ראש שקט ושלוש מאות שישים וארבעה ימים של המתנה מאת דניאל רשף

בוקר, עוד אחד. אני קם מהמיטה, משפשף את העיניים הכואבות, מסתכל סביבי. שוב היה לי חלום טוב הלילה. לעזאזל איתם, גורמים לי לחשוב שאני שמח.
המחשבה על כך שהיום הזה הגיע ושאני סוף סוף יוצא מכאן מצליחה להעלות לי חיוך קלוש על השפתיים. האמת היא, שהוא כל כך קלוש שאני לא בטוח אם השפתיים שלי אפילו זזו. טוב נו, מה זה כבר משנה. אני מוריד את החולצה המסריחה שאני לובש משהו כמו שבועיים, זורק אותה לפינת החדר. אני נמצא בתוך דירה מאובקת וכמעט ריקה. אין פה כמעט כלום חוץ מהמיטה שלי, ארון קטן, טלוויזיה ישנה ומלאת אבק, שעון קיר, מטבח בלי הרבה אוכל וחדר אמבטיה. אני פותח את הארון הכמעט ריק, מוציא את החולצה הנקייה ביותר שלי ששמרתי בדיוק להיום, האחת הירוקה, ולובש אותה ברשלנות. בכל מה שאני עושה, אני לא מצליח שלא לחשוב על החזרה שלי היום, אבל לפתע ההבנה של כל מה שאני חייב לעבור לפני שאני אגיע לשם הולמת בי ומצליחה למחוק כל שבריר של מה שהיה יכול להיות החיוך הזה מקודם. אני הולך לחדר האמבטיה, מסתכל מסביב לדירה הקטנה שלי. למרות שאני עייף ומטושטש אני שם לב לכל לכלוך קטן בדרך, כל כוס שבורה, כל מידע שהמוח שלי מצליח לקלוט מבלי אפילו לבקש ממני רשות. הגעתי לחדר האמבטיה, אני משתעל מרוב האבק שנמצא בתוך החדר שלא הייתי בו כל כך הרבה זמן. בתנועה מהירה של היד אני פותח את ברז האמבטיה, מתיז מים על הפנים שלי, התחושה של המים על פני מעלה בי זיכרון כלשהו. אני לא בטוח איזה זיכרון, או של מה, אני רק יודע שהוא כרוך פחות בעובדות, בעיקר בתחושות, ואפילו די טובות, מה שאומר שזה בטוח לא מפה.
אני מרים את הנעליים שלי, לוקח גרביים מהארון ומתקדם לכיוון הדלת החוצה כשאני שומע קול צעקה מאחורי. מה זה? אה, הגיוני. אני יכול לראות בבירור שהאדם שקפץ מהגג הרגע הוא השכן שלי מלמעלה, סתם עוד אחד מהפנאטים האלה שמאמינים שההסכם פוגע בכולנו ושאנחנו עלולים להיות הבאים שיושמדו. זה כמעט מצחיק שהוא החליט לקפוץ דווקא היום, כמעט.
אתם בטח לא מבינים ממש על מה אני מדבר, אז אני אסביר: הכול התחיל לפני מאה שמונים ושש שנים, בשנת אלפיים חמש מאות עשרים ואחת, אחרי אין ספור מלחמות של המין האנושי, ממשלות העולם החליטו לפתור את הבעיות והסכסוכים שלהם בעזרת הסכם. ההסכם קבע שלאף מדינה אסור לתקוף, או לקחת שטחים ממדינות אחרות. פשוט עד כדי כך, נכון? אז זהו, שלא. אם זה מסיבות דתיות, פוליטיות או פשוט כי בני האדם הם מפגרים, אנשים רצו להילחם, רצו לקחת, רצו להרוג. לכן צורף להסכם סעיף חדש, סעיף "הזירה". הוועד העליון, זה שאחראי להסכם ולביצועו, יבנה זירת קרב ענקית במרחב ווירטואלי שנועד להיות האזור הכי ניטרלי שקיים. כל מדינה תשלח לוחם, הלוחמים יפסלו אחד את השני בעזרת רוביי לייזר שהם ישמרו עליהם למשך כל הקרב. על כל פעם שהוצאת לוחם מהזירה, המדינה שלך מקבלת כמות מסוימת של טריטוריה מהמדינה של הלוחם שהוצאת מהזירה. מאה ממדינות העולם הסכימו לחתום על ההסכם. המדינות שסירבו, נמחקו בפיצוץ אטומי. מאז בכל שנה הם מקיימים את הקרב הזה, קרב "הזירה". אותי כמובן כל ההיסטוריה הזאת לא מעניינת, לא ממש אכפת לי מהבעיות של שאר האנשים בעולם, למעשה, לא ממש אכפת לי מכלום כמעט. אבל היום זה שונה, היום זה היום היחיד בכל השנה המסריחה הזאת שאני יכול ליהנות בו.
