פתח דבר
לא. לא. אני לא מאמין שזה קורה לי- לא יכול להיות, דברים כאלה לא יכולים לקרות באמת, לא ככה חשבתי שאגיע לסוף. לא ככה חשבתי. לא תכננתי שזה יקרה היום. "עצור!" צעקתי בגרון ניחר. ליבי הולם "עצור. מטורף!" אבל הוא המשיך. מבעד למראה ראיתי את פניו הלהוטות והנחושות. ואני הבנתי באימה שהוא… הוא לא אדם רגיל. כבר לא, וזה המשיך. המשיך בלי לעצור. חבטה איומה נשמעה כשמתכת התנגשה במתכת. הרגשה נוראה של ריחוף לא אמיתי באוויר. ואני ראיתי את התהום הפעורה מתקרבת אלי. הרגשתי את הנפילה. את גופי נמעך ונשבר. וידעתי שזה הסוף…
כמה תמים הייתי.כמה עלוב.זה לא היה הסוף. הלוואי שזה היה,
מסתבר שזו הייתה רק ההתחלה.
פרק 1
הכביש בשעה הזאת של הלילה היה כמעט ריק לגמרי. כביש יחסית נידח. המנורות על הכביש והכביש עצמו היו העדות היחידה שהאדם היה כאן. באמצע הטבע הפראי והחופשי, רק מכונית בודדת נראתה מדי פעם. נסעתי ברכב החבוט שלי. שאת סוגו כבר שכחתי ממזמן. אדם בן 32. בדרך. לבד באוטו. מוזיקה נחמדה שבקעה מהאוטו וסיגריה. כמו כל לילה בשנה האחרונה,
ואז ראיתי את הטרמפיסט.
הוא היה בחור גבוה יחסית. שיער שחור קצוץ. בגדים רגילים לבני גילו- ומשקפיים עקומות מעט. הוא נראה כבן חמש-עשרה. ילד.
ראיתי אותו מחכה מחוץ לתחנה כבר ממרחק של מאתיים מטר בערך.תיק טיולים גדול על גבו. נראה שהוא לבד בתחנה וכבר מחכה זמן רב. מסכן. לתפוס טרמפים בשעה זו של הלילה. נעצרתי לידו. הרכב הישן שלי חרק מעט. פתחתי את החלון באיטיות. "לאן אתה צריך?" הנער ניגש לחלון. ונראה תוסס וערני למרות השעה המאוחרת "אתה מגיע ליער ערן?" שאל בנימוס לא-אופייני. חשבתי קצת. "כן… אני חושב שכן, בוא תעלה" הוא פתח את תא המטען ושם בתוכו את התיק הגדול שלו. הוא פתח את דלת המושב האחורי. אולי מתוך נימוס. ואולי בגלל שראה את הבלגן במושב לידי. הרכב השתעל והמשכתי לנסוע. נראה שהנער במצב רוח מתאים לשיחה. הוא התיישב. חגר חגורת בטיחות. והביט סביבו בסקרנות. לאחר כל הזמן שחיכה בתחנה לבדו. ראיתי שהסתדר בנוחיות. העובדה שהרכב היה ישן ובלוי לא הפריע לו כלל "אז מה" ניסיתי לפתוח בשיחה "אתה נוסע בטרמפים הרבה?"
"לא ממש" אמר הנער בחיוך קטן ומתבייש מעט. הוא נפנה להביט בי דרך המראה. "ההורים שלי די מתנגדים לזה. הם אומרים שזה מסוכן"
"מסוכן?" הבטתי בו בפליאה דרך המראה בחזרה "ומה אתה חושב?"
"אני לא יודע" הודה הנער "באופן כללי אני משתמש רק באוטובוסים. אבל… יש שעות שפשוט אין" חייכתי בהבנה. הנער בטיול. חורש את העולם. "למה אתה חושב שזה מסוכן?" שאלתי אותו "קרה לך פעם משהו?"
"לי?" אמר הנער "לא. מעולם לא, אבל חברים שלי… הם מספרים סיפורים. סיפורים מוזרים מאוד. אני לא יודע אם להאמין להם .זה נשמע מאוד אמיתי. הסיפורים אלה. אבל… אין מצב שהסיפורים האלה קרו באמת. נכון?" חייכתי לתמימותו האמתית של הילד. "איזה סיפורים אתה שומע. למשל?"
