רסיסים מאת שי גרינברג

עדי בן 17.
הוא מתנשם ומתנשף. הוא נמצא בפינה של סמטה היוצאת מרחוב החיצים. פעם היה לרחוב הזה שם אחר. כעת יש לו שם שנועד להזהיר אנשים לבל יתקרבו אליו. עדי מנופף בידו אל מחוץ למחסה וצליל הירי לא מאחר להגיע. לעזאזל, הוא חושב. בויקי היה כתוב שהלילה בטוח יחסית בחיצים. אולי מישהו ביצע שם עריכה יצירתית.
הוא מוציא את הטלפון ונכנס לשיירספייס. הפלא ופלא, אייקון של רובה צלפים ממוקם בהמשך הרחוב. זה היה יכול להיות מישהו אחר, אבל בסבירות גבוהה זה היה היורה. הם טובים מספיק כדי להרגיש בטוחים בלחשוף את עצמם, וזה רק הופך אותם למאיימים יותר.
עדי לוחץ על רובה הצלפים ועל כפתור ההודעה.
"אני עושה משלוח. תן לי לעבור ו-20 ש"ח שלך עם ביצוע העסקה."
"20 ש"ח שלי עכשיו, או שאתה פגר, בין אם אתה יוצא מהסמטה או נשאר בה לנצח."
"ואז תתן לי לעבור?"
"נחשוב עליך."
בחוסר רצון, עדי לוחץ על כפתור העברת הכספים, ומאשר את הסכום.
"קיבלת את החיים שלך. עכשיו תן לי עוד עשרים ותוכל לעבור."
עדי פולט רצף קללות שלמד במוסד לעבריינים צעירים. מקום נחמד, בסך הכל, הוא נזכר בערגה. מקום צפוי. משהו נראה מגוחך בזה שלפני שלוש שנים הייתה משמעות למונח "עבריינים".
אחרי שעדי מסיים להוציא את הזעם שלו, הוא חושב לרגע.
"תקבל אותם עם ביצוע העסקה. אתה עושה את זה בשביל הכסף. יש את מי שיתפסו אותי ברחוב בלי אשראי ויהרגו אותי במקום."
"זו הנחה שאתה עושה לגבי. בהצלחה עם זה."
זה הזמן, עדי חושב. עוד ארבע פניות. ארבע פניות זה לא הרבה. אבל הוא חייב לצאת עכשיו, או שיהיה רע מאוד.
הוא יוצא מהפינה אל הרחוב ושועט קדימה. יש מחסות ארעיים, אבל באתר אמרו לא לסמוך עליהם. הוא מקווה שזו לפחות עצה מועילה. הוא נעשה מודע לשיער הארוך שלו בשעה שזה טופח על צווארו. חסרון, אבל סוג של הפגנת ביטחון עצמי. או זה לפחות הסיפור שהוא מספר לעצמו.
עוד שלוש פניות. עדי רואה פלאש לוע מאחד החלונות ושומע ירייה. זה לא היה בכיוון שלו. לא מן הנמנע שיש עוד יורים. אולי הסחטן החליט לעזור לו. אולי לא. עדיף לא להניח. הוא רואה ילד עומד בפינת הסמטה בשעה שהוא חולף על פניה. אולי זו בבואה שלו, הוא תוהה לעצמו. אולי זו מחשבה פילוסופית מדי בשעה שיורים עלייך, עצמו עונה לו.
עוד שתי פניות. היריות מתפתחות למלחמה ברקע. בתרחיש האופטימי הוא ישרוד את הרחוב והסחטן ימות. עדיף לא לפנטז.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"והמספר הנוסף הוא: אחת!"
עדי בן שלושים. הוא בוהה במסך הטלוויזיה בחוסר אמון מלווה בבחילה קלה בשעה שלידו נשמעת צעקת שמחה.
"יווווו! עדיייי! אני בשוק!"
היא נושקת לו על הלחי בהתרגשות, ואז חוזרת לכסות את פיה בשתי ידיה.
