שמש חביבה של יום חדש הפציעה בקצה האופק. העננים ריחפו להם בשמיים כמו דגי ענק בים כחול ורחב ידיים, כאשר הרוח הקלה מניעה אותם כמו נווט רב ניסיון אל עבר האינסוף. על האדמה, עדיין צוננת מהלילה הקודם, פרחים בשלל צבעים ועצים מניבי פירות צמחו פרא, ושדות ירוקים נעו כגוף אחד על פי רצונותיה של הרוח. נחלי מים צלולים זרמו והתפצלו לכל כיוון, משקפים תמונה יפהפיה של קרני שמש, של שמים כחולים ושל עצים סמוכים הרוכנים מעליהם. קולותיהן של חיות בר נישאו באוויר היוצא מתוך היערות וציוצי ציפורים ממעל, נשמעים למרחק.
ועל כל אלה גברו קולות הילדים.
שמונה ימים עברו מאז הפלא הגדול, היום שבו הפכו כל בני-האדם לילדים.
דברים רבים התרחשו באותו יום, מופלאים ונסתרים, ללא ספק, אבל אלה סיפורים לזמן אחר.
השעה הייתה שעת בוקר. השמש, כאמור, זרחה לה מעט מעל ההרים הרחוקים. סמוך ליער נרחב, קבוצה של כמאה ילדים התעוררה ליום חדש.
"בוקר טוב!" קראה ילדה בשם איב והעירה את אחרוני המנמנמים. היא סידרה את שיערה הזהוב בקפדנות.
"איב, לכאן!" קרא לעברה קול מתוך היער. בעל הקול, ילד שחור שיער העונה לשם דין, היה בעיצומו של טיפוס מרשים על אחד העצים הגבוהים. איב נופפה לו לשלום והחלה לנתר לקראתו בעליזות. היא דילגה מעל ילד אחר, רייס שמו, שעדיין שכב בעייפות על העשב הנעים. לאחר כמה רגעים הוא החליט לקום על רגליו ולהתחיל את היום, לא ייתכן הרי שיום נפלא שכזה יתבזבז על שינה. הוא זינק ממקומו, קפץ כמה וכמה פעמים באוויר ופצח בריצה מהירה.
"שלום ורד!" הוא קרא כשחלף על פניה של ורד האדמונית "שלום ז'יל, שלום ריקון!"
כך קרא לכל אחד ואחד בעת ריצתו. כולם השיבו לו שלום במילים או בהינף יד, חלקם אף הצטרפו אליו בריצתו. הם התרוצצו אל מול שורת העצים הראשונה של היער, שם עמד ילד נוסף. שיערו היה כצבע הענפים שמעליו ועיניי הענבר שלו סרקו את הצמחייה שמסביבו.
"מלכי!" קרא לעברו דין מאחד הענפים, מצביע צפונה "מצאתי עוד אחד, בכיוון ההוא!"
מלכי נופף לו בידו כסימן ששמע והבין "טוב מאוד!"
עיניו מצאו את הדבר שהצביע עליו דין – זה היה עץ פרי גדול ומזמין.
"סארי, מיצ'ה, מצאנו עוד אחד" אמר לעבר ילד וילדה שהיו בקרבתו "רוצים ללכת ולבדוק אותו?"
השניים הנהנו מיד ופצחו בריצה לעבר אותו עץ.
"מי שמגיע ראשון מנצח!" קראה סארי והגבירה את קצב ריצתה. מיצ'ה לא נשאר הרבה מאחור. מעליהם, על ענף גדול, נאבק דין בפרי עגלגל שסרב להתנתק מהעץ. לאחר מאמץ מאתגר הוא הצליח להביס אותו. הפרי נראה עסיסי מכדי להתעלם ממנו ולכן הוא נעץ בו את שיניו ללא היסוס.
"איזה פרי זה?" צעקה איב, שני ענפים מתחתיו. היא נשאה את עיניה לפרי שבידיו.
"יו יודע, אבל הוא בבש טאים" מלמל דין בפה מלא "מוכדה?" שאל לאחר מכן. איב הנהנה. דין החזיק בפרי הנגוס והפיל אותו ישירות לידיה. איב חטפה נתח נוסף ממנו עוד לפני שהצליחה לאחוז בו כראוי. מעדן פלאים, חשבה לעצמה בעוד הפרי מתרסק בין שיניה, זה גם יהיה שמו החדש.