אני פותח את דלת הדירה שלי ויוצא לחלל המדרגות. אחרי גרם של ארבעים ושלוש מדרגות שלוקח לי לרדת חמש דקות ועשרים וחמש שניות שזה שלוש שניות פחות מהממוצע שלי אני מגיע ליציאה מהבניין. אני יוצא אל הרחוב, מסביבי, אני יכול לראות שהרבה השתנה כשלא הייתי, בעיקר במראה. עכשיו בערך אחת עשרה בבוקר, השמיים קצת אפורים, למרות שאין הרבה עננים. מסביב כמות אדירה של בני אדם, בניינים ועצמים אחרים. הראש שלי מתחיל לכאוב קצת מהכמות המוגזמת של דברים שנכנסים לתודעה שלי. החלק המעצבן של המוח שלי מתחיל לעבוד, משום מה הוא תמיד חייב לראות הכול: אופציות, משתנים, דברים שכדאי לקחת בחשבון. אבל ככה זה תמיד עם המוח המרגיז שלי, בזמן שאני מנסה להתנתק מכולם כל הזמן, הוא, משום מה, אובססיבי למידע, חישובים ותוצאות. פעם מישהו אמר לי שיש לזה שם כלשהו, הוא אפילו חשב שאני עלול להיות מפגר. לא שאני בטוח במאה אחוז שאני לא. ברחוב מסביב אני רואה שלטי חוצות זוהרים שנושאים את התמונה שלי עם הכיתוב: "היום ננצח בקרב". אה, כן, יכול להיות ששכחתי להזכיר שקרב "הזירה" קורה היום, ושאני הלוחם שמייצג את המדינה שלי בעשרים השנים האחרונות. אבל אל תיראו אותי ככה, אני לא עושה את זה כדי לעזור או משהו. זאת פשוט ההזדמנות היחידה שלי לעזוב, אפילו רק ליום אחד, את העולם המחורבן הזה.
על כל השלטים מופיעה תמונה אחת שלי, אני חושב שזה אפילו מהקרב של לפני חמש עשרה שנה, כשעוד ניסיתי. הם תמיד שמים את התמונה הזאת. כנראה שהם פשוט התייאשו מלנסות לגרום לי להצטלם שוב, ועוד תמונה שמשדרת ניצחון, אז הם פשוט שמו את התמונה של השחקן המצליח שלהם, זה שהביס את כל המתמודדים והשיג הכי הרבה טריטוריה אי פעם בהיסטוריית "הזירה". אבל זה כבר לא אני. הילד בתמונה מת.
קול נשי וצעיר נשמע מאחורי, "סליחה, מר דיטרוי'? אפשר חתימה בבקשה?". אני מסתובב ורואה שיש שם שלושה נערות, בנות שש עשרה בערך. לכולן יש שיער בלונדיני מזויף כזה ושפתון שגורם לי לרצות להקיא. כולן מסתכלות אליי במבט בוחן. המוח שלי נכנס אוטומטית למצב תקשורת ואני עונה את התשובה המהירה ביותר שעולה לי לראש, "כן… בטח, למה לא" אני אומר בקול אדיש אבל בכל זאת קצת מתוח. הבחורה שעומדת באמצע מגישה לי חתיכת נייר ועט, אני לוקח אותם, מסתכל לה בעיניים ולרגע נלחץ כי זה נראה כאילו לא הייתי אמור לעשות את זה. אבל זה בסדר, היא נראית כאילו יותר היה לה מוזר שהפסקתי להסתכל בפתאומיות. אחרי שאני שותק במשך כמה שניות היא שואלת "אתה חותם?". "אה… כן, כמובן" אני עונה ומפנה את המבט שלי לנייר. אני רושם את השם שלי, לוקאס דיטרוי, בכתב כל כך מכוער שזה כבר נראה כאילו עשיתי את זה בכוונה. "כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להשתתף ב'זירה' כמוך" אומרת הבחורה שמשמאל בהתרגשות. "אבל את לא יכולה", צועקת אליה הבחורה מימין. "רק לוחם אחד יכול להשתתף ב'זירה' מכל מדינה, וכשמר דיטרוי יפסיק, הלוחמת הזאת תהיה אני". זה נראה כאילו מתפתח שם ריב, אז אני מנצל את זה שלחץ השיחה פחת ולאט לאט פונה משם לכיוון שממנו אמורים לאסוף אותי היום. משהו במה שהבחורה הזאת אמרה אפילו קצת הצחיק אותי: "כשמר דיטרוי יפסיק". כן, כאילו שאני הולך אי פעם לוותר על ההזדמנות הזאת ולהפסיק להילחם. מאחורי אני עוד יכול לשמוע את הקול של הנערות לא מתרחק למרות שהלכתי משם כבר. כנראה שהן עוקבות אחריי, לעזאזל עם בני אדם. טוב נו, מה אכפת לי, בכל מקרה, עוד שעתיים אני חוזר לגן העדן שלי. אני מצליח לשמוע חלק ממה שהן אומרות: "אז השמועות נכונות?", "הוא באמת זרק את עצמו והפך להיות בן אדם מריר ודכאוני?", "שמעתי שהוא התמכר ל'זירה', שהוא נילחם לשם הנאה ושבכול שאר הזמן הוא יושב בבית שלו ולא עושה כלום". אחרי שהבחורה שאני מזהה את הקול שלה בתור הקול של האמצעית אומרת את זה, אני מתחיל לשמוע את קול הצעדים שלהן מתרחק ממני, ארבעה מטרים, חמישה וחצי מטרים. זהו, הן כבר רחוקות. אני הולך לתחנת האוטובוס הקרובה, מכאן אמורים לאסוף אותי לקרב היום. אני מתיישב על הספסל החצי שבור שמלא במסטיקים שדבוקים מתחתיו, מסתכל מסביב. כמה זמן כבר לא הייתי כאן? כמה זמן כבר לא יצאתי מהבית? אני חושב. חמישה חודשים ואחד עשר יום. הפעם האחרונה הייתה כששוב חשבתי שאני שומע שקט. אה כן, שכחתי שהחלק המעצבן הזה של המוח שלי לא מבין מה זה שאלות רטוריות. אבל בכל זאת, מוזר לחשוב שכבר כל כך הרבה זמן זה לא קרה לי, ששמעתי שקט. תמיד יש איזה רעש רקע מעצבן, או טלפון מצלצל, או אפילו הרעש הקטנטן והמחרפן הזה של המוח שלי שמנסה לחשוב ולהבין למרות שאני כבר לא מרשה לו. הרבה השתנה כשלא הייתי, אבל זה בסך הכול מעטפת חדשה שעלתה על אותה הליבה הרקובה והישנה של החיים האלה. האנשים הם אותם האנשים, הזוהמה היא אותה הזוהמה. פתאום אני קולט שאני לבד בתחנה, אין כאן איש מלבדי לאורך חצי רחוב, מה שקצת מוזר כי אני זוכר שהייתה כאן אישה שיישבה ממש ליידי וחיכתה לאוטובוס, ובמרחק של כמה מטרים מישהו קשר את הכלב שלו כדי להוציא משהו מהתיק שלו, אבל עכשיו אף אחד מהם לא כאן. אני מצליח להעלות זיכרון של פני האישה כשהיא עוד ישבה כאן. עיינה היו דרוכות ופתוחות כמעט לחלוטין, השפתיים שלה כאילו קפאו בקו דק שמכוסה בקמצוץ שפתון שנראה שהיא משום מה רצתה להסתיר. הלחיים שלה החווירו והיא נהייתה לבנה כסיד. היא נראתה לחוצה, אפילו קצת מפוחדת. היא הייתה ככה גם לפני שהתיישבתי? יכול להיות שזה בגללי? אני מרים את המראה החצי שבורה שהייתה לי בכיס כבר הרבה זמן מבלי שאפילו זכרתי. אני מתאמץ לשמר את הבעת הפנים שלי ומסתכל בבבואה: עיניים כבדות, עייפות שמכוסות בשיער מתולתל ושחור. פה מתוח לכיוון מטה עם שפתיים סדוקות ולשון יבשה. אף דק במרכז הפנים שמתפרס בין העיניים ישר אל כיוון הפה. בגדול, הייתי יכול לומר שאני נראה קצת כמו איזה עוף דורס אחרי שלושה ימים ללא צייד. אולי בגלל זה פעם מישהו אמר לי שיש לי פנים של רוצח. טוב נו, באמת שאין לי מושג למה האישה הזאת הייתה לחוצה. אני מקפל את המראה ומכניס אותה לכיס המכנסיים שלי. אני שומע קול של מכונית גדולה ואיטית שמתקרבת אליי. אני מביט לשם ורואה את הלימוזינה שאמורה להוביל אותי לקרב היום, נעצרת ליד התחנה. יד פותחת לי את הדלת מבפנים, מורה לי להיכנס בתנועה מהירה. אני נכנס ורואה בפנים את גליף הנסוורד, מפקד המחלקה הממשלתית האחראית לכל מה שקשור לקרבות ה"זירה" במדינה שלנו. בעיקרון, כל מה שהם עושים זה להגיד לי כמה טריטוריה לקחת מכל מדינה ומה אני צריך לעשות בקרב. אני שונא כל אחד מהם. אבל מה לעשות, הדרך היחידה להגיע לגן עדן היא בליווי השטן. הנסוורד מתקרב אליי כיסא אחד קרוב יותר, הוא איש שמן עם שיער דליל שלבוש בחליפה שחורה ומסודרת בעל פנים אליפטיות וזקנות שההבעה עליהן תמיד מחייכת. אני די בטוח שהוא מנהל את המחלקה עוד לפני שהצטרפתי ל"זירה" בגיל חמש עשרה לפני עשרים ואחת שנה. אותו אני הכי שונא. הוא מתחיל לדבר, "מה שלום האלוף האהוב עליי?" הוא שואל בטון חברותי ונחמד שאני כל כך מתעב. אני נאנח, עוצם את העיניים שלי, פותח