כנס הגיבורות

I

הדבר החשוב ביותר הפך להיות המכונה. השמועה שהתפשטה על רגליה העקומות, למשל, רק עוררה עוד הערצה אליה והעניקה עוד יותר חשיבות למכונה. אני בכלל שמעתי שאמה קיבלה מכת ברק כשהיתה בהריון איתה, ובגלל זה רגליה התעקמו כמו סוגריים. בעידן המכונה הכל הולך. כשדניאלה שמשון הציגה הוכחות, שלושה אנשים התעלפו בשידור חי. או שמתו. אבל כמו בתכניות ריאליטי, הם מיד הודחו מהסיפור. שני גברים ואישה אחת. גם את זה אני שמעתי. מה שכן, הייתי רוצה להיות דניאלה שמשון. אם הייתי היא, הייתי עפה מפה ולא חוזרת. מתעופפת כמו פטרודקטיל בוגר. כמעט בלי להזיז כנפיים, עוצמתית, מעוררת השראה. נקבה של פטרודקטיל. עושה צל על הארץ. דניאלה שמשון, למשל, לא עושה צל על הארץ. וגם לא תעשה. גם אם נחשבת לגיבורה. כי לתת את עצמך לרכילות זה מאוד קל. חוצמזה אני לא בטוחה בכלל שהיא חזרה באמת היא. היא נכנסה כדניאלה שמשון ויצאה כמי יודע מי. זה שאומרים לנו שזאת דניאלה שמשון לא מהווה הוכחה. מסכנים אלה שמתו. כאן האנשים מאמינים לכל דבר. זה חולני. כבוד מינימלי אין לאף אחד. משלמים כאן כל מחיר בשביל להתפרסם. הרי אף אחד לא יודע אם יצא חי. הדניאלה הזאת יצאה בזול, רק עם רגליים עקומות. אם זה בכלל קרה בגלל המכונה. דווקא סיפור הברק נשמע לי הגיוני. בושה. בושה מה שקורה פה. מחר יגידו לקפוץ מצוק ואנשים יקפצו מצוק. רק שיצלמו המצלמות. רק שלמחרת ידברו על הקפיצה ההמונית למוות. רק להיות שם ושידברו עלי. היום המכונה. מחר הצוק. אף פעם לא האנשים. בעוד עשרים שנה לא יהיה זכר לדניאלה שמשון. מה כולם חושבים שיחיו לנצח. התהילה נגמרת יום אחד. ביום מן הימים אתה תהיה שום כלום. שום כלום אני אומרת. אף מכונה לא מסוגלת לתקן את זה. ומי בכלל רוצה להמשיך לעד את הכאב שבקיום. אפילו הפטרודקטיל רצה להיכחד. היום בזיכרון קיימים רק פטרודקטילים. לא קיים הפטרודקטיל האחד, האינידיבידואל, היחיד. ככה גם דניאלה שמשון תיכחד. ומעולם לא תחזור המכונה להיות מה שהיא עכשיו. גם למכונות אין חיי נצח.

II

יום שני עשר בערב. המדינה כולה צופה בערוץ מאה ארבעים ושבע. כל המדינה, חוץ ממני. הפעם דניאלה שמשון לא חזרה. היא נכנסה אבל לא יצאה. המכונה התנהגה כמו מכונת מזל. בלעה את דניאלה. אני לא מסוגלת כבר עם הצעקות של השכנים. צעקות על צעקות של אנשים ביחד. כל השכונה. העיר. המדינה. זה משהו שבטי. זה הביחד החדש. תופעת הלכידות החברתית, הסולידריות, המשפחתיות האמהית, רשת הערבות ההדדית, הקהילה האבודה שמתחדשת. זוועה. מבחינתי דניאלה שמשון ראתה את ההזדמנות והחליטה לנצלה. גם אם הנטיה הטבעית היא לחשוב שזה הכל מבויים. כי זה ככה. אני יודעת שהיא עפה מכאן מתוך רצון חופשי ללא הודעה מוקדמת. התעופפה. שיחקה אותה. החליטה. בזמן הזה האנשים בוכים. פוחדים. מקללים. כי דניאלה הגיבורה בגדה בהם. בהסכם הלא כתוב בינם לבין דניאלה היא התחייבה לחזור. מבחינתם היא מחוייבת. אבל דניאלה לא עמדה בציווי ונכחדה לפני הזמן. ויש זמן לכל דבר. אם תשאל, המכונה לא אשמה. זאת דניאלה, כמובן. כבר התרגלנו אליה וכך היא מחזירה. כפוית טובה. כפויה, היא נשארה חייבת. אבל לא לי. אני ידעתי כל הזמן.

