נקודת מבט שלי:
בשבריר של שנייה נהייתי מהזן של האנשים האלו שאני נגעלת מהם. אלו שאני מסיטה את ראשי כשהם בסביבתי כדי שבטעות זה לא יידבק בי או אלי, או שניהם יחדיו. עכשיו אני שוכבת לצידם בחדר ונאלצת להתמודד.
מימיני שוכבת ילדה בת עשרים ושלוש מחוברת לאינפוזיה, ונוטלת אינספור כדורים. הפעם קשה לה להזיז את הרגליים. "כל פעם זה משבית חלק אחר בגוף" אמרה לי גלי, זו של העשרים ושלוש. "אני מתנוונת. אבל אין מה לעשות חוץ מלהתמודד" אמרה בלחש. כאילו אלי, אך בעצם לעצמה. מיד לאחר מכן הפנתה את מבטה ממני אל הטלוויזיה שניצבה מולה. הפניתי את מבטי שמאלה, כדי לא לבהות יותר מדי. אישה נוצרייה בסביבות גיל החמישים מסתכלת אלי בחצי חיוך וחצי עצב. חיוך כזה שאומר תתחדשי, הדרך ארוכה, מפותלת, קשה וכואבת. חייכתי בחזרה בחיוך הכאילו שלי, לא מהחיוכים של הבאמת והתעסקתי בטלפון הסלולארי שלי. כאילו הוא זה שיצליח לגרום לי להימלט מהסיטואציה שאליה נקלעתי.
אימא הגיעה, מצוידת היטב במסכה שהיא חושבת שאני לא מכירה. מסיכה שמנסה להסתיר את מה שיש מתחת. של הלילה, הבכי והחשש. עם חיוך, ובעיקר עם ציוד – כרית, שמיכה, בגדים, אוכל, תמרוקים. וכפכפים למקלחת שאותם הוציאה מתוך התיק דקה אחרי שפקדה עלי להיכנס להתקלח. "היא מכירה אותי מספיק טוב" סיננתי בזמן שהמים שטפו אותי "אין מצב שאני אישן עם הדברים שלהם", המשכתי בשיחות האחד על אחד שלי עם עצמי. אלה שפעם היו ברורות כל כך ועכשיו הן מתערבבות עם מחשבותיי. אני עושה ניסיונות מלאכותיים לסדר אותן. ונוקטת בזמן חפיפת הראש, בכל אמצעי הבטיחות על מנת שלא לגעת בכלום מסביבי. בכל זאת, אולי כרות יד או רגל היה שם לפני.
כאשר יצאתי הרופא כבר חיכה לי. מנהל שיחת חולין עם אימא שלי ומוקף במתלמדים הבולעים בשקיקה כל מילה היוצאת מפיו. הוא הריח את בושם הקרמל שלי, הפנה את מבטו אלי וחייך.
הוא דיבר ואני לא הקשבתי. השתמשתי ברוך ובעדינות שהתלווה למילותיו כדי לדמיין את נופיי הטבע הקסומים של נפאל, הודו ותאילנד. שם הייתי אמורה להיות כעת. הוא שב וחייך ואז הלך. ואמא רק חזרה ומלמלה את אותן המילים המסובכות. "די כבר להגיד את המילים האלו לי ולידי", צעקתי על אימא כשירדתי לסיגריה. היא התלוותה אלי. כאילו שהיא ביקשה מאלוהים, או מאחת הישויות השולטות, שיחנוך אותי בטקס בגרות חדש. טקס עם מילים מסובכות המביאות איתן פחד מהלא נודע.
"איך אני אשאר פה כמה ימים?" בכיתי לה מאוחר יותר, "אני לא יכולה, זה מגעיל אותי" פרצתי בבכי. ולה לא היה מה להגיד חוץ מלחבק אותי ולהשתמש בקלישאה "הכול יהיה בסדר". לבכי הצטרפו התלונות, ההתמרמרות והשימוש השגרתי בכל משפט שני ב"למה זה מגיע לי?".
