"כבר אין לי הרבה זמן, עם המחלה הארורה הזאת… ויש כל כך הרבה שלא הספקתי."
דוד שימי המשיך להתלונן בדיבורית, בזמן שנסעתי בנגב, בכביש המתפתל בין הדיונות. שוב פעם הבוס סינג'ר אותי לאסוף את הג'יפ מרצדס שלו מהמוסך. הייתי חוגג בדיונות אם שימי לא היה חופר לי בדיבורית. עדיף מאשר שיחפור לי בשיחה פנים מול פנים. שימי יורק כשהוא מדבר. אני מעדיף שיירו לי בפרצוף מאשר להיות ליד שימי כשהוא אומר מילים עם ת'.
ככל שהשיחה נמשכה כבר רציתי למות בעצמי. מאז שאני בן תשע עשרה, שימי מספר לנו שוב ושוב על ייסוריו והכאבים הבלתי פוסקים. גם כאב הראש שלנו הוא בלתי פוסק.
שימי חי בהונגריה ועובד כרופא בשדה התעופה. חבילת ההטבות שלו במסגרת התפקיד כוללת שיחות טלפון חופשיות לחו"ל וטיסות למגוון יעדים. גם לישראל, קיבינימט. כל שבוע הוא מתקשר ומוציא בן משפחה אחר מדעתו. לאחרונה זה אני. הנודניק הגוסס למרחקים ארוכים מגיע לארץ פעם בחודש, רחמנא לצלן, ותאמינו לי שזה אומר הרבה אם אני משתמש בביטוי הזה שאף פעם לא אהבתי. מי זו רחמנא, ולמה היא הולכת לצלן כל הזמן? ואם היא כבר הולכת לשם, למה היא לא יכולה לקחת אתה את החצי פגר הזה?
ובדיוק ברגע בו התפללתי לנס, ראיתי את הטרמפיסט. הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת שחורה ומכנסיי ג'ינס צמודים, שחורים אף הם. גופו היה רזה וצנום, ופניו ארוכות, בעלות עצמות לחיים גבוהות. כבר אז ראיתי כי אישוני עיניו גדולים מהרגיל. היו שחורים כמו הלילה.
לקח לי רגע להבין מה היה מוזר בו. הוא לא עמד בטרמפיאדה. הוא הופיע במושב הנוסע שלידי.
"שימי, אני אחזור אליך עוד רגע," אמרתי וניתקתי את השיחה.
הטרמפיסט סובב אליי את ראשו, סקר אותי מכף רגל עד ראש במהירות ואמר "וואללה יופי, על מי נפלתי."
"מ… מה?"
"יאללה, אין לי כל היום, תן גז."
"מ… מה?!"
"בלי מה ובלי בבל"ת! יאללה טוס, לשם." הוא החווה באצבעו הארוכה על לכיוון הכביש שהשתרע לפנינו.
"אבל… מה… אתה עושה אצלי באוטו?"
"ותגיד לי, למה אתה לא מפעיל מזגן? אתה נוסע בנגב, לא באלסקה."
"לא כל כך הצלחתי להפעיל את הבקרת אויר, ו… רגע מה הולך פה? עוף מכאן!"
אני מנסה לעצור את הרכב בכוח, כדי שאוכל להעיף את הפולש מהאוטו שלי. וברגע שאני לוחץ, הוא תופס לי בזרוע בכוח ואני מרגיש כאב צורב חורך לי את העור כמו אלף כוויות. אני מתחיל לצרוח. לא כמו ילדה קטנה, אלא כמו גבר שצורח בקול של ילדה קטנה.
"תחזיר את הרגל לגז. אין לי את כל היום." הוא אומר בטון אדיש, ומסב את מבטו לחלון. הנוף מעניין אותו יותר.
אני בן ערובה, הבנתי לפתע.
"אתה בטח שואל את עצמך, מאיר, מי אני ומה אני עושה פה, איך הגעתי לכאן, ומתי הדוד שלך יתפגר. אז תן לי לענות לך," אמר הטרמפיסט. "על השאלה הראשונה לא בא לי לענות לך. על השנייה אני אענה לך רק כדי להעביר את הזמן. על השלישית אין טעם לענות לך כי ממילא לא תבין. בשיעורי פיזיקה בתיכון תמיד היית גרוע. על השאלה הרביעית אני יכול לתת לך תשובה מדויקת, אבל לא מתחשק לי."
הוא לא חיכה לי שאעכל את שטף דיבורו.
"אני באתי לכאן, מאיר, כי נמאס לי מכם. מכולכם. אתם לא מעריכים שום דבר יותר, וזה מתחיל לעלות לי על העצבים."
הסתכלתי עליו במבט מזוגג. הוא משוגע או מסומם?
"אנחנו…? מי זה אנחנו?"
"תסתכל על הכביש, אדיוט, החלטת להרוג אותנו?!" הוא צעק עלי כשכמעט עפנו מהעקומה, ורגע אחרי זה יכולתי לראות תובנה חולפת במוחו, כי מיד הוא החל לצחוק עד שקיוויתי שאולי הוא ייחנק.
"להרוג אותנו… להרוג אותנו!" הוא צחק בפראות, "ואני לא על שום דבר, טמבל." הוא מיהר לתקן את מה שחשבתי, וזה רק הפחיד אותי עוד יותר. הוא נרגע מצחוקו, עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. "האמת היא שאני חושב בצורה צלולה יותר מאי פעם. זה אתם שצריכים שינוי רציני בדפוס ההתנהגותי שלכם."
"מי זה אתם?" הצלחתי לפלוט שאלה עניינית.
"אתם-בני האדם-אתם." ענה הטרמפיסט. "אתם לא מעריכים כלום."
בא'נה, הוא בטוח על משהו, הרהרתי. פניו התעוותו בחמת זעם.
"אני לא על כלום, מה מסובך להבין?! אתה רואה, על זה אני מדבר!" ראיתי כי עיניו מתחילות לקבל גוון אדמדם. יש לו כנראה גם בעיה של התנפחות ורידים בעיניים.