III

ואז הם אמרו את מילות הקסם. כל מפיקי הטלוויזיה כמו מנטרה. אנחנו אוהבים אתכם ומחבקים אתכם. למשפחה של דניאלה שמשון. על כמה בכי, כמה כעס ופחד האנשים יכולים לרוץ. זה בסוף נגמר. אבל עם היעלמות של דניאלה, חשיבות המכונה לא רק שלא ירדה אלא גדלה. לא יאמן אך לא מפתיע. עכשיו זה רציני. זה לא שהמכונה הרגה את דניאלה, אלא שהיא נמצאת אי שם במחוזות הזמן. זה מתחיל להיות ברור. עוד אנשים, חוץ ממני, מתחילים לשים לב ולהבין. זה לא שדניאלה נעלמה, מסכנה, נשמה, נמצאת אי שם, סובלת, מתגעגעת, מתחננת לחזור ולצאת מפתח המכונה לזמן שלנו. לא. זה פשוט שהיא החליטה להישאר שם ולא לחזור. איפה שהיא. היא דווקא זאת שניצלה את תמימותם של כל המפיקים יחד. היא בטח צוחקת כל היום מהבוקר עד הערב, שם, איפה שהיא. היא החליפה דיסקט. החליפה. ואני שכל הזמן ידעתי, לא מקבלת שום קרדיט ושום כלום. ועוד יותר גרוע, עכשיו כולם רוצים להיות דניאלה שמשון. אבל דניאלה שמשון יש רק אחת. אתמול התור לאודישונים היה ארוך יותר מקילומטר וחצי. וככה היה רק באולפן אחד מתוך העשרים. אפשר לחשוב. מכונה אחת ומיליוני מתחרים. זו תכנית הריאליטי של המיואשים. של האמא של היאוש. האודישונים הם על ההזדמנות לעוף מפה. אבל לא סתם לעוף מפה עם תואר של אף אחד, אלא לעוף באלגנטיות. בסטייל. כמו מלך או מלכה. מגונדרים. מטופחים. נערצים. כמו שדניאלה עפה. מכונת הזמן עוד תיכחד, אני אומרת לעצמי.

IV

מבצע ההמלצות יוצא לדרך. אי אפשר כבר עם האודישונים. אף אחד לא מתקבל ועוד מעט יהפכו כולם לאלימים. אני שומעת על מכונת הזמן בכל מקום. זו כנראה האמא של כל המכונות, אב הטיפוס האלקטרוני האבסולוטי, האמת המכונאית העולמית. זה כאילו שהמכונה הפכה לתבת נוח. אנשים מקדישים את חייהם להיעלמות באמצעות המכונה. כולם נהיו סוחרים של המלצות. את תמליצי עלי ואני אמליץ עליך. נהיה כאן שוק שחור של האדרה, סחר חליפין של פרגונים. אבל אני לא בעסק. אף אחד לא ימליץ עלי ממילא. ואני לא מוכנה למכור את אהדתי לאף אחד. בשום מחיר. שלושה שבועות ועדיין בעיצומו של מבצע ההמלצות. אין חיים, רק מכונה. רק המסע בזמן מעניין את הזולת. רק לא לחזור, לעוף מפה. כמו ברווז, נחליאלי או חסידה. או כמו פטרודקטיל נקבה. אם פעם זה היה בשביל בידור, עכשיו זה נהפך לאוויר לנשימה. אווירת מלחמה שולטת ברחוב. שלב הסולידריות הסתיים. תמונות של דניאלה שמשון מככבות בכל המרחב הציבורי, הפרטי, הפיזי והוירטואלי. ואני מחוץ לעסק. הראשונה לזהות והאחרונה לעשות. הלוואי שהייתי אני דניאלה שמשון.

