דחלילים אביגיל גדרון

בחצר גדולה של בית כפרי עמדו זקופים עשרות דחלילים בגדלים שונים, לבושים בגדי יוטה צבעוניים וכובעי קש. הדחלילים הססגוניים ניטעו עמוק באדמה בין עצי-פרי ובין פרחים. אלו משכו אליהם פרפרים, חרקים וציפורים, שהתרגלו למראה האנושי הדומם.
נחום, אלמן בן-שבעים, התחבר לדחלילים שיצר באהבה משך ארבעים שנה מאז עלייתו ארצה, כשהתיישב בכפר עם אשתו. ילדי הכפר השתעשעו בין הדחלילים ונחום נתן להם מהפירות שגדלו בחצרו.
היחיד שלא היה מאושר מהדחלילים היה השכן, חיים, בן-השמונים, שביתו היה צמוד לצדה האחורי של חצר הדחלילים. תלונותיו המשונות על הדחלילים המפריעים לשלוותו נענו בזלזול- "חולה- רוח".
נחום לא ידע שבכל יום שעובר, הדחלילים הצבעוניים מקבלים ארשת אנושית. לפתע, הוא תהה וראה בדמיונו את הדחליל הפצוע בתקיפות אנושית- "החזר לי את כל מה שנשבר לי- את כל אברי…"
מאוחר יותר נחום לא רצה להאמין למראה המוזר, ותירץ בליבו שמחלתו גורמת לו להזיות.
בחורף סוער אחד הרוח והגשם לא פסקו במשך ימים רצופים. כובעי- קש התעופפו מראשי הדחלילים, ובגדי היוטה ספגו רטיבות וקבלו מראה קודר. כמעט כל הדחלילים ניצחו את הרוחות ולא משו ממקומם. דחליל אחד בלבד הטה את גופו לאחור בעווית וידו השמאלית נתלשה ממקומה ונסחפה באדמה הבוצית. נחום יצא מביתו החמים אל החצר הקרה והתעלם מהגשם, השלוליות, הבוץ והקור, כשהוא נחוש לתקן את הדחליל הפצוע ולנכש עשבים שוטים בחצר ביתו.
מאוחר באותו הלילה נדדה שנתו של נחום, הוא החל להתעטש ולהשתעל. נחום לקח תרופה לצינון ונרדם. בבוקר הוא קדח, לא יכול היה לקום, אבריו כאבו מאד וצווארו היה נוקשה. הוא נזכר בבתו רחל, השוהה כעת עם משפחתה באמריקה והצטער שבתו, חתנו ונכדיו ציפורי ועומרי אינם בקרבתו. למרות מצבו הקשה שמנע ממנו לקום הוא רצה להאמין, שאם ימשיך לשכב עוד מספר שעות ללא תנועה, הוא יקום ויהיה בריא וחזק כבעבר.
הרוח המשיכה להכות בקולה. נחום היה צמא ורעב, אבל יותר מכל רצה לקום מרבצו ולבדוק את מצב דחליליו האהובים, אך כל ניסיון להזיז את ראשו לא צלח. למרות תחושות הרעב הצמא שגברו נחום נשאר במיטה. גופו רעד מקור, הוא כיסה עצמו בשמיכות רבות. לאחר מספר שעות הוא החליט להזמין את רופא המשפחה. בזהירות ניסה לקום מהמיטה, ניסה ובחצי הדרך נכנע , נפל חזרה לחיק מיטתו החמה. שעה קלה לאחר מכן הצליח נחום בכוחות אחרונים לקום ממיטתו, אך במקום לסור מיידית אל הטלפון ולהזמין את הרופא, הוא ניגש לחלון להציץ לשלום דחליליו.
שמו שמיים! נחום לא ראה את דחליליו עומדים זקופים כבעבר. הוא שפשף את עיניו והסתכל שוב.
בעמדו אל מול החלון, שמע נקישה על דלתו. הוא ענה בקול חנוק:"מי זה?". הנקישות גברו וקולו של שכנו חיים נשמע: "נחום, תפתח, נחום, תפתח! "תציל אותם! קר להם! צא מהמיטה! הגשם והרוח חשפו אותם"… תברח, הם תפשו אותי, אני לא נושם ,הצילו!
נחום המתין דקה ארוכה ליד החלון ושם פעמיו בכבדות אל הדלת. כשפתח את הדלת, חיים כבר לא היה שם. נחום שמח שחיים לא היה שם. בשארית כוחותיו חזר בשמחה למיטה ופלט: "מה המשוגע הזה רוצה ממני ביום סגרירי שכזה? טוב שלא היה שם, מי צריך אותו". נחום שכח בינתיים את כוונתו להזמין רופא.