"מצטער, לא התכוונתי להעליב." מלמלתי בהלם.
"זה בסדר, מאיר, הכל בסדר," והוא שוב לקח נשימה עמוקה, "רואה מה אתם עושים לי?"
תוך כדי דיבור הגענו לעיקול חד, מוקף בתמרורים חסרי תועלת. לא חשבתי יותר מדי לפני שפתחתי את הדלת וקפצתי החוצה. נחבטתי בקרקע ועפתי למדרון, כשכל העולם הסתחרר סביבי, וכל גופי צורח מחבטות ומכות, בזמן שאני מתגלגל במדרון שלא רוצה להיגמר. ממש בסוף המדרון, ראיתי את הבזנ"ת הארור בולט בדיוק לכיוון שלי, רגע לפני שנתקעתי בו. הספקתי לראות אותו ננעץ לי בבטן, וכל הכאבים שבעולם זרמו לי ברגע מרוכז אחד לתוך הסרעפת ואני שוכב שם וצורח, עד שאני מרגיש דם על הבטן, דם בגרון, דם בעיניים, ופתאום אני פוקח את העיניים ומוצא עצמי בחזרה במכונית ולידי יושב הטרמפיסט ומבטו מופנה לחלון, ואני חש רק עקצוץ בבטן וזהו.
"הכל בסדר?" שאל אותי הטרמפיסט.
"אה… כן, נראה לי. חשבתי שקרה משהו, אבל… כנראה זה היה רק חלום." עניתי במבוכה.
"חלום, הא?" והוא הפנה אליי את ראשו, ויכולתי לראות את עיניו בוערות באש נוראית בצבע דם אדום וסמיך. "אז מה עקץ אותך בבטן, יתוש?"
הסתכלתי על הבטן שלי, והבזנ"ת היה עדיין תקוע שם. הדם שלי טפטף עליו לאטו.
הוא גיחך. זה מאוד שעשע אותו.
***
הוא אמר שהוא לא מתכוון לתת לי למות.
כלומר, מבחינתו אין לו בעיה לתת לי לסבול בכל פעם שאני מנסה לברוח, אבל אחרי שאסיים למות תמיד אחזור לאוטו לנסיעה מהגיהינום.
ניסיתי בכל זאת. לפנינו נסעה מכונית משטרה ואני נכנסתי בה בכל הכוח מאחורה, כדי לנסות למשוך תשומת לב. שני הרכבים איבדו שליטה והתהפכנו. הרכב שלנו נכנס בקיר המסולע בשוליים והתרסקה לי הגולגולת. אחרי שהופעתי בחזרה על כיסא הנהג, הוא הסתכל עלי משועשע. אחר כך, ברגע אחד של חוסר תשומת לב נכנסתי במכלית דלק. נשרפתי חי ובזמן שהספקתי להריח את הבשר שלי מתעכל באש, הוא רק סובב אלי את מבטו והצית סיגריה עם הלהבות. מיד לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב באוטו בנסיעה איתו. הוא היה עדיין עם הסיגריה.
הוא המשיך בשיחתנו הקודמת. כבר לא חשבתי שהוא מטורף. אז מה הוא?
"אתם כבר מזמן לא מתרשמים מכלום. התרגלתם לחיות את הרגע. אין ערך לשכר ועונש אצלכם. שכחתם אותי. תגיד לי, איך אפשר לנהל את המוות ככה?"
חשבתי שלא שמעתי טוב. "אמרת ש…"
"שמעת מצוין, לנהל את המוות! למה מה חשבת, שהמוות מתנהל מעצמו? שאנשים מתים ומגיעים בדיוק למקום המיועד להם במקרה? מאיפה מגיע המוות, מהאוויר? הא!" הוא גיחך וחייך בשחצנות. "אני אחראי על זה, אלא מי עוד? בטח שלא השטן, הלא יוצלח הזה. אנשים עובדים קשה בשביל זה, מאיר! עובדים כמו חמורים, משקיעים את הנשמה! טוב, לא את הנשמה, כי אין לנו, אבל דברים אחרים! לוקחים ריזיקות, נותנים עבודה. אבל אתם זבלים, לא מעריכים כלום!"
"נו, לא קצת הגזמת?" ניסיתי לייצג את אוכלוסיית כדור הארץ.
"אתה חושב שאני מגזים, מאיר? אנשים כבר לא פוחדים כמו פעם. מכלום. לא רק מהמוות, אלא באופן כללי. אתם רואים הכל בקלות ראש. אלימות לא מזיזה לכם. דברים שרואים בחדשות לא מזיזים לכם. לעזאזל, אתם עושים סרטים עם מפלצות שאני פוחד מהן!"
"אבל מה זה מעניין אותך?" שאלתי.
"איזה ערך יש למוות כשאתה כבר לא פוחד משום דבר? איך אפשר לחנך אתכם, אם המקל כבר חסר משמעות וכל מה שיש לכם זה רק גזרים? ניסית פעם לחנך חמור רק עם גזר, מאיר? מה תעשה איתו?" פתחתי את פי לענות והוא מיהר לומר "עזוב, מאיר, אתה לא מבין מה זה שאלה רטורית?"
דווקא ידעתי מה זה שאלה רטורית. אחרי הצבא יצאתי עם שירה פרשטיין. היא לימדה אותי הרבה מילים לועזיות שהייתה צריכה ללמוד לפסיכומטרי: 'שאלה רטורית', 'אזוטרי', 'אפריורי', ועוד כמה מילים גבוהות כאלה. גם 'רחמנא לצלן' למדתי אצלה, אבל בגלל שימי לא סבלתי את הביטוי הזה.
הוא החזיר את מבטו לחלון.
"לא יעזור לך, מאיר," אמר לי מלאך המוות בשקט, "אותך מצאתי נוסע על הכביש הזה בדיוק בזמן שהייתי צריך. אתה תקוע איתי עכשיו. עד שאסיים."
