העבודות על הרכבת הקלה של תל אביב החלו בקיץ של שנת 2015. ארבעים שנה מאוחר יותר, בקיץ של שנת 2055, העיר שפעם הייתה שטוחה כבר הייתה מכוסה בהררי עפר. הרעש הבלתי-פוסק של הקידוחים, הקריאות של הפועלים זה לזה באמצע הלילה והצפצופים המעיקים שמשמיעות משאיות כבדות כשהן נוסעות ברוורס הפכו מזמן לפסקול הקבוע של העיר, והעבודות עדיין לא הסתיימו. האמת היא שאת כל זה היה ניתן לצפות עוד בקיץ ההוא של שנת 2015, ביום שהרסו את גשר מעריב והתחיל הפקק הגדול ביותר בתולדות התנועה. אבל הדבר הבאמת מוזר היה, שנראה שזה לא ממש הפריע לאף אחד. מדהים איך אנשים מסוגלים להתרגל כמעט לכל דבר. תל-אביביים המשיכו לשבת בבתי הקפה האהובים עליהם, לצאת לרחובות המאובקים כדי לקחת חלק בפסטיבלים שונים ומשונים או בהפגנות שהיו קשורות לעניינים אחרים לגמרי, ולמשוך קצת באף ולהרים גבה מתנשאת אם מישהו ניסה לרמוז שייתכנו חיים תבוניים במקומות שאינם תל אביב, למשל בבאר שבע או בהוד השרון.
ברחוב אחד, אי-שם בדרום העיר, התגוררה אישה אחת שדווקא מעולם לא הצליחה להתרגל לרעש. תל אביב הייתה הבית היחיד שהיא אי-פעם הכירה, והדירה הזאת שלה, הדירה שבה גידלה את בנה, יותם, הייתה הדירה הישנה של סבתא שלה. כן, בצעירותה האישה הזאת הייתה מהאנשים האלה שכל החברים שונאים בסתר על כך שנתמזל מזלה לגור בעיר מבלי לשלם שכר דירה, והיא לא הייתה טורחת לספר להם שהייתה מרגישה בת-מזל הרבה יותר אילו אדון אלצהיימר לא היה לוקח ממנה את סבתה. כשהאישה התבגרה עם השנים ועם העיר, היא גילתה שהעניינים האלה כבר לא מעסיקים אף אחד – לא הדירה ולא סבתא שלה, ושבין כה לא נשארו יותר מדי חברים. אחד עשה רילוקיישן לסן פרנסיסקו, אחת אחרת עשתה רילוקיישן למקום עמוק מדי בתוך הדיכאון שלה ואפילו הבן האהוב עבר לגור בפראג. כולם התפזרו ורק האישה הזאת נשארה בתל אביב. נשארו איתה הזכרונות שלה, ואותם היא למדה להעריך יותר מכל חבר. והיא זכרה. היא זכרה איך פעם היו בעיר הזאת פינות שקטות. היא זכרה את התקופה שבה הקווים 4 ו-5 היו מגיעים כמעט לכל מקום שמישהו באמת היה צריך להגיע אליו, והיה אפשר לפתוח חלון מבלי שהדירה תתמלא באבק ובחול. היא לא יכלה לשכוח איך יום אחד, הגבר שהיא אהבה יצא לקנות חיתולים לבנם התינוק ומעולם לא חזר. “חכי בסבלנות, הוא בטח עדיין תקוע בפקק", החברים היו מתבדחים בימים הראשונים, אבל בשלב כלשהו הבדיחות הפכו למבטים מלאים בתמהיל של רחמים וזלזול, ואלה היו המבטים שהמשיכו ללוות אותה כל חייה. אני יודעת את כל זה כי האישה הזאת היא אני. שמי לילי גולן ואתם לא תאמינו לסיפור שאספר לכם עכשיו, אבל זה בסדר. אני רגילה.
