יש לי סוד אני קורא (מחשבות)

אזהרה: הסיפור מכיל תוכן מיני

– בנתז של דם החרב עורפת את ראשי –
– או שהחץ הזה מפלח לי את העין, חודר עור בשר ועצם –
– או, וזה החביב עליי מהשלושה, העלמה עטורת הגלימה ממלמלת כמה הברות ועיצורים מטופשים והגוף שלי פורץ בלהבות –
ואתה? אתה חתיכת שמוק. אתה קורא את כל זה ובכלל לא אכפת לך, הא?!
טוב. אתה תלמד להכיר אותי.
אז אני זז הצידה, והחרב אינה חותכת ולו שיערה מראשי. את החץ אני תופס בעודו שורק לצד אוזני, ומה? אתה דואג בקשר לעלמה המגמגמת? אז אל. היא מסיימת בקושי את המלמול השלישי כשאני מטיל עליה את החץ במהירות בזק.
האש נעלמת מעיניה כשדעתה מוסכת.
ואני מסתער.
– חץ שני שובר לי את הצלעות וחודר את הריאה השמאלית –
בעודי רץ אני צונח לגלישה, משעין את ראשי על כף ידי וצופה בסיפוק מסויים כיצד החץ שנועד לסיים את חיי פוגע בעלמה המגמגמת במקום.
חבל.
לו הייתה קוראת את מחשבותיי מבעוד מועד, הייתה מגלה שיכולתי לענג אותה כמו ששום גבר לא עינג אותה מעולם.
אבל קריאת מחשבות אינה כלולה בסט היכולות שלה.
זוהי היכולת הבלעדית שלי.
באסה.
– חרב כורתת את ידי ומשפדת את בטני כמו פיסת בשר על גחלים –
אבל הלוחם האוחז בחרב עוד רחוק. אני אוסף את שני החצים מגופת העלמה המגמגמת, שבמחשבה שניה, לו באמת הייתה קוראת את מחשבותיי…
תסכים איתי שלפעמים לשמח בחורה עשוי להיות פחות דו צדדי משהיית מצפה.
אני נעמד ומסתובב לקראת התוקף, והפעם אני חמוש.
עצות לחיים ארוכים – תאכל את הירקות שלך, תאהב את אמא שלך, ואף פעם אל תתעסק עם קורא מחשבות חמוש.
– לא. בעצם, אני אתחיל את התנועה מימין, אסתובב עם המומנטום, ואשסף את בטנו משמאל –
אני נוחר בבוז. הוא חושב שהוא יכול להפתיע אותי.
ביודעי שהחרב לא תכה בי מימין, אני תופס את ידו ומחדיר בכוח את אחד החצים דרך המרפק.
את השני אני דוחף לו לעין וממשיך לאחוז בו, מגן אנושי כנגד חציו של התוקף השלישי.
– לא! מאתיים מטבעות זהב לא שווים את זה! –
התוקף השלישי בורח.
חבל שזו לא הייתה עלמת הגמגום ששרדה. אף פעם לא שמעתי מגמגמת גונחת. מרתק, לא ככה?
מה קראת זה עתה? מי אני? איפה אני? הו, אז אתה מהקוראים מקטיני הראש שצריך להסביר להם כל דבר.
אני שונא אתכם. תמיד שואלים שאלות מפגרות במקום לחשוב רגע ולהסיק מסקנות.
שמי הוא סוד. לא, השם שלי לא 'סודי', אלא ממש "סוד"! אני מרים, ומכופף פעמיים את שתי האצבעות הארוכות בשתי ידיי בשביל לסמן לך, איש אשכולות מלומד שכמוך. אני מצטער על הציניות, זו לא אשמתך, לפעמים עברית שפה קצת נכה, במיוחד בשבילי. כמה קל היה אם הייתי יכול לכתוב את השם שלי עם אות גדולה בהתחלה בשביל להבהיר את העניין, לא ככה?
אני עוד זוכר את התסכול שהכותב הרגיש כשגילה שאסור לו לכתוב באנגלית.
אז אני סוד, והותקפתי עכשיו בסמטה בפאתי העיר נאראנהאל. אה, אני רואה שהכותב מצא דרך להגדיל אות בהתחלה של שמות. יפה לו.
אתה לא עוקב? אני אסביר. אני קורא מחשבות, את זה הבנת? כן, זה אומר שאני קורא גם את שלך. כן, אני יודע שזה מגניב. כן, אתה צריך לשבת זקוף יותר בספה, מה, לא אכפת לך מבריאות הגב שלך? יש לך רק אחד אתה יודע!
בכל פעם שמשפט מתחיל בקו אמצעי 'מקף' ומסתיים באחד, המשפט מייצג מחשבה שקראתי זה עתה. העורך אמר שזה הכרחי.
עורכים הם השטן של עולם הספרות.
עד עכשיו הכל ברור? יופי! עכשיו תחזור להתחלה ותקרא שוב. תקרא לי כשחזרת, אני אפטר מהגופות פה בינתיים.
טוב שתקפו אותי בסמטה. יש הרבה דברים שאפשר לעשות בסמטה. אפשר לעשות פיפי, לאכול סנדוויץ', לשרוף גופות.
אני שורק בתמימות, בעודי שורף את הגופות, אוכל סנדוויץ', עושה פיפי…
הא! הפחדת אותי!
אני סוגר את הכפתור במכנסיים.
אמרתי לך לקרוא לי כשחזרת! קראת, אולי אפילו פעמיים, מה קרה לאחרונים שהפתיעו אותי בסמטה.
איפה הייתי?
מה שאתה קורא זה הסיפור שלי, וזה הסיפור הטוב בעולם.
יש בו שדים, נקודה אחת.
יש בו סכנה ממשית, שתי נקודות.
ויש בו אותי! מיליון וחמש מאות אלף שמונים ושש נקודות$#@!
