ביום ראשון, דקה בדיוק לפני תום המשמרת, מר לוי קיפל את מכתב ההתפטרות שלו לשלושה חלקים שווים, ושלשל אותו לתבה של המנהל. הוא אסף את חפציו – תמונה ישנה של מירה, חבילת ממחטות נייר, מהדק משרדי – ונשא אותם איתו בקופסא חומה.
“חבל עליו,” נאנחה ריקי משולחנה כשהדלת נסגרה. “איש טוב סך הכול." היא שינתה תנוחה, מניעה בטן הריונית מצד לצד. "קשה למצוא מקום חדש בגילו.”
הדר ניערה את שערה, חום הפעם, ופוצצה בועת מסטיק בין שיניה. “שטויות,” חרצה בבטחון של בת עשרים, "זה לא הגיל, זה הראש. אי אפשר להשאר בעידן האבן ולהתקדם בחיים.”
גיא לקח את כרטיס העובד שמר לוי הושיט לו, והעווה את פניו. הוא חיבב את הקשישא הזה, על חליפותיו המגוהצות ואדיבותו הנוקשה. רוב העובדים חלפו על פני עמדת השמירה שלו מבלי לראות אותו. הצעירה היפה ממחלקת החשבונות חייכה לפעמים לשותף שלו רועי, אבל אף פעם, אף פעם, לא לכיוונו. עבורם, הוא היה שקוף כמו התמונה על הקיר והעציץ במזדרון.
אבל כל בוקר בשבע וחמישה, מר לוי עצר לידו כדי לשאול לשלומו. וכל אחר צהריים, בחמש ושתי דקות בדיוק, מר לוי חלף על פניו בדרכו החוצה, ואיחל לו ערב נעים.
גיא רצה לומר לו משהו עכשיו. אולי "בהצלחה בהמשך," או “שמעתי שזה פתאומי, האם אתה בסדר,” או "לאן אתה עובר בדיוק,” אבל עד שנמלך בדעתו, מר לוי כבר עזב.
גיא עקב אחרי הגב הזקוף מידי. מר לוי צעד בצעדים מדודים ומדויקים, כמו חייל כסוף צדעיים. חבל עליו, חשב גיא. אין סיכוי שהוא ימצא עבודה חדשה. הוא ישב בדירה החדשה שלו וימות מבדידות.
ואז גיא חזר לתשבץ שלו, לעס את העט וחיפש מילה נרדפת ל"נוטר.”
מר לוי המשיך לצעוד. הוא נכנס למכונית והחליף הילוכים לאט, כהרגלו. הוא שינה נתיבים חמישה מטרים לפני הפניה, כמו בכל יום. הוא אותת שלושה מטרים לאחר מכן, ופנה במהירות הקבועה שלו, עשרים קמ"ש מתחת לכל סיכון אפשרי.
אם ידיו רעדו קמעה, הוא הסתיר זאת היטב. אם נשימתו הואצה קצת, ההבדל לא ניכר לעין. ארבעים שנים של שגרה ממושמעת סייעו לו, כעת, לשמור על פנים קפואות וגוף יציב.
אבל רק בקושי.
קיומו הסדור של מר לוי החל להיפרם יומיים לפני כן, כשמכתב לבן הופיע מתחת לסף דלתו.
ימי שישי נקצבו תמיד לחמישה חלקים. החלק שהתפרש בין שמונה לעשר בבוקר הוקדש לקריאת העיתון, שתיית קפה שחור עם כפית סוכר וחצי, וגיהוץ חולצות משרדיות. הוא לא הוקדש לקבלת תכתובת בלתי צפויה. והוא בהחלט לא הוקדש לקבלת תכתובת בלתי צפויה מתחת לסף הדלת.
מר לוי החליט, לפיכך, להתעלם מהמכתב. החלק השלישי של היום, שעת העיסוק השבועית בחשבונותיו, יהלום יותר קריאת מכתבים. עד אז, יתכבד המלבן הלבן וימתין במקומו.
אבל המכתב שולשל באלכסון, עלבון מחוצף לקויו הישרים של החדר.
ולאחר שתי דקות ושלוש לגימות קפה, מר לוי לא יכל לשאת זאת יותר, והרים את המעטפה.
ברגע זה קרו שלושה דברים כמעט בו זמנית.
מר לוי שם לב שלא מדובר במעטפה אלא בפתק.
מר לוי ראה שהמילים היחידות במרכז הנייר, “הזמנה להרפתקאה", נכתבו בכתב יד מעוקל.
מר לוי לפת את חזהו והתיישב על הרצפה.
