בערב, אחרי יום זרוע קרבות, טום, רס"ן בצבא הולנד ישב במאהל וקרא את החדשות הטריות בסמארטפון. המלחמה כבר נכנסה לשנתה השנייה. פלנטה אסימוב נשלטה בידי כמה צבאות שנלחמו אחד בשני. אוסטריה, שוויץ, הונגריה, בלגיה, הולנד ודנמרק.
למחרת בבוקר תקף צבא דנמרק את צבא שוויץ וגרם לו לאבדות קשות, במחיר של שני חיילים שלו. המדיניות של כל צבא היא כמה שפחות להילחם, אלא אם אין ברירה ולהשאיר את הצבאות האחרים להקיז זה את דמו של זה. מעין משחק שחמט לשישה שחקנים.
לפני שהמלחמה התחילה, הייתה פלנטה אסימוב מקום של שלום שבו חיו אזרחי המדינות אלו לצד אלו.
לפתע נשמעו יריות לכיוון המחנה של הולנד. טום פקד על הפלוגה שלו להתארגן ולתקוף את האויב. הפעם צבא הונגריה. הם התארגנו מהר לקרב. מישה שכח ללבוש את אפוד המגן הקראמי ונהרג תוך זמן קצר מאש האויב. לא היה זמן לאסוף אותו. הקרב היה קשה . צבא דנמרק שהיה באזור וספג אבדות מאש הקרבות, בחר לא להילחם ולתת לאויביו להרוג זה את זה. הקרב נמשך שלוש שעות והשמיים היו זרועי אש. טום הוא מפקד מאוד מנוסה, בוגר ווסט פוינט. הוא קצין מבטיח שצופים לו עתיד מזהיר. הוא הצליח להוביל את הפלוגה שלו עם פחות מעשר אבדות וגרם ליריב נזק גדול פי חמישה.
תומאס, ראש ממשלת הולנד. ישב בפאב באמסטרדם וניהל מרחוק את הקרבות. דרך המחשב הוא יכול היה לתת הוראות לפקודיו אשר ביצעו את המשימות שניתנו להם. מולו התמודד ג'ייב, ראש ממשלת דנמרק. הוא ישב בחדרו וניהל את הקרב בתקתוקי עכבר. שומע ברקע את מטאליקה. הקרב היה מאוד קשה, גם לצבא המוביל. אחרי שלוש שעות דעך הקרב וכל צבא חזר לבסיסו. טום שלח באימייל הודעות לבני משפחות ההרוגים וצוותים רפואיים פינו את הפצועים לבית החולים. שם שכבו פצועים קלים וקשים זה לצד זה עם פצועים מצבאות יריבים. מדברים על פוליטיקה, על מוזיקה, על ספרות ועל בחורות. פה לא הייתה מלחמה. פה כולם היו שווים. כל המחלוקות הבין מדינתיות הושמו כאן בצד. אנשים שפגעו זה בזה וגרמו אחד לשני לנכויות, התנהגו בבית החולים כידידים. האחיות היו מסורות לחולים ודאגו לחיילי וקציני כל צד באותה מידה. טום ביקר את הפצועים של צבאו. אחד הפצועים קשה, רובנס היה חבר טוב שלו. הם יצאו ביחד לדייטים, לפני שהכיר את לורה. המצב של רובנס היה מאוד קריטי והוא עלול היה למות בכל רגע. אחרי הבקור חש טום בעיפות כל היום הקשה הזה, הוא היה זקוק לשינה והוטס לבסיס של הולנד.
לפני שהתחילה המלחמה היו המדינות ביחסי ידידות קרובים. עם קשרים דיפלומטיים מלאים, הסכמי סחר חופשי והרבה היו מטיילים בין המדינות, עובדים או לומדים באוניברסיטאות. עכשיו הוקפאו כל הקשרים. אבל באירופה עצמה אין מלחמות והיבשת ממשיכה להיות שקטה. כולם נאבקים על השליטה באסימוב. בינתיים נהרגו אלפי חיילים, כשנשמר סטאטוס קוו ואף צד לא מצליח להכריע לחלוטין את השני.