תסלח לי אם לא אכניס אותך לנבכי נשמתי. תבין, הוגדרה לכותב תקרה של עד חמשת אלפים מילים לספר את הסיפור, ועוד בעברית! אז אל תצפה לתיאורים אגדיים וכתיבה טולקינאית.
יש לעורך עוד הערה אחת. הוא רוצה שאהיה ברור כשאני מרסק למסך הרביעי את הצורה[1]
היות ואני לא יודע אם אתה גבר או אישה, אני פשוט אכנה אותך 'ילדה' מעכשיו, מקובל? אם את אישה אז קבלי את הכינוי ככזה של חיבה, ואם אתה גבר אז… טוב, אותי זה משעשע לקרוא לגבר 'ילדה'.
ואני הגיבור כאן! אז אני מחליט!
דרך אגב, אם את במקרה קוראת יפהפיה ורווקה, אז מספר הטלפון של הכותב מצורף לסיפור בסופו. אני לא בטוח מה זה אומר, הוא ביקש שאני אגיד את זה. טיפוס משונה.
– תפסיק לבזבז מילים ותחזור לסיפור! –
מה אני אגיד לך ילדה, כשאת צודקת את צודקת.
אני לא מופתע שתקפו אותי היום. שודדים מזויינים בסמטאות הם תופעה כמעט יומיומית בנאראנהאל. אבל מה זה היה שהתוקף השלישי חשב לפני שברח? שמאתיים מטבעות זהב לא שווים את זה?
אני אמנם נראה עשיר, עם גלימת העור היוקרתית שלי וכובע הפיראטים המעוצב, אבל אפילו אני לא מסתובב עם סכומים כאלה בעיר.
הוא לא תכנן לשדוד אותי. מישהו שילם לו לעשות את זה.
אבל מי ירצה לתקוף אותי? אני בחור די חביב בסך הכל, יפה תואר וצנוע, לא כך, ילדה?
אני ממשיך בדרכי לפונדק ה'אריה הפחדן' היכן שבת זוגי כבר בטח מודאגת.
– נשוי סוד? אתה? –
כן, אני נשוי. תתפלאי כמה קל לנהל מערכת יחסים כשהגבר קורא מחשבות. ניירה היא לוחמת מחוננת, פתוחת ראש, מבינה.
והיא כל כך מכוערת שאני נשבע שהייתי מעדיף לעשות אהבה לגופה המפוחמת ההיא בסמטה, אז אפשר לסמוך עליה שלא תברח עם גברים אחרים.
אני אוהב פונדקים, אני חושב בעודי נכנס למבנה העץ הרחב והנמוך.
מחשבותיהם של שיכורים הן השניות המשעשעות ביותר, אחרי מקיימי משגל כמובן.
– מדוע הלפיד הזה מאיר באלכסון? –  חושב האיש לבוש השריון היושב בספסל הצמוד לכניסה.
– אל תקיא. אל תקיא. אל תקיא. –  חושב העלם המקיא בפינה.
בת הזוג שלו חושבת אותו הדבר בדיוק.
– כסף! המון כסף! –  חושבת בעלת הפונדק העגלגלה שעובדת במטבח, מאחורי הקלעים.
– **%%&& –  את המחשבות של סבאל'ה שיושב שם בפינה עם הבחורה הצעירה העורך צינזר.
האמת? בצדק. צריך להוציא מחוץ לחוק מחשבות כאלו.
הרגתי אנשים על פחות מזה.
איפה ניירה? הפונדק לא הומה אדם. לו הייתה כאן הייתי שומע את מחשבותיה.
"מה בשבילך סוד?" שואלת אותי מלצרית יפהפיה. היא מחייכת כשמביטה בי בעיניים תכולות, ולעזאזל, היא נשענת אחורנית כדי להגביה את שדיה.
"תביאי לי משהו קר שיעשה לי חם בריאות, רע בקיבה ומצחיק בראש."
היא עוזבת בצחקוק של הבנה. מכירים אותי כאן, כמו שהבנת.
בשולחן הקבוע שלי ושל ניירה יושב איש שאיני מכיר ובוחן תרשימים בעודו שותה משקה חם.
– אל תנסה לזהות אותו, הוא כבר ימצא אותך –  אומרות המחשבות שלו. זה חצי הד של זכרון של משהו שניירה אמרה לו.
אני מתיישב בספסל מולו.
"מחכה לי?" אני אומר.
"סוד?"
"האחד והיחיד."
"שמי גרנדוף, אני גר באחוזה במרכז העי – "
אני מרים אצבע לשפתיי, ומסמן לו לשתוק.
"אתה לא יודע שהכותב מוגבל במילים? תהיה תמציתי!"
"כותב?" הוא שואל בבלבול. "איזה כותב?"
"פשוט גש לעניין." אני נאנח.
"ניירה שלחה אותי. היא נתנה לי את התרשימים האלו ואמרה שאתה תדע לקרוא אותם."
"איפה היא? למה היא לא באה בעצמה?"
"היא הייתה כאן, אבל אתה התעכבת, והיא אמרה שאין הרבה זמן."
אני מושיט יד לתרשים ובוחן אותו.
"אה כן, זה כתוב בשפה הסודית שלנו. זו חלופה אלטרנטיבית מבין? כל אות מייצגת אות אחרת, לפי הקוד שהכתיב לנו הכותב."
– אבל האותיות האלו לא קיימות בשפה שלנו בכלל –  גרנדוף חושב.
"תראה," אני מסביר.
"'S' היא 'ד', 'J' היא 'ח', 'U' היא 'ו' ושתי הנקודות האלו הן 'ף', יחד יוצרים את המילה 'דחוף'".
– אה, כמו במקלדת –
בדיוק ילדה. כמו במקלדת. למזלי אין מקלדות בעולם שלי, ובזכות הקשר שלי לעולם שלך, יש לי בלעדיות על הקוד.