זה היה מתישהו בתחילת חודש אוגוסט כששכבתי ערה במיטתי, כמו בכל לילה. נסו אתם להירדם עם כל הרעש הזה בחוץ. בהיתי בכתמים האפורים שהשאיר צבע הקרם שהתקלף מהתקרה והרהרתי בכך שאולי כדאי להזמין סייד. שלוש חולדות המחמד האהובות שלי, כרמלה, איזבלה וסינדרלה, כבר התמזגו לגוש פרוותי חום-אפרפר שמנמן ומתנשם במיטת הסלסלה שלהן בפינת החדר. על איזבלה, המבוגרת מבין החולדות, עבר יום קשה, אחרי שלקחתי אותה לוטרינר בעקבות שיעול מתמשך. היא לא אהבה את הוטרינר, ואת זריקת האנטיביוטיקה הקטנה שהייתה צריכה לקבל, אהבה אף פחות. אבל היא כבר הספיקה לשכוח מכל המאורע, ואילו אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. אף פעם לא כיף לראות את אחת הילדות שלי סובלת, אבל אתם יודעים מה עוד פחות כיף? לדבר עם דוקטור שרון, מומחה למכרסמים, ולהרגיש יותר קטנה מעכבר. איזה מבט הוא תקע בי, ואיך דיבר אליי כאילו שאני מטומטמת. וזה לא היה רק הוא. כולם היו מתייחסים אליי ככה. פתאום מתחילים לדבר קצת לאט יותר, מעגלים את פיהם עם כל הברה כשבעיניהם מבט שמרחף בין "אני ממש משתדל להתייחס אלייך כמו אל אדם רגיל, מרשים, אה?" לבין "אל תתקרבי אליי יותר מדי, שלא אדבק.”
רציתי לשחזר את מאורעות היום בראשי. תמיד הייתי מאלה שלוקחים כל דבר שקורה ומנתחים אותו למוות. אילו רק יכולתי להבין מה כבר אמרתי לא נכון במהלך שיחה שגרתית על בריאותן של חולדות וקיומן המוטל בספק של תחנות רכבת עתידיות, אולי הייתי יכולה ללמוד להתנהג אחרת. אולי הייתי יכולה לגרום לכל זה להיפסק. אבל בדיוק כמו בכל לילה בארבעים השנה האחרונות, הרעש הזה של החפירות קדח לי בין האוזניים ואפילו לא הצלחתי לשמוע את מחשבותיי. הצד הרציונלי שלי ידע שאין טעם להתקשר למוקד העיריה בקשר לזה, אבל אתם יודעים איך זה – לפעמים אישה צריכה לפרוק וצריכה שמישהו יקשיב לה. את התכונה הזאת ירשתי מאימי, ככל הנראה. כשהייתי ילדה זה היה מביך אותי כל כך, איך היא הייתה מתקשרת למשטרה להתלונן בכל פעם שהשכנים היו משמיעים מוסיקה אחרי השעה אחת עשרה בלילה. “נו באמת. היא פשוט משוגעת", הייתי רוטנת באוזני אבי. ובסוף היא השתגעה באמת. היא הלכה לה בעקבות סבתי והדמנציה אכלה את תאי המוח שלה באיטיות מכאיבה, עד שהגיע היום שבו לא רק שהיא שכחה שאני ביתה – היא אפילו שכחה שמספר הטלפון של המשטרה הוא 100. וזה היה היום שבו נדרתי שאם יום אחד זה יקרה גם לי, אשים קץ לחיי בלי לחשוב על זה פעמיים.
“שלום לילי, אל מי תרצי לחייג?” אישה דימיונית שאלה בקול נעים כשלחצתי על כפתור החיוג של מכשיר הטלפון.
"נו, את יודעת כבר", נאנחתי. אני לא גאה להודות בזה, אבל באותה התקופה הרגשתי שהיא מכירה אותי יותר טוב מכולם.
"נמען זה אינו קיים. נסי נמען אחר", היא איכזבה, אחרי שחשבה על זה רגע או שניים.
"אחד… אפס… שש”, כמעט ירקתי את המספרים המאוסים מפי.
"מחייגת אל מוקד עיריית תל אביב.”