"תסיים מה?"
"את מה שהתחלתי. בעיטה בתחת לך ולעוד שבעה מיליארד שחצנים."
"תגיד לי, למה אתה מדבר עלינו ככה? מה כבר עשינו לך?"
הוא סובב אלי את ראשו בתנועה חדה וצמצם את עיניו. "בוא, אספר לך סיפור. 'יום מקרי בחיי המוות'. הגיעה אלי אישה די מבוגרת. מסתבר שהיה לה ריב רציני עם החתן שלה בחניון של השדה תעופה כשהוא בא לאסוף אותה. קיבלה התקף לב ומתה שם, קומפלט על האספלט של החניון. יודע מה עשה, הדביל? הכניס אותה לתא המטען, ונסע. יום שלם הסתובב עם הגופה מאחורה… לא הזיז לו אפילו. עד שהאדון הואיל בטובו להגיע לתחנת המשטרה, עבר יום שלם והגופה, בינתיים, התחילה להסריח. למה מי הוא שיניח גופה בבגז', אלטע זאכן של חברה קדישא?!"
"ואו," הייתי המום. "וניסית לנחם אותה?"
"איזה לנחם בראש שלך. כשהבנתי איך היא הייתה עושה את המוות לו ולאשתו, ישר שלחתי אותה למדור הכי חם שיכולתי לחשוב עליו."
"אז למה אתה כועס על האיש הזה כל כך?"
"למה אם אני הייתי הורג את הכלבה בשדה התעופה, לפחות הייתי טורח לומר למישהו. מוות זה לא עניין שולי, קיבינימט. לא אכפת לכם כשמישהו מת לידכם?"
"אבל אם היא הייתה כזו מנוולת, אז למי איכפת?"
"מצאתי למי להסביר, באמת," אמר מלאך המוות, "אני דווקא לא מתפלא. תגיד, זה בסדר לנפנף את הדוד הגוסס שלך?" מזוית העין ראיתי צל פתאומי שחלף על החלק הקדמי של הרכב. בטח ציפור גדולה. מאוד.
"אוהו, מה התחלת לדבר על שימי עכשיו?" רטנתי, "מתי באמת אתה לוקח את הנודניק הזה?"
"פעם אחרונה ששמעתי אותך מדבר ככה על מוות של מישהו, הבנת?"
חבטה אדירה נשמעה לפתע על גג הרכב ושקערורית נוצרה מעל ראשינו.
"קיבינימט, מה הולך פה?!" הרכב הזדעזע מהחבטה ובקושי הצלחתי למנוע מאיתנו להידרדר לשוליים. בחבטה השנייה חדר מהגג משהו שיכולתי רק לתאר כלהב גדול ומחודד שכמעט חתך לי את האוזן. הלהב נמשך החוצה בתנועה אחת מהירה.
"וואללה יופי, הוא שלח את הפרשים." מלמל מלאך המוות. באותו טון הוא היה יכול להתלונן על השרב.
"את… את המי?!"
"אתה לא מוריד את הרגל מהגז, הבנת?"
הפחד שיתק את מיתרי הקול שלי, אך לא את הרגל. הנהנתי בראשי לחיוב, ואמרתי "מי אלה?"
עוד פעם הצל חלף מעל האוטו, מלווה בצל נוסף. לרגע הייתי משוכנע שמדובר בבעלי כנף אדירים.
"ארבעת הפרשים." ענה מלאך המוות. "חוליית הביצוע של העולם התחתון."
"העולם התחתון?" נזכרתי ביצור המכונף שעף מעלינו. "אהה… החבר'ה האלה לא נוסעים במרצדס בדרך כלל?"
"לא העולם התחתון הזה, דביל! העולם התחתון-תחתון, שמתחתיו יש רק לבה רותחת וצעקות של חוטאים, הבנת?!"
עוד מכה הרעידה את האוטו ומעל ראשי חדרו ארבע אצבעות גרומות ואדומות מבעד לחתך שנוצר מקודם בגג. פלטתי צעקה וכמעט איבדתי שליטה על האוטו. האצבעות תפסו בגג מבפנים ומשכו אותו בכוח. כשהגג נעקר לגמרי ממקומו, נגלה לי על רקע כיפת השמיים, פרש עטוי ברדס שחור, רכוב על סוס אדום בעל כנפי עטלף אימתניות. מבעד לברדס בצבצו זוג ידיים אדומות אף הן. על חגורתו הייתה תלויה חרב ארוכה, נוצצת וחדה. כשהישיר אליי את מבטו, יכולתי לראות רק זוג עיניים ירוקות, זוהרות שירו עלי מבט חודר ומת. פלטתי צווחה. מלאך המוות, לעומת זאת, הסתכל באדישות קדימה ולא טרח להעיף מבט לפרש המפלצתי.
"תכיר, זה 'מלחמה'." מלמל מלאך המוות, כאילו מדובר בחובה נימוסית.
הפרש וסוסו התרוממו לפתע והתרחקו מהאוטו.
"מה הוא עושה?"
"הוא מפנה מרחב אווירי לחברים שלו שעוד רגע יאגפו אותנו." ענה מלאך המוות, "'מלחמה' הוא בריון, אבל יודע את העבודה."
במראת הצד שמאלית הצלחתי לראות עוד שתי בהמות מכונפת שריחפו באויר במרחק לא רב מאחורינו. כל אחת הייתה בצבע אחר. והם התקרבו אלינו במהירות.
"תרגיש חופשי לתת גז."
לחצתי על דוושת הגז עד שפחדתי שתישבר לי הדוושה.
"למרות שזה לא יעזור לך, הם מהירים יותר מכל יצור שאתה מכיר."
"אלוהים אדירים," מלמלתי.
"נכון מאוד, הוא שלח אותם אחרי."
"לעזאזל…" פלטתי בקול חנוק.
"אתה צודק, הם באמת רוצים לקחת אותי בחזרה למשרד! וואללה מאיר, אתה לא כזה דביל כמו שאתה נראה."