“הזמנה להרפתקאה" היו תמיד המילים שלה. של מירה. ארבעים שנות הדחקה מוקפדת לא רככו את הזכרונות שנלוו אליהן: קריאת התיגר בשתי עיניה, הימנית שזהרה מבפנים והשמאלית שריצדה וקרצה. הגומה שהבהבה בקצה החיוך. התנועה הקטנה של הכתף.
הוא השתמש בהן רק פעם אחת, בהצעת הנישואים שלו. מאז, כל אימת שזכר את המילים חשב על האור שריכך את הבעתה באותו רגע, ועל רגע הפגיעה שנה לאחר מכן. קריעה וצרחה.
לא כל ההרפתקאות נגמרות טוב.
מר לוי ישב על הרצפה ושמע שוב את העץ מכה בפח של המכונית. קריעה וצרחה. קריעה וצרחה. אבל הוא חשב ששמע קול נוסף, לא שייך. קול מכחכח.
לאחר מספר רגעים הכחכוח הלך והתחזק.
ואז הוא הסתובב, וראה אותה.
השעות שחלפו מאז, ארוכות יותר מארבעים שנות הבדידות מאחוריו, לא פוררו לחלוטין את שליטתו העצמית. אך כאשר מר לוי יצא מרכבו והשחיל את המפתח לתוך מנעול ביתו, אגלי זיעה חמקו מבעד למעטה המשמעת שלו, והיד הימנית, זו של הטיק, רעדה.
האם הוא יצא מדעתו? האם הוא יכנס עכשיו לבית ריק ונטול הזיות אושר?
האם הוא יתעורר?
הוא נשם עמוק ופתח את הדלת ומירה עוד הייתה שם, כל כולה נעורים ושקיפות וחיוך ענק, והעולם באמת היה מקום נפלא.
עצמותיו של מר לוי נאנקו כשהוא קפץ על הכורסא, אבל לא היה אכפת לו. הוא ניסה לחבק אותה וכמו בכל הפעמים האחרות מאז צצה בביתו ביום שישי, זרועותיו חלפו דרכה ונכרכו סביבו.
“עוד מעט, מושי שלי,” היא לחשה, ולטפה את מצחו. הוא לא הרגיש אותה, אבל המבט החם הזה שלה, והאופן שבו עיקמה את פיה כשחייכה, הפכו אותה לכמעט מוחשית. ועכשיו, כשכל העיכובים הוסרו מדרכם, ה"עוד מעט" הכאיב פחות. לא היה אכפת לו לחכות עוד שעה. הוא נשען לאחור ושקע מבעד לברכיה. “אני אוהב אותך.”
מירה העבירה אצבע ערטילאית על הקמטים במצחו.
עמיתיו של מר לוי לא היו מזהים אותו ברגע זה. הם מעולם לא ראו כיצד פניו התרככו וקרנו כשחש בנוח, כיצד קמטי צחוק חדשים התקבצו סביב עיניו כשחייך. אבל מירה, מירה שהכירה אותו לפני התאונה וההלוויה הארורה בגשם, מירה ידעה אותו לפני ולפנים. ומירה, מירה שלו, נגעה לאט בכל קמט, וחייכה.
עיניה של מירה, הרהר מושי שעה לאחר מכן, ידיו על ההגה, הפנטו אותו כבר מהרגע הראשון. הימנית, ירוקה וצלולה. השמאלית, ירוקה וסודית ומרצדת כמו השמש על המים, כשהאור מסתיר את המעמקים בבוהקו. הוא אפילו אמר לה זאת, לזרה היפה בשולחן הפינתי של הקפה, והיא צחקה על "הקלישאתיות הנחמדת" שלו. אצבעותיה שחקו אז בשערה וגומה עיקשת בצבצה על לחי שמאל שלה והוא ידע, ידע שיום יבוא והיא תהיה שלו. לא בגלל היופי, בגלל ההזמנה. הרי אתה מוזמן לחיים של עליצות וגילויים והפתעות, אמרו לו עיניה.
והוא נענה.
והיא המשיכה לצחוק עליו, ואיתו. כמה טוב, לראשונה מזה ארבעה עשורים, לראות את החיוך מתחבא בזוית פיה ולדעת שעוד רגע תצטחק.
“בכיכר הבאה שמאלה. השער נמצא בבית השחור שתראה מימינך.”