"תביא את כולם!" הכריזה. דין הנהן והמשיך לטפס מעלה.
"אני מוכן, איב" אמר מלכי מלמטה.
"הנה זה בא!" קראה איב ושמטה את הפרי מידיה. מלכי הושיט את ידיו ותפס אותו. הוא הביט בשני סימני השיניים שעל הפרי והריח את ריחו הטוב – הם מצאו אוצר, ללא ספק. הוא נגס בפרי והתענג על טעמו, אך מיד הבחין ברייס מתקדם לכיוונו בריצה. מלכי לעס מהר ככל שיכל, בלע את חתיכת הפרי שבפיו – מהר מדי – השתעל כמה פעמים והושיט את הפרי בדיוק בזמן לידיו של רייס.
"תביא למי שנמצא בנחל" מלמל, משתדל לא להשתעל שוב.
רייס הנהן לעברו והמשיך בריצתו כאשר השלל בין ידיו. הוא בחן את הפרי הגדול בעיניים סקרניות והתלבט האם לדחוף את פניו לתוכו או לא.
"רייס!" קראה לעברו ילדה בשם אוליביה "מה הבאת לנו?"
רייס חשב כל כך עמוק שהוא כמעט לא הבחין בכך שהגיע לנחל. מספר ילדים וילדות בילו את שעת הבוקר שלהם בתוכו ונהנו ממימיו הצוננים. המים היו רדודים לכל רוחבו של הנחל והילדים התרוצצו בין שתי גדותיו, מתיזים מים בצעדיהם המגושמים ונהנים מכל רגע. רייס, בשומעו את המולת המים מרחוק, אפילו חשב להפסיק את ריצתו ולהצטרף אליהם, והוא אכן גמר בלבו לעשות זאת במוקדם או במאוחר. אוליביה המשיכה לנופף לעברו ולצפות לבואו, או לבואו של הפרי שבידיו. בטרם ראתה אותו, היא הייתה בעיצומו של מרדף אחרי דגיג זריז תנועה, מנצלת היטב את צלילותם של המים כדי לעקוב אחר תנועותיו. המרדף כשל, כמובן, אך ההנאה מילאה את לבה בכל צעד. היא כבר מזמן הניחה לבגדיה להירטב.
"אני לא יודע איך קוראים לפרי הזה" השיב רייס לשאלתה של אוליביה "אבל הוא מריח נהדר". הוא עצר בשפת הנחל והניף את הפרי הנגוס באוויר הישר לידיה של הילדה.
"אממ, נפלא!" הריעה אוליביה בזמן שמילאה את פיה בפרי.
הילדים שבנחל הבחינו בהגעתו של רייס עם קריאתה של אוליביה. אף-אחד מהם לא נשאר אדיש למראה הפרי המסתורי.
"גם אני רוצה!" הכריז ילד זהוב שיער.
"תביא לי אחריך, ורטי!" אמרה ילדה בעלת קוקיות בשם אן. אוליביה הושיטה את הפרי לידיים הראשונות שהושטו לעברה וכך עשו כל אחד ואחת שקיבלו את חלקם.
"יש עוד מאלה?" שאל ילד המכונה בפי כולם יערון. הוא היה ספוג כולו מים.
"בטח" השיב רייס "ארוץ ואביא עוד"
"מזל שזה אתה, רייס" החמיאה לו אוליביה "אתה רץ הכי מהר"
"נכון" השיב לה רייס בחיוך. זאת הייתה המחמאה הכי גדולה שהוא קיבל. הוא מיד פנה משם והחל לרוץ חזרה לעבר העצים. רגליו נעו במהירות ובקלילות ומדי פעם אף ניתרו באוויר מעל אבנים גדולות שהיו בדרך. רייס אהב להפעיל את רגליו בריצה.
בליל אמש, כאשר היה שקוע בשינה עמוקה, חלם רייס חלום.