תם זמן ביקור החולים. היא נאלצה ללכת ואני נאלצתי להיכנס למיטה. כמובן שלפני זה דאגתי להתמקד באופציות הלבוש שהיו בתיק. כאילו אני הולכת לישון במקום ממלכתי או מלכותי. אני משתדלת שלא להיראות כמו כולם. לא להתערבב בנוף המקומי המכיל את גווני הלבן – ירוק הדהויים. לאחר מכן סגרתי את הווילון, משני הצדדים וגם בקדמת המיטה על מנת שבטעות לא יגיע משהו אליי מהן, מהם או מכולם. דאגתי להסתכל בשעון כל כמה דקות. נראה כי גם הזמן החליט לפעול כנגדי. השתדלתי בכל הכוחות שנותרו בי להשאיר את העיניים פקוחות. כדי להיות במשמר תמידי ששום דבר מהדברים, חיידקים, מחלות או סימפטומים לא יזחלו לעברי ויפלשו לתוך גופי. אבל כנראה שזה לא עזר. נרדמתי.
כשהתעוררתי כבר היה בוקר. אימא רצה לקרוא לו ושוב הוא דיבר בטון של הבשורה הקודמת, אך הפעם שמעתי. אבל רק את המילים שרציתי, את המילים אשר נאמרו בשפה הגבוהה. המילים שבתרגום חופשי שלי אני מסווגת למדף של הדברים שמתנדפים. אז חייכתי. לאחר שהוא הלך אימא עזרה לי לקום לשירותים. בגלל הבטן הנפוחה. אני, זאת שנגעלת משירותים בבתים לא שלי, אפילו שאני לא יושבת על האסלה, צריכה להיכנס לשירותים. שלהם.
אז נכנסתי. נעלתי את הדלת וניסיתי לשכנע את עצמי שאין ברירה, כי זה לוחץ וזה לא עושה טוב. ריפדתי את האסלה מספר פעמים. בערך שני גלילים של נייר טואלט, אולי אפילו שלושה, והחלטתי להתמודד. נשמתי נשימה עמוקה והתיישבתי. משתדלת בכל כוחי שלא לחשוב ורק להתאמץ למרות ההבלחות של המחשבות "לכי תדעי מי ישב שם לפנייך" ועיסוק בנכויות ובמוגבלויות שלהם. וכל זה כדי לשכנע את עצמי שאני בצד האחר, בצד המבדיל אותי מהם בקלות.
"טוב, תתרכזי" פקדתי על עצמי, בטון צבאי. אני מתאמצת וכואב לי ואני משתדלת להדחיק את הכאב באמצעות מחשבות חיוביות: זה לא מילים של גועל מה שהרופא אמר. זה רק מילים שאולי אחרים ישמעו אותן הם יסתכלו במבט של חמלה. טוב, בכל זאת, עדיף חמלה מאשר גועל. את לא כמוהם. כמו כולם שם. ניחמתי את עצמי תוך כדי עשיית צרכיי מבלי ששמתי לב ליד שלי. היד שנשענה על מעקה הברזל המהווה תמיכה עבור נכים בכיסא גלגלים.
נקודת מבט אימהית:
עושה הכל חוץ מלחשוב, לראות, לדעת. עושה הכל ולא עושה כלום. מתבוננת שעות לעומק באותה תמונה התלויה בסלון ביתי. זאת עם המסגרת הכחולה שעוטפת מסביב, המזכירה בצבעה עטיפת ממתק מהטעימים הללו של פעם, אלו שהיינו קונים בוואדי של חיפה, היכן שהריח, האנשים, הצבעים, הטעמים והאווירה היו מהולים זה בזה. אבל שונים. שונים מאלו של היום. כאילו הובאו בחבילת מתנה מארצות אחרות שמעבר לים.