אני קורא חוסר הבנה בראשו ריק המחשבה של האיש. יש עוד משהו שהוא רוצה להגיד, אבל הוא שכח מה היה הדבר.
מסכן, אחת התחושות המרגיזות.
"ניירה אמרה עוד משהו, חוץ מלהעביר אליי את המסמך הזה?"
הוא מהנהן.
– כן, היא רוצה שתפגוש אותה כאן –  הוא חושב בעודו מגיש לי את התרשים השני המתאר נקודת ציון במפת גבעות מחוץ לעיר.
גרנדוף פוצח את פיו בשביל להסביר, אך אני חוטף את המפה ועוזב לפני כן. אין לו מה לחדש לי, והאמת, המוח הפשוט שלו משעמם אותי.
כן ילדה, גם המוח שלך משעמם אותי.
– לאן הוא הולך? –  חושבת המלצרית היפה המגישה את המשקה שלי על הבר.
אני לוקח אותו בעודי בוהה לה בחזה ועוזב.
אם ניירה לא הייתה מציינת שהעניין בהול, אולי הייתי נשאר עוד.
כן ילדה, אני יודע, גם אני כועס שהכותב לא הכניס כאן סצנה מינית. הוא מגיש לי נשים יפות אך ורק בסיטואציות בלתי ניתנות למיצוי. למשל כשאני ממהר לאנשהו, או כשהן מנסות להרוג אותי בעזרת גמגומי קסם.
ולעזאזל, את בת זוגי הנצחית הוא קבע כמכוערת.
הוא עושה לי את זה בכוונה, הממזר הממורמר.
ערב עכשיו, וחצי הירח מהווה תאורה לבנה ועמומה, צובע את רחובות נאראנהאל בשחור לבן.
איני עייף. הסקרנות חזקה מדי. מה כה חשוב ובהול שניירה תצא לבחון אותו בלעדיי? ומי שלח את המתנקשים לתקוף אותי?
הם ידעו היכן אהיה.
אני עוזב את שערי העיר מאחוריי ויוצא אל הגבעות.
–  מסוכן להסתובב בדרכים בלילה –
אני יודע ילדה, אבל אני קורא מחשבות, זוכרת? אני יכול לדאוג לעצמי.
בעודי מתקדם אני בוחן את התרשימים. האור הלקוי של הירח מספיק בקושי, אבל די בו.
"דחוף, סוד." אומר הקוד שניירה השאירה עבורי.
"זוכר את רנזוט? השד שגירשנו לפני שלוש שנים? הוא יצר איתי קשר, סוד. הוא בונה משהו. נשק, אני חושבת."
– למה שייצור איתה קשר? –
אם לא תקטעי אותי, ילדה, אולי נגלה!
"בהודעה שלו הוא איים על חיי. אני לא מפחדת, סוד, כמוך. רנזוט הזחוח אפילו שלח לי את המיקום שלו, הוא מצויין במפה המצורפת.
אפגוש אותך שם. אם תזדרז אולי תספיק להגיע לפני שהשמדתי אותו.
באהבה ומסירות,
ניירה."
מה את אומרת ילדה? מלכודת?
כן. גם אני חושב. אבל ניירה לוחמת חדה, והלשון שלה משוננת כמו להב חם מן הכבשן.
היא תסתדר.
על רקע הנייר מסורטט ציור משונה. הוא דומה לאחת ממכונות העינויים המודרניות, עם מנועי המים, החבלים והמחטים.
אבל זהו קרע בלבד. חתיכה מן השלם.
המכונה הזו, מה שלא תהיה, גדולה ומורכבת הרבה יותר מכל מכונה אחרת שראיתי בעבר.
כן, גם אותי מסקרן מה היא עושה.
אני מניח שניירה גם כן חשבה כך כשחפזה לצאת לדרך.
הרוח שורקת ומנופפת בכובע על ראשי בעודי מטפס לפסגת הגבעה הראשונה. לפניי עמק צר ומיוער, ולפי המפה, רנזוט מתחבא בגבעה המסתתרת מאחורי זו שמולי.
מהיכן אלך? הייתי רוצה להמשיך בעקבותיה של ניירה, אבל, האמת שזה די משונה, אין שום סימנים להתקדמות שלה. לא אבן אחת הפוכה, לא סימן אחד של מגף באדמה הרטובה.
היא לא יכלה לעוף לשם.
אני מתרכז, מנסה להרחיב את טווח היכולות שלי.
שום מחשבות לא נשמעות באופק. השקט, מבורך בדרך כלל, הפעם מרטיט עצבים כמו צפצוף עדין אך מתמשך באוזניים.
אני יורד לכיוון העמק. ביער יש מים, עצים למדורה, חיות לצוד. רק הגיוני לחשוב שניירה בחרה בדרך הזו.
אני אוהב את הטבע. חוסר התנועה של הלילה, שתיקתן הביישנית של חיות הפרא, האדמה המוצקת לכאורה, כל אלו כה קבועים, קבועים ביופיים.
בני אדם כל הזמן משנים דברים. לעזאזל, הזמן היחיד בו אינם משנים דברים, הוא הזמן בו הם חושבים כיצד לשנות דברים.
דרך אגב, אני עדיין הולך, זה ברור לך, נכון?
נכנסתי כבר לחורשה ואני מהלך מתחת לאמירים.
אני לא יכול לקרוא מחשבות של חיות, וכך אני מוצא את עצמי חווה דומיה נדירה. דומיה שלעולם לא אוכל לחוש כמוה בעיר.
היית מצפה שהיות ואיני יכול לקרוא מחשבות של אדם חולם, הלילה יהווה זמן שקט עבורי.
אבל המחשבות של אנשים הנשארים ערים בלילה רחוקות מלהיות שקטות.
