהו של האופק וייחל בכל מאודו לראות כוכב אחד מעל. נקודה אחת, קטנה כפסיק, זוהרת ומאירה, שתסמן גבול לחלל בו הוא נמצא. אבל כמובן שלא ראה. הוא לא ידע אם הוא מיואש וכשהבין שהוא לא יודע, הבין שהפך אדיש. עד לא מזמן פחד מהאדישות אבל עכשיו הבין שהיא המצב האופטימלי עבורו. וכך שכב שם, תחילה שעה ועוד שעה, לאחר מכן יום ועוד יום. בהה בחלל. מוחו מרוקן ממחשבות. נפשו אינה חשה דבר, לא דאגה, לא פחד, לא מודעות.
לפתע הרגיש בעיטה בצלעותיו ונפילה. מישהו נפל עליו. הוא לא הבין מה קורה, נבהל במעט אבל מעבר לבהלה, היה המום שהוא עוד בחיים. האדם שנפל עליו שלח אליו ידיים וניסה למשש את פניו. דיוויד לא התנגד, בשקט בשקט, שמע את המילים "דייויד? זה אתה?". מוחו עוד ניסה לחזור לתפקד אבל מתוך הרגל פיו מלמל "כן, כן". הידיים שאחזו בו טלטלו אותו. הוא מישש את האדם שמולו וזיהה את הסוודר הסרוג, את הקמטים בפנים, את עור הידיים המחוספס. זו היתה קרלה. הוא שאל אותה אם זו היא ונענה אחרי כמה שניות שכן. הוא הבין שמיקומם מאפשר להם לתקשר בהפרש של כמה רגעים. הוא שאל לגבי שאר האנשים בקבוצה וקרלה ענתה שלאחר שאיבדו את דייויד הם איבדו גם זה את זה. מתוך בהלה הרפו ידיהם ולא הצליחו למצוא האחד את השני. דייויד דמיין את שאר חבריו למסע משוטטים אבודים בחלל. שנייה אחת החזיקו ביד חבריהם לצדם ושנייה אחרי איבדו מגע לנצח. כפי שחשש שקרה גם לו. ועכשיו הוא כ"כ שמח למצוא אדם נוסף. הוא נדהם מכך שבמצבו הדבר עדיין מסוגל לגרום לו אושר.
קרלה והוא המשיכו לדבר, כאשר לעתים ארכו כמה דקות עד שהשאלה או התשובה הגיעו לאוזני האדם שממול אבל הדבר לא הפריע להם. לעתים, כאשר דייויד חיכה בדממה והתשובה מיאנה להגיע, נבהל שמא קרה משהו אבל כשהתשובה הגיעה התרגש כל פעם מחדש. הם החזיקו בחוזקה זה בידה של זו על מנת שלא להאבד בשנית. כשקרלה שאלה שאלה על חייו שדייויד שכח את התשובה אליה, הוא פשוט המציא והניח שקרלה עושה את אותו הדבר. העיקר להמשיך את הקשר האנושי הזה כמה שיותר.
מדי פעם קמו והלכו בתקווה שמשהו יקרה, שיגיעו לאנשהו, ייתקלו בעוד שורד, אבל לא באמת האמינו בכך. אחרי שחוו את הבדידות במלוא עוצמתה למשך מספר ימים, ידעו עכשיו להעריך מחדש את המשמעות של אדם הנמצא לצדך וכך העובדה שהם משוטטים ללא תכלית נראתה פחות מאיימת. אולם דייויד עשה טעות אחת. הוא שכח שחוקי המקום משתנים ממיקום למיקום. וכשמשכה קרלה את ידו והתיישבה על הגרגרים באחת הפעמים, הוא שאל אותה לשלומה ולא שמע תשובה. הוא נגע בפניה וידע שהיא מדברת אבל לא שמע את קולה. הוא שאל אותה שוב אבל קולו נעלם כלא היה. דייויד ניסה למשוך אותה אך ידיה הרפו. כמו עייפה נשמתה. דייויד רכן וצעק בכל מאודו, התחנן שתאמר לו מה שמה, שתספר לו שוב על ילדיה, על נכדיה, על בעלה המנוח, אבל כלום לא קרה. הוא הרגיש שהיא נשכבת ומתנשמת בכבדות. שפתיה זזו בשנית, מדברות אליו אבל לא אומרות דבר. הוא ניסה לבכות. לצרוח. לזעוק בכל מאודו אבל לא הצליח. הוא רצה לשמוע רק עוד מילה אחת. הוא רצה לומר רק עוד משפט אחד. הוא לא היה מוכן להישאר שוב לבד. הוא הרגיש את נשימותיה של קרלה מתמעטות. כל נשימה היתה חלשה מקודמתה. כל נשימה הגיעה בפער גדול יותר. הוא ניסה להאחז בכל נשימה שכזו בעודו יודע שייתכן שזו האחרונה. הוא הרגיש את גופה מתקרר ואז נרגע. כאילו סופסוף מצא גופה מנוחה. דייויד רכן לצידה. העצבות שחש רוקנה אותו, התישה אותו, והוא נשכב ליד קרלה, הניח ראשו לחיקה ועצם עיניו.
הוא שכב ככה במשך זמן מה. מרוקן מכוחות ונטול מחשבות. בוהה. לפתע, מהחושך, שמע את הד קולה של קרלה אומר "אני עייפה". להפתעתו, חש דמעה מבצבצת בעינו. הוא חייך חיוך עצוב ואמר "גם אני קרלה. גם אני". במוחו נזכר בילדותו, ביחסיו עם אחיו, באמו שקנתה לו את הצעצוע שרצה ואביו ששבר אותו אחרי שנכשל במבחן במתמטיקה. בבגרותו, בחבריו, בחברה הראשונה, בנשיקה הראשונה, בימיו בקולג', בפעם הראשונה שראה את אשתו, בדייט הראשון בבית הקולנוע, בפעם הראשונה שעשו אהבה, בחתונתם, בחדר הלידה, בשן הראשונה שנפלה לבנו, בפעם הראשונה שראה את בתו מחייכת, בארוחות הערב שקיימו ואיך תמיד הן חיממו את לבו. כך כל חייו עברו לנגד עיניו, עד הרגע שנפרד ממשפחתו בשדה התעופה בקואלה לומפור ועלה על טיסה 370 לבייג'ינג ביחד עם עוד 239 נשמות אבודות.