בבואות היצורים הלכו וגדלו במראת הנהג וגם במראת הצד. יכולתי כבר לראות את הרוכבים.
ראיתי שהכביש מתעקל עיקול חד במיוחד, ובלי לחשוב הורדתי מעט את הרגל מהגז.
"שלא תעיז להאט!"
"אבל אנחנו נעוף מהכביש…"
" תחתוך דרך החול, אבל אל תוריד את הרגל מהגז!".
הג'יפ קפץ כשירדתי מהכביש במהירות מטורפת. נחתנו על החול המדברי, והאבק אפף אותנו. לרגע אפילו השלתי את עצמי שאיבדנו אותם, עד שמבעד לענן האבק, צמוד לחלון הנהג, הגיח סוס כחוש ושחור עם עיניים ירוקות זוהרות ומבט כבוי בעיניו. שיניו היו חדות כשל חיית טרף, ומגרונו נשמעה צווחה מקפיאת דם. נבהלתי וכמעט איבדתי שליטה על הרכב כשניסיתי להתרחק ממנו.
"זה 'רעב'," המשיך מלאך המוות. 'רעב' איגף אותנו מהצד השמאלי של הרכב. כמו קודמו, גם הוא היה לבוש בברדס השחור, שהשתלב היטב עם הסוס השחור עליו רכב. בידו החזיק מאזניים. גם בעיניו היה מבט ירוק נורא.
"ואיפה שיש 'רעב', סביר להניח שנפגוש גם את…"
ראיתי את הסוס מנמיך גובה במראת הנהג, עד שריחף בדיוק מאחורינו. צבעו היה אפור-מלוכלך. במקביל, פני קיבלו צבע לבן-גווייה.
"…'מוות'. למכוער קוראים 'מוות'. אם יש דבר שאני שונא זה שמזהים אותו איתי, רק בגלל שיש אותה מילה בתיאור התפקיד שלנו," אמר מלאך המוות. "תיזהר ממנו, מאיר."
"למה, כי קוראים לו 'מוות'?"
"לא, כי הבן זונה מרמה בשש-בש."
בניגוד לסוסים הקודמים, סוס זה לא נראה בקו הבריאות. הוא היה רזה עד כאב, ורוב פרוותו נשרה ממנו. עיניו של הסוס היו חסרות הבעה ובהו בחוסר מטרה בנקודה לא מוגדרת. הרוכב היה לבוש ברדס אף הוא, אולם הברדס היה מרופט ומלא קרעים. כשהוא הביט עלי בחזרה מהמראה, יכולתי לראות מבעד לקרעים גולגולת אשר רוב הבשר נשר ממנה. הוא נראה כאילו רק לאחרונה החל למות אך לא סיים, ועדיין חיכה לרימות שיאכלוהו לתיאבון. בחילה עלתה בגרוני.
ממולי ראיתי שוב את המשך הכביש.
"תעלה על הכביש, מהר!" קרא מלאך המוות.
האוטו קפץ על האספלט. כמעט עפנו מהכביש שיישרתי את ההגה.
"ואחרון חביב… איפה הוא? מאיר, ראית אולי את…"
צל הוטל עלינו לפתע מעל הגג ש'מלחמה' פירק מקודם. כשהבטתי למעלה ראיתי סוס לבן, עליו רכב פרש לבוש ברדס ובעל מבט ירוק מת, כחבריו. הוא היה מצויד בקשת גדולה וחץ שנראה יותר כמו חנית.
"…'מגפה'. תכיר… זה 'מגפה'." הטרמפיסט לא טרח להסתיר את תיעובו.
הפרש העביר את מבטו ממני לכיסא הנוסע ודיבר בקול היה שילוב של מכשיר קשר וזחל חורק של טנק.
"שׁוּב הַבַּיְתָה, בֶּן בְּלִיַּעַל, אָדוֹן הַכֹּל זוֹעֵם עָלֶיךָ מִמַעָל."
"מה אתה אומר?" אמר מלאך המוות בלי להסיר עיניו מהכביש, "עכשיו הוא נזכר לנהל איתי דיאלוג?"
"בִרְצוֹת אָנוֹכִי אוֹתְךָ לָקַחָת, הֲרֵי שֶׁתִּפֹּל מֵהַפַּח אַל הַפָּחַת."
"תאיים על הפוני המצחיק שלך, לא עלי."
"בִנְפוֹלךָ הֲלוֹא אֶשְׂמַח וְאֶעַלוֹז, אֶת אַפְסוּתְךָ אֶנְּגֹף בְּעוֹז."
"אתה נצמד יותר מדי לחץ המצחיק הזה שלך בשביל אחד שאמור להיות בטוח בגבריות שלו. אתה יודע לאיית בכלל 'סמל פאלי'?"
יכולתי לראות כי הפרש מאבד את סבלנותו. "מָטַר לֶהָבוֹת אָמְטִיר עַל…"
"לא במטר ולא בקטר! עכשיו עזוב אותי, מגפה, בחיאת…" מלאך המוות השתהה, סובב ראשו לעבר הפרש וחייך. "…בחיאת אימא שך' הקופה." צודק, זה באמת היה חרוז קשה. "תענה לי רק על שאלה אחת: כשיוצאים לקרב, מה הדבר הראשון שמפקד צריך לעשות?"
הפרש הלבן הביט עליו בשתיקה, אבל ראיתי איך עיניו הירוקות הנוראות נפערות לרווחה.
ומלאך המוות אמר בשקט ובקצב איטי ומדוד "ל-ל-מ-ו-ד א-ת ת-ו-ו-א-י ה-ש-ט-ח. אם היית עושה את זה, היית יודע מראש מה כתוב על השלט שאנחנו עוברים עכשיו."
הפרש הלבן הרים עיניו לעבר הצומת דרכו נסעתי במהירות, כאשר לפתע כוח בלתי נראה פגע בו והעיף אותו הרחק מהרכב. במראת הנהג יכולתי לראות כי שלושת האחרים נפגעו אף הם.