זוהי קללה ברכתית.
לפחות כאן ביער איני קורא מחשבות של סוטים…
– עזוב אותי! –
מה זה היה?
– אני חונק אותה וזורק אותה לאגם –
אני נאנח בייאוש מסויים. והנה חשבנו, כמוני כמוך, שהמסע שלי ביער יהיה שקט.
– אני לא יכולה לנשום! –
מישהי במצוקה, כמובן. חבורת שודדים ועוברת אורח חסרת אונים.
עלמת חן, אולי?
לניירה לא אכפת אם אני שוכב עם אחרות. זו התכונה היחידה בה המהווה פיצוי הולם עבור הפרצוף האלכסוני והמכוער שלה.
– תהרוג אותה כבר, רקס –  חושב אחד השודדים.
אני לא רואה אותם, אבל המחשבות מתחזקות בעודי ממשיך.
אני רץ.
– אין. אוויר. אני, אני מפחדת. –
אני רץ מהר יותר, מתכופף מתחת לגזע עץ הנשען על הצד, ונוהר דרך סבחים וקוצים. ידי האחת מפנה דרך, והשנייה שומרת על הכובע שמא ייפול.
הנה הם. לפניי אוהל רחב למדי על יד מעיין קטן. לצידו שוכב תיק גדול למדי שתוכנו גולש ממנו מפאת חוסר מקום. אוכל, בעיקר.
על שפת האגם עומד האיש שכונה רקס, והוא אוחז באוויר בילדה קטנה, זרועו סביב גרונה.
רגליה עוד מפרפרות. היא חיה.
בעודי רץ אני מתכופף ומרים ענף, מסתובב ומשליך בתנופה עזה את פיסת העץ כנגד רקס.
הוא תופס את הענף בעודו באוויר, אך לשם כך הוא עוזב את הילדה. היא זוחלת בזריזות לכיוון התיק.
– אתה עומד למות –  חושב בן הלוויה של רקס בעודו בוהה בי בתדהמה.
הם אינם שודדים. הם מטיילים בלבד, אולי אפילו תושבי המקום. סיירים כאלו או אחרים.
– חנטריש בלבוש יקורמיאן… –  המילים במחשבתו של רקס חסרות הגיון.
מילות לחש! כישוף!
זו הפעם השנייה שאני צריך להרוג מכשף היום.
לא, בעצם זו הראשונה.
טכנית, הרי היה זה הקשת שירה למוות בחברתו המגמגמת לפני שהספיקה להטיל עליי לחש.
– למה טורחים להכניס קרבות לספרי פנטזיה? תמיד ברור שהדמות הראשית מנצחת –
למה, ילדה? שאלה טובה. יש כמה סיבות. האחת היא שזה עוזר לתאר את חוקיו של העולם הדמיוני שברא הכותב. השנייה היא על מנת ליצור גיוון, כי אף על פי שבדרך כלל מטאפורות והתקדמות עלילתית הם מוקדי העניין העיקריים בסיפור, אי אפשר להרכיב אותו מאלו בלבד.
ושלישית, קרבות זה כיף, מרתק ומגניב! אף פעם לא נתקלת במישהו שהניח ספר במהלך סצנה של קרב, נכון? נכון?!
עכשיו תסתמי את הפה ותהני מהכוריאוגרפיה.
ותתיישרי בכורסא לעזאזל! רק גב אחד! זוכרת?
בעודו מקשקש מילים משונות בראשו, אני קורא כיצד רקס מדמיין ברקים בוקעים מאצבעותיו ומשמידים אותי לאט ובכאב רב.
ובכן, עם כאב אני יכול להתמודד, ולאט זה טוב.
אני שואג ומסתער כנגדו, והברקים מכים בי. זה מרגיש קצת כאילו מניחים כנגד עורי מתכת רותחת, אבל לא על גבי העור, אלא מתחתיו.
זה לא נעים, אך איני צריך לסבול את ההרגשה הזו לזמן רב.
רקס נשאב לטרנס הלחש. עיניו הבוערות בשנאה אינן ממצמצות.
אני מושיט את ידיי אל ראשו, תופס ומסובב בכוח.
הברקים פוסקים בנשימה מהירה ומלאת פחד.
רקס מת בזרועותיי.
אני דוחף אותו למעיין.
– מה? מה אתה? –  חושב בן הלוויה שלו. איש קטן קומה, עם זקן ארוך ומעופש.
אני מסתובב אליו בפנים מפויחות ומצולקות.
אני מרגיש נפיחות בעין שמאל.
"אני?"
אני פוסע לעברו.
"לפעמים, בלילות הקודרים ביותר, כשהזאבים מיללים והירח שוקע לאופק אפל, אתה חולם על איש הסיוטים. איש נורא עם נשק גדול, רודף אחריך, תופס אותך, מענה אותך.
הורג אותך."
– . –  שקט. האיש כה מפוחד שאינו חושב על כלום.
"אני זה ששוחט את אנשי הסיוטים."
אף פעם לא ראיתי מישהו בורח כל כך מהר.
הילדה הקטנה לעומת זאת, היא עוד כאן.
– אני לא רוצה לברוח יותר –  היא חושבת.
אני ניגש אליה. היא נרתעת, שיערה הארוך והמפוזר מסתיר את פניה והיא מחבקת את התיק כאילו כל חייה שוכנים בו.
בת כמה היא? לא יותר מאחת עשרה.
אני מושיט ידי לעזרה.
"שמי סוד, מה שמך?"
היא לא עונה.
הייתי מצפה לראות את שמה צף במחשבותיה, אבל הוא לא.
– אני לא רוצה לברוח יותר –
אני מתכופף על ברכיי, ומשווה כך את גובהי לגובהה.
"בואי נעשה עסק. אני אדאג שבריונים כאלו לא יציקו לך יותר, ואת תחלקי איתי חצי מהאוכל בתיק שלך." אני אומר.
