אומרים שדור הנפילים מתחיל למות. אבל האמת היא, שהדור הזה כבר מת מזמן. האדם הזה שהם רואים בתמונות, הוא כבר מזמן לא אני. אני מזמן כבר לא תצלום בשחור-לבן. תפסתי צבע לקראת גיל ארבעים. בימינו זה גיל מאוד מוקדם לתפוס בו צבע. אבנר תפס צבע כמעט באותו זמן כמוני. זאת הייתה שנה קשה לשנינו. הרדיו לא פרגן, מבקרי התיאטרון קטלו את המופע המשותף. כנראה לא היינו צריכים לעשות סימפוזיון מהעובדה שהגענו לגיל ארבעים. אנשים אמרו שזה פתטי. בשלב מסוים מישהו שם למעלה החליט שזהו זה ואימא שלנו, לוליטה רצינית שתפסה לה איזה מלאך צבעוני במיוחד בזמנו, קראה לנו לעלות הביתה. זה היה כמעט כמו בילדות בשחור-לבן. וככה עלינו אליה שנינו, נראים כמו התמונה הכי מזוהה אתנו, שבמקרה הייתה תמונה משותפת.
אנשים שם למטה לא יודעים שאני ואבנר אחים. הם תמיד אומרים "שני אלה, הם כמו אחים." וכרגיל, אין להם בכלל מושג עד כמה הם קרובים לאמת. לכן זה כל כך הפתיע את כולם שדווקא אנחנו, שני בנים לכזאת אישה שתפסה לה כזה מלאך צבעוני, נהיינו כל כך דהויים דווקא אחרי שתפסנו צבע. אבנר משתיק אותם ואומר שזה המחיר של ההצלחה, של הרדיו שפתאום לא מפרגן ושל הפוץ מהעיתון. אני דווקא חושב שזה שהיינו כל כך זוהרים בשחור-לבן, זה מה שעשה אותנו דהויים בצבע. ואז בא אבא, אבא שאנחנו בעצם לא מכירים, עם תלתלים מתנחשלים כמו סלילי זהב ועור בוהק כמו אפרסק טרי ועיניים כמו שני ספירים, ואומר שהכל שטויות, שהטיפשים האלה למטה סתם לא יודעים להעריך יופי. ואימא, האימא האמתית שלנו שגם אותה בעצם לא הכרנו, אישה יפה בשחור-לבן עם פני שנהב ושיער חום חלק ומבריק ועיניים חומות עצובות, אומרת שהיינו כאלה גדולים שההם שם למטה לא יכולים להאמין שככה נגמרנו להם. ואף אחד לא באמת יודע את התשובה.
שחור-לבן משחק עם אנשים. כמו שהם לא יודעים מה צבע החולצה שלך, ככה הם גם לא יודעים מי אתה באמת. אתה דופק פוזה ומסתכל למצלמה והם שבויים במשחק שלך. שבויים בזה שאתה השחקן הכי גדול שהיה להם, הזמר הכי גדול שהיה להם, המשורר הכי גדול שהיה להם. זהו, הם החליטו שאתה הנפיל שלהם. לא תוכל לברוח מזה, לא תוכל להביט לאחור. הם משחקים אתך תופסת, מנסים לתפוס אותך על פתח הבית ובמסעדה ובאולפן ובתיאטרון. כשאתה תופס צבע, הם כבר לא מעוניינים להמשיך לשחק את המשחק. אתה כבר לא הכי גדול והם כבר לא עיוורי צבעים. אתה כבר לא המלך והם כבר לא הנתינים. פתאום הם רואים שהעיניים שלך דהויות משחשבו, השיער שלך דליל משחשבו והצבע של החולצה לא מתאים לך לעור הפנים. קשה לשחק את המשחק הזה. הוא תובעני ומתיש. היו זמנים, כשהייתי צעיר בשחור-לבן, שחשבתי לוותר על הכל. אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייב להמשיך לשחק את המשחק. זה היה משחק של נפילים, משחק שהיה שוחק אדם רגיל. צריך לשחק אותה כל הזמן, לשחק אותה כאילו הפלאשים לא שורפים לך בעיניים. כאילו הקול שלך כבר לא צרוד וכאילו יש לך את כל הכריזמה בעולם. צריך להמשיך לשחק את המשחק כשכל מה שאתה רוצה הוא לברוח הביתה ולהסתתר במבצר של כריות. זה נמשך מה שנראה כמו נצח. עד שבשלב מסוים אתה תופס צבע ולא צריך לשחק יותר.