"עצור!" פקד עלי המלאך. לחצתי על דוושת הבלם בכל כוחי והרכב עצר בחריקת בלמים. שנינו סובבנו את ראשינו אחורה והיבטנו על מה שנשאר מהפרשים. ארבעתם היו שרועים על הכביש, מרוסקים ומדממים. ראשו של הסוס הלבן היה מעוקם לצד, צווארו קרוע וממנו נשפך נהר דם. שאר הרוכבים לא נראו יותר טוב. ואז הם החלו לזוז. 'מוות', אשר פניו נמעכו עד כי יותר לא ניתן היה להבחין היכן מסתיים העור ומתחילה הגולגולת, נעץ בי את מבטו חדור הנקמה.
"אלף פעם אמרתי לו 'אל תשלח חיילים לעשות עבודה של שושואיסטים'," מלמל מלאך המוות לאחר דקה ארוכה, "אמרתי לו את זה אלף פעם אם לא עשרת אלפים פעם. אף פעם לא הקשיב לי. אתה מבין, קצת מחשבה והם פשוט היו עושים לנו מארב, כמו שאני עשיתי לך. אבל אלה חייבים להשוויץ על הסוסים. אני מקווה שהם נהנו משיעור הרכיבה. יאללה, בוא נעוף מפה."
כשהנעתי, הוא שאל אותי "ראית מה כתוב על השלט?"
"כן."
"אתה מכיר את הדרך?"
"כן."
"מצוין. סע."
"אה… תגיד לי רק… למה הוא דיבר כל הזמן ב…"
"חרוזים עם ניקוד? לקות שפתית. לא מדברים על זה."
***
זה היה מחסום שהונח על ידי השטן בכבודו ובעצמו. כך הוא הסביר לי.
ניסיתי לעכל את שטף המידע. "אז מה המחסום הזה?"
"השטן שם את המחסום כדי לוודא שאף שד שנמצא תחת אחריותו לא יגיע למעבר וינסה משהו דבילי."
פתחתי את פי לשאול אותו למה הוא מתכוון, אבל הוא מיד אמר "אתה תדע עוד מעט."
ואז הבנתי מה הציק לי במוחי מאז שהשארנו את הפרשים על הכביש. "רגע, אבל איך המחסום… הגבול הזה, לא פגע בך?"
"כי אני מצאתי פרצה בחוק." הוא חייך חיוך מאוזן לאוזן. "אתה מבין, החוק קובע שלכל שד הנתון למרותו של השטן סור לעבור את המחסוםו. והחוק הזה כבר לא חל עליי."
"מה זאת אומרת?"
"התפטרתי. הנפוח הזה יכול להתעצבן עד מחר, אבל מהרגע שהודעתי לו, הוא לא יכול להמשיך לזמן אותי. הוא לא יודע איך להתמודד עם זה, כי הוא פשוט לא חשב שזה אפשרי בכלל. אף אחד לא העז להתפטר אף פעם… אבל אני כן."
"אבל אתה עדיין נוסע לשם מרצונך, לא?"
"ממש לא. אתה עברת בסביבה, וקפצתי לרכב שלך. אתה נוסע מרצונך, אני סתם יושב באוטו." הוא נראה כמו החתול שזלל את קערת השמנת המתוקה והגדולה ביותר בעולם.
"אבל אני לא מבין. למה שמישהו מכם ינסה בכלל להגיע למחסום הזה?"
הוא גיחך. "לא יודע איך לא הבנת עד עכשיו, אבל אנחנו עם מאוד שחצן. בני אלמוות, חזקים יותר מרוב היישויות בעולם של מעלה וגם בעולם של מטה. למעשה אנחנו נותנים דין וחשבון רק לשטן ואלוהים… אבל השטן הבין שצריך משהו שיזכיר לנו שיש לנו מגבלות. אז הוא שם לנו אחת כזו. השדים יודעים שיש כמה מקומות שאסור לנו ללכת אליהם." הוא שתק לפתע והביט בנוף המדברי הנשקף מהחלון. "גבול. מקום שיזכיר לנו כי אנחנו לא יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו. שתהיה לנו יראת כבוד. עם השדים זה עבד, פחות או יותר. חבל שאתכם הוא לא עשה משהו דומה."
"מה זאת אומרת? אנחנו לא חזקים כמו שדים ואין לנו את הכוחות שלכם. כל החיים שלנו זה גבול אחד גדול."
"מה אתה אומר?!" ושוב עיניו רשפו, אף הפעם הייתי משוכנע שהוא עומד לשרוף אותי. "גבול?! ממתי אתם מכבדים גבול? ממתי אתם מכבדים משהו בכלל? כל המלחמות והסבל שהיו כאן מאז בריאת העולם היו יכולים להימנע ברגע על ידי אלוהים, אבל הוא בחר שלא לנקוף אצבע. יודע למה? כי הוא חושב שאתם מספיק חכמים כדי להבין מה קורה כשחוצים גבול… כשמתים או הורגים מישהו אחר. אבל במקום זה אתם ממשיכים וממשיכים… אני עבדתי כמו חמור במאה השנים האחרונות כמו שלא עבדתי מאז בריאת העולם, ואתם מחרבנים על זה! ממשיכים לטבוח. מילא אם הייתם מגיעים לאיזושהי תובנה… אבל התובנה הזו אף פעם לא מחלחלת לראש שלכם. המתנה הכי גדולה שקיבלתם היא המוות. הוא מזכיר לכם מה יש בסוף, מראה לכם שהחגיגה מסתיימת. ובמקום לכבד את זה, אתם חוגגים על חשבונו. על חשבוני! הפסקתי לעבוד אצלכם בחינם. אתם עוד תעריכו מה שהיה לכם, תאמין לי."