זכרתי איך פעם, עם כל שיחת טלפון כזאת, הייתי נאלצת להקשיב לדקות ארוכות ומייגעות של מוסיקת המתנה, אבל מה אתם יודעים, מסתבר שיש דברים שדווקא כן הופכים ליעילים יותר עם השנים. “מוקד העיריה שלום, מדבר שלומי, איך אוכל לעזור?” הקול המוכר ענה כמעט מייד. שלומי היה המוקדן הנחמד, זה שנשמע מעט מבוגר יותר מכל האחרים. ידעתי שהם צוחקים עליי שם, במוקד; בשבילם הייתי האישה המשוגעת הזאת שמתקשרת כמעט בכל לילה, כאילו שאין לה שום דבר יותר טוב לעשות בחיים. ממש כמו אמא שלי. יכולתי לדמיין איך הם עושים פרצופי פנטומימה זה לזה בזמן שאני מחכה נואשת בצידו השני של הקו, מכסים את הפה עם היד כדי לכלוא בפנים את הצחוק המתגלגל.
"ערב טוב לך", בירכתי את שלומי. משוגעת או לא, ייאמר לזכותי שאני תמיד משתדלת לנהוג בנימוס עם כולם. “אני רוצה להתלונן על מפגע רעש.”
"שלום גברת גולן”, הוא ענה. “את בטח מתקשרת בנוגע לחפירות שמתבצעות מול ביתך.”
"אכן. השעה כבר אחרי שתיים לפנות בוקר והרעש בלתי נסבל. אני לא יכולה להירדם.”
"אני מצטער, גברת גולן.” זה היה הטקס הלילי הקבוע שלנו; תמיד אותן תשובות. “מתבצעות שם עבודות על הרכבת הקלה. יש להם אישור לעבוד בלילה. אני מבין שזה לא נוח לנו כרגע, אבל אין לנו ברירה. זה לא הולך להימשך עוד הרבה זמן. רק עוד כמה חודשים וכבר תהיה לנו רכבת.” הוא תמיד דיבר בגוף ראשון רבים, כאילו שאני ילדה קטנה והוא אבי, רק שאבי נהרג בתאונת דרכים שבוע אחרי שהדמנציה הכניעה את אימי סופית, והוא כבר לא יזכה לראות שום רכבת קלה בתל אביב.
"כבר ארבעים שנה אתם אומרים את זה”, רטנתי. “מתי זה הולך להיפסק?”
"גברת", ענה שלומי, באותו הטון שאבי היה משתמש בו כשהוא היה מתחיל לאבד את הסבלנות. “את יודעת שאת קצת מגזימה. התחלנו בחפירות רק בשנה שעברה.”
אני ידעתי שזה לא נכון. ידעתי שהחפירות התחילו בשנת 2015. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי מסוגלת לשכוח את היום המדויק שבו הרעש התחיל, היום שבו כל התנועה בעיר כמעט והפסיקה לזוז ואני הפכתי לפתע לאם חד-הורית. אבל ידעתי שלא היה טעם לומר זאת. כולם – המוקדן הנחמד, ד"ר שרון המומחה למכרסמים, דפנה השכנה ממול, אפילו שמעון מדוכן הקטניות בשוק לווינסקי, שחי בתל אביב יותר זמן מכולם – כולם תמיד היו טוענים שחפירות רק התחילו. ואלה היו חיי. אישה הולכת ומזדקנת משנה לשנה, עד שנשארו לה רק הזכרונות שלה ולזכרונות שלה נשארה רק היא. אישה שלומדת להבין שכולם מתייחסים אליה כמו שפעם היו מתייחסים לאימה, כמו שפעם היו מתייחסים לסבתה לפניה. אישה שכבר לא יכולה שלא לתהות מדי פעם אם כולם צודקים והיא זו שטועה, ואם אולי כל זה הוא הסממן הראשון לדמנציה הפרטית שלה, והיא מאוד לא אוהבת את המחשבה הזאת. קל לנדור נדרים ברגעים קשים, אבל יש מעשים שקשה לבצע, גם כשמגיע הזמן. חוץ מזה, אי אפשר סתם ככה לנטוש שלוש חולדות מתוקות. מבחינתן האישה הזאת היא אלוהים.
