"שמיים מסתירים מכל את ספר הגורל,
כל איש ידע רק דף אחד, את ההווה הדל;"
– א. פופ, "מסה על האדם".
צבי
הוא מרגיש שהוא זקן מדי. הוא בן עשרים שמרגיש עול של שישים שנים על כתפיו. שישים שנה הן עול כבד – עול שמלבין את שיערך, מכאיב לגפיים הדואבות, מותיר אותך חסר נשימה ומשתאה: לאן הן נעלמו, ארבעים השנים הגנובות? פעם אמרו לו שמדען מגיע לשיא הקריירה שלו לפני גיל ארבעים, והוא תמה על המספר הזה. האם יש תאריך תפוגה למדע, לחשיבה, לרוח האנושית?
אך כשצבי אריאלי שוכב במיטה שלו, אלקטרודות לראשו ואזיקים לידיו, הוא מבין לראשונה בחייו איך מרגיש אדם זקן. והוא מגלה, הוא מגלה למה הוא כבר עבר את שיא הקריירה שלו: כי את התגלית המדהימה ביותר שלו, שגילה כשהיה רק בן תשע עשרה, הוא כבר לא זוכר. באמת עברה מאז רק שנה?
ההרגשה הזו מטרידה אותו, התחושה הופכת הקיבה שאדם חש כשהוא שוכח מה הוא שכח. האובדן הכפול: של הדבר ושל זכרו. הוא תהה בינו לבין עצמו אם הגילוי הזה באמת התרחש. באיזה מובן הוא אכן קיים, אם הוא כבר אינו זוכר אותו? והוא חש את המשבר מתקרב אליו, הגל המנטלי הנורא של חוסר ממשות שגורם ליצר החייתי ביותר שלך לצרוח: "אני קיים! אני קיים!". אבל משהו מחושב יותר גורם לך לתהות, לחשוב אם אתה בטוח בדבריך.
זו הייתה המחלה הגדולה של המאה העשרים ואחת – המשבר האקזיסטנציאליסטי. על הרעיון הפילוסופי דובר כבר שנים רבות. הרעיון התיאורטי, האפשרות לשכוח משהו או לזכור אותו, גררו את השאלה אודות הממשות של העצמי. אם עשיתי משהו אתמול ושכחתי אותו, האם אני אותו האדם שהייתי אתמול? מה קרה לאדם הזה, לצלם האתמול שלי? האם הוא מת כשמת הזיכרון שהפך אותו לממשי? וחמור מכך – מה עשוי לקרות מחר?
עמנואל
עמנואל בוליק מדבר עם גודו, המורה שלו, שותפו למחקר. הוא מודאג ממטופל מספר ארבע מאות ועשר. "דווקא הוא לא מסתדר עם הטיפול. היינו אמורים לראות כבר תוצאה משמעותית יותר בשלב זה." "מה זאת אומרת דווקא הוא? אל תשכח שאחרי המחיקה, הוא בדיוק כמו כל מטופל אחר." "ובכן, כנראה שהוא לא, נכון? מטופל אחר כבר היה נשלח הביתה למנוחה. ואחרי הכול, הוא עדיין גאון. יש דברים שהקיטוב-מחדש לא יכול לשנות."
גודו לא אומר לעמנואל דבר. יש תשובות שנאמרות טוב יותר בלי קול, ועמנואל מבין את התשובה האילמת שניתנה לו. הוא שם לב שהוא לא מצליח למצוא שם לתהליך הזה, שם שירגיע את מצפונו החרד. זה כמו חיסון, כמו לטפל בנגיף בעזרת גרסה מוחלשת שלו. הוא משנן את המילים לעצמו פעם נוספת ללא הועיל. בכל זאת, היכולת למחוק זכרונות באופן חד ושלם מן המוח האנושי היה מה שהוביל את רוב המטופלים באגף החדש של גהה אל האשפוז.
כשכל הבלאגן התחיל, מטופל ארבע אחת אפס היה כנראה בן ארבע, צעיר מעט יותר מבוליק. כולם יודעים על השמועות שרצות בפקולטה, שלגודו היה חלק בכל זה. הוא היה אז בשנת שבתון בקליפורניה, והגילוי הגיע מאונברסיטת ברקלי. בשנים הראשונות השימוש של התהליך ברפואה היה אדיר, במיוחד בכל הנוגע לבריאות הנפש. אבל אי אפשר לשמור דבר כזה בסוד יותר מדי זמן, וכשהסוד דלף – המגפה החלה. מאז עברו הרבה שנים.
צבי
הדברים שהוא עדיין זוכר מחזקים אותו. הוא זוכר את הילדות שלו, הוא זוכר את המשפחה שלו. הוא זוכר את הצוות הרפואי. הוא זוכר את היפהפייה הנרדמת, ואת הרופא הצעיר ההוא שסיפר לו על הניסוי שלשום. או שאולי זה היה לפני שלושה ימים?