אותן ומדבר: "גליף, אני רק רוצה לגמור עם זה, בוא פשוט תיקח אותי למטה הזה שלכם ותספר לי את מה שאני צריך לדעת". עיניו של הנסוורד מתכווצות, משאירות רק חריץ קטן שנותן לי להציץ לתוך ההבעה שלו. החיוך עדיין נשאר, כמובן, החיוך תמיד נשאר. "אתה יודע שאני מחבב אותך ילד, נכון? אז אני יכול לשאול אותך רק שאלה אחת?". אה, שאלות, ברור, תמיד יש לו שאלות. "אתה יודע שכבר לא באמת אכפת לי, שאל" אני אומר בטון אדיש. הוא מתקרב עוד מושב אחד לכיווני, "כשהצטרפת ל'זירה' בגיל חמש עשרה, אני ראיתי ניצוץ בעיניים שלך, אני ראיתי ילד שכל מה שהוא רוצה זה לעזור למדינה שלו ולהילחם, ילד שלא אכפת לו שצחקו על החלום שלו ונלחם בכל זאת. אבל היום אתה כאן, וכל מה שאני יכול לראות זה בן אדם שסובל מכל רגע". "תגיע לעיקר, גליף" אני מאיץ בו למרות שאני כבר יודע בדיוק מה הכיוון שהוא הולך אליו. "כן, כמובן. השאלה שלי היא כזאת, אף אחד לא מכריח אותך להשתתף ב'זירה', למה אתה ממשיך להשתתף למרות שאתה יכול לפרוש?". כן, בדיוק מה שחשבתי. "כי זה יהיה אנוכי, גליף", הוא נראה מבולבל, "הסיבה שאני לא עוזב את 'הזירה' היא זאת: יש לי יכולת, יכולת חזקה וגבוהה בהרבה מכל מי שאתם תוכלו למצוא שם במחלקה הזאת שלך. ואם אני אפסיק להילחם רק כי אני לא אוהב את זה, זה יהיה אנוכי מצדי. אתם צריכים אותי". הנסוורד פותח את עיניו במקצת, לאחר מכן הוא צוחק. נראה כאילו הוא קנה את השקר הזה. "ובכן, זאת הרוח!" הוא נובח אליי, "ככה אני מכיר אותך, תמיד חושב על האחר קודם! ועכשיו, בוא נתחיל לדבר על הקרב היום, לצוות יש הרבה רעיונות בשבילך". הלימוזינה עוצרת, הגענו לבניין שנמצא מחוץ לעיר, הבניין שממנו אני הולך להתחבר לקרב. שם גם נמצא הצוות שהולך לקשקש לי במוח שעה על טקטיקות ותוכניות שאני בכל מקרה לא הולך לבצע. הנסוורד פותח לי את דלת המכונית ובדרך מועך אותי אל הקיר מכוסה הקטיפה עם גופו השמן. הוא מסמן לי לצאת וכך אני עושה. אני מסתכל על הבינין המתנשא מעליי. חמישים ושתיים קומות של שחיתות ממשלתית וניסיונות מטופשים וחסרי כל משמעות להשגת כוח, כשבקומה השלושים ושבע, המחלקה לעיניי "הזירה". אני נכנס מבעד לדלתות האוטומטיות שמעליהן השלט: "משרדי הממשלה". בפנים אני רואה לובי גדול ורחב שבמרכזו מזרקה עם פסלון של תיש שמהקרניים שלו יוצאים המים. הקירות מעוטרים בצבע זהב ובחלונות גדולים שהקצוות שלהם מצופות בשיש. אפשר לראות בקלות שהחדר הזה קיים רק כדי לגרום לאנשים לשכוח מה המטרה האמתית של המקום הזה, השגת כוח וגרימת סבל. הנסוורד, שבינתיים הצליח לחלץ את הגוף השמן שלו מהדלתות הצרות של הלימוזינה נעמד לצדי, "יפיפה, אתה לא חושב?", הוא מסתכל עליי, מחכה לתשובה, "אה… בטח, אם זה מה שאתה אוהב". "שנלך?" הוא שואל אותי ומצביע לכיוון המעלית. לפני שאני מספיק לענות לו באיזו תשובה שמנסה להיות מנומסת הוא נכנס למעלית ומחכה לי שם. מסתכל אליי עם החיוך השמן והמטופש הזה שלו. כרגע כל מה שאני רוצה זה שקט, רק שיהיה שקט שוב, רק שהאנשים מסביבי, הקירות הנקיים עם העיטורים הססגוניים והמזרקה הענקית שזורמים ממנה המים הרעשניים האלה, שכל אלה ייעלמו. פתאום מתעורר בי רצון פשוט לברוח, לחזור הביתה. אבל אני מצליח לכבוש את הרצון הזה במחשבה שעוד רגע אני מגיע לבית האמתי שלי, זה שכל השנים אנשים צחקו אליי בגללו, זה שתמיד אמרו שאני לא יכול לנסות לברוח אליו בגלל שהוא "בסך הכול משחק". מה שהם לא הבינו זה שבשבילי, שם זה החיים אמתיים. כאן זה בסך הכול המקום שבו אני מחכה.