"טוב, דבר ראשון, אני מזמינה כרטיסים לתאילנד, כן?"
עדי מסנן משהו על העבודה שלה.
"לעזאזל עם העבודה שלי! נראה לך שאני הולכת להמשיך בעבודה המזופתת הזו? נראה לך שאתה הולך להמשיך ב… עדי?"
"יצאתי להסתפר!" הוא צועק מהמדרגות.
"אבל אתה אף פעם לא…"
עדי כבר מחוץ לבית. הוא לא באמת הולך להסתפר, וגם לא בדיוק יודע לאן הוא הולך. הוא חוצה שלושה מעברי חציה, בכולם לא נאלץ להמתין לרמזור.
הוא ניגש למסעדה הראשונה שהוא רואה ברחוב הראשי. זה מקום שבדרך כלל דורש הזמנה מראש, אבל בדיוק מתפנה להם כסא אחד ליד הבר. הוא לא מסתכל בתפריט ומחכה בעצבנות מסוימת שהברמן יתפנה אליו. עדי שואל. יש להם קוקה קולה. אין פפסי.
הוא יוצא מהמסעדה ומרגיש מטושטש. הוא מרים את ידו במטרה לאחוז בעמוד שהיה ליד, אבל לפני שהוא מספיק, מונית חורקת בפתאומיות לידו.
"לאן אתה צריך?" שואל נהג המונית, גבר בשנות החמישים לחייו עם חיוך רחב.
כשהחיים מביאים לך לימונים, עדי חושב, תנסה לבדוק כמה עוד מהם יש על העץ . "רק תפעיל מונה וסע."
"אין בעיה. רודפים אחרייך או משהו?"
"סוג של." עונה עדי בזמן שהוא נכנס לרכב. עדי מחליט לא מבזבז זמן בלתהות למה עוד הנהג הזה יסכים.
"קח ימינה בצומת הבא ושמאלה בזה שלאחריו. למעשה, קח ימינה ושמאלה לסירוגין מעכשיו."
"הכסף שלך, איש."
אני יודע, חושב עדי במרירות.
הנהג נראה מסוקרן. שאל אותי משהו, חושב עדי. לבסוף הוא שואל.
"אפשר לשאול במה עובד אדוני?"
"אני אענה לך על השאלה הזו, אבל איכפת לך קודם לומר לי למה אתה שואל?"
"ובכן, זה צריך להיות די רווחי בהתחשב במספר שמופיע במונה. זה, או שאתה קצת קוקו, איך אומרים."
"הדבר השני. אני סטטיסטיקאי."
"אה. מינה צמח כזה?"
"לא, לא מהסוג של מינה צמח. שום דבר מיוחד כזה. למעשה, אני חוקר דברים שאינם מיוחדים."
"לדוגמא?"
"אני לא מיוחד. אתה לא מיוחד. אנחנו חלק מתופעות גדולות יותר, ואני מנסה לזהות אם הן קונסיסטנטיות או להפריך אותן."
הדברים הללו לא נועמים לאוזניי הנהג.
"אתה יודע מה, נראה לי שנעצור כאן, אחרי הפניה שמאלה."
זו התוצאה שעדי חיפש. חיוך קל מתפשט על פניו, ואז הוא רואה מה מחכה להם לאחר הפניה שמאלה.
עדי אוחז בהגה ומסיט אותו בחוזקה ימינה.
"מה אתה חושב שאתה עושה? תפסיק – "
עדי בת 25. הוא יוצא אל המרפסת ומדליק סיגר. מאחוריה באים נועם ומחבקים אותה, ושואלים:
– החלטנו להמשיך?
"אלו הגופות שלכן. אתן תחליטו."
– בחיינו. אנחנו לא מביאות ילד לעולם הזה ביחיד.
"אני לא מבין אתכן. אתן יודעות שאתן יכולות לעשות את זה."
– זו הנחה שאתה עושה לגבינו. אבל זה לא יהיה כיף בלעדינו.
"אני מניח שתרצו שאני יפסיק עם ההרגל הזה," עדי מחווה אל הסיגר שבידה.