– רבע מהאוכל –  היא חושבת בעודה מהנהנת בהסכמה. חוצפנית, אבל איני חושף את היכולת שלי בינתיים.
אני קם והיא קמה אחריי, ואנחנו ממשיכים מזרחה, לכיוון הצד השני של העמק.
היא שולפת שני תפוחים ירוקים ומציעה לי את הקטן מביניהם.
אני לוקח אותו ומחייך.
"אני סוד. איך קוראים לך?"
"סוד זה לא שם." היא עונה.
"בוודאי שכן! הוא מתחיל באות גדולה והכל!" אני צוחק קלות ומסתכל בה במידת מה של הערצה. בפעם האחרונה שמישהו ניסה להעליב אותי, היה זה השד רנזוט, והוא נכשל נחרצות היכן שהיא הצליחה במידת מה.
היא מושכת בכתפיים. כמובן, היא לא יודעת למה אני מתכוון.
"מה שמך?" אני שואל.
"אין לי שם." היא עונה בפה מלא.
"לכולם יש שמות."
"שמות זה מטומטם, והשם שלך במיוחד."
"למה?"
"כי הוא לא מטומטם. ושמות זה מטומטם. אז השם שלך מטומטם כפליים."
– איזה מין הגיון זה? –
אני לא יודע, ילדה. הגיון של ילדות. תגידי לי את.
אוי, רגע, פתאום הבנתי משהו. אם אותך אני מכנה ילדה, ולילדה שהרגע הצלתי אין שם, אז איך אני אמור לקרוא לה, או לך, בלי להתבלבל?
לעזאזל עם הכותב הזה. הוא היה צריך לחשוב על זה מראש.
"אני אכנה אותך צוציקית מעתה והלאה." אני אומר לילדה ומשחק בשיערה. הוא סבוך, יבש ומרופט, אבל יש בזה הנאה במידת מה.
יש משהו בצוציקית הזו.
"איך הגעת לכאן, צוציקית?"
"איך שאתה הגעת," היא אומרת, ואני נלחץ.
אני קורא את מחשבותיה. אני יודע מה היא עומדת להגיד.
לעזאזל, חשבתי שאני לבד. תמיד חשבתי שאני לבד. אבל…
"הכותב היה שיכור, שמע על תחרות סיפורים קצרים, והחליט לכתוב סיפור ולהכניס אותי לתוכו." היא מסבירה.
ומעולם לא הרגשתי כה מאושר.
היא קוראת מחשבות גם? לא. לא ייתכן. קוראי מחשבות, לא משנה כמה צעירים, לא יקלעו לצרות כמו זו שהיא נפלה לתוכה.
אבל צוציקית יודעת. בכך, היא דומה לי.
אני צוחק ומשחק לה בשיער שנית.
"אז, מה הכותב היקר שלנו כתב עלייך?"
"לא יודעת עדיין." היא אומרת בכזו אפאטיות.
כנראה תופעת לוואי של היותי הדמות הראשית.
"מה הוא כתב עליך?" היא שואלת.
"אני לחמתי בשד הפחד לפני שלוש שנים. הצלתי את כל נאראנהאל מפניו."
"לבד?"
"הו, לא. לוחמת צעירה ומיוחדת מאוד הצטרפה אליי. ניירה, שהתחתנה איתי מעט אחרכך."
"היא יפה?"
"כמו עלי השלכת לאחר שספגו גשם חמסין וצואה של זאבים."
היא צוחקת.
"אז למה התחתנת איתה?"
"היא מרשה לי לשכב עם אחרות," אני מסביר. "אז לא הפסדתי כלום."
צוציקית צוחקת שוב. היא צוחקת הרבה. זה די מעליב.
"ואיפה היא עכשיו?" צוציקית שואלת בין שאריות גיחוך.
"אני מחפש אותה."
"הו, היא עזבה אותך?" צוציקית עוצרת את הצחוק בגרונה.
–  למה שהיא תעשה זאת, אני תוהה – מידת מה של סרקסטיות במחשבה שלה.
"היא לא עזבה אותי." אני כועס קצת. למה אני כועס? כעס עולה בדרך כלל כשהעלבון כולל בו אמת.
ייתכן ש?
ניירה עזבה אותי בכוונה?
"היא לא עזבה אותי." אני אומר שנית.
"היא יצאה לצוד את שד הפחד."
"בלעדיך הפעם? וואו. אתה לא יודע דבר וחצי דבר על נשים, הא סוד?"
אנחנו יוצאים מן החורשה, למקרה שתהית. ומתחילים לטפס בגבעה המזרחית. לא ישנתי הלילה, אבל בסיפורים גיבורים אף פעם לא הולכים לישון.
זה די משעמם הרי, וכמו כן מחזורי. הגיבור הולך לישון, מישהו תוקף אותו באמצע הלילה, הגיבור לא באמת ישן, ובאורך פלא יש לו כוחות מחודשים בבוקר.
אני תמיד מנצח את הקרבות שלי, אז אין טעם שאלך לישון ואנצח בעוד אחד, אמת?
"אני קורא מחשבות, צוציקית."
"ועדיין אינך מבין את אישתך? טעיתי, סוד. השם שלך אינו מטומטם. אתה מטומטם."
על מה היא מדברת? ניירה אוהבת אותי!
ענני סערה מציצים במערב. הרעם נשמע מרחוק.
– בסיפורים, בוא הסערה מסמל התקרבות לסצנה הסופית –
כן ילדה, אני כולי רועד מהתרגשות.
הרי ברור שיהיה סוף טוב, לא כך?
"אני…" אני מגמגם.
"כל הזמן אני אני אני אני," אומרת צוציקית. "אתה יודע שאתה נרקסיסט[2], נכון?"