V

יש זמן לכל דבר. אין זמן. נחסוך לנו את הזמן. נלמד לנהל את הזמן והכל יהיה בסדר. הזמן אוזל. נכפיל את הזמן ויצא משהו טוב. זמן זה כסף. תן לי מספיק זמן ולא תתאכזב. מזמן שלא שומעים את המילה זמן. אנשים נחרדים מהמילה. כפי שהמילה סרטן נחשבת למפתח לחלות במחלה, אז נמנעים מלומר אותה, כך היום המילה זמן נחשבת למפתח לאסון. מי שיאומר יפסיד. המילה זמן הוחלפה במיועד בלקסיקון. יש מיועד לכל דבר. אין מיועד. בואו נחסוך לנו במיועד. נלמד לנהל את המיועד והכל יהיה בסדר. המיועד אוזל. נכפיל את המיועד ויצא משהו טוב. תן לי מיועד מספק ולא תתאכזב. מגניב. היום זה המיועד. היום יכריזו על הזוכה שישתתף בתכנית הריאליטי ויסע במכונת המיועד. מחתימים את הנוסע הפעם על חוזה בכתב. עם עורך דין. הנוסע מתחייב בזאת לחזור, אלא אם כן מדובר בתקלה. ההחלטה תתקבל על סמך מבצע ההמלצות. עלי לא ממליצים. אני שקטה. כאילו מתבוננת מבעד חלון של אקווריום. שומעת את קולות הטלוויזיה של השכנים ורק חושבת על דניאלה. האם אולי גם לה יש אפשרות להשקיף עלינו מחלון. האם גם שם יש תכניות ריאליטי. האם החלטתה שלא לחזור היא סופית לגמרי או שכמעט. פתאום כל כך שקט שאין ספק שעוד מעט ההכרזה. סופת הצעקות של המיליונים הצורחים ביחד מחרישת אוזניים. מה אמרו. אין לי מושג.

VI

זה כאילו שהמוח נכנס להשהייה. להילוך איטי. קורה ולא קורה לי. ההלם לא מאפשר לחוות או להרגיש. מה פתאום הפרמטרים של אמת ואמינות. הרי דיברו על המלצות. מה פתאום אני, שלא המליצו. איך נתנו לאנשים לקיים סחר כשהמוצר הוא אהדה, ועכשיו הולכים על הכנות, על היושר והאמת. אני. אני. אני שבכלל לא נמצאת בצד הנכון של האקווריום, שהסתכלתי מבחוץ, שלא רציתי להכנס. מנקודת מבטם נתנו לבן אדם היחידי שלא שיקר, שלא מכר המלצותיו ולא ביקש. לי, שאין אפילו טלוויזיה. הקפיצו אותי פנימה כמו טיל. אני, שלא החלפתי שום דבר בשוק החליפין של האהבה. אני שלא מכרתי וקניתי המלצה. עומדת בפתח המכונה, שעכשיו נראית לי מינאיטורית. אפילו לא החלפתי בגדים. עייני המצלמות כמו אשנבים אינקוויזיטורים. כמו קצוות של חרבות קרוב קרוב לעין. אשנבים בגודל מפלצתי. צועדת לכיוון המכונה. צעד אחד ונעלמתי. בבת אחת נשבר מחסום השקט הגמור. מכת מזל. מכת מזל טהור ללא רגליים עקומות.

VII

כאשר דניאלה שמשון נחתה, אולפן הטלוויזיה היה מלא. אחת במקום אחת. יש מקום רק לאחת. אחת נכנסת ואחת נפלטת. ככה המכונה החליטה שהיא עובדת. דניאלה הגיבורה הראשנה עושה את דרכה בחזרה לתודעת האנשים. צועדת במסלול האהבה והשנאה של ההמון. רוצה או לא רוצה, התואר גיבורה חרוט לה על כל הגוף. הגיבורה של אלה שמגיע להם כמוה גיבורה. הגיבורה של הדגיגונים הכי דגיגונים שבאקווריום. אבל בעומק ליבה דניאלה מתווכת. בין האומללות לאושר דניאלה מתווכת. בין החול הרץ ללא ריסון בחופים לא מוגבלים בשום קו חוף, לבין פיסת העור העוטף את הבשר, היא מתווכת. ככה זה כשעוברים במכונה. עיסת נייר. תערובת דבש וקמח. פודינג אניסטנט בטעם מנדרינה. עטורת פרסים ובלי מזכרת. דניאלה והמסע שלה בזמן. דניאלה והחזרה שלה למציאות ימינו. לא הספיקה לפתוח את הפה. לא הספיקה לראות לרווחה. לא נאמה. לא התלוננה. בתנועה קצרה ולא סבירה נדונה דניאלה לגורלה המר. להיות שומרת גורלי.