"קודם נפסיק להשתמש בי' בפעלים בעתיד בגוף ראשון. אחר כך נוכל לדבר על דברים פחות חשובים כמו בריאות."
עדי מועכת את הסיגר ומסתובבת. הוא נושק לנועם נשיקה עדינה, ואז חוזר להישען על המרפסת, שקוע במחשבות. היד שהחזיקה את הסיגר עוברת לסלסל את השיער הארוך שלה.
– אולי אני אעשה משהו עם השיער?
"עדי, אנחנו אף פעם לא עושות משהו עם השיער, לא משנה כמה פעמים נגיד שאנחנו מתכוונות לעשות את זה."
עדי נאנח.
– יש לכן לפעמים הרגשה כזו שהכל מבולבל? שאיפשהוא, מתישהו, המראה התנפצה לרסיסים, וכולם לא מתנהגים באופן שהם אמורים להתנהג מאז?
"לא יודעות. אנחנו רק יודעות שכשאנחנו ביחד, הכל נראה לנו נכון."
– אתן קלישאות, אמרתי לכן את זה פעם?
"קלישאות מהלכות, אפילו."
נועם משתחלים בין עדי למרפסת, ומנשקים אותה בלהט. ואז, בזווית העין, עדי רואה את הילד. היא משתחררת מאחיזתם של נועם, ופונה אל הדלת בעודה לובשת נעליים בחיפזון.
"אנחנו שוב עושים את זה?" תוהים נועם.
– מצטער, מצטערת, מצטער!
עדי לא מספיק אפילו להביט אחורה בזמן שהוא רץ ומתנצל.
"לפחות נקנה חמוצים בדרך! ואל נטרוק את…"
נועם עוצמות עינהן ופניהן מתכרכמות בזמן שהדלת נטרקת.
עדי נעצרת בצדו האחד של הכביש, ליד מעבר חציה. הילד עדיין נמצא שם, בצדו השני של הכביש. זה רחוב פנימי יחסית, אבל משום מה כעת אף מכונית לא עוצרת במעבר החציה. מרחוק מתקרבת משאית. משאיות, עדי יודע, הן דרך מצוינת לילדים שמופיעים לפתע להיעלם בשעה שהן חולפות מלפניהם. עדי מסתכלת ימינה ושמאלה, ועושה את הדבר היחיד שהיא יכולה לחשוב עליו.
מונית נעצרת בחריקת בלמים ליד מעבר החציה. מתוכה יוצא גבר זועף בשנות החמישים לחייו.
"תגיד לי, אתה משוגע?"
נועם, שרואים את כל האירוע מהמרפסת, חצי מסכימים וחצי מגחכות לעצמן בהשלמה.
עדי מדדה לצדו השני של הכביש, מרים את הנעל שהייתה שם, ורוכן אל הילד, שהיה שכוב על המדרכה.
"זה בסדר," אומרת עדי, "נראה לי שהילד הזה הוא אני."
עדי בן 9. עדי הגיע מוקדם לבית הספר. אם זה היה תלוי בו, לא היה מגיע בכלל היום. אבל אם כבר להגיע, אז מוקדם. גם ככה אי אפשר לישון. אז הוא העיר את ההורים שתהו מה פתאום הזאטוט החליט להיות אקטיבי, ואז נזכרו. הם אמרו לו שיהיה בסדר, והוא לא האמין, כי הוא ידע שלפעמים מבוגרים אומרים שיהיה בסדר כשלא יהיה בסדר.
עדי בת 25. יהיה בסדר, היא חושבת לעצמה. הכל הולך להיות בסדר. לא עוד עולמות שמתהפכים באמצע החיים. לא עוד סנדוויצ'ים שנפלו על הרצפה שאי אפשר לאכול כבר אחרי שנייה אחת. צריך לעצור את זה. השאלה היא איך עוצרים משהו שאמור לקרות. אם היא תקח את הילד, אז זה לא יקרה במקום ובזמן שבו זה אמור לקרות, אבל אולי זה עדיין יכול לקרות. ומעבר לכך, היא מרגישה קרובה מדי אל הילד מכדי לגרום לו לנזק ממשי. כלומר, מעבר לזה שהיא כבר גרמה לו. אז היא החליטה להחזיר אותו הביתה ולעקוב אחריו.