— תשעה ימים אל תוך העבר היו השמים אפורים והשמש לא נראתה למשך כל היום. אור קלוש חדר בקושי לתוך החדר שבו הוא ישב. זה היה חדר משעמם למדי, חסר חן, ונראה כאילו כל הצבעים ברחו ממנו יחד אם אור השמש. אבל לא הייתה לו ברירה, זאת לא הייתה ההחלטה שלו לבלות שם את אחר הצהריים.
לפתע הדלת נפתחה ואדם נכנס לחדר. הוא היה גבוה, ממושקף ובעל חלוק לבן. משעמם למדי, אכן.
"איך אתה מרגיש, רייס?" שאל האדם הגבוה.
רייס המשיך לשבת בדממה למשך כמה שניות.
"היו לי ימים טובים יותר" ענה בשקט. האדם שמולו השמיע קול הזדהות והתיישב על הכיסא ליד רייס.
"ובכן, מהי החלטתך?"
שוב דממה ממושכת.
"אני מעוניין להתקדם בתהליך" השיב רייס לבסוף.
"הבנתי" אמר האדם. הוא הוציא פנקס קטן מכיס חלוקו והחל לרשום בו.
"כמה זמן זה יימשך?"
"כפי שאמרתי לך בפגישתנו הקודמת, זהו תהליך ארוך, וכמובן, גם לא פשוט" הסביר האדם "אני שמח לשמוע שאתה מעוניין להמשיך בתהליך השיקום, אך אני רק רוצה להזכיר ולהבהיר שוב – אנחנו לא מחוללי ניסים, רייס. אנחנו נמשיך לבדוק את ההתקדמות שלך במהלך החודשים הבאים ונקווה לטוב. אך עם זאת –" הוא פסק מדיבורו לכמה רגעים "אני ממליץ לך מנסיוני להתחיל לתכנן את חייך מחדש"
רייס השפיל את מבטו והנהן. הוא כבר ידע את זה. ידיו נחו על שני הגלגלים הגדולים שהיו מחוברים לכיסאו והוא החל למשוך אותם קדימה, לעבר הדלת.
"שאקרא למישהו שיעזור לך להגיע למטה?" שאל האדם.
"אני אסתדר, תודה" מלמל רייס בחוסר רצון. הוא התקדם על כיסאו במסדרון הארוך, מבטו ספר את המשבצות על הרצפה מבלי לשים לב. כאשר יצא מהבניין, עיניו נישאו מעלה, לראשונה מזה כמה דקות, לעבר השמים האפורים. מחשבותיו נדדו מעבר למחשבה שייתכן ולא יוכל להשתמש ברגליו שוב. עיניו הביטו הרחק, לעבר העתיד —
רייס האיץ את קצב ריצתו, מתרחק מהנחל ומתקרב במהירות לשורת העצים של היער. רגליו נעו על הקרקע כאילו נישאו על גבי האוויר – לא קיים דבר בעולם שיכול לעצור אותן מתנועתן. הוא הבחין במלכי עומד ליד אחד העצים ובידיו פירות נוספים. היום יהיה יום טוב, חשב לעצמו.
מיותר לציין שהוא לא זכר את החלום כלל.
"רייס, טוב שבאת" אמר מלכי "תראה מה עוד מצאנו"
הוא הצביע לכיוון איב, שנשאה בידיה משהו לבן ופרוותי. פניה קרנו מאושר צרוף בעודה מלטפת בעדינות את הארנב הקטן. דין עמד לידה, אוחז בכמה עשבים ומנסה להאכיל אותו. הארנב לא התעניין בהם במיוחד.
"דין תפס אותו" אמרה איב בחיוך רחב.
דין החל לצחוק "אמרתי לך, לא תפסתי אותו – הניחי אותו ותראי מה הוא עושה"
איב כרעה והניחה את הארנב על הקרקע בסקרנות. דין זינק לאחור והארנב ניתר לעברו מיד.
"עכשיו את" אמר לאיב. הילדה זהובת השיער עשתה כמוהו וזינקה לאחור. הארנב נטש את דין מאחור וניתר לעברה, מניע את זנבו הקטן והפרוותי לכאן ולכאן בהתלהבות. צחוקה של איב הדהד ברחבי היער.
"לכאן, ארנבי!" קרא מלכי וזינק גם הוא. הארנב לא נשאר אדיש לתנועתו המהירה ומיהר להגיע גם אליו.