"אה" הנער חייך.להוט לספר "כל מיני סיפורים. כמה הזויים לגמרי. כמו למשל סיפור על איזה בחור שחיכה בתחנה ואיזה זקנה עצרה לו. הוא שאל אותה לאן היא מגיעה והתברר שזה התאים לו. ואז היא אמרה שהיא משנת 1960 ושאלה אם זה מפריע לו. הא חשב שהיא מתכוונת שאז היא נולדה ואמר שלא. אבל כשהוא ירד מהמכונית-"
"הוא גילה שהוא נמצא בשנת 1960. בדיוק כמו שהזקנה אמרה" השלמתי אותו בגיחוך. החלשתי את הרדיו. "אני מכיר את הסיפור הזה. הוא היה גם בזמני. איזה עוד סיפורים מסתובבים אצל הנוער של ימינו?"
"אה" נראה שהנער מתחיל להרגיש בנוח. לראות בי ידיד "יש למשל את הסיפור על חבורה של ילדים שתופסים טרמפ. ואז שהם רוצים לרדת הנהג אומר להם שבשביל לרדת הם חייבים להקריב קורבן ולהשאיר אחד מהם באוטו. וכשהם בוחרים מי יישאר למרות שהוא בוכה ומתחנן כולם יורדים והוא נשאר עם הנהג המסתורי והמפחיד. האגדה מספרת שאם זה קורה. בכל פעם שאחד הילדים שנשארו יעלה לטרמפ הילד הקורבן שנשאר בטרמפ ההוא יחכה לו שם וירד במקומו. לא משנה כמה זמן עבר. לא משנה מי נתן לך את הטרמפ"
"מפחיד" הודיתי. בליבי הרהרתי איך הסיפורים האלה משפיעים על ילדים והעוויתי מעט את פני. הנער לא שם לב.
"נכון" אמר הנער. "ויש גם את הסיפור שמיוחד לעיר שאני גר בה. מספרים שלפני ארבעים שנה. באחת השכונות בעיר- שכונת הקנרים. נדמה לי- פעם כמה בחורים עבריינים עלו טרמפ עם איזו זקנה שגרה ליד. אחרי שהם התחילו לנסוע הם רצחו אותה עם לום פריצה. ושדדו את הרכב. אומרים שאם תעצור טרמפים בדיוק במקום בשעה ובתאריך שבו היא נרצחה. יש מצב שהיא תעצור לך. הרוח של הזקנה עם המכונית המתה. אומרים שהיא נראית רגילה לגמרי. הסימן היחיד שיש לטרמפיסט שמשהו לא בסדר זה רק לום פריצה עם כתמי דם שנח על המושב לידה. אבל אם הטרמפיסט לא שם לב לזה ובכל זאת עולה לזקנה… זה הסוף שלו"
שרקתי בהערכה אמתית. "סיפור נחמד. זה לא מפחיד אותך קצת. כל הסיפורים האלה?"
"קצת" הודה הנער במבוכה מה. הוא שיחק בהסח הדעת בחוט שנפרם מן המושב,לא מפתיע שהוא נהיה נבוך. בטח מול חבריו הודאה כזו הייתה נחשבת לבושה של ממש "במיוחד כשחברים שלי כל הזמן מספרים שהם ראו את הסיפורים האלה קורים. בן -חבר שלי- סיפר לי שהוא ראה איש אחד שעלה טרמפ על "זקנת המוות" –ככה הוא קורא לזקנה מהסיפור- ויום למחרת הוא קרא בעיתון שהאיש הזה נעדר, ויש לי גם חבר שטוען שלחבר אחר שלו קרה הסיפור עם הטרמפ שהנהג דורש להשאיר את אחד הילדים בטרמפ בתור קורבן. ובגלל שהוא מפחד שהילד שהוא נטש יתפוס אותו הוא לא עולה טרמפים מאז. הזוי לגמרי… נכון?"
"לא כל כך" חייכתי חצי חיוך שלא חשף מאומה ממה שהתרחש אצלי בלב "סיפורים מוזרים קורים לפעמים. אתה יודע" הנער הסתקרן באופן מיידי "מה זאת אומרת? קרה לך פעם משהו כזה?"
"אפשר לומר" אמרתי "רוצה לשמוע?"