נראה כאילו שוב, אנשים התחילו להתרחק סביבי, למרות שאני יכול להיות בטוח שעברו רק כמה שניות, כי הנסוורד עדיין מחכה לי במעלית. אני נכנס למעלית, חלל כל כך קטן ומואר בקושי שאני צריך לחלוק עם הגוף השמן והמזיע של הנסוורד. הוא לוחץ על הכפתור של הקומה השלושים ושבע והדלתות נסגרות. אני מתחיל להרגיש את המעלית זזה. אפשר לחשוב שבלי הנשימות הכבדות של הנסוורד והקול המתכתי והחורק של המעלית זזה, היה יכול להיות פה שקט. אבל זה אף פעם לא ככה, זה אף פעם לא שקט.
דלתות המעלית נפתחות ואני רואה את המחלקה המבולגנת אך הכמעט ריקה של הקומה השלושים ושבע. הנסוורד ואני מתקדמים לכיוון החדר שלו שנמצא בקצה המסדרון. למרות נורות הפלורסנט שמסנוורת אותי כמעט לחלוטין, אני יכול לראות אנשים שמסתכלים אליי במבטים מוזרים קצת, כאילו שילוב של הערצה ופחד. החלק המעצבן של המוח שלי אומר לי שכולם כאן שמעו את כל השמועות האלה שרצות אליי בכל מקום, ושכנראה הם מנסים להסתכל ולראות האם הן נכונות. הנסוורד פותח לפני את דלת המשרד שלו, מורה לי להיכנס. אני נכנס ומתיישב על הכיסא שמול השולחן שלו מהצד שקרוב לדלת. כנראה שזה בגלל שאני עדיין מסונוור מאור נורות הפלורסנט, אבל אחרי עשר שניות שלוקח להנסוורד להגיע מהדלת ולהתיישב בכיסא שלו אני פתאום שם לב שמסביב לחדר יושבים עוד חמישה אנשים, רובם מוכרים לי היטב: מארק סאנלביץ', בחור בן כחמישים ואחת, לוחם לשעבר ב"זירה", נחשב לגאון בכל מה שקשור לנקודות מחבוא, כיוון ירי וטכניקות מיקום. אותי הוא לא מרשים כל כך. עובד במחלקה אחת עשרה שנה, כעשר שנים אחרי שפרש כי טען ש"נמאס לו להשתתף במשחק הילדותי הזה, אבל עדיין רוצה לעזור למדינה שלו בדרכים אחרות". קולין שוויל, בן עשרים ושלוש, לא ממש הבנתי מה הוא עושה במחלקה, או בחדר הזה, אבל כנראה שזה שהוא בצוות שמעביר לי את הטקטיקות כבר שנה שנייה ברציפות אומר שהוא עוזר פה. בגדול, סתם עוד ילד מעצבן עם פה גדול. עובד במחלקה שלוש שנים. והאדם האחרון שהצלחתי לזהות בחדר היא מיה אנצ'מן, הבן אדם היחיד שעוד קצת שפוי בחדר הזה, ובכללי, הבן אדם היחיד שאני מכיר שעוד קצת שפוי בעולם. בחודשים הארוכים שבהם נשארתי בבית, מיה הגיעה מדי פעם והביאה לי קצת אוכל. אני עדיין לא יודע עם היא הגיעה מטעם הממשלה או שהיא סתם נחמדה אליי. היא עושה די הרבה רעש, אבל אני מצליח לסבול את זה. אני לא ממש זוכר כמה שנים היא עובדת כאן, נראה שלחלק המעצבן של המוח שלי לא ממש אכפת ממנה, כאילו היא הדבר היחיד שהוא לא אובססיבי למידע כלפיו. היא, וכל מה שקשור לגן העדן שלי.