אחרי שהסתיימה השיחה עם המוקדן הנחמד, חזרתי למיטתי וחיכיתי לעייפות שתגבור על הרעש ותיקח אותי משם. אבל בדיוק אז, אני אומרת לכם – קרה דבר מופלא. לפתע, ברגע אחד, הכל השתתק. בהתחלה השקט נשמע כמו רעש מסוג אחר, מין צלצול ארוך ומתמשך, אבל הוא בהחלט היה שֶׁקֶט. הצצתי מחלון חדר השינה וראיתי איך אחרון הפועלים מגלגל איזשהו כבל מאריך על גליל גדול ונעלם אל תוך הלילה. עברו הדקות והשקט הפך לנעים כל כך. עמצתי את עיניי, אבל כבר בכלל לא רציתי להירדם, רק לשבת שם ולהרגיש איך הדממה עוטפת אותי. כשפקחתי אותן בחזרה לרגע, גיליתי שאני לא היחידה שהשקט המופלא הזה ממלא אותה בסקרנות ובתדהמה. בהתחלה חשבתי שאולי אני מדמיינת, אבל עכשיו אני בטוחה שזאת לא הייתה הזיה. יכולתי לראות בבירור זוג עיניים קטנות וזוהרות, מתבוננות בי ממעל שידת העץ שמול המיטה, כמו שתי נקודות אור כחולות בחשיכה. “מי זאת שם?”, שאלתי, מציצה לכיוון מיטת הסלסלה, אבל כרמלה, איזבלה וסינדרלה היו שקועות בשינה עמוקה, לא מוטרדות כלל מכך שהרעש הנצחי נעלם פתאום. אז התקרבתי אל השידה כדי להסתכל מקרוב. אכן הייתה שם חולדה, אבל לא אחת מוכרת. גם בחדר האפל יכולתי לראות שהיא לבנה לגמרי, ושפרצופה הקטן סקרן וידידותי. רק העיניים האלה, זורחות, מהפנטות, מבדילות בינה לבין כל שאר החולדות שאי-פעם הכרתי. מגיל צעיר ידעתי לדבר עם חולדות, אבל לא כל-כך ידעתי מה לומר לחולדה הספציפית הזאת. מהר מאוד הבנתי שאין צורך בדיבור. היא שידרה לי מילה, מילה אחת בודדת שהדהדה בין מחשבותיי. בואי.
ואז היא פתאום הסתובבה, קפצה מהשידה ושמה פעמיה אל עבר המטבח, דילגה מעל השיש ויצאה דרך החלון. ראיתי איך היא מטפסת על צינורות המים החלודים, מדלגת למטה אל הרחוב. מייד מצאתי את נעלי אצבע הסגולות המנצנצות שלי זרוקות על הרצפה. התעטפתי בחולצת כפתורים ישנה מעל הפיג'מה הקצרה וירדתי מהר-מהר במדרגות הבניין, כולי תקווה שלא אאבד את החולדה הזוהרת. לשמחתי, זו ישבה שם באמצע המדרכה, מקרינה את אורה הכחלחל, מחכה לי. חוץ ממנה, הרחוב היה מלא בשקט וריק מכל אדם או כלי רכב. זה היה מחזה מדהים.