אבל תמיד כשמסתכלים לאחור הכל שונה. פסטורלי, מרגש, מיוחד יותר. בכחול יש בקעים. מעין רעידת אדמה פנימית שהתרחשה במסגרת התמונה ופרצה אל החיים. אלו שאני עוצמת את עיניי גם כשאני מביטה היטב על מנת שיוחלפו בחיים אחרים, באלו שחלמתי כשהייתי קטנה. התמונה מתארת אותם. בית מהסגנון הישן, של פעם, עם האבנים הירושלמיות. אלו שהיו לבנות ובמשך הזמן הפכו לצהובות – אפורות דהויות. אלו עם הגזוזטרה הפונה לים השקט, הרגוע הנינוח עם הגוונים של הכחול עיניים, ולבן בקצף. ולעיתים רחוקות גם ורוד, כאשר צבעי השמיים נפרסים עליו כשטיח. ומסביב הרים עם המון ירוק. זה המנוגד לחום -צהבהב מהנגב ומהיובש. ירוק של גדילה, צמיחה, נביטה.
כל המילים מהז'רגון של האינטלקטואלית בבית שמדברת על הבפנים שצריך להיות אצל כל אדם. ובמיוחד אצלנו, בשל חוויות החיים שסגרו עלינו. ועכשיו כל שנותר הוא לפתוח אותן. לפרוץ את המנעול, להדוף בעוצמה ובחוזקה פנימית את השער. עם שתי ידיים ישרות מלפנים. ואז שוב מגיעות אותן המילים. גדילה, צמיחה, נביטה ולאו דווקא בסדר הזה.
את הירוק, של ההרים, עוטפים השמיים מכל המקומות, מכל הכיוונים. מעין סככה שיצר בורא עולם על מנת להגיע לאותו שילוב של צבעים, כמו ויטראז', שנעלם. והאדמה אינה חרוכה, אפילו אליה נדבקו אותם הצבעים וניתן לראות את צילן של מעקות השיש הבוהקות שבצדדיה הימניות. בצד הקרוב יותר אל הים.
בפרוזדור יש חושך מוחלט, אני יושבת על הרצפה עם מנורת הלילה הישנה. אותה מנורה הפולטת מקרבה את האור הצהוב החם שנותן את תחושת הכרבול גם כשאני לבד. בחדר הסמוך המתמזג עם הפרוזדור נשמע קולה של אחת מהן, הרחוקה מהאינטלקטואלית, אך עם הלב החם. אותו קול שצוחק עם כל הרטיטות בגוף והאדמומיות בעיניים, וזה המעודד כשצריך. במיוחד בהסתכלות, בי- בוואזה השלמה העשויה מחתיכות מודבקות בדבק חזק, מחזיקות בעוצמה על מנת שלא ליפול, חומות כאלה, בשל הזמן והחוויות. מהצד השני נשמעה קולה של הרוח. שורקת, מדברת, שרה במקצב שלה שרק היא מבינה, יודעת ומכירה היטב, בבעל פה. אל קולות הרוח והדיבור מצטרף הסאונד ממחוגי השעון. אותו סאונד שבתזוזה אחת נשמע חזק יותר, נחוש ובשנייה ישנה הרפיה, מעין ויתור של שקט המהול בגרירה. קול שטרם החלטתי אם הוא גורם לנשימות סדירות. אלו המטפסות מהבטן התחתונה לעליונה, לבית החזה, עולות לגרון ונפלטות מהפה במעין רוגע פנימי. או היפוכו המוחלט של דבר, אותה נשימה שנכנסת דרך הנחיריים ונעלמת במהירות עם מעט מחנק באזור החך או הלשון.
קשה עם השקט, קל יותר ברעש. ואני בוהה. מתבוננת היטב בכל חלק מחלקי התמונה ומשתדלת להפוך את הטשטוש השחור לצבעים השולטים בתמונה התלויה מולי. ואני מנסה לא לחשוב על הצגת התיאטרון החדשה שהחיים ניתבו אותנו אליה, זאת עם הבמה הפחות מוארת ואולי זאת עם מעגל הקסם המקיף אותנו עם הוקוס פוקוס של מתחילים. ואני מנסה, אבל רק מנסה. סחרחורת קלה גורמת לעיניי להיעצם ולגופי לשקוע אל הרצפה הקרה, ההודפת. זאת שצועקת כי היא בשר מבשרי, הילדה הגדולה, אבל ילדה. שלי, ממני, אני, איתי גם כשהיא איתו.