***
מכתש רמון, 10 ק"מ. זה מה שהיה כתוב על התמרור ההוא. ובמכתש, אמור להימצא משהו שהוא קרא לו 'מעבר'. אותו מעבר שהשטן כל כך נואש למנוע ממנו להגיע אליו. אבל מה הוא מחפש שם? ומהו אותו 'מעבר'?
הטרמפיסט הפך שקט ומהורהר יותר ככל שהתקרבנו למכתש. המדבר אפף אותנו, כמו מבקש ללטף ולהרגיע את הפורענות שהתחוללה במכונית שלי. המכונית עם הגג הפרוץ הפכה לסירה המנווטת אותנו בסערה הבלתי צפויה שנקלעתי אליה. ראיתי שמשהו מעיק עליו ולא העזתי לשאול. מדי פעם הוא פלט לכיווני הערה הנוגעת לכיוון הנסיעה וצייתי לו. ירדנו מהכביש לשביל עפר נחבא מהעין והעמקנו לתוך השממה.
לפקודתו עצרתי את הרכב באמצע השממה. ציפיתי כי יגרור אותי אתו הלאה, לעבר הכלום החולי שהקיף אותנו, אך הוא ישב איתי ברכב ולא אמר מילה. ישבנו 5 דקות שלמות. זו כבר הייתה שעת אחר הצהריים והשמש החלה במסע חזרה לקו האופק, אך עדיין יכולתי לראות אותה מבעד לגג שנקרע לגזרים על ידי 'מלחמה'. לעזאזל, איך אני אסביר לבוס את החור בג'יפ שלו?
לפתע הוא אמר: "אני אגיד לך למה אני עושה את כל זה." הוא נשם נשימה עמוקה. "בגלל הילדה."
"איזה ילדה?"
"הילדה שצעדה עם ההורים שלה על המדרכה, כשהם חזרו מטיול בפארק. איזה מנוול אחד נהג שיכור ועלה על המדרכה. לא היה לה סיכוי."
"ו.. היא הגיעה אליך?"
הפעם הוא לא סובב אלי את ראשו, אך הרגשתי את הזעם בקולו.
"הלוואי והייתה מגיעה אלי. לפחות הייתי נותן לה יחס הוגן, יחס… אנושי. אבל היא לא מתה. היא עשתה רק חצי דרך. הוא דרס אותה אבל השאיר אותה בחיים. משותקת לגמרי. צמח. אתה יודע מה קורה לצמחים מנקודת המבט שלי? הם תקועים במסדרון ארוך ואינסופי. למסדרון הזה יש קיר שקוף, ואני יכול להשקיף עליהם. הם לא מודעים לכלום. מבחינתם זה חלום שהם לא יודעים שהם חולמים אותו בכלל. כל יום אני מסתכל ותוהה מי יגיע אלי היום. את מי ינתקו מהמכונות? מי פתאום יחזור הביתה וייעלם מהמסדרון? יש יותר צמחים שאני קוטף, מאשר כאלה שחוזרים הביתה. היא נתקעה במסדרון הזה."
הקשבתי לו בדממה.
"הדורס דווקא הגיע אלי די מהר. כבר בתא המעצר הוא לא סתם את הפה, אז דקרו אותו. הגיע אלי כמו כלום. יודע מה אמר לי, הגאון? ישר ניסה לשכנע אותי שאוותר לו, שזה לא באמת באשמתו, שארחם עליו כי האוטו היה חדש והוא לא הספיק ליהנות ממנו. כי האוטו היה חדש…" הוא ביטא את ה-ש' בחריקת שיניים שנשמעה לי כמו לחשוש של נחש. שפתיו היו קפוצות. "והוא כל הזמן שאל אותי. 'למה אתה כזה?', 'אולי בכל זאת?'. שאלות. כמו שהשטן שואל אותי 'מה אתה רוצה ממני עכשיו, נודניק?' השאלות שלו. לא יכולתי לשמוע יותר. איבדתי את זה באותו רגע. כל מה שעשיתי אי פעם נראה לי חסר משמעות. ריקני. השאלות שלו… הוציאו אותי מדעתי."
"מה עשית אתו? עזוב, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת."
"עקרתי לו את העיניים והגפיים. הוא שוכב על מיטה כל היום כשהדבר היחיד שהוא שומע זה קולות מתאונות שעשו נהגים כמוהו. הוא שומע את הקרבנות זועקים בייסורים ואין לו שום דרך לכבות את הרעש."
"ו… מה עשית עם הילדה?"
"עם הילדה לא היה לי מה לעשות. האימא הייתה סיפור אחר. יצרתי איתה קשר והצעתי לה עסקה."
"עסקה…?" הייתי המום מכך שהדבר היה אפשרי בכלל. עסקה עם המוות?
"החלפות. הילדה תחזור לעצמה, אבל היא תבלה את הנצח במסדרון השקוף."
"אבל… קיבינימט…" התנשמתי נשימה כבדה ולפתתי את הראש ביד שמאל. אצבעותיי ננעצו בגולגולת.
"היא הבינה בדיוק מה אני מציע. והסכימה. זו עבירה חמורה, אתה מבין. אסור לי להחליט מי מגיע אליי ומי לא, אני רק קבלן ביצוע שמטפל במי שכן מגיע אליי. השטן לא אהב את הרעיון כשהוא גילה את זה. גם אלוהים לא. הייתה לנו, איך לומר…" הוא גיחך, "שיחה לא נעימה במיוחד. הם חשבו שזה ייגמר בזה. אני לא."
את ההמשך יכולתי לנחש לבד.
"אז התפטרת… והגעת לכאן? איתי?"
"'להתפטר' לא מתחיל לתאר את מה שעשיתי. זו ממש כפירה. וכשהם גילו מה אני מתכנן, כבר היה מאוחר מדי. לפרשים לקח יותר מדי זמן למצוא אותי. ועכשיו אני יכול לסיים את מה שהתחלתי."
"ומה אתה עושה כאן בעצם?"
"אתה מבין, מאיר, אנחנו לא באמת בני אלמוות. כלומר, אנחנו לא מזדקנים, אבל זה לא אומר שאנחנו נצחיים. יש דברים שיכולים להרוג אותנו. כמו המעבר בין העולמות."