אלה כל האנשים שהצלחתי לזהות בחדר עד עכשיו, חוץ מזה יש כאן עוד שני אנשים שאני לא מכיר. "לוקאס, אני מניח שאתה זוכר את הצוות" אומר הנסוורד. אני מהנהן ושותק, לא ממש בא לי לגרום לחדשים לחשוב שבאתי בשביל להיות חבר שלהם ולנהל שיחה. "יופי, אבל לפני שנתחיל אני אשמח להציג לך את שני חברי הצוות הנוספים שמיניתי לתפקיד לפני שבועיים. אלו קייל וואטצ'ר ופרנק פטרסון, שני עובדים חרוצים ונאמנים של המחלקה. הגיעו לפני כמה חודשים וכבר עשו מעל ומעבר" שניהם מברכים אותי בתנועה חטופה של היד, אני מחזיר בהנהון. "טוב, אז עכשיו כשכולנו מכירים אחד את השני," אומר הנסוורד, "בואו נתחיל לדבר על הקרב היום. בחודשים האחרונים מארק וקולין אספו מידע שיעזור לך לשפר את הביצועים השנה בקרב ולהשיג למדינה מקסימום של שטחים. מארק, רוצה להתחיל?" הו יופי, הנה זה מגיע, עוד הרצאה מפיו של מארק על האסטרטגיות של השנה. מארק קם מהכיסא שלו, אוסף כמה ניירות מהשולחן לידו, כנראה בעיקר מידע וחומרים שהוא אסף לגבי הקרב היום. בינתיים אני מסתכל על מיה, רואה אותה כותבת בלוח הקטן הזה שלה. מה היא כבר כותבת שם? זה קשור אליי? אני מנסה לקרוא את העיניים שלה, מבקש להבין מה היא חושבת, אבל דווקא עכשיו, בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מבקש מהחלק המעצבן של המוח שלי להתייחס למשהו, לחקור אותו ולעשות את מה שהוא הכי טוב בו, נראה שהוא פשוט מתעלם ממני, כאילו הפעם הוא רוצה שאני אסתדר לבד. אני מסית את תשומת הלב שלי לרגע אחד ממיה וקולט שמארק כבר סיים את הדוח שלו, שקולין כבר באמצע שלו ושבלי אפילו להקשיב להם אני זוכר ומבין את כל מה שהם אמרו עד עכשיו. ככה זה, כבר התרגלתי לזכור קולות שאני לא מקשיב להם. קולין מסיים את הדוח שלו והנסוורד הוא הבא לדבר, "טוב, כל הכבוד על הדוחות. לוקאס, אתה הבנת מה אתה אמור לעשות?". אני מפנה את הראש שלי ממיה, מסתכל על הנסוורד, "כן, אני מוכן לקרב היום", אני אומר בשקט. "יפה מאוד! עכשיו מיה, קייל ופרנק ייקחו אותך לחדר שממנו נחבר אותך ל'זירה'. ברגע שנקבל את האישור מהוועד העליון לחבר אותך, אתה תהיה בפנים". לוקחות לי כמה שניות להבין מה הנסוורד אמר הרגע. זהו זה, אני חוזר. הסבל נגמר. אני חוזר לגן העדן. אני מסתכל סביבי, זה נראה כאילו כולם מבוהלים קצת, חוץ משני החדשים שנראים כאילו הם לא מבינים למה. אני מוציא את המראה החצי שבורה מהכיס שלי ומסתכל בה. אני רואה פנים אפורות, אבל פחות מהרגיל, עיניים פקוחות לרווחה, כאילו שמחות. ומתחת לאלו, שפתיים שנמתחות לחיוך קטן ומאופק, חיוך שיצא לי לראות רק פעמים ספורות עד עכשיו על הפנים הללו. אז מזה כולם נבהלים, אפילו אותי זה קצת מפחיד. אבל זה בסדר, אני מרשה לעצמי להמשיך עם החיוך הזה, לתת לו למלא אותי בתחושה כלשהי, לא, לא שמחה. משהו אחר, כאילו משהו שיכול להפוך לשמחה בעתיד. אני קם מהכיסא שלי ופוסע לאט ובקו ישר לכיוון המעלית. אני כבר יודע בדיוק איך להגיע לחדר החיבור. אני כמעט שיכול להרגיש איך אחרי יוצאת מיה, ואחריה קייל ופרנק ממהרים להדביק את הקצב. אני נכנס למעלית, מחכה להם שם, מסביבי הכול כבר כמעט שקט, רק כמה קולות מרוחקים. הם נכנסים למעלית ואנחנו יורדים לקומה החמישית. שם נמצא חדר החיבור. הדלתות נפתחות ואני רואה