מושי תמיד נהג, גם כשהיו בחיים ביחד. הוא זכר במעומעם נסיעה מירח הדבש שלהם, המפות על ברכיה, הרוח בשערו. ומירה, נזכר כעת בחיבה גדולה, כיסתה את פניה בפניות החדות מידי וסטרה לברכו כשבלם חזק מידי וצחקה אחר כך על השחצנות והפחדנות שלו ושלה, בהתאמה.
בארבעים השנים שחלפו מר לוי אותת והאט תמיד כיאות. עכשיו, עם מירה המחויכת לצידו, מושי הישן נעור בתוכו. הוא הגניב אליה מבט ולחץ קצת יותר על דוושת הגז. המכונית נהמה ומירה צחקה ועיניה אמרו לו, כל אחת בדרכה, גם אני זוכרת.
מה כבר יכול לקרות, חשב, והאץ עוד יותר. היא כבר מתה, ואני בדרך.
הוא כמעט והחמיץ את הבית השחור, שנראה שגרתי לחלוטין להוציא את צבעו. אותם חלונות אטומים ואותו דשא מלאכותי כמו בבתים הסמוכים, אותה גדר נטולת מעוף. מושי צחק בקול. הוא לא קרא לגדרות "נטולות מעוף" מזה זמן רב. כמו "הזמנה להרפתקאה,” אלו היו המילים שלה.
מושי המתין לרגע עד שהבין כי מירה מצפה ממנו לנקוש על הדלת. הצליל הדהד לא נכון, חזק מידיי, והדלת נפתחה בחבטה, חושפת מן יצור מעוקם שדמה במשהו לבן אדם.
“למה פה,” קרקר קול גרוני מתוך סבך השיער והאיברים שלפניו, ומושי גילה שעיני היצור עליו בלבד, ומירה אינה לצידו. הוא הביט לאחור לכיוון המכונית ובחן את מורד הרחוב. הפחד, בן לוייתו מאז יום שישי, החל לתסוס אי שם בצד בטנו. כמו אולקוס. מושי הציץ שוב על המכונית לפני שנפנה חזרה ליצור. אם אני מטורף, חשב, לו יהי כן.
“אני רוצה לעבור למישור הבא.”
היצור גלגל את עיניו.
“ברור. אבל למה?”
מושי קפץ את ידיו. האם זה יהיה רגע היקיצה, והוא יתעורר שוב לבדו?
הוא הציץ שוב על הרחוב.
אל תתפרק עכשיו, נזף בעצמו. עשה את הנחוץ.
“להתאחד עם אשתי.”
היצור נשף, מעיף קצוות שיער מדובללות מפניו.
“אידיוט,” הפטיר, וצעד לתוך הבית.
אצבעות ידו הימנית של מושי המשיכו לרעוד. הדלת פתוחה, הזכיר לעצמו. הדלת פתוחה. הוא תפס את האצבעות המרקדות בידו האחרת ונכנס בצעדים המדודים שתרגל מזה ארבעים שנה.
החדר, חשוך ומעופש, הלך ונמשך, הרבה מעבר למה שנראה סביר בבית פרוורים קטן. עם כל פסיעה, וככל שנתברר שהחדר לא יכל להשתייך לעולם הטבעי, הלכו צעדיו של מושי והתרחבו. הנשימה נעשתה קלה יותר. בטחונו, שטופח ושוקם בידיה הערפיליות של מירה מזה שלושה ימים, הלך ושב אליו.
אולי המישור הבא, ערפילי ומוחשי בה בעת, קיים באמת.
אולי היא באמת ממתינה לו שם, מוכנה להרפתקאות חדשות, והפעם יוכל להרגיש אותה.
אולי הוא יוכל לאחוז בה באמת.
אולי-
מושי התנגש בקיר והחדר הוצף אור. מישהו כחכח בגרונו מאחוריו.
מושי הסתובב ומצמץ היישר לתוך קנה של אקדח.
“אידיוט,” אמר שוב היצור, וירה.
כשמושי התעורר, גופו היה נטול משקל, והוא היה מת. זו לא הייתה המחשבה הראשונה שלו, כמובן. הוא חשב קודם רק "מה" ו"אבל" ו"איפה הרצפה", ואז שנות משמעת אינטלקטואלית השתלמו והוא הצליח להסיק בקול, “אני רוח רפאים.”
“לא בדיוק ההבחנה המקורית בתולדות המוות, אבל שנינו יודעים שאתה לא היצירתי מבין שנינו.”
מושי נפנה אליה מהר כל כך, שגופו החדש ניטח דרכה ומעבר לה, והוא מצא את עצמו מסתחרר באויר. מירה לפתה את כתפו וייצבה אותו, והוא כמעט צרח למגע ידה – חדירה, נטולת ממשות, אך עדיין שם. כמו זרם חשמלי.