הוא זוכר אלף אנלוגיות למספר ההוא שרודף אותו, אחת לשש. שישית. 16.67 אחוז בקירוב. נדמה לו שהוא חשב כבר כל מה שאפשר לחשוב אודות מספר אחד. זה ההפרש, זה כל ההבדל בין שתי האפשרויות שעומדות לפניו. האם זה יהיה ההבדל בין חיים למוות? הוא זוכר שהעירו אותו אתמול ושאלו אותו מה לדעתו הסיכוי שהמטבע נפל על עץ. מה הסיכוי שיוציאו אותו להורג. הוא ענה אז שליש, כי הוא ידע שהוא התעורר. היום הוא כבר לא בטוח.
נכון שאם המטבע נפל על עץ העירו אותו רק פעם אחת ואם הוא נפל על פלי העירו אותו פעמיים, בשני ימים נפרדים. אבל בכל מקרה, הוא היה זוכר רק את הפעם האחת ההיא, אתמול. והרי הוא בכל מקרה זוכר שהעירו אותו פעם אחת, אם עץ ואם פלי. היו מוחקים את הזיכרון של ההתעוררות הראשונה. הוא לא ישן כל הלילה, הוא חושב מאז שהעירו אותו והפחד רודף אותו. היום הוא מרגיש שהוא כבר לא יודע כלום. הרי בכל מקרה הוא זוכר שהעירו אותו רק פעם אחת. ובכל מקרה, זו פשוט הטלת מטבע שקובעת את הגורל שלו. בכל דרך שהוא חושב על זה, יש לו סיכוי שווה לחיים ולמוות.
אבל מצד שני… הוא יודע שהוא התעורר, ואם המטבע נפל על פלי הוא התעורר פעמיים. זה אומר שהסיכוי שהמטבע נפל על פלי צריך להיות כפול. חוץ מזה, אם הוא יחזור על הניסוי הרבה פעמים, יעירו אותו כפליים בגלל מטבעות שנופלים על פלי. זה בוודאי אומר שהוא צריך להאמין בכך שהסיכוי לטובתו. והנה שוב יש לו את התחושה הזו, המעקצצת את סף ההכרה, שהוא על סף הגילוי הגדול. שהוא עומד להגיע לפתרון, להארה הגדולה, והסיפוק שיישאב מן ההבנה עומד להחליף בעוד רגע את היאוש הקיומי. וכמו תמיד, ההבנה הזו חומקת ומותירה אותו מתוסכל. הוא מתחיל להתייאש.
עמנואל
כשהגילוי דלף הוא היה בן שש עשרה. זה היה הזמן שבו הוא החליט שהוא יעסוק בפסיכיאטריה. הוא לא העז להאמין, שיום אחד הוא-הוא יעבוד עם גודו, האיש והאגדה. בוליק הוא גאון, אבל בהשוואה לגודו הוא תמיד רואה בעצמו את הילד הקטן שלומד בהערצה מן המאסטר. המאסטר היה מרוחק לעתים, מתנשא לעתים. אבל ממרום גובהו של פרופסור בעל שם עולמי שמוביל את עולם הפסיכיאטריה, ודאי שעמנואל נראה כילד קטן. ועדיין, לפעמים היחס אליו הוא זוכה מפריע לו.
כשהיה באמצע לימודי הרפואה הוא שמע לראשונה על הקיטוב-מחדש. התגלית זכתה להערצה בעולם כולו, ובתוך שנה וחצי חמישים אחוז מהלוקים במשבר האקזיסטנציאליסטי חזרו לחייהם השלווים. בתוך עוד שנה וחצי, בוליק כבר היה בגהה וטיפל באלו שלא חזרו. כשהתמחה במקצוע הוא למד את השפה המקצועית של גודו, איך צריך להישמע כדי שיחשבו שאתה אדם חשוב וחכם. רק בסתר לבו הוא יודע שהוא עדיין הילד הקטן שתמה איך הוא הצליח לרמות את כולם, שיחשבו שהוא גאון.
אולי זה מה שהגן עליו בסופו של דבר. נדמה שהמגפה פגעה בגאונים בצורה הקשה ביותר. עבורם, המשבר לא נראה כמחלה נפשית אלא כמו מגפה אמיתית. היית יכול לחשוב שווירוס אמיתי מסתובב במסדרונות האוניברסיטאות הנחשבות ביותר. זה היכה אותו בתדהמה באותו הזמן, אולם במחשבה שנייה הוא צריך היה לדעת שזה רק עניין של זמן עד שמי שגילה את התהליך יעבור אותו על בשרו.
הוא עדיין מבועת מן המחשבה שהוא הסביר לאריאלי על תהליך הקיטוב ועל הסיכוי להיות מוצא להורג. הוא, עמנואל בוליק, מציג את הטיפול כנכס שלו בזמן שצבי אריאלי הוא הבעלים החוקי לכל הדעות. אבל כמובן שהידע הזה היה צריך להימחק ממוחו של אריאלי כדי שיעבור את הטיפול בהצלחה. אז הם מחקו ממנו את הידע, הם מחקו ממנו את הזיכרון, והם מחקו ממנו את שמו.
מעתה, הוא היה מטופל. הוא היה מספר. ארבע אחת אפס.