למחרת טום נקרא לשיחה אצל המפקד שלו. הם ישבו ביחד ותכננו את המתקפה של יום המחרת. כשתומאס מורה להם את הדרך ומעביר להם שורה של פקודות דרך הסמארטפון. מנהל אותם כמו מלכה של דבורים. מחר הם יעמידו פנים כאילו כל הצבא שלהם נשלח לתקוף ואז ייסוגו וילכדו את צבא האויב שינצל את הפרצה ויגרמו להרבה נפגעים בנפש.
המלחמה הזאת הייתה תקועה ואף אחד לא התקדם בצורה משמעותית. אבל יש תעמולה בכל אחת משש המדינות, שמתבטאת בחינוך ובתקשורת ואנשים מתגייסים לצבא מתוך רצון לשרת את המולדת.
קירק, ראש ממשלת הונגריה בלע את הפיתיון ושלח את צבאו לתקוף את הולנד. אחרי שעשרה חיילים נהרגו, הבין קירק את הטעות הגדולה שעשה ופקד על הצבא לסגת תוך כדי המטרת אש על ההולנדים.
הפלוגה של טום השתתפה בקרב. שני חיילים שלו נפצעו והוא עצמו כמעט ונפגע מכדור. היה כבר ערב וכל המנהיגים של שש המדינות הלכו לישון. לפני זה נתן תומאס הוראה לטום ולעוד מפקד פלוגה, דיוויד, להתגנב לבית החולים. ולשבות מפקד של פלוגה בצבא אוסטריה, בשם מאקס. אחר כך להעמיד פנים שזה צבא בלגיה שחטף אותו, לסכסך בין הצבאות ולעורר קרב.
אמצע הלילה. טום ודיוויד נסעו בג'יפ לבית החולים. כי למסוק לא היה מספיק דלק לטיסה ורק בבוקר יוכלו למלא את הדלק. טום נהג בג'יפ והם שמעו את קראש טסט דאמיס. בדרך הם נתקלו בחיילים מצבא בלגיה. הם ניסו לירות בהם. אבל היו שם בערך שלושים חיילים. טום ודיוויד הצליחו לפגוע בארבעה מהם, כי היה להם את יתרון ההפתעה, אבל החיילים הצליחו להכריע אותם והם ירדו מהג'יפ בידיים מורמות. החיילים הבלגים לקחו אותם בשבי. מפקד הפלוגה הבלגית, יאן, תיחקר אותם ושאל אותם מה הם עושים בשעה כזאת כאן באמצע הלילה. טום אמר לו שהם תעו בדרך. הם מסרו את הפרטים האישיים שלהם לפי נוהלי השבי. טום ודיוויד נכבלו באזיקים לרגליים. הבלגים יצרו קשר עם הצבא ההולנדי ודיווחו להם על כך שיש אצלם שני שבויים שלהם. זה היה לילה עם ירח מלא. נשמעו קולות של צבועים.
תומאס קם בבוקר מאוחר, הוא טס לניו יורק והמשיך לנהל את הקרבות משם, אחרי שהיה לו ליל אהבים. הוא קיבל את ההודעה על החיילים החטופים. הוא חשב להילחם בבלגים כדי להחזיר את שני הקצינים, המוערכים והחשובים שלו, לכן פקד על חוליה קטנה בת ארבעה חיילים לצאת לבסיס של הצבא הבלגי ולהחזיר את החטופים. במסך אחד הוא ראה את הצבא שלו ובמסך השני את הארבעה ששלח. הוא שתה קפה חזק עם הרבה חלב ונתן ללא הרף הוראות לחיילים שלו.