והיא חייכה אליו.
אחרי ארבעים שנה, היא סוף סוף היתה איתו, והיא חייכה אליו.
“פחדתי שתיבהל ולא תצעד דרך השער,” לחשה מירה מתוך החיוך, ועיניה בערו ברגש בלתי מוגדר. אבל מושי לא הקשיב למילים. הוא היה עסוק מידי בהתבוננות באופן שבו שפתיה נעו, בגומה שהבהבה בלחיה השמאלית, בציפורניה הכסוסות.
“את באמת כאן.”
מירה צחקה שוב והדקה את אצבעותיה סביב שתי ידיו. הוא ניסה לשלב בהן את אצבעותיו אך ידו חדרה לתוך בשרה השקוף, מעקצצת וריקה.
“לא כך, אתה חייב להחזיק ולהרפות בו זמנית.”
מושי ניסה שוב ונכשל.
“תמיד התקשת להרפות…" לחשה. ואז חייכה. "תן לי להוביל אותך. תן לי ללמד אותך.”
הוא ניסה שוב לפני שהניד בראשו.
ואז הוא עף.
מירה משכה אותו מעבר לקצות העצים, מעבר לעננים, מעבר לאטמוספירה.
הזמן והחלל התכווצו והתרחבו סביבם. צחוקו התפתל לתוך צחוקה והדהד היכן שגלי קול רגילים אינם חולפים. מושי נזכר, פתאום, בליל הכלולות, ברגליהם המסובכות זו בזו בשנתם. הוא לא חשב על שנת האור שלהם מזה ארבעה עשורים. הוא עמל לא לחשוב עליה, למעשה. וכעת לזכרון היה טעם מוזר של נפטלין מנטלי אבל לא היה לא זמן לתהות על כך כי –
מירה הרפתה ממנו וגופו הטלטל ללא שליטה וחלף מבעד לכוכב קטן לפני שהיא השיגה אותו. “הי,” מחה, “אל תתרשלי בתפקיד שלך!”
מירה אחזה בזרועו. “אולי כדאי שניקח את זה לאט יותר,” לחשה לתוך שערו, והניחה לו לחבק אותה. החיבוק היה חזק מידי וחלף בעדה. “לקח לי כמעט עשור ללמוד לשלוט בגוף הזה,” המשיכה, ונשקה למצחו מבלי לשקוע לתוכו, נשיקת רפאים מושלמת. “תן לי ללמד אותך.”
ומושי נתן לה.
מירה משכה אותו חזרה לכדור הארץ, לרחוב עתיר אנשים בעיר זרה. העוברים ושבים דיברו זה עם זה בשפה גרונית כלשהיא והוא שמע אותם עמומים, כמו מבעד למסננת.
עיניה של מירה קראו את הבעותיו. “כל ההרגשות הן כמעט הרגשות עבורנו. אני אלמד אותך למקד אותן יותר.”
מושי ניסה להתרכז.
“תניח את רגליך על הקרקע ברכות. ככה, בלי לשים לחץ, רק להרגיש את העקצוץ של המשטח.”
הוא ניסה, אך גבר בתרבוש חלף דרכו וריכוזו נשבר. “למה הם לא רואים אותנו,” התלונן, מנופף את ידיו כדי להתייצב ונועץ מבט נזעם בגבו של הזר.
אשה גררה ילד קטן דרך מירה, שאפילו לא מצמצה. “אנחנו לא במישור שלהם. צריך להתאמץ מאוד כדי להתגלות אפילו לאדם אחד – לקח לי שלושה עשורים ללמוד איך. למה,” קולה של מירה התרכך והיא התקרבה אליו, כורכת זוג ידיים מייצבות סביב כתפיו. “חשבת שלא באתי אליך עוד קודם?”
מושי לא ידע, עד לרגע זה, עד כמה שאלה זו בדיוק טרדה את מנוחתו מאז יום שישי. אבל הרווחה שפשתה בו כעת גילתה לו את מעמקי חששו. הדימויים שנלחם להדחיק הציפו אותו עכשיו – מירה, חבוקה בזרועותיהן של רוחות אחרות, מירה, מחייכת וצוחקת ושמחה, בלעדיו.
הוא חיבק אותה ולא היה אכפת לו שזרועותיו חולפות דרכה. דווקא מצא חן בעיניו לחבק אותה ככה, מבפנים.
“בוא,” אמרה, ופסעה לאחור, גוף הערפל שלה חולף דרך זרועותיו ומעבר להן. "תן לי ללמד אותך לחיות כך.”