צבי
הוא יודע שהיה משהו חשוב שהוא היה צריך לזכור. הוא מרגיש אותו צף ועולה, והוא יודע לרגעים מספר שהוא יודע מה זה. אבל משהו בו זע, והידע שוקע חזרה אל תהומות השכחה. יכול להיות שהזיכרון הוא ההבדל בין החיים והמוות, והוא נאבק לזכור. במשך שעות ארוכות הוא מנסה ולא מצליח. הבחור שסיפר לו על הניסוי מציץ בו מדי פעם בחשש. גם הוא נראה כאילו משקל השנים רובץ לפתע על כתפיו. אולי צבי מוצא בכך נחמה קטנה, הוא כבר לא בטוח.
הביטוי "על סף ההכרה" עולה במוחו פעם נוספת. זה המקום שבו כל הידע הזה נמצא, רגע לפני המודעות המבורכת. ובכל זאת, משהו חוסם אותו ולא מאפשר התקדמות. הוא כבר לא מצליח למצוא בעצמו את הכוחות כדי לדאוג לגבי הנושא. הבחור מגיע לבדוק מה קורה איתו. "מחר זה היום הגדול," הוא אומר לו, "מחר אתה תגלה את התוצאות של הטלת המטבע." צבי רוצה לשאול למה הם עושים לו את זה, על מה הוא נענש. מה הפשע שבעוונו הוא קיבל עונש קשה כל כך, משונה כל כך – עינויים נפשיים פלוס חצי עונש מוות. או שליש, מה זה משנה כבר. העינויים הם העיקר.
אבל משהו מדגדג שוב את ההכרה שלו, והוא חושב שהוא שמע כבר את הבחור אומר את מה שאמר, ושהוא כבר שאל את מה שרצה לשאול עכשיו. צבי אריאלי מחליט להניח לנושא, להניח לבחור הזה, להניח לעצמו. הוא שם לב פתאום כמה הוא מותש, בגלל החוסר בשינה ובגלל הדאגה. הוא עוצם עיניים, ונרדם.
עמנואל
הכול קרה מהר, ובוליק נותר במקום כמו נטע זר כשהאירועים חלפו סביבו. הוא הודיע לגודו "מטופל ארבע מאות ועשר נרדם." גודו היה יותר מנוסה ממנו בדברים האלה, וברגע שהוא עיכל את משמעות הדבר הוא כינס את מסיבת העיתונאים. במהלך ההכנות בוליק הביט במטופל ובגודו בדאגה: "אתה חושב שהוא זוכר? שהוא יודע?" וגודו, בטון המרגיע של המאסטר החכם, ענה לו: "בוודאי שהוא לא יודע. הוא יגלה בבוא העת את כל השנים שעברו מעליו. מבחינתו, הערנו אותו אתמול לשאול מה לדעתו הסיכוי שלו. כך עובדת מחיקת הזיכרון, אתה יודע."
במסיבת העיתונאים שניהם זכו להרבה מחיאות כפיים. הם אמרו בסך הכול שחל שיפור משמעותי במצבו של צבי אריאלי, מגלה הטיפול בעזרת קיטוב-מחדש. התהליך שהוא עצמו גילה הצליח סוף כל סוף להועיל לו. ובכל זאת, הכותרות מחר יכריזו בריש גלי "צבי אריאלי נרפא!". הם לא יתעניינו בתהליך השיקום הארוך והקשה שעוד עומד לפניהם.
אחרי שהעיתונאים הלכו גודו חזר לעבודה, אבל עמנואל לקח לעצמו הפסקה קצרה. הוא ישב בעמדה שלו במשרד והביט בפתק שהדביק על הקיר כשהחל לעבוד בגהה. המילים שכתב סארטר ב"היש והאין" תמיד ניחמו אותו ברגעי משבר. הוא שמע את גודו צועד אליו, מתקרב מאחור, ומתבונן איתו בפתק הדהוי משנים: "האדם נידון לחירות".
גודו מניח יד על כתפו של עמנואל, מחייך ואומר לו: "כל הכבוד לך. מגיע לך להיות מרוצה מאוד מעצמך. היום רשמנו אבן דרך בתולדות רפואת הנפש. היום ריפאנו את צבי אריאלי."
עמנואל מסתובב אליו. לפתע הוא מוצא עצמו שותף לחיוך חסר הדאגה שגודו שולח אליו. השלווה כנראה מידבקת. עמנואל בוליק חושב לרגע ועונה: "אתה יודע, אני מרגיש משהו משונה. כאילו אני על סף ההבנה של משהו חשוב, משהו גדול… יכול להיות שכבר שמעתי אותך אומר את זה?" הוא מסתכל על גודו ומחקה את הבעת הפנים הנדהמת שראה על פניהם של מאות מטופלים כאשר הם מגיעים לסף ההבנה. שניהם מסתכלים זה בזה ומתפוצצים מצחוק.
כשגודו יוצא מהחדר הוא לוחש כמה מילים, כאילו לעצמו: "מחיקת זיכרון למטופל ארבע אחת אפס".