באותו זמן ג"יב ישב עם המחשב שלו. הבסיס של צבא דנמרק היה קרוב לבלגיה והולנד. הוא ידע על חטיפת החיילים ההולנדים והתלבט מה לעשות עכשיו. הוא ידע שעדיף כמה שפחות להתערב ושהסכסוך בין שני הצבאות יזיק לשניהם ויועיל לו. בזמן המתאים הוא ישתלט על שטחים שלהם.
ארבעת המחפשים תעו בדרך, זה היה שטח מדברי והם התבלבלו והגיעו לשטח של דנמרק שם מצאו את עצמם מוקפים בחיילי אויב והתבקשו למסור את נשקם. ג"יב אמר לקצין שתפס אותם לתחקר אותם על כל מה שהם יודעים ואז לשחרר אותם.
"למה אתה רוצה שנשחרר אותם ?" תהה הקצין, סמואל. וג'ייב הסביר לו שכשהשבויים יגיעו לשחרר את הנופלים בשבי. תהיה שם אנדרלמוסיה והם יוכלו לנצל את המצב לטובתם. הארבעה בפיקודו של רס"ן ג'אקוב שוחררו והמשיכו ללכת לכיוון של הבסיס הבלגי. אחרי שעה וחצי הם הגיעו למחנה. תומאס שלח כמה ספינות חלל שיעשו שם קצת בלגאן.
קיימת הסכמה שבשתיקה לא לתקוף אחד את השני בצורה לא קונבנציונלית והשימוש בספינות חלל הוגבל בקרבות. הארבעה הצליחו להיכנס לבסיס
לא היו להם מדים של צבא הולנד. הם היו על אזרחי. במשך שעות הסתובבו עד שאחד הקצינים חשד שמשהו לא בסדר ולקח אותם לחדר חקירות. הם נכנסו לחדר, הקצין הבלגי הכין לעצמו קפה והצית סיגריה.
"מה אתם עושים כאן ?"
הייתה שתיקה ארוכה עד שרס"ן ג'אקוב אמר שהם מהמשטרה הצבאית והם באו כדי לתחקר כמה חטופים.
בינתיים השבויים העבירו את הזמן בשיחות על מוזיקה ועל בחורות.
הקצין הבלגי אמר להם היכן מוחזקים טום ודיוויד החטופים.
המפתחות לאזיקים היו מונחים על שולחן. ג'אקוב שחרר את דיוויד וטום. כולם יצאו החוצה מתא המעצר כשטום ודיוויד מובלים באזיקים בידיהם על ידי ג'אקוב, והחיילים האחרים. הם עברו בבסיס ללא חשש כשכולם חושבים שהם מהמשטרה הצבאית של בלגיה שעצרו כמה חיילים הולנדים. הם יצאו מהמחנה הבלגי. חוזרים לבסיס ההולנדי בעזרת ג'י.פי.אס ובפיקודו של תומאס, שרשם לעצמו הצלחה כשהחזיר את שני החטופים בשלום.
בלילה נדדה שנתו של טום, משהו מוזר מאוד קורה כאן, אמר לעצמו, משהו מאוד חשוד באופן שבו מתנהלת המלחמה. משהו לא בסדר. הוא החליט שהוא יחקור את העניין ביסודיות. הוא ייסע להולנד וינסה לגלות את פשר הדברים. הגיעה לו רגילה והוא הלך למפקד הבסיס, ריאו וביקש ממנו את החופשה.
"אתה משקיע הרבה, מגיע לך", אמר לו ריאו והציע לו קפה. טום בחר לא לשתף את ריאו בחשדות שלו ולשמור אותם לעצמו. הספינה לכדור הארץ תצא עוד שבוע וחצי וטום ניסה לבדוק דברים לא הגיוניים. אבל דבר לא שגרתי לא התרחש. בינתיים השתתף בשלושה קרבות וכמעט נפצע. ואז עלה על הספינה. לוקח לספינה להגיע לארץ בערך שלושה שבועות. בספינה טום העביר את הזמן בקריאת ספרי מתח, בצפייה בסרטים ובמוזיקה, הוא מאוד אהב להקות בריטיות ישנות. ביטלס, המי, לד זפלין. לטום יש חברה בבית שהוא מאוד אוהב ואחרי שישתחרר הם יתחתנו. כל יום שטום היה בפלנטה אסימוב הוא התגעגע ללורה, וכול ערב הם היו עושים סייבר סקס. אבל אין כמו המגע האמיתי של לורה.