עדי נמצא לבד, אבל הוא לא יכול להשתחרר מהתחושה שמישהו עוקב אחריו. וזו לא הייתה תחושה טובה בבוקר שכזה. מה שעדי רוצה יותר מכל זה פשוט לעבור את היום המיותר הזה והמשחקים המיותרים שהוא יביא איתו. להיות כבר אחרי. וזה לא משנה מה יקרה אחרי. הוא עומד בכיתה וצופה החוצה דרך החלון. נראה שילדים החלו להגיע לבית הספר. תכף הם יגיעו לכיתה. הוא צריך להתחבא.
עדי מתחילה לתהות אם נועם חושב שהיא מתחבאת ממנו. היא לא חושבת שהיא מתחבאת. מצד שני העולם הפך לאפילו יותר מבלבל מאז שהיא מצאה את הילד. כדי להגיע לבית הספר היא הייתה צריכה לעבור דרך רחוב הקשת בזמן שהתנהל בו קרב יריות, ולאחר מכן לרחף מעל כיכר שכח הכבידה בה היה חלש. ויותר מכך: היא יודעת שיש עוד עדיות. ועדיים. ושגם העולם שלהם נשבר, והם חיים במעין מרדף מתמיד בניסיון לתקן אותו. והיא לא יודעת איך היא יודעת את זה. לנסות להבין מה בדיוק קורה עם נועם בעולם שלה והאם מישהו מהם בהריון, זה מעט יותר מדי בשבילה כרגע. כך שהעולם שלה מורכב. העולם של הילד, למראית עין לפחות, נותר העולם שלו. וזה גם בערך היה העולם שהיא זכרה מהילדות. ולא אותו העולם, בו זמנית. עדיף לא לחשוב על זה. אבל בזמן שהיא מנסה לא לחשוב על זה, היא מאבדת קשר עין עם הילד. היא פולטת רצף קללות שהיא לא זוכרת היכן למדה בזמן שהיא נכנסת לבית הספר. לשומר היא אומרת שהיא האחות הגדולה של עדי. בדיעבד היא מבינה שהיה עדיף לו הייתה אומרת "דודה". היא דומה מדי וקרובה מדי בגילה לאמו של הילד.
עדי נכנס לכיתה שעדיין בבנייה, שנמצאת במבואה המשותפת לה ולכתה שלו. זה לא מקום המסתור האופטימלי, אבל הוא יעבוד. אנשים לא יצפו למצוא אותו שם. בית ספר הוא מקום מאוד מסודר בסך הכל, חושב עדי. מקום צפוי. כלומר, כן, תלמידים מפריעים בשיעור מדי פעם, אבל רובם נכנסים אליו מלכתחילה. משהו בזה נראה לעדי מאוד מוזר. אולי זה סוג המחשבות שגרם להורים שלו להיות בפאניקה תמידית לגביו. רק אתמול הוא הסתובב ברחוב לבדו, ואז הופיעה האשה ההיא, זרקה עליו נעל, ולקחה אותו אליו הביתה אחרי זה. הוא סיפר להורים את הצד שלו של הסיפור, אבל משום מה הם העדיפו להאמין לאשה המבוגרת. אולי כי הוא סוג של בערך ברח מהבית, אבל הייתה לו סיבה טובה לכך.
לאן הוא ברח, עדי שואלת את עצמה בזמן שהיא מסתכלת סביב בכיתה. ילד נכנס פנימה, ג'ינג'י עם חיוך ממזרי. זה לא עדי. היא מבינה בדיוק מה עדי רוצה לעשות. היא פשוט צריכה להיות שם ברגע שזה קורה. הדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות זה להישאר בכתה. כל עוד לא ישאלו אותה יותר מדי שאלות.