VIII

מפוארת. כדאית. זריקת האדרנלין. ומתפשטת. סוקרת את הכל ביסודיות כמו מאחורי וילון חצי שקוף. אני פתאום רומיאו וגם יוליה. התפקחות. התעצבות. התכעסות. התעקמות. נפתול הזמן זוהר. עקמומית יפייפיה. חריגה מסנוורת. האוויר כמו מפוגג את הדקות. מדליל את השניות ומעלים אותן אחת אחת. הזמן מכאן פתאום נראה. והוא נראה מפוטם. תעשייתי. מה שהיה טבעי כעת גרוס. הזמן רסוק. אם זה היה סרט אימה, עכשיו היתה הסצנה שבה המסדרון מתארך בקצב הריצה. אבל זה לא סרט אימה. זה סרט טורף. שום דבר לא מפריד ביני לבין כל מה שבוקע. אין חיי נצח. כי אין נצח. כי אין משהו מכל מה שבוקע שבכלל דומה לזמן כפי שאנחנו מכירים. ואני בינתיים לא יודעת שדניאלה במקומי. אני במרחב שבו אין מקום לכל מה שזוקק, כופה, מטיל חובה. יצר ההתנגדות נמוג. רק יופי יחף ופראי וצועק ובוקע. מכונת הזמן מכרבלת את קיומי.

IX

סגרו את דניאלה בחדרון קטן. ההפקה סידרה לה שהייה באחד החדרים של האולפן. אפילו את משפחתה היא לא רואה. אומרים שמסוכן. מכופיפים את ההגיון. דניאלה שמשון, הגיבורה המוכתמת של העם, לא מקבלת מבקרים. תכנית הריאליטי והמכונה שועבדו עד להודעה חדשה. מה בסך הכל רוצים האנשים. מושיע וגאולה, וקפה ועוגה. במציאות ימינו עבר כחודש. במכונת הזמן שום דבר לא מצטבר. בשביל דניאלה הזמן לא יראה יותר כמו שהוא, ומצידה, צודק כל מי שמצדיק את ההווה. באמצע השקט הנקי והמשובח ששרר בחדרה, פרצה המהומה. אין חיים ללא חיים נשמעו הצעקות. חבורה של ילדים בני טיפש עשרה, המגדירים עצמם מצדדים לגיבורה, פרצו את הדלת בכוח הרצון והזרועות. הדגיגונים הכי דגיגונים שבאקווריום חייבים את נוכחות הגיבורות. בלי גיבורות אין כנס. אין הווה ואין עתיד. כנס הגיבורות חייב להתקיים. דניאלה הפכה לעוגן של קיומו הרך של כל הדור. ואני, במחוזות הזמן שאין בו זמן, לא מודעת כלל שאני הפרס. ושדניאלה שומרת גורלי.

X

הילדים הדגיגונים ודניאלה הגיבורה עכשיו בדרך לפרוץ למכונה. הם הכינו מצודה, הילדים מהשטן. נשימות החבורה משמיעות רעש צפצפה, ודניאלה מתווכת. חזק היא מתווכת. בין העתיד המדומה והדכדוך המדויק היא מתווכת. בין חוקיות הלהט הבולט על פניהם לבין השסע הנפער מתחת רגליהם היא מתווכת. בין התקווה לאבדון. המכונה המושלמת ביותר שהומצאה, נמצאת עכשיו בידי הנערים המעונים ביותר של ההיסטוריה האנושית. והם עונדים אותה כמו טבעת נישואין. עוד מעט יתחיל כנס הגיבורות המיוחל. כנס הפורענות, המסמן את כל מה שצומח משמחה. פיסת פיוט פטור מכל כאב ומחלה. הוקרה סנטימנטלית ורותחת גדלה בלב הנערים הממציאים את עתידם. ההפיכה החלה. שלטון הנפשות של אלה שדווקא לא מגיע להם כאלה גיבורות לא מתעורר. והילדים לא מחטיאים, הם רואים את הנולד. את גורלם הם לוקחים בידיהם ודניאלה את גורלי. היא עושה צל על הארץ ועוד איך. היא גיבורת הגיבורים. ואני כבר לא נמצאת במימד ההכחדה. גם לא המכונה. לא דניאלה ולא הילדים.