קבוצת הילדים ששהתה מחוץ ליער שמעה את קולות הצחוק שעלו מבין העצים. הם הבחינו בחבורת הילדים יוצאים משם בריצה ואחריהם הארנב הקטן, רודף אחרי כל מי שהסית את תשומת לבו בתנועה פתאומית. עד מהרה כולם הצטרפו אליהם. הארנב קיפץ וניתר ושינה את כיוון תנועתו כמו דג במים והילדים רקדו סביבו בשמחה.
לאחר כמה דקות של הנאה אספה אותו איב מהקרקע וחיבקה אותו היטב.
"הריעו לארנב של איב!" קרא ילד בשם גנג'י וכולם הריעו כאחד.
"דין תפס אותו" חזרה ואמרה. היא קיפצה לעברו של דין והעניקה לו חיבוק מתמשך.
"תפסתי אותו בשבילך" אמר דין ברגע של כנות וזאת הייתה האמת לאמיתה. הוא נהנה מאוד בחברתם של כל הילדים, אך יותר מכל הוא נהנה לבלות את זמנו עם איב.
"איפה מצאת אותו?" שאל רייס.
"בתוך היער, אני חושב שיש שם עוד המון" התגאה דין בידע הנרחב שלו.
"המון?!" קפצה איב ותפסה את ידו של דין מיידית "בוא נלך לשם!"
היא משכה את דין אחריה והם רצו אל בין עצי היער, חולפים במרוצתם על פני כמה ילדים שנשאו מעדני-פלאים בידיהם. נגוסים למחצה, כמובן.
"בוא נרוץ לארץ הארנבים" קראה איב בנגינה. היא רצתה מאוד לראות את שאר הארנבים, אבל יותר מכך, היא רצתה ללכת לשם יד ביד עם דין. השניים רצו זה לצד זו, בדיוק כפי שישנו בליל אמש. הם היו בלתי נפרדים וכולם ידעו את זה.
שניהם גם חלמו את אותו החלום.
— תשעה ימים קודם לכן היה דין לבדו. הוא ישב על מפתן ביתו מתחת לשמיים האפורים, מביט מעלה בציפייה למעט אור שמש. אך זה לא בא. מכוניות ואנשים חלפו על פניו בדרך שמולו, אך הוא לא התעניין בהם. מחשבותיו התרכזו בדבר אחד בלבד.
"איב!" קרא לפתע, כשהבחין בדמותה זהובת השיער צועדת לעברו על שפת הכביש.
מבטה של איב נח עליו לרגע קצר ואז פנה הצידה, במבוכה. דין קם לקראתה אך לא ניגש אליה. הוא היסס ולא ידע כיצד לפעול באותו הרגע. איב הרימה את שיערה מעל אוזנה בצורה שאפיינה אותה כל כך, ומחשבותיו של דין קפצו מיד לתקופה שבה היה עושה זאת עבורה.
"דין…" מלמלה איב בקולה העדין, מבטה המשיך לפנות הצידה.
"תרצי להיכנס?" שאל דין בתקווה. איב הנידה בראשה לשלילה. פיה התעקם מעט בעצבות, אולי ההחלטה להישאר בחוץ לא התקבלה אצלה בלב שלם. היא הרימה את תיק ידה והוציאה ממנו קופסה שחורה וקטנה.
"באתי רק להחזיר לך את זה" אמרה בקול רועד.
מחשבותיו של דין התנפצו לרסיסים באותו רגע. הוא עוד חשב לומר משהו, להגיד לה שזה שלה – ושלה בלבד, אבל הוא הכיר אותה היטב. הוא ידע שדבריו לא יועילו כנגד החלטתה החזקה של איב. אחרי כמה רגעים הוא הושיט את ידו ולקח מידה את הקופסה.
"מה עכשיו?" שאל. הוא הרגיש את המחסום בגרונו שנוצר מהמילים שרצה לומר אך לא נאמרו.
"אחזור הביתה" אמרה איב "אהיה קצת עם אוליביה – אביה חולה מאוד ואני רוצה להיות שם בשבילה"
"הבנתי" הנהן דין, מבטו נח על הקופסה הקטנה שבידיו.