הגשם המשיך לרדת. נחום לא מצא מנוחה נכונה לגופו צווארו כאב. הוא מישש את גרונו וחש צריבה בגב לשונו. נחום התיישב על המיטה והחל להרהר בשכנו חיים. הוא נזכר ביחסו לחיים במשך שנים רבות, חשב על היותו של חיים מסכן, ערירי ורדוף סיוטים כניצול שואה ,וכנלעג על ידי אנשי-הכפר.
נחום הבטיח לעצמו שלאחר החלמתו, יבקר את שכנו תכופות, ישמע על מצוקתו ועל רתיעתו ההיסטרית מדחליליו. "יתכן" -חשב- "שהדחלילים הזכירו לו מראות אימה מהשואה, אולי מראות של קרבנות, שקפאו בחוצות מרעב, ושנשארו במותם כדחלילים בלויי סחבות".
מחשבותיו של נחום העיקו ודמעות נשרו על מצעיו, כשחש פתאום עצמו עלוב במיטתו. הוא הרהר על עיסוקו בבניית הדחלילים הדוממים שלו והבין בפעם הראשונה, שהדחלילים הדחיקו אולי את בדידותו אך הם לא יושיעו אותו ברגעי אמת. הוא חשש שהוא לא יחזור להיות חזק ובריא כבעבר. הוא נזכר שמעולם לא נזקק לעזרת אחרים, ושכל אנשי הכפר הכירוהו כאדם חסון וחזק, שיכול לדאוג לעצמו בכל מצב. המחשבות ייגעו את גופו ואת רוחו. לפני שנרדם החליט שמחר יזמין רופא , וכשיחלים, אולי ייפרד מדחליליו הנראים ממיטתו כבר לא משמחים.
יום שבת בבוקר. עננים שחורים התפזרו מעט והשמש הציצה בעדם. עברו על נחום ארבעה ימים של שכיבה רצופת סבל ורעב. הוא התעורר לאחר מספר שעות שינה, חש צחנה מסביבו, מישש את בגדיו ואת מצעיו הספוגים שתן וזיעה, וכבש בכלימה את פניו בכרית. הוא שמח שאין איש בקרבתו.
הוא שמע שוב נקישות על הדלת וזיהה את קולו של הילד בן העשר, שאהב לבוא עם חבריו אל חצרו ולהתענג בדחליליו. הילד צעק מעבר לדלת: "נחום, אין כבר גשם, ראיתי את חיים שוכב על הבוץ ולא זז ממקומו."
דברי הילד נקלטו היטב באוזניו. הוא זינק ממיטתו אל הדלת ,כשגופו מאובן. הילד הוביל אותו אל פתחו של חצר שכנו. חיים היה שרוע בעווית על האדמה הבוצית ליד פתח ביתו.
נחום הביט בצער על פניו של שכנו. הוא דמיין את חיים שזעק לו מאחורי הדלת: הוא כנראה רץ אליו כשחש כאב עז בלבו. כשלא נענה, רץ אל ביתו, אך לבו הכריעו והפילו על הבוץ. נחום נזכר ברגש השמחה שלו, כשחיים הפסיק את נקישותיו על דלתו. חרטה חנקה את גרונו. מראה שכנו בעווית של פחד גרמה לו תחושת בחילה, עד כי הקיא ליד גופו של חיים ונפל מעולף לידו. בנפילתו נחבטה רגלו השמאלית על מוט ברזל והוא הספיק לחוש תזוזה של עצם ממקומה.
נחום התעורר מעלפונו, פקח את עיניו והבחין בדמויות מוכרות העומדות מסביבו בסקרנות. הוא זיהה את רופאו ואת שכניו. מחמת הבושה על מראהו על הבוץ הוא ניסה לקום, אך אבריו לא נענו לו. הוא עצם עיניו ולא העז להביט שוב בפניו של חיים המשוקעים בבוץ. את צפירת האמבולנס הוא שמע בתחושה של קהות חושים והוא הפקיר את גופו לטלטלות האלונקה.
נחום פקח עיניו , ולא זכר את הזמן שחלף. הוא הבחין בצינור מחובר לזרועו, בברכו השמאלית החבושה בסד והקשורה אל קצה המיטה. רופא עמד מולו בפנים חמורות ואמר לו: "נחום, אובחנה אצלך דלקת ריאות חמורה בעקבות שפעת ודלקת בגרון. יש לך עדיין חום גבוה מאד, ואתה מטופל בתרופות אנטיביוטיות משולבות. בברך השמאלית אובחן שבר. אם המצב לא ישתנה בעוד יום והחום לא ירד, אנסה סוגים נוספים של תרופות". נחום שאל חלושות על מצבו של חיים, והרופא ענה שככל הידוע לו על המקרה הטראגי, הישיש נפטר מהתקף לב. נחום הקשה :"מה שלום הדחלילים שלי?" – הרופא חשב כי מצבו מחמיר שוב.