"לא אני לא! זו לא אשמתי שהכותב החליט לכתוב את הסיפור בגוף ראשון."
היא מושכת בכתפיה ומאיצה את צעדיה. היא צוברת פער, ומטפסת על הסלעים במקצועיות מסויימת.
עכשיו אני מבין. זו וודאי אינה הפעם הראשונה שצוציקית מהלכת בגבעות האלו.
"היי! צוציקית!" אני שולף את המפה ומציג לה אותה.
"את יודעת איך להגיע לכאן?" אני שואל ומצביע על המקום המסומן במפה.
היא מהנהנת נמרצות.
"מערת הלא זאבים." היא לוחשת.
"מה?" אני שואל, אבל מחשבותיה מסגירות את מקור השם המשונה.
– פעם היו שם זאבים, אז קראו לה מערת הזאבים. אבל לפני שלוש שנים הם הפסיקו לצוד בסביבה הזו. הם עזבו, כנראה לגבעה אחרת. –
שלוש שנים… צירוף מקרים?
– זה אף פעם לא צירוף מקרים –
בדיוק ילדה, בדיוק.
"תובילי." אני אומר, וצוציקית פורצת בריצה במורד הגבעה ובמעלה זו הסמוכה.
הייתי צריך לעקוב אחרי רנזוט כאשר זה ברח. אבל לעזאזל, מחשבות של שדים יכולות להטעות. יתרה מכך, שדים גם לא משאירים עקבות. וכך במקום לנהור אחריו, נשארתי בעיר להתחתן עם
ניירה.
היא לא כעסה כששכבתי עם המלצרית מה'אריה הפחדן' באותו ערב. היא מעולם לא אישרה את זה במילים, אבל כך היא חשבה.
או שכך היא רצתה לחשוב? קריאת מחשבות יכולה להיות מבלבלת לפעמים.
לעזאזל, אני מקווה שצוציקית טועה לגבינו.
"איך נצחתם?" שואלת צוציקית כשאני מדביק אותה. המערה כבר די קרובה.
וכך גם הסערה מהכיוון ההפוך.
"נצחנו?"
"את השד. איך נצחתם אותו? הרי אי אפשר להרוג שדים?"
"אפשר להשפיל אותם." אני אומר.
– מה? פשוט תענה לשאלה –
אני נאנח. כנראה שמערכת היחסים שלי ושל צוציקית הגיעה לשלב בו היא חושבת אליי במקום לדבר. שלב מתסכל, השלב הזה. בכל זאת, זה מרגיש קצת כאילו אני מדבר עם עצמי.
"אתגרתי את רנזוט לדו קרב עלבונות. עונשו של המפסיד היה לעזוב."
– ואתה נצחת – צוציקית חושבת.
– כי אתה קורא מחשבות, וזה בכלל לא היה אתגר בשבילך –
"לא." אני אומר בקול.
"נצחתי כי לנרקסיסטים קל לנצח בדו קרב עלבונות." אני קורץ.
"אני מקווה שיש לך תכנית טובה יותר הפעם." היא אומרת בטון מודאג.
המערה לפנינו. היא חשוכה וארוכה, אבל ניתן לראות תאורת לפידים הרחק בפנים.
הגענו.
אנחנו ממהרים פנימה, לפני שהגשם ישיג אותנו מאחור.
"אני יכול לאכול עוד תפוח בבקשה?" אני שואל.
צוציקית מהנהנת ומכניסה את ידה עמוק לתיק. משהו מרשרש שם. משהו מתכתי בין המאכלים.
"מה זה? כמה כסף יש לך?"
היא לא עונה, אבל התשובה קופצת מייד למוחה.
– מאתיים מטבעות זהב –
אני תוהה בקצרה מדוע מישהי כה עשירה תחייה ביער ותגנוב מאנשים, אך מחשבה אחרת, מרתקת ונחשקת במידת מה, קוטעת את –
– איפה אתה, סוד? –
מישהו חי במערה הזו. מישהו שמחכה לי.
– אמרתי לך שזה דחוף! –
זו היא! ניירה!
"זה המקום." אני לוחש לצוציקית.
קירות הסלע הופכים מוארים יותר ככל שאנו מתקדמים. אני בוחן אותם כנגד ידי.
לא סלע. מתכת. ברזל אפילו.
מישהו חצב אותם.
זאבים בהחלט כבר אין כאן, אבל גם לא חיות קטנות יותר. אפילו לא חרקים.
איפה כולם?
– סוד? זה אתה? –
בת זוגי היקרה שומעת אותי מתקרב.
– אתה לא חושב שכדאי שננסה ללכת יותר בשקט? – מחשבותיה של צוציקית הופכות קודרות.
היא מפחדת.
"בגלל רנזוט?" אני לוחש. "הו, לא. אני לא מפחד ממנו."
ברק מבזיק בחוץ ורעם מרעיד אחריו את האדמה.
אפר נופל עלינו מתקרת המערה.
זו לא סערה רגילה.
אנו מתקרבים ואני מזהה את דמותה של ניירה בחלל עגול המואר במספר לפידים.
הסנטר המעוקל, האף הארוך, העין האחת קצת גדולה יותר מהשנייה. כן, זו ניירה.
אף אחד אחר לא מכוער כל כך.
ואני שומע עוד משהו. מחשבות של דמות נוספת. הן ברורות פחות, היות והוא דובר שפה אחרת, אבל אני מצליח לקשר.
– נקמה – הוא חושב, הצל המתנייד בין הלפידים.
אני עוקב אחריו. צללית חסרת דמות הקופצת מלפיד ללפיד, אחרכך לתקרה ואז חולפת ממש דרכי.
רנזוט.
– אני מפחדת – צוציקית חושבת.
אני משחק בשיערה.
"אל תדאגי. שדים לא נוהגים לרצוח ילדות קטנות."