"בטח"
"זה קרה לי לפני שנה בדיוק" נזכרתי " זה היה לפני שהיה לי מכונית משלי. חיכיתי בתחנה די קרובה למקום שלנו עכשיו. איש מבוגר עצר לי. התחלנו לדבר קצת מתוך נימוס. הוא סיפר לי שהוא בן 53- ומייד התחיל לספר לי על המקרה שהרס לו את החיים בכביש הזה ממש. הייתי די עייף ולא בדיוק הבנתי מה גורם לו להיפתח בפני ככה. אבל זה סיקרן אותי. שאלתי אותו 'מה קרה לך בכביש הזה?' והוא אמר לי שלפני כמה חודשים הוא נסע כאן. וראה את אח שלו מנסה לתפוס טרמפים בתחנה. 'טוב' אמרתי אז 'ועצרת לו?' 'לא' ענה לי האיש 'דרסתי אותו למוות. בכוונה"
הבטתי דרך המראה בסיפוק קל בנער שהביט בי בעיניים קרועות, יכולתי לראות בהם את הפחד,
"שאלתי אותו 'למה?' והוא אמר לי שהוא שנא את אח שלו והגיע לו שידרסו אותו 'נענשתי על זה' אמר האיש המבוגר 'למרות שהגיע לו מה שעשיתי לו' שאלתי אותו אם מישהו ראה אותו או שהמשטרה עלתה עליו. וכאן מגיע החלק ההזוי באמת. הוא אמר לי שאני טיפש. ושהמשטרה לא יכולה לעשות לו כלום. הוא אמר שיש משהו מעבר למה שאנחנו רואים. משהו גדול. ושהם הענישו אותו. הוא אמר שהוא לא יודע בדיוק איך מתנהל בדיוק אותו משהו גדול. אבל מייד אחרי שהוא דרס את אחיו. ככה הוא סיפר לי. בא אליו איש מוזר עם ברדס על הפנים ונתן לו עונש. עונש שהוא סוחב איתו עד היום"
"שאלתי אותו מה העונש. והוא אמר לי שמוטל עליו כל לילה לנסוע באותו כביש בו הוא נסע כשדרס את אח שלו וליפול לתהום בסוף הכביש. וככה הוא יעשה עד שאדם חסר מזל יבוא להחליף אותו. לא בדיוק הבנתי אז למה הוא מתכוון, אבל הייתה לי הרגשה רעה בקשר לזה. הבנתי שעליתי לאוטו עם אדם מטורף לגמרי…"
"וואו" חזהו של הנער עלה וירד "ומה עשית אז?"
"צעקתי. התחננתי שיעצור את הרכב. ניסיתי לפתוח את הדלתות אבל הן היו נעולות. ניסיתי לקפוץ דרך החלון. אבל כלום לא עזר. אני זוכר עד היום איך פחדתי כשהבנתי שזה הסוף שלי. באותו לילה נפלתי גם אני ביחד עם המבוגר לתהום. אבל זה לא היה הסוף. לגמרי לא. המוות שלי לא שינה כלום, מאז אני ממשיך את העונש הארור. כשמתתי בנפילה המבוגר הלך. התקדם הלאה. השתחרר מהעונש המזעזע שלו. העונש במקום זה… נפל עלי. המבוגר הלך. ורק אני נשארתי עם המכונית שלו ועם העונש שלו.כל לילה מחדש חווה את הכאב. את הפחד. את האימה. מחכה ליום בו אדם חסר מזל יחליף אותי. וגם אני אשתחרר. אוכל סוף-סוף ללכת"
הנער חייך, ונראה שליו באופן מפתיע. עוד לא מבין מה בדיוק קורה כאן, כנראה חושב שאני צוחק איתו. "אגדה נחמדה" אמר בחיוך "את זה עדיין לא שמעתי"
התרגזתי מעט. ולרגע הרפיתי מהאשליה והנחתי לנער לראות את פני האמתיות. הוא ראה. לשבריר שנייה. אבל… הוא ראה. והוא הבין, שמעתי אותו מתנשף מאחורי באימה פתאומית. פניו החלו להלבין. גופו החל לרעוד. לאחר כמה שניות הוא דיבר בקול רועד: "לא"
"כן" אמרתי בקור רוח מצמרר ומנוכר. כל הנחמדות שלי נעלמה. נשרה ממני ברגע "עלית לטרמפ הלא נכון. ילד"
"לא. לא. לא. תוריד אותי. תוריד אותי כאן"