מולי חדר ריק שממנו יוצאות שלוש דלתות. אנחנו מתקדמים לכיוון האמצעית, דלת כחולה ירוקה שמצויר עליה הלוגו של "הזירה": כדור הארץ מהחלל שעליו עומדים חמישה אנשים שמצליבים את הרובים שלהם כסמל לשלום. פרנק מוציא מפתח מהכיס שלו, דוחף אותו לתוך חור המנעול ומסובב, אנחנו נכנסים ונגלה אלינו חדר חשוך שבמרכזו כיסא שעליו מונחת קסדה מתכתית שנועדה לחיבור לקרב. צמוד לקיר נמצא לוח בקרה שמחובר לקסדה באופן אל-חוטי. אני מתיישב על הכיסא, מתמסר לנוחות הקשה שלו, שם את הקסדה על הראש שלי. כאילו מרחוק אני יכול לראות את מיה מוציאה כיסא מהצללים, מתיישבת אליו ומתחילה לרשום דברים על הלוח שלה. אילו רק יכולתי לקחת אותה איתי לגן עדן. לא, היא הייתה הורסת אותו. פרנק וקייל תופסים מקום ליד לוח הבקרה, מתחילים בחיבור. הכול נהיה שקט, הפעם לחלוטין. מסביבי הכול נבלע: צבעים, אורות, אנשים. עכשיו טוב לי.
מתחיל חיבור
העיניים שלי נפתחות, כאילו מעצמן. אני מרגיש מוזר קצת, אבל טוב, ממש טוב. אני מסתכל מסביבי, הכול נראה כל כך שונה, חסר משמעות. כאילו האדמה היא רק אדמה, והעץ הוא רק עץ. כאן אני לא מרגיש שום צורך לאסוף נתונים באופן אובססיבי, כאן אני חופשי, כאן אני שולט.
אני מרגיש שמתחתיי אני לא עומד על אדמה, אלא על משהו אחר, מתכתי יותר. אני מסתכל ורואה שאני עומד בקצה משטח ברזל עגול וענק ושיש לי רובה לייזר ביד. חוץ ממני עומדים עוד הרבה אנשים מסביב למעגל הברזל שגם מחזיקים רובה. במרכז המעגל אני רואה מספרים זוהרים שמרחפים באוויר. אני מזהה אותם מהטלוויזיה שלי שתמיד דלוקה על ערוץ "הזירה", זאת ספירה לאחור והיא סופרת זמן עד שהקרב יתחיל, יש שם חמישה שדות מספרים: חודשים, ימים, שעות, דקות ושניות. כמעט הכול כבר הגיע לאפס, חוץ מהדקות והשניות שמראים שבעוד קצת פחות מחמש דקות הקרב מתחיל. כל האנשים האחרים שעומדים בקצוות של המעגל נראים דרוכים ומוכנים, נכונים לפתוח בריצה למקום המסתור שהם תכננו מראש או סתם לירות באנשים. אני פשוט מתיישב, מסתכל סביבי ונושם קצת אוויר, חושב על איך שאני בטח נראה כמו סתם ילד קטן לכל האחרים, חושב על איך שזה כל כך לא משנה לי. לחלק מהאנשים כאן יש פנים מוכרות, את רובם אני זוכר לטובה, אבל יש כמה שעוד לא פוצצתי להם את הראש בעזרת רובה לייזר בקרבות קודמים, אז אני מתקשה לדמיין אותם שוכבים על הרצפה משותקים רגע לפני שהם יחזרו לחיים בנקודה הזאת ממש, מה שמונע ממני לחבב אותם. הספירה כבר הגיעה לעשר שניות ועכשיו נשמעים גם צפצופים. אני מקשיב לקול הדק והצורמני שעושה לי צמרמורת בכול הגוף, צמרמורת נעימה. תשע שניות, אני מסתכל קצת על הנוף, מהרהר לעצמי האם זה יותר יער, חורשה או ג'ונגל. שמונה שניות, אני נזכר בפעם הקודמת שהייתי כאן, בתחושות שהרגשתי, בקסם שעטף ויעטוף אותי שנית. שבע שניות, אני מתחיל להרגיש את זה, את הכל מתרכך ונהיה נעים הרבה יותר. שש שניות, אני רואה את שאר האנשים, מזיעים ולחוצים, למה? חמש שניות, החושים שלי מתמקדים בעץ אחד שנראה מעניין מאוד. אני מנסה למצוא בו צורות מוכרות. ארבע, הכל כל כך אמיתי, חי, גן העדן קורא לי, ואני עונה שבקרוב אני מגיע. שלוש, אני מתחיל להרגיש את השדה החשמלי שמקיף אותנו מתעמעם ומפסיק להפריד ביני לבין חופש. שתיים אני מוכן. אחד… אפס.