עברו איזה שלושים שנה מאז שתפסנו צבע. אבנר לא קרא תסריט טוב כבר שנים, אז הוא מחלטר בהצגות חנוכה. אני הפסקתי להוציא אלבום כל שנה וכבר מזמן לא מילאתי אולם. ובכלל, מאז שאני התחזקתי (אף אחד שם למטה לא קורא לזה ככה, זה רק אני כאן למעלה שמסרב להכיר באמת) ואבנר נהיה קיצוני פוליטית, הכל נהיה יותר גרוע. לתפוס תצלום משותף שלנו שם למטה זה קשה כמו לגרום לאפיפיור להתאסלם מרצונו החופשי. התצלומים שרואים יותר הם אלו שמתפרסמים במדורי רכילות זניחים: אבנר בכנס פוליטי פה, אני יוצא משיעור תורה שם. באמת שאם הייתי יכול הייתי יורד לשם שוב, נותן לעצמי סטירה ושואל את עצמי: "מה אתך? איפה הגיבור של כולם? איפה הבחור ההוא שהמס את הארץ עם שירי אהבה על גיטרה? זה נקרא לתפוס צבע? תראה אותך, תיכף כולך נעלם בשחור!" אבנר אמר שגם הוא היה מזכיר לעצמו, בכוח הזרוע החסונה של ימים עברו, את הבחור ההוא שברגע שהיה מדליק ג'וינט, לא היה אכפת לו אם ארץ ישראל שלמה או לא. ואז הבנתי שהבחורים ההם כבר לא קיימים שם למטה. הם היו שייכים לדור הנפילים שמת מזמן. הקהל המשיך לצפות להם, לצפות שהפנים הצעירות יבליחו מבין הקמטים. אבל הם מעולם לא חזרו. המשחק שלהם השתנה, הם שיחקו משחק אחר עכשיו: משחק ההתכחשות לכל מה שהיו קודם, לכל מה שהקהל כל כך אהב. חלק מהמשחק היה להעמיד פנים שהם לא מכירים את אתם אנשים צעירים שהיו פעם. אני השתמשתי בדת, אבנר השתמש בפוליטיקה. הסתתרנו מאחוריהן, משחקים מחבואים עם מי שהיינו. אנחנו הסתתרנו טוב והם מעולם לא תפסו אותנו.
רק פעם אחת אבנר העז להגיד לי שגם השחור-לבן של הבגדים שלי הוא משחק. "אתה משחק איתם," הוא אמר. "אתה רוצה לראות אם גם עכשיו תהיה המשיח שלהם. אתה לא. אז תוריד את התלית שכולה תכלת." אז התחלתי לשחק אתו חתול ועכבר, אני אראה לו מה זה. אני עקצתי אותו פוליטית שם, הוא עקץ אותי דתית פה. העיתונים צהלו לנוכח משחק הנפילים הקטן שלנו. גם הם שיחקו בו, העמידו פנים שהם מצקצקים בלשונם העשויה נייר ודיו והזהירו על שני עמודי התווך שקורסים ועל פלישתים עליך שמשון. בהתחלה, בכל פעם שהייתי קורא משהו כזה בעיתון, הייתי רוצה להרים טלפון לאבנר ולבקש ממנו להפסיק עם המשחקים. אבל הגאווה שלי לא נתנה לי. כמו שהייתה לי תדמית לשמר כשהייתי צעיר בתמונות בשחור-לבן, כך גם כזקן. אנשים עדיין תלו בי עיניים, עדיין שיחקו את המשחק. אני שיחקתי איתם, פשוט כי כבר לא ידעתי לעשות שום דבר אחר. זה המחיר של המשחק. גם את הנפילים הוא שוחק בסופו של דבר.
יום אחד, המשחק גבה את מחירו. הזקן הדהוי נפח את נשמתו שם למטה. התקף לב. כל כך קז'ואלי, כל כך עוד נתון בסטטיסטיקה. זה מה שהרג את הגיבור שלהם. הם ערכו לי לוויה שמילאה את בית הקברות באנשים עטופי שחור. גם אבנר היה שם. למרות שהכריז לא פעם בפומבי עד כמה הוא לא סובל אותם ועד כמה לעולם לא יסלח לי על שהצטרפתי אליהם. הוא נראה לא מגולח ובמיוחד מותש אחרי יומיים בבית החולים, בחולצה שחורה מכופתרת וכיפה לבנה שנראתה לא במקום על הראש שלו. בקול חנוק מדמעות, הוא נתן נאום בפני התקשורת ביציאה מבית הקברות. דיבר על מי שהייתי, אותו בחור יפה בשחור-לבן. הם ייחסו את זה לצער ולתשישות, אבל אני ידעתי שכמו כולם, גם הוא שכח.