קבוצת רופאים נוספת נכנסה לחדר והקיפה את מיטתו. נחום עצם עיניו והקשיב לדברי הרופא המופנה לעמיתיו: "אם לא יחול שינוי דרסטי במצבו של החולה, תחול קריסת מערכות. היום נערוך לו בדיקות נוספות. בינתיים צריך להגדיל את כמות האנטיביוטיקה כדי להלחם בדלקת הריאות".
נחום הבין לראשונה, שחלה במחלה קשה, ושאין זה רק צינון של חורף שהיה רגיל להחלים ממנו במהירות. הוא קלט בתודעתו שברכו השבורה תמנע ממנו להמשיך ולעבד את גנו בעתיד. חייו נראו בעיניו כחסרי תכלית פתאום, והוא לא רצה יותר להיאבק על בריאותו בגבורה כבעבר. הרהוריו נדדו לגורלו של שכנו חיים. הוא דמיין שוב את הרגע שחיים זעק אליו, את ריצתו הנואשת אל ביתו, כשהוא אוחז בחזהו, ואת השתנקות נשימתו לפני שקרס וצנח על הבוץ. נחום חשב על הקללות שאולי הוא הספיק לקלל אותו בגשם הסוחף, כשהוא לא פתח לו את הדלת. מחשבותיו על חיים כווצו את לבו וכל מכאוביו הגופניים נדחקו אט-אט מתודעתו כמעין תרדמת. הוא החליט להפקיר את עצמו לחסדי הרופאים, וזיכרונות העבר הנעימים התחלפו במראות קהים.
נחום ראה בעיני רוחו את בתו רחל כשהיתה קטנה משחקת בבובות ליד הבית בדיוק במקום שעמדו הדחלילים. הוא שמע את צחוקה וזכר את ריחה הנעים כשהיתה קופצת ומחבקת אותו. לו היתה כאן כעת.
ימים חלפו. הטיפולים האינטנסיביים לא הכניעו את דלקת הריאות. החלה קריסת מערכות, ונחום חובר למכשיר הנשמה. מדי פעם הוא פקח עיניו והביט במבט אטום על סביבותיו. מחשבותיו במעט הרגעים הצלולים שהיו לו, נעו לסירוגין על שכנו חיים, על דחליליו שגרמו לטרופו, על אשתו האהובה שלא הספיק לאהוב אותה, ועל בתו היחידה רחל והרחוקה. הכרתו הלכה ודעכה וההזיות השתלטו על מוחו . מבטיו שוטטו על התקרה וצלליה והוא חדל להגיב לסביבתו.
באחת הזיות שפקדו את נחום הוא צלל לתקופת ילדותו ונזכר באירוע כשהיה בן עשר: חג פורים וכולם באו לבית-הספר בתחפושות מצחיקות, ורק נחום היה מחופש לדלעת ענקית שעל בטנה השמנה צייר דמות שד. הוא התקשה ללכת וכל הילדים לעגו לו וטפחו על "הדלעת". הילדים ראו את השד, נבהלו וכעסו על נחום, ופוצצו לו את הדלעת… נחום פרץ בבכי מר וקרעי הדלעת היו תלושים ונשרכו אחריו.
איכר חבר משפחה שמע על האירוע ומיהר להביא לבית הספר דלעת אמתית כדי לשמח את נחום הילד וחבריו.
נחום קדח!
יום אחד שמע נחום המולה זרה לאזנו. הוא פקח עיניו במאמץ והבחין באיש ובאשה צעירים הגוחנים אליו וזיהה את הוריו של הילד בן העשר. נרגש הוא רצה להביע משהו, אך אף הגה לא יצא מפיו. האם קרבה את פיה לאוזנו ואמרה:"הבן שלנו, רוני, שלח לך ציור וברכה שתהיה בריא. רוני וכל החברים שלו הרימו את כל הדחלילים שנפלו בזמן הגשם ותיקנו את כל השבורים. כל זה כדי שתשמח, כשתבוא הביתה".
ההתרגשות התחלפה מיד בעוויתות, בנשימות קטועות ובמבט עצור חמה. הורי הילד נסוגו בבהלה. האשה לא הבינה מה בדבריה המשמחים גרם לתגובת העווית. היא תלתה את ציורו של בנה המתאר את גנו ודחליליו של נחום מול מיטתו ועזבה את החדר עם בעלה..
בדרכם החוצה העיר בעלה: "שמתי לב שהעווית החלה מיד, כשאמרת את המילה: "דחלילים". אני באמת לא מבין מדוע התגובה שלו היתה כל-כך קשה…"
כעבור יומיים הרופא שם לב לעיניו של נחום הבוחנות ללא הפסק את ציורו של הילד, לחיוך שפשט בפניו ולגופו שהתרומם קמעא לתנוחת ישיבה.
הרופא קיווה לנס.