"אתה מתכוון למעבר בין העולם שלנו לשלכם?" אתם רואים, התחלתי קצת להבין מה קורה מסביבי.
"למדת משהו. אנחנו יכולים לחיות גם כאן, גם למטה ואפילו למעלה אם צריך. אבל המעבר בין העולמות הוא מסוכן ודורש אנרגיה רבה. תחשוב על זה בתור הפרשי חום. לעבור ממקום עם טמפרטורה ולחץ אטמוספרי נורמליים למקום עם חום ולחץ קיצוניים. אף יצור לא יכול לשרוד את זה. הוא פשוט ייקרע לגזרים, והחתיכות שיישארו ממנו יישרפו. לגמרי. שום דבר לא שורד את אש הגיהינום."
"אז איך בכל זאת…?"
"איך בכל זאת עוברים? יש הרבה מקומות מוסדרים למעבר. ועל כולם יש מסנן. זה נקרא מעבר מאובטח. מותר לנו לעבור רק דרך המעברים המאובטחים. המעבר שנמצא כאן," והוא לקח נשימה עמוקה, "לא מאובטח. שריד מימי בריאת העולם. חיבור ישיר לגיהינום. לא שמו עליו מסנן. יש אולי שלושה כאלה בכל העולם. ואני הולך לקפוץ לתוכו."
חשבתי שלא שמעתי טוב בהתחלה. "אתה באת עד לכאן כדי… למות?"
"נמאס לי להסביר דברים לכולם, מאיר. לך, לאנושות, לשטן, לאלוהים. גם ככה אף אחד לא מקשיב לי. הכל רקוב אבל רק אותי זה מעניין. אז אחרי מה שאעשה היום, את כולם זה יעניין. ואתה הולך לעזור לי."
"למה אני?!"
"כי היית פה בסביבה! כי אתה חרא קטן שלא אכפת לו מהדוד הגוסס שלו. כי מכל האנשים שיכולתי למצוא במקרה, לך יש הכי הרבה מה ללמוד. זו תהיה חוויה טובה בשבילך, וגם אם לא – זה ממש לא מעניין אותי. עכשיו בוא איתי."
***
צעדתי בעקבותיו לתוך השממה, כשנוף המוות המסולע אופף אותנו. הוא לקח אותי רחוק יותר ויותר מהרכב. היינו מוקפים בשיחים מדבריים וסלעים. ציפיתי לראות מדי פעם חיית בר, אולם דבר לא חצה את דרכנו. כנראה שיש דברים שמהם אפילו החיות יודעות להיזהר. לחיות לפחות ניתנה האפשרות לברוח. לי לא.
צעדיו היו בתחילה בוטחים ומהירים, אולם בהדרגה הליכתו נעשתה איטית יותר ויותר. נשימותיו נעשו כבדות. צעדנו בשתיקה, בזמן שחשבתי ללא הרף מה הוא צריך ממני, אם כל מה שהוא רוצה זה להתאבד.
לבסוף הוא נעצר ואמר בקול שקט "הגענו." הבטתי סביבי ולא ראיתי שום דבר יוצא דופן. חיפשתי תהום או מכתש, אך לא ראיתי דבר. ציפיתי שהוא ייקח אותי למכתש עצמו, אך עמדנו עדיין בלב שטח מדברי, שלא היה שונה ממש שעברנו עד עכשיו. רגע… לפתע שמתי לב לשוני מסוים. איפה הסלעים? דומה כאילו מישהו ניקה את הקרקע בקפדנות מסלעים והשאיר קרחת חלקה בלב המדבר.
"מבולבל, נכון?" אמר מלאך המוות, "הסתכל שוב."
לפתע נעלמה הקרקע, ועמדתי על פי תהום. פערתי את פי מרוב בהלה ונשימתי נעתקה. בקושי רב הצלחתי לשמור על שיווי משקל. קוטר התהום היה כמאה מטרים ולא ניתן היה לראות את עומקה.
"לשאלתך," אמר הטרמפיסט, "זה מגיע כל הדרך למטה." גם הוא עמד על שפת התהום, אך בניגוד אליי הוא ידע למה לצפות. הוא צעד לאורך השפה בצעדיו האטיים עד שהגיע אלי. וכמו שלמדתי לעשות בקרבתו, לא העזתי לברוח. הוא תפס בחולצתי ודחף אותי צעד אחד אחורה מהתהום. לאחר מכן נעמד בין התהום לביני. לבסוף תפס את ידי, הניח אותה על כתפו וסגר את אצבעותיי. אחזתי בכתפו בחוזקה, והוא עזב את ידי ונשען אחורה. לרגע פחדתי, כשחשבתי שהוא רוצה למשוך אותי למטה ביחד אתו.
"זה מאוד פשוט, מאיר," הוא אמר, "לי אסור לקפוץ לשם, מאותה סיבה שאסור לי לחצות את המחסום, או להגיע לכאן בכוחות עצמי ולא על הרכב שלך. אבל אם תעזוב אותי, אני פשוט אפול וזה לא ייחשב כהתאבדות."
עמדתי שם, כאשר הוא שם את חייו בידיי, ובקול רועד שאלתי אותו "מה יקרה כשאעזוב אותך?"
"לא למדת פיזיקה בבית הספר?"
"אתה יודע שהייתי גרוע בזה."
"אני לא מניח שיש מקום אליו מגיעים שדים שמתים."
"אז… זה באמת הסוף עבורך?"
"אין גן עדן. אין גיהינום. אין מסדרון. אין שאלות. ונמאס לי לענות על שאלות, מאיר… נמאס לי כבר."
"אני… לא יודע אם אני יכול."
"אתה תהיה חייב."