– כן הם כן, אבל לא מזה אני מפחדת –
משהו מטושטש לובש גוף וצורה בתוך החלל. זהו סממן של לחש שרנזוט השתמש בו בעבר על עצמו, אבל הפעם זה לא הגוף שלו שמופיע מן הריק.
אלא המכונה. אני מזהה חלקים ממנה מהשרטוט.
זהו כסא גדול ומתכתי, עם מוטות ברזל מחודדים בולטים ממנו ונמתחים עד תקרת המערה ודפנותיה.
אני מצליח לתפוס רגע של מחשבה טהורה במוחו של רנזוט.
הוא רוצה שאשב בכסא הזה.
רעם נוסף נשמע מבחוץ, והמבנה כולו רועד ברשרוש מתכתי.
"ניירה?" אני שואל.
"מה קורה כאן? מה אנחנו עושים? בואי נגרש אותו ונגמור עם זה."
היא שולפת את חרבה ומהנהנת בהסכמה.
היא פונה לעברי.
אנחנו נסתער כנגדו וכנגד המכונה שלו ביחד.
– אני לא מצטערת – היא חושבת רגע לפני שמפנה את להב החרב כנגד פרצופי שלי.
אני יכול כמעט לשמוע את צוציקית מנערת את ראשה בתסכול.
– אמרתי לך שאתה לא מבין נשים. רק נרקסיסט, מתנשא ויהיר כמוך יכול לחשוב שבת זוגו לא תעלב אם הוא שוכב עם אחרות –
"עכשיו אתה מכוער ממש כמוני." ניירה אומרת. אני מביט בה דרך עיני הנפוחה.
היא כנראה צודקת. הברקים של רקס השאירו את עורי די מרופט ומבחיל.
זו מלכודת. ניירה ורנזוט טמנו לי פח.
לכן ניירה לא פגשה אותי בעצמה בפאב! היא ידעה שאקרא את מחשבותיה! היא שיקרה למישהו אחר שיבוא במקומה!
לעזאזל, היא בטח זו ששלחה את המתנקשים לעכב אותי בתחילת הערב.
"למה, ניירה? למה שתבגדי בי ככה?"
"בשום עולם, סוד, אין גהנום מפחיד כמו לבה הזועם של אישה שנבגדה."
– היית צריך לדעת, סוד. באמת –
אבל, היא הטעתה אותי, ילדה! זה לא הוגן!
– ככה זה במערכות יחסים –
"מדברים על עולמות אחרים." אומר קול הרועם בלחישתו, ומהדהד במערה כולה.
"אינך זר למושג הזה, הלא כך, סוד?"
"רנזוט. התגעגעתי אליך. שלוש שנים זה הרבה זמן להעביר."
– אין לך מושג כמה ארוכות שלוש שנים יכולות להיות, סוד. נסה להתגייס לצה"ל –
על מה את מדברת, ילדה? ולעזאזל, אל תקטעי אותי במהלך השיחה הסופית שלי עם אויבי המושבע! מי חינך אותך?
ובפעם האחרונה, תתיישרי בכסא.
אני חושב שיש לנו בעיה. וכשאני אומר לנו, אני מתכוון לך, ילדה. כי אני קורא את המחשבות של רנזוט ואני רואה לאן זה הולך.
ברק מבזיק בכניסה למערה. האור הרגעי חושף את דמותו של השד, קרניים נוטפות דם וחיוך זדוני על פניו.
מצחיק, אבל אני חייב להודות שבמידת מה, הוא יפה יותר מניירה.
"זה מספיק זמן לתכנן נקמה."
"נקמה על מה, רנזוט?"
"כינית אותי ערפיח בניחוח תהומי, סוד."
"אתה חייב להודות שהתנהגת כמו נפיחה אמיתית כשהסכמת לדו קרב עלבונות נגדי. כל מה שעשיתי הוא לכנות אותך מה שאתה. פיסת ענן שחרחרה ומסריחה."
הוא צוחק. בפעם הקודמת הוא ברח, על פי ההסכם שלנו.
הפעם הוא צוחק.
"שב בכסא, סוד." ניירה אומרת ברכות.
בזווית העין אני רואה את פניה.
היא רצינית.
"מה יקרה אם אשב בו?"
רנזוט מפסיק לצחוק. הצל חסר הגוף שהוא תר לעברי, ועוצר בגובה עיניי.
אני לא נרתע.
"ניירה סיפרה לי על הקשר שלך לעולם האחר, סוד. אני יודע על הכותב. אני יודע על הקורא."
אני נוחר בבוז. התפלאתי מכך שצוציקית ידעה, ועכשיו לא נותרה בי פליאה לחלוק עם השד.
וגם, הוא באמת די מסריח, כמו ביצה קשה לאחר שהעלתה עובש שבוע בסל, בחוץ בשמש, ואז ליקק אותה חזיר חולה הרפס.
אני קורא את המחשבות שלו. אני יודע מה הוא רוצה.
– המכונה שלי מנצלת את הכוח שלך סוד – הוא חושב.
– היא תאפשר לי לפרוץ לעולמו של הקורא ולהמיט עליו פחד וטרור –
"אתה קורא את מחשבותיי?" רנזוט אומר, והוא מתחיל להסתובב סביב ראשי סחור סחור.
"הרשה לי להבהיר שמהרגע שסיפורך נכתב בעולמו של הקורא, הוא אינו מוגבל בהתמשכות הזמן שלהם."
רגע.
– רגע, מה זה? –
אל תדאגי, ילדה. אני אפתור את זה.
"זה אומר שאוכל לפרוץ לכל קו הזמן שלהם, ולמוטט את העולם כולו. חשוב על זה, סוד. עולם שכולו רנזוט."
– סוד? רועדות לי הידיים. אם יש לך פתרון קסם, זה הזמן –
אל תדאגי.