אני והחולדה בהינו האחת בשניה, והיה נדמה שאף אחת מאיתנו לא בטוחה מה לעשות עכשיו, אבל אז היא חצתה את הכביש כאחת שיודעת בדיוק לאן היא רוצה להגיע – אל המקום שהיה אתר החפירות בארבעים השנים האחרונות. כשחציתי אחריה, ראיתי שיש שם בור. החולדה טיפסה למטה בקלילות על המדרגות, שהיו סתם קרשים ישנים ורקובים שמישהו תקע שם לפני מי-יודע-כמה זמן, ואני אחריה, בצעדים סגולים נוצצים אך זהירים, בידיעה שהברכיים שלי הן כבר לא מה שהיו פעם. היו הרבה מדרגות, או שלפחות כך היה נדמה לי. אף פעם לא דמיינתי שפסי הרכבת הקלה יהיו שקועות עמוק כל כך מתחת לפני האדמה, אבל אולי זה היה יכול להסביר למה נדרשו כל כך הרבה שנים של חפירה. כשהגענו לסוף המדרגות, ויכולתי להרגיש רצפה שטוחה מתחת לסוליות הדקות של הנעליים, כמעט ציפיתי לראות שם בקבוק זכוכית מעוטר בתוית "שתי אותי". אבל לא רק שלא היה שם בקבוק – אפילו פסי רכבת לא היו שם. זה היה סתם חלל תת-קרקעי גדול, שחור וחשוך. ראיתי את עיניה הזוהרות של החולדה מתבוננות בי, ואליהן הצטרפו עוד זוג ועוד זוג, עד שהיו מאות, אם לא אלפי זוגות כוכבים כחולים קטנים מסביבי, כמעט יקום אינסופי ואני, לילי גולן, עומדת במרכזו. ייתכן שההבנה שהיא מוקפת בחולדות הייתה גורמת לאישה אחרת לתחושת בהלה, אבל לא ללילי גולן. אני אף פעם לא הצלחתי להבין אנשים שפוחדים מחולדות. הן חיות כל כך רגישות ואינטליגנטיות והתחושה שמילאה אותי באותו הרגע הייתה דווקא אהבה. נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי את אבי, כשלקחנו את בני, יותם, שהיה אז רק בן 6, לביקור בפלנטריום בהרצליה פיתוח. כמה יותם התרגש מכל הכוכבים, וכמה אבי אהב את יותם. זה היה יום מושלם.
דרך האור הכחלחל העמום שהצטבר מכל זוגות העיניים הזורחות, ראיתי מתקן כלשהו תלוי על הקיר שמולי. כיוון שלא היו שם פסי רכבת ואפילו לא פס צהוב שאסור לעבור אותו, חציתי את גלקסיית הכוכבים התאומים והמתקן התגלה כמכונת כרטיסים. זה היה הסימן היחיד לכך שלפחות פעם, מישהו תכנן שתעבור פה רכבת. במכונה היה חריץ למטבעות, כמו במכונות הישנות, ושלושה כפתורי מתכת ישנים, על כל אחד מוטבע כיתוב אחר. שלוש האפשרויות היו "כרטיס בכיוון אחד”, "כרטיס הלוך-חזור" ו"נקודת האל-חזור”. זאת הייתה מכונה משונה מאוד. החולדה הלבנה קיפצה, טיפסה עליה והתיישבה מול הפרצוף שלי, מטה את ראשה מעט הצידה, מסתכלת עליי במבטה המזמין. בואי. החלטתי ללכת אחריה. גם ככה לא חשבתי מראש להביא איתי כסף לקנות כרטיס.
הלכתי כמו מהופנטת, וחברתי החדשה הובילה אותי דרך תסבוכת של מנהרות. החלל שמתחת לאדמה היה מונוכרומטי וקריר, וזה היה שינוי מרענן מהאויר הסמיך של תל אביב שהייתה למעלה. כשמצאתי את עצמי עומדת לפני שער גדול, בוהק וסגור, הופתעתי לגלות שיושב לידו איש. בהתחלה קצת חששתי, אבל כשהוא הרים את מבטו, הוא נראה כאילו שלפגוש נשים בפיג'מה ונעלי אצבע סגולות במנהרה באמצע הלילה זה סתם עניין שגרתי, ואני נשמתי לרווחה. “כרטיס, בבקשה", הוא אמר בטון רשמי.
"כרטיס?”
"אני מצטער, גברת, אבל את לא יכולה לעבור כאן בלי כרטיס.”
"אבל אין לי כרטיס.”
"אז את לא יכולה לעבור כאן.”
את לא יכולה לעבור כאן. את לא יכולה להמשיך לגור כאן.
"רגע אחד", פתאום זה היכה בי. “אני לא מכירה אותך מאיפשהו?”