"גברת, את קצת מבוגרת מדי בשביל הכתה הזו, את לא חושבת?" מציק הג'ינג'י.
"אתה קצת צעיר מדי בשביל להתעסק איתי, אתה לא חושב?"
"אני פשוט לא מבין מה מביא אותך בחזרה לבית ספר. ברגע שאני יכול, אני יוצא מהמקום המזופת הז…"
"נועם?" שואלת עדי למראה האיש שנכנס באותו הרגע בדלת.
"עדי?"
"מה אתה עושה כאן?"
"מה את עושה כאן?"
"סוגרת פערים. בוחנת את מערכת החינוך לקראת שילוב ילדינו בה בעתיד. מה אתה רוצה ממני?"
"אני רוצה לראות אותך."
"ראית. אפשר להמשיך את זה אחר כך?"
"לא, כלומר, אני רוצה לראות אותך בבית. לא היית מאז אתמול. את נראית זוועה."
"תודה, אתה מתוק עם המילים היום. אני אודיע לך כשאני אצטרך שתציל אותי מעצמי."
"סבבה. אבל מה איתי?"
"אתה – מה?"
"לא מגיע לי זמן איתך? או לפחות הסבר?"
הג'ינג'י נראה מרוצה ממהלך העניינים הזה. עדי משתיקה אותו במבטה.
"זה לגבי הילד."
"הילד?" ואז – "אנחנו בהר… כלומר, את בהריון?"
"לא, אהבל. לפחות, אני לא חושבת. הילד עם הנעל. הוא עומד לעשות משהו שהוא לא אמור לעשות ויכול לגרום לי, ולעוד אנשים, לרע."
נועם מקמט את מצחו. הוא מחליט לחבק אותה. היא מחליטה לחבק אותו בחזרה.
"תגידי, רע לך עכשיו?"
"מה זאת אומרת?"
"האם רע לך עכשיו. ברגע זה. במצב הזה בחיים."
"יחסית למצבים אחרים בחיים לא כזה רע, אני מניחה. אבל בסך הכל החיים שלי לא דבש. אתה יודע את זה."
"ואחרי שתעצרי את הילד ההוא מלעשות את מה שהוא לא אמור לעשות, יהיה בסדר?"
עדי חושבת על כך לרגע.
"אני לא באמת יודעת שיהיה בסדר. אבל אני רק יכולה לקוות."
"אוקיי. את תעשי את מה שאת אמורה לעשות. אני אחכה לך בבית. השומר שם כבר עין עליי כשאמרתי שאני אח של אחד הילדים כאן, זה לא יכול להיגמר טוב."
עדי פורצת בצחוק.
"לך, לך כבר." היא דוחפת אותו ממנה, והוא יוצא, רק כדי להציץ חזרה פנימה.
"ואל תשכחי את החמוצים."
הג'ינג'י מתיישב ליד השולחן ומסנן משהו על כך שמבוגרים הם מוזרים.
עדי נאנחת בזמן שהכתה מתמלאת. היא חושבת על הדייט עם נועם שבו הם נסעו באקראי ברחבי תל אביב, או על הפעם שנועם גרם לבעלי המסעדה שליד הרחוב שלהם לחשוב שהוא מבקר מסעדות. או על הפלאפל הממש טעים שהיא אכלה פעם שגרם לה לכאב בטן. והיא יודעת בדיוק מה היא לא אמורה לעשות.
עדי בדיוק עומד לצאת ממקום המסתור שלו, כשהוא רואה את האשה של הנעל עוברת במבואה. נראה לרגע שהיא מסתכלת ישירות עליו, ונשימתו נעצרת. לבסוף היא ממשיכה בדרכה ויוצאת מצדה השני של המבואה. הוא נושם לרווחה. יותר אני לא מסתפר, הוא מבטיח לעצמו. עדי יוצא אל המבואה, פותח את דלת הכתה שלו, וצועק את הצעקה שאותה חיכה לצעוק מאז אתמול.
"בלי חוקים ו