השיעור הראשון – כיצד לעמוד על הקרקע – ארך יומיים.
השיעור השני – הליכה על הקרקע – ארך שבוע.
–אבל הזמן לא היה אלא סדרה של ניסויים בסוגי עונג, מגעה המעקצץ של מירה על זרועו, צחוק השדונית שלה באוזניו –
המזרקות ברומא, המדבר בדרך לאפריקה. “תמיד רציתי ירח דבש בקניה,” צחקה כשחלפו בתוך אריה. “ובפאריס,” הוסיפה אותו לילה ליד מגדל איפל, ורגליו התייצבו על הקרקע סוף סוף.
“ידעתי שתצליח לבסוף,” מלמלה לתוך הנשיקה. “אחרי הכול,” והיא דילגה לאחור במבט שהתגרה בו וקרץ, “העדר מעוף הוא התחום החזק שלך.”
הוא רדף אחריה ותמונות עמומות מהחיים האחרים שלהם הבהבו בזכרונו. היא, שער פרוע וצחוק רם אי שם הרחק לפניו. הוא, כל כולו נחישות עולצת וצעדים רחבים ותחושת כח. רגליו מכות בקרקע. צעדיהם מהדהדים בדירתם.
כשהשיג אותה עכשיו חלף היישר דרכה לפני שהסתובב ונשק לה, שפתיו שוקעות לתוך ראשה.
לו היה בחיים, ידע, ליבו היה הולם כעת בנצחון.
“אנחנו כמעט מרגישים, פשוט אחרת,” אמרה למחרת ולקקה את הגלידה של גברת קשישה בניו יורק. הוא ניסה לחקות אותה, מתעלם מהרגע שבו לשונה הבשרנית של האשה חלפה דרך לחיו. הטעם חלחל, הד ישן של תות שדה, מסונן ומשונה כמו קולות האנשים ומגע הקרקע.
עינה השמאלית של מירה ריצדה לעומתו כשליקק, וגם לאור הזה היה טעם ישן, מוכר למחצה. הדהדו בו הרפתקאות משותפות מפעם וזכרון עיניה, קוראות תיגר ומזמינות אותו להתנסות בחוויות חדשות. הים התיכון בשעת לילה. חול ומים בשערם, אור הירח על גופה. טעמים טורדניים של מנות זרות.
“אני רוצה לאהוב אותך,” לחש באוזנה באותו לילה, כששניהם שכבו על המים במפרץ סן פרנסיסקו. מירה צחקה מבלי להביט בו, עיניה נעוצות בכוכבים. “ממתי נהיית מהוגן כל כך? פעם,” וכעת התהפכה על צידה וקימרה לעומתו את גבותיה, “התהדרת באוצר מילים…יצירתי? נועז? מופקר? אתה תבחר.”
מושי רק חייך. הוא זכר פעמים אחרות שבהן הקניטה אותו. את הניצוץ הזה מאחורי הריסים. הוא ליטף כעת את גבותיה והתאמץ לא ללחוץ חזק מידי.
הוא רצה ללמוד כיצד להנות ממשטחיה.
“אני רוצה לאהוב אותך,” חזר ואמר. “עכשיו.”
מירה התיישבה בעיניים מרצינות. “עוד מעט," אמרה, קולה נמוך. “אלמד אותך איך לבוא במגע של ממש עם אנשים ורוחות, אני מבטיחה. זה יהיה השיעור האחרון.”
מושי רצה למחות, ולפת את כתפה. אבל היא רק דילגה לרגליה, גופה עובר מבעד לאצבעותיו. “תפוס אותי אם תוכל,” צחקה, “ונראה איך אתה בהליכה על המים, ישו!”
הם רצו וצחקו במשך שעות ארוכות.
השיעור השלישי לקח אותם חזרה לחוף המזרחי, לרכבת התחתית של ניו יורק. הקרון געש ורעד והותיר אותם הרחק מאחור אם לא נאחזו היטב. כשמושי הצליח להשאר בכסאו לבסוף, הוא נח והתבונן באנשים שסביבו. הנופים המשתנים, ההמון בכל מקום, הפסיקו לעניין אותו.
“את תראי טוב בחצאית שלה,” אמר, והצביע על נערה צעירה בג'ינס מיני.
“אתה רק רוצה לראות את רגליי,” צחקה מירה. אבל היא כיווצה את פניה וחצאית השיפון שלה הפכה כחולה וקצרה. הוא כיווץ את ידו לאגרוף בתוך ירכה, והיא השיבה לו חיוך.