נקודת מבט גברית רומנטית:
הלילה כבר ירד. הרחוב חשוך כולו אך מנורת השנדליר המפוארת בחדרה נתנה את גוון האור המדויק לזה הנחוץ לצילום. צילום שלי, שלה שלנו בבגדים האחד של השנייה. צילום שיראה את שני צידי המטבע כפי שאנו מכירים אותם. אותו צילום שישקף את התנהגותי על ידי תנוחות הצילום אותם היא תיבחר ולהפך. הכל על מנת שתחייך, שתצחק. שתראה שגם במציאות קיימת האופציה לשינוי לא פחות מאשר בדמיון. היא עוטה על גופה את בגדיי, לאחר שדאגה להפשיט אותי במין תנועות דרמתיות, ארוטיות במקצת. אותן תנועות המלוות בסגנון השייך רק לה, סגנון אותו פיתחה במשך חייה כאשר כל מהלומה מוסיפה לו נדבך נוסף של קסם. אני עטוף במין התביישות טבעית הנובעת מן הסיטואציה עצמה. הרעיון לכך התגבש ברגע שראיתי אותה, את חולשתה, את הפסימיות שהשתלטה על אחת מהנשים שהמילה אופטימיות היא בראש מעייניה בכל פעולה ומילה אותן היא בוחרת, לא תמיד בקפידה.
כפי שציינתי, אעשה הכל על מנת שהחיוך, הצחוק המתגלגל המבליט את אותן גומות החן ליד שפתותיה ישוב במהירות האפשרית למקום המתאים לו. כאילו היה שם מאז ומעולם ולא הופרע אפילו לרגע קט. פתחתי את דלתות הארון. הסדר אינו קיים שם. רק תוהו ובוהו צבעוני הנראה כי הוכנס לארון בדיוק כפי שהורד מחבל הכביסה, רק עם תוספת של ערבוביה אותה היא מכנה כסדר המופתי שלה. החיוך ניכר על פני באותה השנייה.
ניסיתי בכל כוחי לתור אחר פריט לבוש מסוים. לא ידעתי מהו, אך ידעתי שברגע שאראה אותו, מיד אזהה כי זה הפריט שיעשה אותה מאושרת יותר, צוחקת יותר. לפחות כרגע, כשאני עימה. ניסיתי למוצאו, אך ללא הצלחה. לבסוף הודעתי לה נחרצות כי פני נשואות לחדר אותו היא מכנה כחדר ההתפנות על מנת להביא גליל נייר שיעצור את הדליפה הפורצת מאפי בשל התקררות הפקדה את גופי מאותן רוחות עזות הנושבות בחוץ ללא הרף. אותן רוחות אשר באופן אוטומטי מביאות עימן את אותה הדליפה, זו שהיא נגעלת ממנה. למרות הטבעיות הקיימת בעניין. כששבתי, עם שני גלילי נייר טואלט, כדי שלא לבזבז ולו שנייה אחת שלא במחיצתה, החלטתי להילחם. שבתי אל אותו הארון, אל אותו ערבוב צבעים, הפעם נחוש בדעתי כי אותו פריט יימצא ויהי מה. תוך כדי התבוננות, כביכול קפדנית, בכל פריט לבוש השוכב לו בארון, חמקו עיניי אליה, אל היפה בנשים. חמוקיה כפי שהיו, אך נראה כי נוסף להם גוון עור אפרפר בשל המהלומה אותה היא חווה כעת.
עכשיו, אני עוטה על גופי את השמלה שאותה היא כה אוהבת. שמלת האוסקר, כך היא מכנה אותה. אותה שמלה, אשר נתפרה לה במיוחד על ידי אומנית במחיר דיי מופרז. אך כזאת היא. הכסף לדבריה, אינו הדבר שמניע אותה. את הבנק כן, אך היא עצמה אינה מייחסת לכסף חשיבות למרות העבודה הקשה על מנת להשיגו.