טום חשב ארוכות מה יכול להיות לא בסדר במלחמה הזאת. זה הטריף את דעתו. האם מטעים את כולם? הספינה נחתה בשדה התעופה. אמסטרדם עם תעלותיה נראתה מחלונות החללית. כולם עברו בידוק בטחוני וטום קנה ללורה בושם יקר בדיוטי פרי. לפני שיתחיל במחקר שלו, הוא חש רצון עז להתייחד אתה. הוא הפתיע אותה במקום העבודה שלה. לורה הייתה מורה לספרות בתיכון. הוא חיכה להפסקה, התגנב מאחוריה וכיסה את עיניה בידיו.
"מי זה ?" שאלה לורה ולא האמינה למשמע התשובה. היא מאוד הופתעה מהביקור הבלתי צפוי והתנפלה על זרועותיו. לאחר חיבוק רוך הרימה ראשה אל אהובה.
"מתי את מסיימת היום ללמד ?"
"בשתיים".
"אז אני אחכה לך בחדר מורים".
היה צלצול, לורה נפרדה מטום בנשיקה ארוכה והלכה לכיתה, טום לקח לעצמו עיתון והכין קפה והתיישב לקרוא. היה כתוב על השבויים ששוחררו.
טום לא הבין כמה שהוא התגעגע ללורה, כמה שהיא הייתה חסרה לו, עד שהוא פגש בה שוב והיא נראתה לו יפה יותר מאי פעם. אחרי שהיא סיימה ללמד הם הלכו ביחד חבוקים , לא מצליחים להסיר את מבטם זו מזה. ליל האהבים שבילה טום עם לורה אחרי שבעה חודשים שלא ראו אחד את השנייה היה מרגש. בהתחלה הם הלכו ל"כלבי אשמורת", סרט ישן של טרנטינו ואחר כך למסעדה צרפתית יקרה בסוף הארוחה הם לקחו מונית לדירה של טום שהיה קרוב לתעלה והוא נהנה לטייל באזור. שמעו מוזיקה של ג'יינס אדיקשן. הם הפשיטו אחדד את השנייה במבטיהם והורידו את הבגדים שלהם. הוא החזיק בידה והם הלכו לחדר השינה שלו עם מצעי הסאטן הסגולים.
בבוקר לורה חזרה לעבודה שלה. החשדות של טום לגבי איך שמתנהלת המלחמה הכו בו. הוא צריך למצוא דרך לברר על האוחזים בהגה.אבל איך יעשה זאת?. הוא התקשר לאחיו, שהיה רופא מתמחה במחלות לב.
"כן", אמר אחיו, רוברט, "אני מתפלא שאתה כאן".
"לקחתי חופשה כי יש לי כמה חשדות".
"חשדות על מה ?"
"משהו מאוד מוזר קורה כאן. חשבתי על איך מתנהלת המלחמה, משהו מאוד לא בסדר".
רוברט שהכיר היטב את אחיו חשב שאולי יש דברים בגו. הם קבעו להיפגש בבית קפה ומשם ללכת ביחד לפארק ולדבר מבלי שיקשיבו להם. טום היה זקוק לקפה קר והוא שתה אותו מהר ונסע במכונית מעופפת אדומה לקפה.
יש הרבה מכוניות בלי נהג, אבל טום היה מאלו שאהבו לנהוג בעצמם.