"זה מאוחר מידי"
"לא!" כעת הנער נאבק ללא-הצלחה בדלת. אימה טהורה קורנת ממנו. "תוריד אותי! תעצור! אל תעשה לי את זה…" לרגע נזכרתי בזמן אחר. באדם אחר. שגם הוא צעק ככה. גם הוא פחד עד אובדן עשתונות במכונית הזו ממש. מנסה למנוע מעצמו גורל מר ממוות. נזכרתי בעצמי. באותו לילה ארור. ובתקופה הנוראה שבאה אחרי. אבל הקשחתי את ליבי. כעת הגלגל התהפך. אני הוא המקולל. אני לא הקורבן… כבר לא, הנער זעק. דמעות מכסות את פניו מוכות האימה. הוא השתולל בפראות ראויה להערצה אבל לא יכל לעצור את העתיד להתרחש. המכונית המקוללת המשיכה לנסוע ללא רחם בכביש. ואני המשכתי לאחוז בהגה. פני מופנות קדימה בנחישות קרה ומחושלת כפלדה. הלילה זה קורה. סוף סוף. הלילה, המכונית נסעה ישר לתוך המעקה שהפריד בין הכביש לבין התהום. וכמו כל לילה בשנה האחרונה. שמעתי את החריקה הנוראה של התנגשות מתכת במתכת, הרעש הנוראי.המעקה הנקרע. ולבסוף- הנפילה אל התהום העמוקה והאפלה. אבל הפעם. הפעם היה איתי אדם נוסף. והנפילה של הלילה תהיה הנפילה הארורה האחרונה… לפחות בשבילי.
אחרית דבר, התחלה נוספת
"הלו?"
"חמודי. איפה אתה? הכל בסדר?"
"כן אימא" אמר הנער וגלגל עיניים "אני תופס עכשיו טרמפים בתחנה. הכל בסדר אימא. באמת. אני כבר לא ילד. אני בן שש-עשרה"
"אתה עוד ילד!"
"אימא. ברצינות. אני יכול לדאוג לעצמי" הוא שם לב למכונית שעצרה ליד התחנה "חייב לנתק אימא. להתראות" הוא ניגש אל האוטו. והתפלא לראות במושב הנהג נער בערך בגילו. הנער ראה את ההפתעה שלו "זה בסדר" אמר לו בנחמדות "אני זקן ממה שאני נראה. לאן אתה צריך?"
"אה…טוב. אתה מגיע ליער ערן אולי?"
פניו של הנער התעוותו לשבריר שנייה. כמי שנזכר בזיכרון קודר במיוחד. אבל זה נעלם כפי שזה בא. והחיוך הידידותי חזר לפניו בין רגע.
"בוודאי. בוא, בוא תעלה"
הוא עלה למכונית. למושב האחורי. מתוך נימוס. נראה שהמושב ליד הנהג מבולגן מידי והוא לא רצה להטריח את בעל הרכב לסדר את זה רק בשבילו.
"אז מה" הוא ניסה לפתוח בשיחה עם הנהג המוזר במקצת "אתה נוסע בכביש הזה הרבה?"
הנער שתק לרגע. הבעה מוזרה שלא מתאימה כלל וכלל לנער בגילו עלתה בפניו."כן…" אמר לבסוף בנימה מוזרה "כן… בהחלט. אבל הלילה זו תהיה הנפילה האחרונה. האחרונה"
"מה… מה אמרת?"
"כלום" אמר הנהג והשתדל לחייך חיוך מאולץ. אבל הוא לפת את ההגה בחוזקה. מולו הוא ראה את המעקה שמתקרב.מתקרב, הילד עוד לא הבין למה הוא נכנס. הוא הביט בשתיקה אל המשך הכביש. אל המעקה שהפריד בינם לבין התהום האפילה… לא לעוד הרבה זמן.
"תגיד" נראה שהנער הטרמפיסט להוט לשוחח עם הנהג שנראה בן גילו. אבל הוא השתדל לשמור על כללי הנימוס. "אתה מאמין בסיפורים המפחידים שמספרים על טרמפים?"
"כן" חיוך זדוני עלה לפתע על פני הנהג "בהחלט" מחשבה אירונית עברה במוחו המת לרגע.
גם אתה עתיד להאמין בהם. הגלגל יתהפך שנית הלילה. בהצלחה לך. ילד תמים. בהצלחה. ו…סליחה על מה שעומד לקרות לך. זה הכרחי- יום יבוא ותודה בזה בעצמך.
הסוף