המעשה הפיק את התוצאה הנחשקת. רטט של צחוק אחז בגופה כאשר אותן הדמעות המלוות אותו, כבר החלו לכסות את עיניה. התקרבתי והיא התחמקה. התיישבה במהירות האופיינית לה על אותו שטיח בצבעי הוורוד סגול שקנתה באחד השווקים הזולים יותר. זה המכסה את אריחי השיש הקרים. ידעתי את אשר היא מחפשת. קופסה כחולה, גדולה, אשר ממוקמת עמוק מתחת למיטתה. זו המכילה את יקרי הערך לליבה, האוצרות הנושנים. תמונות דהויות, כתבי יד מרופטים, סיכות וסמלים למיניהם. כל אותם פריטים שמחזירים לעבר הלא רחוק, כשהכול פעל לפי תכנון האלוהים. התכנון המוצלח יותר, לא זה הלקוי.
משם הוציאה בצחוק מתגלגל את אותו הקסקט שחבשתי בפגישה הרומנטית הראשונה שלנו, זה שחימם את ראשי, במטח הגשם שפקד אותנו באותו הלילה. כאשר אנו משתדלים בכל כוחנו לעלות את העלייה המובילה אל ביתה ושנינו מצויים בחוסר נשימה מוחלט.
היא חבשה אותו על ראשה, משתדלת ככל האפשר להסתיר את גווני החום שחור של שערה הארוך ומיד ניגשה אל האספקלריה שניצבה בפינת החדר הגדול והתבוננה בי דרכה. היא אמרה בחיוך רחב, כי פתח השמלה צריך להיות נמוך יותר, על מנת שיקבל את אפקט המחשוף. משכתי את השמלה מטה וצחוקה החל לעלות בעוצמתו. היא התבוננה ורק צחקה. ניתן היה לראות כי הצחוק מגיע ממקום של אושר, ממקום של הנאה ואולי גם ממקום של אהבה אשר ייחלתי לו בתוך ליבי בסתר. צחקתי יחד עימה כאשר סקרתי את עצמי במבט המנחה מן הלמעלה למטה. אכן, השמלה הצמודה והאור הנופל מן השנדליר הישר אל פני הביאו לתוצאה המגוחכת. גופי הגדול בממדיו פי כמה ממדיי גופה מנסה להיכנס אל השמלה הצרה. אותה שמלה אשר הצליחה להבליט כל עודף שומן המכסה את גופי. היא התקרבה אלי, משכה את השמלה כלפי מטה עוד יותר ופרצה שוב בצחוק המתגלגל. כעת השגנו את האפקט החושפני עבורך, אמרה. נשקתי את כתפה והודעתי כי כעת הוא הזמן המתאים.
במשחק נושן של ילדים, הקרוי אבן, נייר ומספריים היא הביסה אותי מיד על ההתחלה, וכך יצא כי אני הראשון. זה שעומד להפוך את מספר הדקות הקרובות לאוסף של תצלומים משעשעים. השתדלתי בכל כוחי לשקף את מי שהיא על ידי התנוחות הנכונות: אלגנטיות ויוקרה מעורבבות בקומץ של שובבות וחיוך. היא צחקה ללא הרף וצילמה במצלמה האיכותית שניסתה בהבזקי האור לתעד את הניסיונות הכושלים שלי להציגה כפי שאני רואה וחווה אותה. היא צחקה ואני צחקתי יחד עימה. בשבריר של שנייה שנבע מחוסר ריכוז מצידה, הצלחתי לחטוף את המצלמה מידיה והודעתי כי עכשיו תורה.
היא השתדלה ללבוש ארשת של רצינות על פניה, זו הדומה לשלי, אך ללא הצלחה. לכן החליטה לעבור לשלבים משעשעים, המתארים את התנהגותי בצורה גרוטסקית עד כמה שניתן. היא חתכה ניירות מגליל נייר הטואלט ודחפה אותן בין נחיריה. צילמתי תוך כדי התבוננות מבעד לעדשה ברוח החדשה האופפת אותה. וכך היא המשיכה לשנות תנוחות, כשגלילי הנייר עדין בידיה, עד שגופה החל לסמן את אותות העייפות שלו.