המכונית האדומה נחתה ליד פארק גדול עם הרבה עצים ופרחים צבעוניים. הם התיישבו על ספסל וחתולה קטנה התיישבה לידם. טום סיפר לרוברט מה שהוא חושב. הם החליטו לעשות את זה ביחד. טום ערך כמה ברורים בטלפון והוא הצליח לגלות מי החברה שמנקה את הבית של ראש ממשלת הולנד. הם הגיעו למנקים. הבטיחו להם חמש מאות גילדן אם הם לא יופיעו לעבודה מחר. אחר כך הלכו לחנות שמדפיסה על חולצות וקנו חולצות עם לוגו של חברת הניקיון. למחרת בבוקר שוב קבעו בקפה. הם לקחו רכבת תחתית לאזור בניין הממשל. ירדו והלכו רבע שעה ברגל. הם הכירו את הבניין היטב. זה היה אחד המבנים הכי מרשימים באמסטרדם ולמרות זאת היה מעוצב באופן פשוט. לא מתנשא.
"מה אתם עושים כאן ?" שאל השוער.
"אנחנו מחליפים היום את המנקים", אמר רוברט. השוער נתן להם להיכנס והסביר להם איפה נמצא הארון של חומרי הניקוי. הם נכנסו לחדר של תומאס שלמזלם היה ריק כרגע. טום החדיר אמצעי האזנה לתוך המחשב שלו. עכשיו כל מה שהוא יגיד, הם ישמעו. במשך שמונה שעות הם ניקו את בית ראש הממשלה. כשנסתיימה העבודה, החזירו את כלי הניקיון לארון ועזבו את המקום. רופא שהכיר את רוברט מבית החולים ראה אותו לבוש במדי הניקיון וניגש אליו.
"למה אתה לבוש ככה ?" שאל הרופא.
רוברט לא ידע מה לענות.
"אנחנו משתתפים בתוכנית ריאליטי. פעם בשבוע אנחנו מנקים בתים", אמר טום. הם תפסו בזריזות מונית, לפני שעוד אנשים יבחינו בהם והגיעו לבית של טום, שם לבשו את בגדיהם. הם היו רעבים והלכו לאכול בסניף מקדונלד'ס הקרוב. אחרי הארוחה הם חזרו לדירה של טום.
מכשיר המעקב הופך את הנאמר לפונט של מחשב. זה מאוד נוח ומקצר את העבודה. תומאס עדיין לא הגיע למשרדו. הם חזרו למחשב אחרי שעתיים.
הם קראו כעשרה עמודים. מה שהצליחו להבין ממה שכתוב זה שתומאס דיבר בטלפון עם ראש ממשלת אוסטריה. זו הייתה שיחה של חמש דקות. הם דיברו על איזה משחק. טום ורוברט לא הצליחו להבין במה מדובר. הגיעו עוד כמה דפי שיחה. זו הייתה שיחה עם ראש ממשלת בלגיה.
"מה לעזאזל הולך כאן ?" שאל רוברט.
"אנחנו צריכים להעביר את המידע הזה", אמר טום.
"אבל למי ?" שאל רוברט
"נעביר את זה לוועדת חוץ וביטחון של הפרלמנט", אמר טום.
הגיעו עוד כמה דפים והם קראו בעיון את מה שכתוב שם. כבר הייתה להם השערה מה קורה. הם נסעו במונית לבניין הפרלמנט. ישבו בקפיטריה ואכלו סנדוויצ'ים עם בייקון וביצים. טום בירר והתקשר דרך הסמארטפון שלו לעוזר הפרלמנטארי של אריך דאנץ והופנה לטלפון של אריך.
"יש לי משהו מזעזע לספר לך", אמר טום כשרוברט בינתיים אכל את הכריך שלו. דאנץ הגיע אחרי ארבעים דקות לקפיטריה. הם התיישבו בפינה שקטה. הראו לו את העמודים עם השיחות. דאנץ הנהן בראשו תוך כדי שהוא קורא בעיון את החומר שהם נתנו לו. אחר כך התקשר למישהו. הוא המשיך לקרוא את העמודים. אחרי רבע שעה הגיעו שני קצינים של משמר הפרלמנט במדים. דאנץ הורה להם לקחת את טום ואחיו לכלא המחוזי. "אני אצור קשר עם מנהלת הכלא ואסביר לה בדיוק במה מדובר. רוברט וטום נראו מאוד מופתעים כשנאזקו בידיהם והובלו למכונית טויוטה כחולה ומשם לכלא.