השיעור הרביעי נערך במטוס, ומירה הודתה, אחרי שדחק אותה לפינה, שהוא שימש יותר כגרסת בטא של השיעור השלישי. “המוני כאן מידי,” הצהיר אחר כך. “למה לקחת אותי לכאן אם זה לא נחוץ? אנחנו סתם מתעכבים.”
היא לא צחקה הפעם.
“זה לא כל כך קשה,” הוסיף לפני הנחיתה. “באמת לקח לך עשור ללמוד את זה? את בטוחה שלא בזבזת זמן סתם?”
מירה, ניסה שלא לחשוב, מחייכת וצוחקת ושמחה, בלעדיו.
היא שתקה.
“אני רוצה לראות את כולך.”
“עוד מעט. אני מבטיחה.”
“תתפשטי לפחות.”
“כאן? באמצע ההמון?”
“הם לא רואים אותך.”
היא הניעה את ראשה.
“עוד מעט.”
השיעור החמישי דרש שהות ממושכת במעמקי האוקיאנוס הפאסיפי, היכן שזרמים עקשים בלבלו ואתגרו את החושים ועמלץ לבן נמנם את דרכו מעליהם בעיניים פתוחות. אבל הכריש לא עניין אותו. “את לבושה מידי בשביל זה,” אמר, וחצאית הג'ינס הפכה לביקיני.
"אדום יותר," דרש, וצפה בבד מסמיק למענו.
אבל כשהוא ניסה לגעת בה, היא רק נסוגה. “עוד מעט.”
תמיד, תמיד, “עוד מעט.”
“איפה כל האנשים האחרים,” שאל פתאום באמצע השיעור הבא, רגליו יציבות על ראשו של הלך עם ראסטות. “על מה אתה מדבר, טפשוני,” צחקה מירה ודילגה לראש אחר. “אנחנו עליהם!”
“אני מתכוון אנשים כמונו,” התעקש בלי חיוך, מביט בגבר השרירי שעליו נעמדה. מירה הבחינה במבט. עינה הימנית הרצינה, אך עינה השמאלית המשיכה לרצד. הרגש המוזר שהבליח בפניה לפעמים – אולי ערגה? – הבהב ונעלם. היא דילגה לראש של אשה.
“הם בכל מקום. אבל הדרך לתקשר איתם – ולגעת בהם – זה יהיה השיעור האחרון.”
מושי קפץ דרכה לרצפה, והסתובב אליה. “אני מוכן לשיעור האחרון.”
ושוב, “עוד מעט" רך. אבל הפעם הוא לא התכוון לוותר.
“לא. עכשיו.”
מירה נעצה בו מבט ממושך. הצחוק נמוג משפתיה ועיניה. הוא תהה מה חיפשה בפניו.
“אם אתה בטוח,” אמרה.
"בוא.”
מירה משכה אותו מעבר לים, חזרה לתל אביב. הם צעדו, נוגעים-חולפים-חודרים זה בידי זה, בין הבליינים על חוף הים. מושי כמעט וחש את חום השמש על פניו. כמעט, חשב וחייך. עוד מעט.
הם חלפו על פני המשרד הישן שלו ועמדת השמירה של גיא מבלי לומר מילה. מחשבותיו של מושי טפסו על עיקול ירכיה של מירה ולטפו את בטנה. הם עברו ליד הבניין שבו גר עד מותו מבלי שיבחין בו. במוחו, ידיו חלפו על פני עצם הבריח שלה, והתרפקו על עיקול הצוואר.
“אתה זוכר את המקום הזה?”
מושי התנער ממחשבותיו והביט סביבו. הסמטא בה צעדו נראתה שגרתית לחלוטין, משעממת אפילו, אחרי שבילה בשלוש יבשות וראה את מאדים מקרוב. הוא נפנה למירה, "לא" על דל שפתיו, והבחין לראשונה בעיניה.
לא היה אפילו הד של חיוך במבטה.
אלו לא היו העיניים שהזמינו אותו להרפתקאה לפני ארבעים ואחת שנים, וצחקו כשהשתמש במילים שלה בהצעת הנשואים. אלו לא היו העיניים שחייכו לעומתו כשנשא את עיניו ממכתבה אליה, באותו מפגש ראשון בדירתו. “נגעת בעצם שיצרתי,” אמרה אז, מחווה על המכתב. “וכך הצלחתי לחזור אלייך. היית רוצה לצאת איתי להרפתקאה הגדולה מכולן?”