את לא יכולה לגור כאן עם תינוק.
הוא הביט בי ושתק.
"רועי", אמרתי. “זה אתה.” נכון שעברו ארבעים שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, מאז אותו יום שיצא לקנות חיתולים ליותם. עכשיו שיערו היה תכלכל-כסוף באור העמום של המנהרה, וגילו – גילינו – ניכר על פניו, אבל זה היה הוא. הייתי מזהה אותו גם בעוד שמונים שנה.
"לילי.” הוא נראה מעט נבוך, ובצדק.
"מה אתה עושה כאן?”
אני יכולה לעשות בדיוק מה שאני רוצה.
"עובד.”
"עובד? עובד?! אחרי כל השנים האלה שאני מספרת לבן שלנו שאבא שלו עדיין תקוע בפקק?”
הוא נאנח ואז שאל, "מה שלום יותם?” אבל הוא לא באמת רצה לדעת. הטון שלו היה אדיש לחלוטין.
"יותם… הוא גר בפראג עכשיו. הקים שם חברת סטארט-אפ עם החבר הכי טוב שלו, משהו שקשור לחקר החלל. הוא דוקטור לאסטרופיזיקה, הבן שלך”, סיפרתי. “אבל זה לא באמת מעניין אותך, נכון?”
"אני מצטער, לילי", הוא אמר.
אני לא יכול להמשיך לגור כאן.
מצטער.
זאת הייתה מילה כל כך קטנה וכל כך חסרת חשיבות שלא ידעתי איך להתייחס אליה בכלל. החלטתי להתעלם ממנה.
"אתה עובד כאן כבר ארבעים שנה?” שאלתי בקול קטן.
"אה… לא. לא, מה פתאום", הוא גמגם. “התחילו בחפירות רק לפני איזה שנה, אולי שנה וחצי ו…”
"רועי", הפעם קולי יצא אסרטיבי יותר. “מספיק עם השטויות האלה. שנינו יודעים את האמת.”
"אסור לי לדבר על זה", הוא אמר. "אבל אני יכול להדפיס לך כרטיס על חשבוני, אם את רוצה. זה המעט שאני יכול לעשות.”
"כן. תדפיס לי כרטיס.” אחרי שכל השיחות הדימיוניות שניהלתי איתו בראשי במשך כל השנים האלה, זה היה הדבר היחיד שנשאר לומר.
הוא הושיט לי את חתיכת הנייר הקטנה עם המילים "כרטיס הלוך-חזור" מודפסות עליו והשער נפתח. כשעברתי לצד השני והשארתי את רועי מאחוריי, ידעתי בליבי שעדיף ככה. נכון שהיה לי קשה כל השנים האלה ואולי לא הייתי האמא הטובה בעולם ליותם, אבל זה בטח היה יותר טוב מלסבול את האיש הזה במשך ארבעים שנה.
הרכבת הגיעה די מהר. אני לא בטוחה מאיפה היא צצה. לא ראיתי את הפסים ולא שמעתי אותה מתקרבת, אבל לפתע היא הייתה שם. אף אחד לא ירד ממנה כשהדלתות נפתחו. עליתי לקרון הקרוב אליי והייתה שם עוד נוסעת אחת מלבדי. גופה הקטן והמכווץ ופניה המקומטות גרמו לי להרגיש די צעירה, למרות ברכיי הכואבות. ראשה היה שעון על החלון והיא נראתה שייכת לשם, כאילו שהיא יושבת על המושב ליד החלון בקרון הזה ברכבת הזאת כל חייה. התיישבתי מולה ובירכתי אותה לשלום. היא נראתה מופתעת.
"שלום גם לך", היא הגיבה אחרי כמה רגעים.
"תוכלי לומר לי לאן הרכבת הזאת נוסעת?”