"היה שלום, דין" אמרה לבסוף איב ופנתה ללכת. דין הושיט את ידו לקראתה אך מבטה כבר לא הספיק לראות זאת. היא צעדה ממנו והלאה, מרימה את ידה לעבר פניה ומורידה אותה בחזרה.
אל תבכי בגללי, איב, חשב לעצמו דין בלב שבור. אל תבזבזי את דמעותיך על אדם כמוני. תנועה קלה של אצבעו פתחה את הקופסה השחורה שבידיו – הפעם לא היה אור שמש של שקיעה שיחזיר את הניצוץ לעיניו, כמו בפעם שבה איב פתחה אותה. הפעם היהלום היה חסר חשיבות כאבן על האדמה הקרה.
דין סגר את הקופסה, ואת לבו —
דין ואיב רצו יחדיו לעבר ארץ הארנבים. ידו אוחזת בידה וצחוקם נשמע למרחק.
"אני שמחה כל כך!" הכריזה איב. החיוך שעל פניה לא השאיר מקום לספק. דין חייך גם הוא ועצם את עיניו – עם ידה של איב שמדריכה אותו בריצתו, הוא לא זקוק לעיניו כדי לראות את הדרך. הם היו שותפים לחוויה נפלאה.
והם לא זכרו את החלום, כמובן.
סארי ומיצ'ה חלפו על פניהם בריצה עם שלל רב. הם התחרו ביניהם מי יוכל להביא יותר פירות בחזרה ודאגו שלא להפיל מידיהם אף פרי. כאשר יצאו מבין עצי היער, התברר ששניהם הביאו את אותה הכמות.
"כל הפירות לכאן" אמר מלכי ונופף להם. הוא עמד ליד ערימת פירות גדולה ונהדרת. השניים שפכו מידיהם את כל הפירות לרגליו והחלו להתגלגל מצחוק, ככל הנראה ממשהו שארע להם בדרך. אחד מהפירות נפל על הקרקע וניתר ממנה הלאה, כמו כדור. עיניו של מלכי נצצו – היה לו רעיון מבריק. הוא אסף את הפרי והחל לרוץ עמו לעבר הנחל.
"אן!" קרא בקול לעבר הקוקיות שאי אפשר לטעות בהן "תפסי!"
אן, שהסיטה את עיניה מקבוצת דגים קטנה כששמעה את קריאתו, חשפה את שיניה בחיוך ואת ידיה הרימה מעלה. הפרי היה כעת באוויר ולאחר שנייה נוספת נחת בשלמות בין ידיה.
"כדור! כדור!" הריעה בשמחה בלתי נשלטת.
לא היה ילד אחד שלא נענה להכרזה שלה. כולם הריעו והניפו את ידיהם באושר. מרוב אפשרויות, אן אפילו לא כיוונה כאשר זרקה את הפרי גבוה באוויר. ילד בשם ארן, הקרוב ביותר לאן, זינק הצידה ופספס את הפרי רק במעט. מים ניתזו לכל כיוון עם נחיתתו, אך לאחר כמה רגעים הוא התרומם מן המים בניצחון והפרי בידו.
"תפסתי!" אמר בכל זאת. לאחר מכן הוא זרק מידיו את הפרי הכדורי לכיוון אחד הילדים הנוספים.
מלכי עמד מנגד וחייך לעצמו. הוא אהב להמציא עוד ועוד פעילויות וזאת הייתה פשוט מושלמת. קולות הצחוק של חבריו הסבו לו הנאה רבה.
"מלכי!" נשמעה קריאתו של רייס. הוא עמד על הגבעה שהשקיפה לעבר האופק.
מלכי פנה להביט בו. רייס הצביע לכיוון המרחב שמעבר לגבעה.
"יש שם עוד!" אמר בהתלהבות.
"כמה?" שאל מלכי מיד.
"הרבה, אולי חמישים!"
חיוכו של מלכי התרחב והוא החל לרוץ במעלה הגבעה. כאשר הגיע למקומו של רייס, מבטו נח על קבוצה גדולה של ילדים שהתקרבו אליהם. הוא שמח מאוד על כך. תמיד כשהגיעו ילדים חדשים הוא היה הראשון לקבל את פניהם בברכה, וכמובן, לקבל את ברכתם בחזרה. כולם ידעו את זה. כולם זכרו היטב את קבלת הפנים החמה שהעניק להם מלכי ביום הראשון שלהם.