חייכתי. הנחתי את המצלמה על השידה הקרובה למיטה ומשכתי את גופה אלי. היא חייכה בחזרה, ושוב חמקה. פתחה את הארון וזרקה לעברי את אותו הסריג שהיה מחמם את גופי בלילות הקרים. הסריג שהודיעה בטון עצבני, שאותו היא לוקחת עימה באותו היום שהיא עזבה. לבשתי אותו במהירות לאחר פשיטת השמלה.
היא נכנסה למיטה כפי שהיא, לבושה בבגדיי. כיסיתי אותה בשמיכת הנוצות וחיבקתי אותה. היא חיבקה את נייר הטואלט. לא יכולתי להתאפק. לחשתי לה שוב עד כמה אהבתי אליה עזה. היא התבוננה בעיניי, ואמרה בפשטות שלה את ה"לא" המסורתי ונרדמה. הוצאתי את הגלילים מידיה והתבוננתי בה דרכם. נגמלה ההחלטה בליבי כי מעניין להסתכל דרך גליל של נייר טואלט. הדברים מקבלים את הפרופורציות המתאימות להן.
מנקודת מבט:
אני אהלך בשביל שאיש מעולם עוד לא הילך בו ואיש לא יהלך בו שוב. השביל שלי, הדרך שלי. חושך מוחלט. שלושה פנסים קטנים כיוונו עצמם אל אותן התמונות. אל הבית של פעם, עם גזוזטרה הפונה לים ועם עצי דקל העוטפים אותו משני צידיו. אל התפאורה הפנימית של אותו בית חולים עם מיטות מאוישות מימין ומשמאל ואל אותן התצלומים המשעשעים. ברקע החלה להישמע מוזיקת רקע נעימה. חלשה בעוצמתה. שקעתי אל תוך הכיסא שעליו ישבתי, רפויה עד כמה שניתן. מרגישה את המוזיקה חודרת לתוכי ככל שעוצמת הסאונד שלה עולה עד שכמעט ולא היה ניתן לשמוע דבר. עצמתי את עיניי על מנת שלא לראות. רק להרגיש.
ידי הימנית החלה משתלבת באותה המוזיקה, בתנוחה אופקית לצידי הגוף ורק כף ידי הסתובבה במעגליות, ברוך מושלם. עדין עד כמה שניתן. ראשי וצווארי הצטרפו אל כף היד שניות ספורות לאחר מכן. זזים מצד לצד, עם אותו הרוך, עם אותה העדינות. הרמתי את ידי השמאלית לאותה התנוחה והיא החלה להשתלב בקלות. עושה את תפקידה שלה. וגם היא, במעגליות. התנועעתי בלי לחשוב. כאילו אני לבדי בעולם, כאילו אף אחד אינו צופה בי. משתדלת כל כולי לחוש נינוחה, עדיין עם עיניים עצומות על מנת שמבטיהם לא יגרמו לי לחוסר נוחות. המשכתי עם אותן תנועות רכות, איטיות. ניסיתי ליצור מתוך תוכי משמעות לכל תנועה המלווה אותי.
הורדתי את ידיי לבטני ושילבתי אותן זו בזו. נתתי להן לעלות עד כמה שהן יכולות, מטפסות מעלה ככל שאפשר בתנועות מצד לצד. שוב, מלוות ברוך עם תוספת של ארוטיות מעטה.
כשהן היו למעלה, שוב ראשי וצווארי הצטרפו אליהן, במעין רוגע פנימי שנרכש אצלי במשך השנים. הרגשתי את הדמעות מלטפות את לחיי, כאילו גם הן חלק מאותה ההצגה. זה פשוט פורץ גם כשאני מנסה לשלוט. כנראה שקיים בתוכי רגש למרות ההדחקות האינסופיות שלי והניסיון להיפטר ממנו ככל שאפשר. נתתי לידיי לנקות את דמעותיי בתנועות איטיות. כבר התחלתי כל כולי להיות בהוויה של עצמי. ידעתי והרגשתי כי התחכום בתנועותיי בשילוב התיאטרליות שבי מוכיחות את עצמן, מולם. נכנסתי אל אותן התנועות במלוא העוצמה כאשר המוזיקה החלה לשנות את סגנונה.