"את תמיד עולה על רכבות מבלי לברר לאן הן נוסעות?” היא הגיבה בשאלה שנשמעה יותר כמו ביקורת. משהו בטון שלה הזכיר לי את אמא שלי. את תמיד מדליקה את הדוד לפני שאת בודקת אם יש כבר מים חמים? את תמיד פותחת חבילת עוגיות חדשה מבלי לבדוק אם נשאר משהו בחבילה הישנה? את תמיד רצה להתחתן עם הבחור הראשון שאת מוצאת? טוב, האמת היא שאת השאלה האחרונה אני תמיד שאלתי את עצמי, בראשי, בקולה. שפיותה חמקה ממנה לפני שהיא הספיקה לשאול בעצמה.
משכתי בכתפיי. “לא. לא תמיד.”
האישה הזקנה נראתה שאין ברצונה לנדב מידע. באתי לעמוד על רגליי ולעבור למקום ישיבה אחר, אבל אז היא אמרה, “זוהי הרכבת לנקודת האל-חזור.”
"ולשם את נוסעת?” התעניינתי.
"אולי אסע למקום אפילו רחוק יותר.”
נזכרתי איך פעם אחת אימי נעלמה מהבית. חיפשנו אותה בכל השכונה, אבי ואני, ובסוף מצאנו את עצמנו בתפקיד המתקשרים למשטרה. עברו שעות ארוכות היא לא אותרה. נו, מה כבר אפשר לצפות מהמשטרה. מי שמצא אותה, שמונה שעות מאוחר יותר, היה דווקא איש נחמד בשם שלומי, שראה אישה עם מבט אבוד בעיניים, יושבת על מונית שירות מספר 5 וטוענת בתוקף שהיא לא יכולה לרדת בתחנה הסופית כי היא צריכה להגיע לירושלים. הוא מצא את הטלפון הסלולרי שלה בתיק היד הקטן שלה וכשראה שיש מאתיים וארבע עשרה שיחות שלא נענו, חייג אל המספר האחרון, הגיע אליי ואז חיכה עם אימי ברידינג עד שהגענו, אני ואבי, להחזיר אותה הביתה.
תהיתי אם גם האישה הזקנה הזאת אבודה ואם גם לה יש אנשים שדואגים לה ומחפשים אותה. “מאיזו תחנה עלית לרכבת?” שאלתי.
"לא זוכרת", היא ענתה. “זה היה לפני ארבעים שנה.”
"את יודעת שכולם למעלה אומרים שהחפירות לרכבת התחילו רק בשנה שעברה?”
"נו, ככה זה תל-אביביים", היא נאנחה. “תני להם מספיק בתי קפה ומספיק סיבות לצאת להפגנות ולפסטיבלים, והם לא ישימו לב מה קורה מתחת לרגליים שלהם. יום אחד כולם יסעו אל נקודת האל-חזור.”
"לי יש כרטיס הלוך-חזור", סיפרתי לה.
"את בטוחה שיש לך לאן לחזור?” היא שאלה, כאילו שיש לה עיני רנטגן והיא יכולה לראות את כל השברים שבתוכי. לא, לא הייתי בטוחה בכך. הדירה של סבתי כבר מתפוררת ובקרוב גם המוח שלי יתפורר בעקבותיה. כבר עכשיו שכבות הצבע מתחילות להתקלף, ומי לעזאזל יודע מה יש מתחתן. אין אף אדם בתל אביב שמבין אותי, כולם משקרים לי, בני היחיד עסוק מדי בשביל להחזיר לי טלפונים והרעש, אין ספק שהרעש ימשיך לקדוח בשלב כלשהו ולעולם לא ייפסק. אבל יש לי שלוש ילדות קטנות, מחכות לי בסלסלה שלהן, והן זקוקות לי. מי יטפל בהן אם לא אני?
"ש לי לאן לחזור", אמרתי.
"אז כדאי שתרדי בתחנה הבאה", אמרה האישה הזקנה. “את חייבת לעלות על רכבת בכיוון ההפוך.”