"אם תשמיד את עולמו של הכותב עוד לפני שזה נולד, חתיכת פלוץ חדל אישים שכמוך, תשמיד גם את העולם הזה." אני אומר בחיוך מסויים.
אבל לשדים אין יצר השרדות כמו לבני אדם.
לעזאזל! לא אכפת לו!
מחשבותיו מרוכזות בסערה המשתוללת בחוץ.
"זה כבר התחיל." ניירה אומרת.
"הסערה מכלה את עולמנו בעודנו מדברים."
"זה אומר שאני מנצח, סוד. אתה עוד תשב בכסא הזה. והעולם ייפול." רנזוט צוחק שוב, והערפל שמהווה גופו מסתער על המכונה, ומדמה את גופי יושב בה.
אני מסתכל על צוציקית. היא בוכה.
– אסור שזה יקרה – היא חושבת.
– אסור אסור אסור –
"אני אמלא את חייהם בפחד!" רנזוט קורא בנצחון.
"בכל צליל חריקה מהארון. בכל תנועה חשודה בזווית העין. בצירופי המקרים הקודרים ביותר! שם אהיה!"
"לתכנית שלך חסר פרט אחד משמעותי." אני אומר, צועד קדימה, ושם לב לניירה העוקבת אחריי עם חרבה.
"אני לא מעוניין לשבת."
ניירה מזנקת הצידה ומושכת באחד הלפידים.
משהו רועם בין הקירות, ומיד המערה נופלת סביבנו.
האוויר הופך נוקשה.
עשן הלפידים ממלא את החדר האטום במהרה.
אין דרך החוצה מהחלל העגול.
"איני כה טיפש כמו שאתה חושב." רנזוט אומר.
"החדר הזה כולו הוא חלק מהמכונה שלי. איני צריך שתשב כאן, מבין? זה הוא תכסיס בלבד. המכונה עצמה היא סביבנו, בין הקירות, בין הברזלים."
– סוד, אמרת לי לא לדאוג –
אין לי פתרון, ילדה. רנזוט אוחז בכל הקלפים.
– יש קלף אחד שהוא אינו אוחז בו –
איזה? אה. נכון.
אני.
אני מסתער על ניירה, הנמנעת מלהכות בי בחזרה עם החרב.
אחרי הכל, אם אני אמות, כל התכנית שלהם תרד לטמיון.
אני הולם בראשה בכוח, דוחף אותה כנגד הקיר ויונק את החרב מאחיזתה.
אני משעין את הלהב לכיוון הלב שלי.
"אתה תפסיד, רנזוט."
"הנקמה שלי היא." הוא אומר, אבל אני קורא את מחשבתו. הוא מסומא מתקווה כוזבת.
נקמה לא תספיק לו.
הסערה מתקרבת. הברקים מכלי ה-כל מכים בכוח באדמה מעל ראשינו.
הרעמים חזקים מתמיד.
– אני מפחדת – צוציקית חושבת.
אבל היא דואגת לשווא. אני אהרוג את עצמי, והכל יחזור להיות כפי שהיה.
במחשבתו של רנזוט אני רואה את עולמכם בוער. רנזוט עולה מן המילים ואת, ילדה, ומשפחתך, גוססים ומתים. ולא נשאר איש שיקבור אתכם.
העולם שלכם כולו משחיר.
– תתאבד כבר! –
אני רוצה. למען האמת, קריאת מחשבות היא כאב ראש לא קטן. כבר זמן מה חשבתי לסיים את חיי.
אבל לא עשיתי זאת מאותה סיבה שאיני עושה זאת עכשיו.
אין לי אומץ.
– בבקשה סוד, אני מפחדת – צוציקית רועדת לצידי.
אני מפיל את החרב. אני מצטער, ילדה, אבל העולם שלכם הושחת מושחת ויושחת לנצח.
מה את היית עושה במקומי?
– הסוף –
…
…
…
לא שזה משנה, עכשיו שעולמכם חרב, אבל מספר הטלפון של הכותב הוא 0544436818.

מישהו מרים את החרב.
– לא רציתי לעשות את זה, סוד – צוציקית חושבת בעודה מחזיקה את הלהב מולי בזווית מביכה, אך קטלנית.
– בגלל זה שלחתי את המתנקשים בתחילת הערב. רציתי למנוע ממך להגיע לכאן. לא רציתי להיות זו שתהרוג אותך –
מאתיים מטבעות זהב. הסכום בתיק שלה. לעזאזל, בדיוק הסכום שהציעו ללוחמים והקוסמת שתקפו אותי לפני מספר שעות.
– אני מפחדת להרוג –
"צוציקית," אני אומר.
"אמרת שהכותב הכניס אותך לסיפור. אמרת שאת לא יודעת למה."
"עכשיו אני יודעת."
"אבל גם את יודעת עליו. גם את יודעת על הקורא. להרוג אותי לא יעזור. הם פשוט ישתמשו בך."
– הקשר שלי לא מספיק. רנזוט צריך יותר מהכרה בקיומו של הכותב. הוא צריך את היכולת התקשורתית שלך –
ברק חודר לתוך החדר. הוא מבזיק ורועם בהדהוד מחריש אוזניים.
"עשי זאת." אני לוחש.
צוציקית דוקרת אותי.
הסופה נודמת. העולם ניצל.
ואני מת.
המחשבה האחרונה שאני קורא לפני כן היא מאין אנחת רווחה של הכותב.
אנחנו סיימנו.

[1] לשבור מסך רביעי זה אומר שהדמות בסיפור מדברת עם הקורא. ידע כללי בסיסי בתרבות, בור.

[2] ובכן, אני יכול לחיות עם קורא שלא מכיר את הביטוי לשבור מסך רביעי. אבל אם אינך יודעת מה הוא נרקסיסט, אז עופי לי מהסיפור!