"המצב הרבה יותר גרוע, יש בזה הרבה מעורבים", אמר טום.
"גם דאנץ קשור לכל העניין הזה ", אמר רוברט את המובן מאליו. הכלא היה מצודה בת חמש מאות שנה עם חזית מפוארת. איש הביטחון בדק את התעודות ונתן להם להיכנס. הם חנו בחניון מרווח ונכנסו לשער הכלא בליווי הקצינים, שדיברו עם המזכירה ואמרו לה שיש להם הוראה מהפרלמנט לדאוג ששניים אלו יכנסו לכלא. אחד הסוהרים עם שלושה פלאפלים. העביר אותם את הקליטה. זה הזכיר לטום את הבקו"ם כשהתגייס לצבא. הם לבשו מדי אסיר. הובלו לתאיהם.
"מתי נוכל לראות עורך דין ?" שאל רוברט.
"אתם לא תראו עורך דין, יש כאן מצב של סיכון לאומי". אמר הסוהר.
הם ישבו בתא. "אנחנו צריכים למצוא דרך להעביר את המידע הזה החוצה", אמר טום. אבל לקחו מהם את הסמארטפון. טום חשב על לורה. על מעשה האהבה הכל כך ענוג שהיה ביניהם אתמול. אבל לא יתנו לה ליצור איתה קשר.
"אני מרגיש כמו חטוף של החונטה בארגנטינה", אמר רוברט.
הם חשבו לספר את מה שידעו לסוהרים. אבל אף אחד לא יאמין להם. הם צריכים את הדפים כהוכחה ואלו נמצאים במחשב של טום, עם סימן המועיד על האוטנטיות שלהם. הם צריכים לשלוח מישהו לקחת את הדפים ולהפיץ את זה בתקשורת.
בחמש בבוקר העירו אותם. הייתה ספירת אסירים ואחר כך ארוחת בוקר. אחר כך התיישבו בחצר הכלא. לידם ישבו שני אסירים שדיברו על זה שגיליאן משתחרר עוד שלושה ימים. טום ורוברט פנו אליהם וביקשו לדעת מי זה גיליאן. זה היה גבר גבוה כבן שלושים.
"אפשר לדבר איתך בפרטיות ?" שאל רוברט.
"כן, בוודאי", השיב גיליאן.
הם הלכו לספסל אחר, ריק. טום סיפר לו שהוא חושד שמשהו מאוד לא טוב קורה עכשיו בין המדינות שנלחמות. הם סיפרו איך הם חדרו לבית ראש הממשלה ועל הדפים שיש להם.
"אז איך אני יכול לעזור לכם ?" שאל גיליאן.
"הבנתי שאתה משתחרר עוד שלושה ימים ואם תוכל, אני אתן לך את המפתח של הבית שלי ואת הסיסמא של המחשב ואתה תיקח את הדפים. הם נמצאים בקובץ "אסימוב". אחרי זה תעביר את הדפים לתקשורת. יש שם חותם המאשר אוטנטיות".
גיליאן הזדעזע ממה ששמע. הוא סיפר להם שהוא בכלא כי הוא עבריין תנועה סדרתי. טום נתן לגיליאן את המפתח לדירה שלו.
"הרבה דברים תלויים בך", אמר רוברט. הם לחצו ידיים. במועדון בכלא הם צפו בטלוויזיה, בטלנובלה הולנדית. הזמן עבר בעצלתיים. רוברט וטום היו מאוד מתוחים.