הצל שהופיע מרחוק על הקרקע התקרב אלינו במהירות. בתחילה לא שמתי לב אליו, אולם במהירה הוא חדר לשדה הראייה שלי. הוא קרב אלינו יותר ויותר, עד אשר ראיתי כי לא מדובר בצל אחד אלא ארבעה. ולכולם היו כנפיים. הסבתי את מבטי למעלה וראיתי אותם. הפרשים למדו מהר. והם טסו היישר לעברנו.
לקחתי צעד אחורה בבהלה, ובהיסח הדעת הרפיתי ממנו. כשהבנתי מה עשיתי, כבר היה מאוחר מדי. יכולתי לראות חיוך קטן על פניו כשהוא צנח למטה.
ארבעת הפרשים הגיעו אלי לבסוף והקיפו את התהום. הם יצרו מעגל, התעופפו סביבי והביטו עלי בשתיקה, כשהם מבינים היטב כי איחרו את המועד. לפתע שמעתי רחש מהתהום. הרעש הזכיר לי מבער או להביור. הסתכלתי פנימה, לתוך הפתח. כדור האש שפרץ משם כעבור רגע כמעט חרך את גופי, אך הצלחתי להימלט ברגע האחרון, כמו גם הפרשים.
כדור האש התרחק מהקרקע ונסק למעלה. הוא קטן בעודו מתרחק ממני, אולם עדיין יכולתי לראות את האש במלוא עצמתה. הכדור התפוצץ במרכז השמיים. כתם אדום נוצר והתפשט במקום בו הוא נשרף. היום בו אספתי את הטרמפיסט היה היום בו הפכו השמיים לאדומים כדם.
הפרשים סובבו אלי את גבם ועפו הרחק ממני עד שנעלמו באופק. לאחר מכן גם התהום נעלמה, כאילו לא הייתה מעולם. עמדתי שם דקות ארוכות, ולבסוף שבתי אל עקבותיי וחזרתי לרכב.
***
השפעת מעשהו נעשתה ברורה מיום ליום.
בעוד שאני רק קיוויתי שאוכל לשים את החוויה הזו מאחורי, מודעות האבל בעיתונים הלכו והתמעטו. לאחר שבועיים לא היה טעם להדפיס את המדור הזה כלל. לא היה ביקוש.
התפוסה בבתי החולים ירדה לאפס. אין חולים. חדרי המתים ריקים. נפגעי תאונות דרכים התעוררו בזמן בדיקת הפרמדיק. נפגעי ניסיונות רצח (כבר לא היו נרצחים) יכלו להגיש תלונה במשטרה בעצמם ולדווח על כמעט-מותם.
רק אני ידעתי שקבלן הביצוע של המוות הפך ללקוח של עצמו.
אני מתחיל לשמוע על סכסוכים משפחתיים – קרבות ירושה מסוג חדש. לא על מי יקבל את הירושה, אלא למה לעזאזל אף אחד לא מת כדי שיהיה אפשר לסגור עניין. התפוסה בבתי האבות והמוסדות הסיעודיים מזמן עברה את המאתיים אחוזים. אנשים החלו לדקור אחד את השני להנאה, סתם כך כדי לראות מה יקרה. הם כבר ראו מה קורה מאה פעם, ועדיין לא מזיז להם.
צבע השמיים החדש לא מוסיף במיוחד לאווירה. צוות מיוחד במכון וייצמן חוקר את העניין, אבל בינתיים לא ראיתי אף אחד שמקשר בין השמיים האדומים לקייטנת האלמוות שנפתחה בכדור הארץ. אולי זו הדרך בה הגיהינום מנסה לומר לנו שמשהו התקלקל. גירסת העולם התחתון לנורת Service ברכב.
המתיחות הרגילה בגבולות כבר מזמן עברה את נקודת האל חזור. מדברים על גיוס כללי. לא נראה שיחסרו מתנדבים. אין מוות, אין עונש, אין השלכות, אפשר לירות כמה שרוצים, להפציץ עד דלא ידע. איזה אינטרס יש למישהו במצב הנוכחי לעשות איזשהו מאמץ דיפלומטי? הכל כל כך זול, זמין, בהישג יד. שווה להילחם. שווה להרוג. בלתי אפשרי למות.
המנוול הדיכאוני ידע היטב מה הוא עושה. בהיעדר הפחד מהמוות, הוא הביא את הגיהינום לפתח ביתנו.
המצב שלי לא יותר טוב. דוד שימי מרגיש מצוין בזמן האחרון. הוא בא לביקור בשבוע שעבר, ומאז לא מפסיק לחפור. "נו מאיר, אז מה יהיה איתך? מתי תתחתן? אתה צריך לעבוד על עצמך, למצוא עבודה טובה… תראה אותי, עשיתי הכל נכון ועכשיו אני בריא ומאושר! בכלל, אתה צריך להתחיל לאכול בריא ולהפסיק עם מוצרי חלב, כמוני!"
אבל לך תסביר לו שזו לא הסיבה בגללה הוא הבריא. וזה לא מעניין אותו ממילא מה יש לי לומר, אז הוא ממשיך לדבר בלי הפסקה. ולירוק. אני לפעמים מתגעגע לרגע בו נשרפתי ברכב אחרי שניסיתי להימלט. לפחות אז היה לי שקט.
"אולי תרתיח לנו, במטותא, תה תותים עם פטל?" ביקש ממני אתמול קלצ'ניקוב היריקות. זו הייתה ת' יורקת אחת יותר מדי. לא עמדתי בזה יותר. כששימי ישן, ניגשתי אליו בשתיים בבוקר עם המגהץ הישן של אימא שלי שאני עדיין שומר, וניפצתי לו את הראש בשלוש תנועות מהירות. מראשו זרמו שובלי דם, אדומים כמו השמיים. הוא קם למחרת בבוקר והתלונן על מיגרנה. הוא לא מפסיק לדבר מאז והוא לא מראה סימן שהוא עומד ללכת מתישהו. "מה פתאום, מאיר, עכשיו כשאני מרגיש יותר טוב, אני אקדיש את כל הזמן שלי רק למשפחה!"
בא לי למות.