התחלתי לנענע את חזי מצד לצד, במעין גאווה פנימית עם תנועות ידיים המבליטות את החושניות שבי. השתדלתי לחזור על חלק מהתנועות כדי למשוך את עיניהם אלי, שיהיו מפוקסים עד כמה שאפשר בי ואך ורק בי. כדי שידעו איזו תנועה תבוא מיד כי זה כבר מוכר להם. כי הם כבר ראו אותה. וכדי שירגישו כי גם הם חלק מהריקוד שלי. פלג גופי העליון התנועע כפי שרק הוא יודע. יצרתי מתוך תוכי את המשמעות העמוקה לכל תנועה. הנפש כבר התחברה לגוף, מאשרת לו לבטא את הרגשות השונים שלו במודע. השתדלתי כמיטב יכולתי לכבוש אותם. בפליאה, קיוויתי בהרהורי הלב.
המוזיקה הוגברה והקצב שונה לאחר, בוטה יותר. התחלתי למחוא כפיים, כאותן רקדניות ספרדיות בפלמנקו. הן משתמשות ברגליהן, אני השתמשתי בידיי על מנת ליצור את אותו האפקט. הייתי כבר בטראנס של הריקוד, כל כולי בתוכו, מחשבותיי כבר אינן קיימות, רק אני, המוזיקה, הם והכיסא. לאט לאט המוזיקה נחלשה, הפכה שוב להיות אותה המוזיקה הרגועה של ההתחלה, נינוחה יותר. אז ניסיתי להראות דרך פלג גופי העליון את הסטאטוס היוקרתי שלי, האלגנטי, התמים במקצת, זה שניפגע. ושוב ידיי התנועעו להן בשלווה שלהן. דואות כציפור על כנפי הרוח. נחות לאחר עבודה קשה. ידעתי כי כעת הוא הזמן. זה המתאים ביותר למה שאירע עד כה. אזרתי את כל האומץ הקיים בי. זה הזמן להתמודד. לא רק ההתמודדות שלי, אלא גם זו שלהם.
פקחתי את עיניי והזזתי אותן לכל עבר. בנחת, לא בחיפזון. התבוננתי בתדהמה שלהם המכוונת כלפי. עכשיו, שוב נתתי למחשבותיי לעבוד. ידעתי כי אשר ברצוני להשיג, כבר השגתי. באיטיות הראויה לשמה הרפיתי את גופי וראשי. נתתי להם לצנוח ולהיות שוב חלק אחד מאותו הכיסא. עצמתי את עיניי. אותו הקול, זה שפתח את החלק במופע, הדהד שוב. זה היה אחד מאותם הימים שהרוח נושבת כל כך חזק עד שהיא נושאת על כנפיה כל דבר המונח על הרצפה למרחקים אינסופיים. גלי הים כל כך גבוהים שנדמה כאילו הם עומדים לטורפך רק אם תתקרב אליהם. ועצי הדקל, עצי הדקל המרהיבים ביופיים מתנופפים להם בחוזקה ברוח ומרשרשים בענפיהם כאילו אין מחר. ואין מחר.
פאוזה ארוכה.
התמונות כיסו את כולי באור עדין, אך עם המון צבעים. הסתובבו על גופי במעגליות כאשר כל פעם אחת מהן היא הכותרת הראשית. ידעתי שגופי ממוקם באותה הגזוזטרה.
ידעתי כי דמויות הרקע השונות יושבות בשלווה על אותה הרצפה ומתבוננות בי.
לקחתי נשימה עמוקה וצעקתי בכל כוחותיי הישר אל הים: הסתכלו, אני כאן!