העיניים שצפו בו כעת לא זהרו ולא ריצדו, לא הזמינו ולא גירו. הן היו זרות לחלוטין ובה בעת מוכרות, והוא לא ידע מדוע.
מושי בחן שוב את הרחוב והבחין בעיקול המשונה בקצהו. הקריעה והצרחה ההן מלאו את זכרונו. הוא ראה את העץ העתיק שהתקמר מעליו, והתקפל בעצמו. הגשם, המהלומה, הדממה ממושב הנוסע. הוא זכר עכשיו.
“כאן,” לחשה מירה, ונגעה בעץ, “כאן מתתי.”
היא לא הביטה בו.
“אני זוכר,” אילץ את קולו לומר, והחל ללכת לעברה. “ניסיתי כל כך לשכוח. אבל זכרתי כל יום, כל שעה.”
מירה נסוגה. היא נשאה סוף סוף את עיניה והוא קפא. הרגש שבער בהן– הרגש המסתורי שהוא פרש קודם כערגה – עיוות את פניה. והוא לא היה ערגה, ידע עכשיו.
“האם אתה באמת זוכר? את הכול?”
מושי נד בראשו. הוא לא הבין אותה. הוא לא הבין יותר שום דבר.
"מה אתה זוכר מהשנה שבילינו ביחד לפני שמתתי? מה, בדיוק, ניסית לשכוח?"
מושי בלע רוק ערטילאי. “אני זוכר את האושר. את הפנים שלך מתחת להינומה. את השפתיים שלך כשחייכת. את כל הפעמים שצחקנו ביחד. את היית הזמנה להרפתקאה, לחיים של גילוי וחדווה, ואהבתי אותך…אני זוכר בעיקר את הצחוק – התבדחנו, הקנטנו, צחקנו כל הזמן…”
“כל הזמן?”
ואז הוא קפא שוב.
הוא זכר עכשיו.
ידו הימנית החלה לרעוד.
ארבעים שנים של שגרה מדויקת הוקדשו להדחקת הזכרונות הללו.
אבל עכשיו, ברחוב הזה, עם עיניה של מירה בוערות באפלה, הוא זכר.
אגרופו בבטנה ופיה פעור, צעקתה אילמת. גופה מכווץ בתנוחה עוברית בפינת המיטה, יפחותיה חנוקות, צעקותיו מהדהדות סביבם. מופקרת. הסתכלת עליו. ראיתי.
דם על פניה.
הדימויים שהציפו את מוחו באו מרחוק, כמו מחייו של גבר אחר, אך הוא ידע שהם שלו.
לא, חשב, ורגליו עזבו את הקרקע מעומק תדהמתו, לא.
מירת הרפאים חייכה חיוך נטול חדווה.
“אבל את חזרת אליי,” אמר, המילים מתגודדות זו על זו, ייאושו הילה שחורה הולכת וגדלה סביב הרחוב. “את חזרת אליי! את חזרת אלי…”
מירה נסוגה צעד נוסף כשהוא ניסה להתקרב אליה, וכשל.
דמעות על לחיה, אז. וקולו רם מדי. את חושבת את עצמך, אל תגידי לי מה לעשות, מה את יודעת בכלל.
כתם סגול פושה על רקתה, מעל עין ימין.
“אתה לא הגבר הראשון שלו התגליתי.”
המילים לא התחברו במוחו. החלל פעם באימה וזוועה.
“אבל אמרת…”
“שלושה עשורים,” קטעה אותו. "לא ארבעה."
חיוכה הלך והתרחב, הלך והתעוות, הלך ומילא את עולמו בחרדה.
“מצאתי את השותף המושלם לרצח והתגליתי לו. יואב מהבית השחור? זוכר אותו? אבל לקח לי עשר שנים לשכנע אותו לעזור לי, עשר שנים של מקדמה. הבטחתי לו עוד, אחר כך.”
דם על לחיה, שפתה שסועה.
לא, חשב, מניע את ראשו מצד לצד. לא.
"תרצה אולי שאספר לך מה עשיתי בשבילו? מה איפשרתי לו?”
קולה, רווי עונג חולני, גלש סביבו. לא.
בגדיה קרועים, וידיו על ירכיה.
הוא נפל על ברכיו, בוהה בקרקע. לא.
“עקבתי אחרי המחקר האקדמי בעשורים שחלפו. הם יודעים היום הרבה יותר על זוגות כמונו.”
ידה על פיה, מנסה להחניק אנקות כאב, קולו עולה ויורד ברקע, בנזיפה.
"שמעת פעם על "ירח דבש"?”
לא נותר בו כח להניע את ראשו לשלילה.