בפעם הראשונה הבנתי, שבשבילם זה לא היה משחק. הדמעות שלהם לא היו דמעות מזויפות, הן היו אמתיות. המשחק ששיחקתי היה אמתי בשבילם. כל צליל ששרתי, כל שורה שדקלמתי, כל השורות שהם שרו בגרון ניחר לעבר הבמה בהופעות, שום דבר מזה לא היה משחק בשבילם. הם חשבו שאני מאמין בזה. רק אז בעצם הבנתי, שהמשחק אולי לא היה כל כך חד צדדי כמו שחשבתי שנים. אולי זה היה רק אני ששיחק בהם? גם אם הייתי רוצה להתנצל או לתקן, לא היה לי סיכוי. הנפיל שלהם מת ולקח את המשחק שלו אתו לקבר. משהו בי זועם, אומר לי שהם היו חייבים להבין מזמן שאני לא הנפיל שהם רצו שאהיה. משהו אחר בי מרגיע את הזעם, מחייך חיוך למוד תלאות ואומר שאולי אחרי הכל, לא הייתי צריך להתעקש להמשיך לשחק. אולי במקום להחליף משחק, להחליף שחור-לבן אחד בשחור-לבן אחר, הייתי צריך פשוט להשלים עם זה שזה נגמר. "לא," צועק משהו שלישי על שני הדברים האחרים. "תראה אותם שם למטה," הוא מצביע על ההמון לבוש השחורים בבית הקברות, "הם היו זקוקים לך בדיוק כמו שאתה היית זקוק להם! כל אחד צריך משחק לשחק!" שני הדברים משתתקים, מביטים במשהו השלישי ומתחילים להבין. פתאום שום דבר כבר לא נראה כמו משחק, פשוט כואב להם. כואב להם על הדמעות של אבנר ושל כל האחרים. כואב להם על המשחק והמציאות. ההמון מתפזר איש-איש אל אבלו וקברו של הנפיל נשאר לבד. רק אבנר הזקן משתהה שם עוד קצת, לוחש מילות סליחה. מילות סליחה שאני הייתי צריך לומר לו כבר מזמן. הוא אומר שהוא מצטער ושאף משחק לא שווה את זה. אולי בשבילם אנחנו דור הנפילים, אבל בשבילו תמיד נהיה אני והוא, בלי משחקים. אבנר הזקן עוזב את הקבר, מתייפח מרה. אולי הוא לא שכח, אחרי הכל. אולי הוא תמיד זכר את מי שאני באמת, גם כשנתתי את כל כולי למשחק הארור הזה. הוא ידע מתי היה הזמן להפסיק את המשחק, זה אני שהתעקשתי להמשיך לשחק.
לא הרבה אחר כך, הזקן הדהוי הצטרף אליי ואל אבנר הצעיר כאן למעלה. הוא סקר את אבנר והפטיר, זיק של חיבה מבליח מתוך אותה מרירות של זקנה שבפניו: "כמו שזכרתי אותך, בדיוק. ממזר היית וממזר נשארת." אבנר חייך אליו את החיוך היפה ההוא, זה שאפשר לראות בתמונה המשותפת שלנו. לפתע הרגשתי הקלה עצומה. שם למטה, אחרי מותי, שבנו להיות לרגע אותם שני בחורים שהיינו. ואז פנה אני הזקן אל אני הצעיר. יכולתי לראות את אותן עיניים יפות של פעם, מבצבצות מתחת לגבות עבותות ומעל לזקן לבן וארוך. משהו בכריזמה של הגוף עדיין נשאר, עטוף בשחור. "עוד אגדה הלכה, הא, צדיק?" הוא צחקק ולרגע ראיתי בו את עצמי של פעם, יפה תואר בשחור-לבן. הרגשתי תחושת ניצחון, כמו לשמוע את השיר הראשון של עצמך ברדיו. הצלחתי להגיע לפניו אל העולם של מעלה שבו כל כך שאף להיות. אבל מה זה משנה, כשממילא שנינו כאן למעלה? כבר לא צריך לשחק יותר. כאן אין שחור-לבן ואין צבע. אבנר ואני הצעיר חייכנו אל הזקן, שצחקוקו הפך לצחוק רם. הצטרפנו אל הצחוק שלו, סותמים סוף סוף את הגולל על משחק הנפילים.