עברו שלושה ימים. גיליאן נפרד מטום ורוברט ועבר את שרשרת השחרור. אחרי שנסע במונית לביתו וישן כמה שעות הוא רכב באופניים לדירה של טום. זה היה בניין אפור-חום בין חמש קומות. דירה ארבע קומה שנייה. הוא נכנס לדירה. היא הייתה מסודרת. דירת שלושה חדרים. הקירות ללא תמונות או פוסטרים. הוא ניגש למחשב. הדליק אותו והקיש את הסיסמא. הגיע לקובץ "אסימוב".הדפיס, היו שם כבר שלושים דפים. הוא קרא בהם ונדהם. זה היה מזעזע. הוא לא חיכה אפילו דקה. לקח את הדפים והכניס אותם לתיק ג'ינס אדום-כחול ונסע באופניים למשרדים של תחנת טלוויזיה HDM כולו מזיע ומתנשף. הוא אמר לפקידת הקבלה שיש לו משהו מאוד חשוב להגיד למנכ"ל התחנה.
המזכירה אמרה שצריך לקבוע פגישה מראש.
"זה מאוד דחוף", הרים גיליאן את קולו. אדם נאה ומעונב כבן ארבעים שאל מה קרה.
"הוא רוצה לדבר איתך", אמרה המזכירה.
"יש לי משהו מאוד חשוב להראות לך", אמר גיליאן.
"בסדר, יש לי כמה דקות, בוא אחרי למשרד". הם הלכו ימינה ושמאלה. הייתה שם דלת זכוכית שנפתחת משני הצדדים. החדר היה מפואר והתמונות של דאלי שהיו תלויות שם היו כנראה מקוריות. המנהל, אלווין, ישב על כיסא עור יוקרתי והושיב את גיליאן על כיסא פחות מרשים. גיליאן פתח את התיק והראה לו את הדפים. אלווין לקח את הטקסט וקרא בו. הוא הניע את פניו בתדהמה.
"זה דבר שיכול להפיל את הממשלה", אמר, "מחר בערב, אחרי שנאמת את מה שכתוב כאן, אני משדר את זה בחדשות של שמונה".
הם המשיכו לדבר, גיליאן סיפר לאלווין כיצד הוא השיג את החומר. אלווין הקשיב בתדהמה. אחרי עוד כמה דברים שהיו צריכים להיאמר, נפרד גיליאן מאלווין בלחיצת יד ואיחל לו בהצלחה. גיליאן סיים את החלק שלו. היה מזג אוויר נעים והוא רכב על אופניים ברחובות אמסטרדם. אף פעם אתה לא יכול להסתובב בעיר בלי ליהנות ממראה הבתים ומהתעלות.
אלווין עשה את כל הטלפונים הדרושים. המידע שנמסר לו אומת. עכשיו הוא יוכל לשדר את זה.
השעה הייתה שבע וחצי. גיליאן התרגש מאוד לקראת השידור. בכלא ישבו טום ורוברט במועדון והמתינו בדריכות. השעה כבר הייתה שמונה. מגישת חדשות נאה אמרה שפותחים את השידור במשהו מזעזע והעבירה את רשות הדיבור לכתב הבכיר בתחנה. הוא הקריא את הטקסט. היו שם שיחות של ראש ממשלת הולנד, תומאס גארד עם כמה ראשי ממשלה של מדינות אויבות. במשך חצי שעה הוא הקריא את כל הדפים. כסיים הסתכל בתדהמה לעבר המצלמה. לא היה דבר שהוא יכול היה להגיד לצופים כרגע. הדבר היה ברור. המלחמה בין בלגיה, הולנד, שוויץ, אוסטריה, הונגריה ודנמרק, הייתה בעצם משחק בין ראשי הממשלה שלהם וכל אלפי האנשים שנהרגו או נפצעו בקרבות העקובים מדם, מתו רק בגלל משחק.
המשטרות של שש המדינות הלוחמות עצרו את כל ראשי הממשלה ואת משתפי הפעולה. רוברט וטום שוחררו מהכלא ועכשיו הם נחשבים גיבורים. היחסים בין שש המדינות חזרו לנורמאליות.