מירה, שפתה מדממת, התנצלויות מתגלגלות מפיה בעודו בוער בכעס צדקני, תולש מעליה חצאית שלא אהב.
"זו תקופת רגיעה וקרבה לפני ההתפרצות הבאה, מחזור ההתעללות הבא.”
זרועה במתלה, והיא כושלת מדלת המרפאה. שתי עיניה, הזוהרת והמרצדת, נטולות ניצוץ.
“תקופה של הצהרות אהבה והבטחות לעתיד טוב יותר.”
הוא נשא את מבטו. מירה האוורירית הביטה בו ברגש שזיהה, עכשיו, כתיעוב. מירה של זכרונותיו, גשמית ומבוהלת, בכתה בצד שלה במכונית.
“נתת לי אז ירח דבש בלתי נשכח, הרפתקאה של 'גילוי וחדווה,' כמו שאמרת.”
מירה, חבורה חדשה פורחת על מצחה, ידו עוד קמוצה לאגרוף.
"לפני שחשפת את מה שאתה באמת.”
מירה, צורחת.
“רציתי לגמול לך בירח דבש משלי.”
הסטקטו של רגליה על הרצפה והוא אחריה, יודע שישיג אותה. צעדיהם מהדהדים בדירתם. ליבו הולם בנצחון.
"כוזב לא פחות.”
לא, חשב. מירה של העבר צעקה כשהלם בה. מירה של עכשיו המשיכה לחייך, פניה יפות להכאיב.
“מלא הבטחות שווא משלי.”
מירה של העבר, פניה בידיה. והוא, רגלו על דוושת הגז, ידיו מטלטלות את ההגה בתנועות מכוונות. היא נאנקת, והוא נע שוב, ויש בתנועה תענוג וכח, שליטה והנאה. “את חושבת את עצמך לנהגת מומחית,” נהם מושי של העבר, ושבר ימינה. “את חושבת שאת יכולה לומר לי איך לנהוג ואיך להתנהג?” הוא שבר שמאלה, והזגוגית התנפצה והעץ והדם מלאו את השמשה השמאלית והקריעה והצרחה –
"לא,” לחש כעת, ונשא את עיניו.
שניהם ריחפו מבלי להאחז בקרקע. והתענוג האפל שחש אז, ברכב, השתקף כעת בפניה, באכזריות שהעוותה את חיוכה.
“כן,” חייכה. “כן.”
הוא ניסה לומר משהו, כל דבר שהוא. לא היו לו מילים להציע לה.
“גזלת ממני את האושר, משה. גזלת ממני את הצחוק, את האמונה בכל מה שהבטחת לי. ואז גזלת את חיי. מה, לדעתך, חלמתי לעשות מאז?”
לא, לא, לא.
“צפיתי בך, אתה יודע. ראיתי איך התחבאת מהזכרונות בעבודה ובשגרה. חשבתי להשאיר אותך שם, בכלא שבנית לעצמך, אבל זה לא היה מספיק טוב.”
היא הלכה והתקרבה אליו, מתנשמת, גופה רוטט וסמוק.
“אני רוצה שתסבול לנצח. לנצח. ועכשיו שאתה כאן –“ היא צחקה, תמונת ראי אפלה של הצחוק האמיתי שלה, כה מלא אור – “עכשיו שאתה כאן, וכמעט מסוגל להיות איתי שוב, אני מתכוונת לעזוב.”
עינה השמאלית ריצדה. היא נעצרה ממש לפניו, מביטה בו מלמעלה.
הוא ניסה להאחז בה אך ידיו נקמצו בתוך גופה. הוא בכה, והעולם היה הבלחים של טעם וצבע וזכרון ושלילה.
"וכאן אין לאן לברוח, משה. אין כאן אחרים לתקשר איתם או שגרת עבודה להימלט לתוכה.”
מירה חייכה שוב. מושי המשיך להתייפח, ידיו קמוצות בתוכה.
לא. לא.
“וזה שווה את כל מה ששילמתי.”
ואז היא נמוגה.
לא, חשב, נידף ברוח.
לא.
במרחק, כלב יילל. גל גדול הכה בחוף אי שם לפני שנעלם. אשה צחקה בדירה סמוכה מתוך מרקע הטלוויזיה. הרמזור ברחוב הבא התחלף מירוק לאדום.
משה ריחף עוד זמן רב, בלי מילים, בלי מחשבות.
לבסוף מר לוי שב אל הקרקע והחל לצעוד. הוא חלף, שקוף, על פני גיא, וישב עד חמש בדיוק במשרדו.