הרכבת לכיוון ההפוך הייתה ריקה מכל נוסע. ישבתי לבדי בקרון. הוא היה מאוד גדול ואני הרגשתי מאוד קטנה. התאורה הייתה חזקה מדי ועיניי כאבו. “מישהו יכול לומר לי לאן הרכבת הזאת נוסעת?” שאלתי את האויר הקריר, שענה לי רק בהד מתכתי. אחזתי את כרטיס ההלוך-חזור שלי בכל כוחי, מקמטת את הנייר הדק בין אצבעותיי ואז מייד מיישרת אותו בחזרה, כי הדבר האחרון שהייתי צריכה זה שיעלה לקרון כרטיסן ויחשוב שאין לי כרטיס. מי יודע אם הוא היה מסתפק בלתת לי קנס, או שהיה זורק אותי החוצה אל המנהרה כדי לבלות בה עד סוף חיי. הרכבת הייתה מהירה מאוד וקירות המנהרה ריצדו מבעד לחלון. עצמתי את עיניי חזק והכרחתי את עצמי לחשוב על כרמלה, איזבלה וסינדרלה. הן החברות האמיתיות שלי. הן אלה שלא עזבו. הן מבינות אותי. הן לא חושבות שאני משוגעת. הן יודעות הכל.
אישה אחת פקחה את עיניה בדירתה הדרום-תל אביבית הקטנה. החדר היה חשוך ולקח לה כמה רגעים להבין איך הגיעה לשם. החולדה איזבלה קפצה ממיטת הסלסלה אל המיטה, טיפסה על האישה וליקקה בעדינות את תנוך אוזנה. האישה לקחה את החולדה בידיה, ליטפה את ראשה, גירדה בין אוזניה באצבע אחת. “מתוקה שלי", אמרה האישה. “את מרגישה יותר טוב?” איזבלה לא ענתה וכשהאישה הרימה את הראש המשלוש הקטן שלה בשביל לבדוק, ליבה כמעט והפסיק לפעום. איזבלה נראתה חמודה וסקרנית כרגיל, אבל העיניים שלה – העיניים שלה היו שונות. מלאות באהבה, כמו תמיד, אבל זאת הייתה אהבה כחולה. אהבה כחולה זוהרת. האישה נשמה לרווחה, נתנה לה נשיקה קטנה והחזירה אותה אל הסלסלה, וחשבה לעצמה שאין לה ממש דבר יותר טוב לעשות מלחזור לישון בעצמה.
אבל אז היא שמעה רשרוש מוזר מכיוון המטבח, וליבה כמעט הפסיק לפעום בפעם השניה. היא קפאה במיטתה. היה שם מישהו. היה אדם אחר בתוך הדירה, פולש זר בתוך המבצר הפרטי שלה. היא גיששה בחושך ומצאה את מנורת הלילה שלה, ניתקה אותה מהחשמל, נאחזה בו כבכלי נשק ופסעה אל המטבח, לאט-לאט, על קצות אצבעותיה. “מי זה שם?” היא התכוונה שהשאלה תישמע מאיימת, אבל הצליחה להוציא רק לחישה חלשה מגרונה.
"אמא?” שאל קול גברי.
"מי זה שם?” האישה שאלה שוב, בלחישה קצת רמה יותר.
"אמא! איפה היית, לעזאזל? אנחנו מחפשים אותך כבר שעות. התקשרתי למשטרה ולמוקד העיריה ו-”
"מי אתה?” השאלה שלה קטעה את שצף דבריו.
"אמא", הוא נשמע שבור-לב. “אני יותם. אני הבן שלך.”
"אתה לא הבן שלי", אמרה לו האישה. “הבן שלי נמצא בפראג. הוא דוקטור לאסטרופיזיקה.”
"איפה היית?” האיש הזר נאנח ושאל שוב.
"נסעתי ברכבת הקלה", היא סיפרה. “היה לי כרטיס הלוך-חזור.”
האיש הזר הביט בה במבט מוזר והמשיך לדבר, אבל האישה לא הצליחה לשמוע מה הוא אמר, כי בדיוק באותו הרגע, מישהו בחוץ לחץ על כפתור כלשהו על מכונה גדולה כלשהי. המכונה התחילה לקדוח, מסיבה כלשהי, והרעש המכאיב מילא את האויר המאובק, כאילו שהיה שם תמיד.