מלכי הרים את ידו והחל לנופף להם לשלום. הוא שמח על המחשבה שקבוצת הילדים החדשה יצטרפו אליהם.
הוא חשב על האפשרות הזאת גם בליל אמש, לפני שנרדם וחלם חלום.
— בחדר עגול, בשעת לילה מאוחרת, ישבו כמה אנשים בחוסר שקט. כולם היו מוטרדים. אדם אחד בלבוש מכובד התקדם מסביב לשולחן הגדול וניגש לאדם נוסף, שישב בראשו.
"ספר לי חדשות טובות" אמר האדם היושב.
"לצערי, אדוני הנשיא" אמר האדם בעל הלבוש המכובד "יש לי רק חדשות רעות"
הנשיא כבש את פניו בידיו ונשאר כך למשך זמן מה. כל הנוכחים בחדר העגול שתקו.
"מה מצבנו בגבול?" שאל לבסוף.
אחד האנשים שעמד ליד השולחן עיין במסמך שבידו והיסס לכמה שניות.
"לא טוב" אמר לבסוף "הם הזיזו את החיילים שלהם אל מעבר לקו האדום"
"נקודת האל-חזור" מלמל האדם המכובד לאוזנו של הנשיא.
צלצולים בלתי פוסקים, שבקעו ממכשירים שונים בחדרים הסמוכים, הטרידו את מחשבותיו של הנשיא. כל צלצול הביא עמו עוד חדשות רעות, חשב לעצמו.
"בנימה אישית, אדוני הנשיא" מלמל לאוזנו האדם שעמד לצידו ועבר ללחישה "מלכי, הקשב לי, אין דבר שנוכל לעשות כדי למנוע את זה כעת"
"אני מודע לכך, ארן" אמר מלכי בצער.
המצב היה רע כבר זמן רב, אבל בלבו של מלכי הייתה עוד תקווה שפני הדברים אינם כפי שהם נראים, שעוד יכול להיות טוב יותר. הוא עצם את עיניו ושקע במחשבות.
"אדוני הנשיא?" נשמע קולו של אחד הנוכחים. כבר לא היה חשוב מי אמר זאת.
"כמה שעות עד הזריחה?" שאל מלכי.
"שלוש וחצי שעות, אדוני"
"אם כן" אמר בהחלטיות כואבת, מסיר את ידיו מפניו ומביט על כולם "שלוש וחצי שעות מעכשיו, אם הדברים יישארו כפי שהם… אני מאשר את התקיפה"
הדממה הייתה קצרה, ולאחריה, הסערה החלה. רעם מרוחק נשמע מעליהם. מלכי קילל את היום הזה. מי היה מאמין שדווקא הוא יהיה זה שיכריז על מלחמה? —
"היי!" קרא מלכי בשמחה לעבר קבוצת הילדים שצעדה לקראתם במעלה הגבעה, לא מודע כלל לחלום שחלם בלילה.
"היי!" החזירו לו כמה מהילדים החדשים ונופפו בידיהם.
"ברוכים הבאים!" צעק מלכי בקול גדול "הצטרפו אלינו, יש לנו פירות טעימים וארנבים, ועוד המון דברים טובים!"
"יש לכם חוקים?" שאל אחד הילדים שצעד לפני כולם.
רייס ומלכי החליפו מבטים קצרים וחייכו זה לזה.
"יש רק חוק אחד" השיב מלכי "אתם חייבים לשחק איתנו!"
הילדים החדשים הריעו בשמחה והחישו את צעדיהם במעלה הגבעה, בעוד מלכי ורייס המשיכו לנופף לעברם. מאחוריהם, דין ואיב יצאו בריצה מתוך היער, צוחקים בקולי קולות ומובילים אחריהם כעשרים ארנבים חדשים בצבעים שונים.
"הבאנו עוד!" הכריזו שניהם כאחד. כולם הצטרפו אליהם למשחק החדש.
השמש זרחה מעליהם. זה היה יום נפלא, בדיוק כמו שאר הימים.