הספירה נגמרה, כולם מתחילים לרוץ מחוץ למעגל, עדין אי אפשר לירות באף אחד למשך עוד שתי דקות, זה מספיק זמן בשבילי. אני קם, רץ בכול הכוח, מתקדם אליו, אל גן העדן שלי. מרחוק אני רואה אור, לא בטוח אם אחרים יכולים לראות אותו, אבל הוא בטוח אמיתי. אני מגיע אליו, מרגיש את החום שלו עוטף אותי. אני נכנס פנימה, אל תוך מערה עמוקה שנודף ממנה גל של חום שמעיד על מקווה המים החם שנמצא עמוק יותר פנימה. זה מצחיק, המערה הזאת, שנוצרה בתור מקום מחבוא ללוחמים שטומנים מלכודות בזמן הקרב, קיבלה עם השנים את השם: "מערת המוות". כנראה שזה בגלל שיריתי בכול מי שנכנס לשם והפריע לי. אני נשען אל הקיר השמאלי, מזיז את אחד הסלעים שמונחים על הרצפה בעזרת היד הימנית שלי. פתאום נשמע רעש חזק, אבל זה בסדר, הוא לא מפריע לי, בגלל שאני כבר יודע מה יבוא אחריו. מה שמגיע מאחורי הקיר הזה מעלה לי כל כך הרבה זיכרונות ישנים, אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אני זוכר אותי, ילד קטן, בן חמש עשרה שהגיע ל"זירה" כמעט במזל וקיבל הזדמנות להגשים את החלום הכי גדול שלו. אני זוכר את הפעם הראשונה שלי שם, איך חיסלתי הכי הרבה אנשים בכל ההיסטוריה של "הזירה" והשגתי למדינה שלי בעלות על שני מיליון קילומטרים מרובעים. אני זוכר איך התחלתי להתגעגע, להימשך יותר ויותר לאפשרות האוטופית של חיים במרחב ווירטואלי, חיים נצחיים. אני זוכר טוב מאוד את היום שבו הבנתי שאני לא רוצה להילחם יותר ב"זירה", רק לחיות שם. אני זוכר שבועות, לא, חודשים של עבודה כדי למצוא דרך להפסיק להילחם ועדיין לחיות שם. ואז, יום אחד, זה התאפשר. בעזרת פרצה אחת, רמאות אחת קטנה של המערכת שגורמת לכך שמה שאנשים אחרים ייראו זה אותי הולך ונילחם בזמן שאני נמצא כאן, בגן העדן שיצרתי לעצמי. כן, שיקרתי, רימיתי, עשיתי דברים שאני די בטוח שהפרו את ההסכם שבלעדיו הייתי מת, אבל כל זה היה שווה את זה. אני נכנס פנימה, רואה את זה, הדבר שלו חיקיתי שלוש מאות שישים וארבעה ימים של סבל נוראי. זה כל כך יפה, כל כך חם. אני בבית.
מתנתק
העיניים שלי נפתחות. אבל הכול עדיין חשוך, אני יושב על כיסא קטן שנמצא במרכז חדר השיגור שבקומה החמישית. מה קרה? הקרב אמור להמשך עשרים וארבע שעות, למה לעזאזל הם הוציאו אותי עכשיו? בעוד שההבנה שזה נגמר מחלחלת בי אני מוריד את הקסדה, זורק אותה על הרצפה ושומע את רעש הניפוץ של החלקים הקטנטנים שבפנים. למה? למה הם עשו לי את זה שוב? אני חושב. זה הוא, החזיר הזה הנסוורד, הממזר המרושע הזה עשה לי את זה, הוא תמיד רוצה שאני אסבול, כולם תמיד רוצים שאני אסבול. דמעה חמה נוזלת לאט לאט במורד הלחי שלי, נופלת על הרצפה ומתנפצת. אני לא מרגיש כלום, לא טוב, לא רע, כלום. אני לא יכול לראות שום דבר, אבל המכה החזקה שאני מקבל בראש מעידה על זה שאני נופל על הרצפה. "למה? מה אתם רוצים ממני? מה כבר עשיתי לכם?" אני שם לב לעובדה שצעקתי את זה רק כאשר אני שומע קול מימיני, "הרגת את כל המדינה, זה מה שעשית, ילד". לא, זה לא אמתי, הקול הזה רק בראש שלי, אני מדמיין. "גילו אותך, גילו שאתה מרמה את המערכת, קייל ופרנק היו מרגלים של הוועד העליון, זה שאחראי על ההסכם ועל 'הזירה'." למה השמן הזה לא עוזב אותי כבר? למה הנסוורד הממזר הזה ממשיך לדבר? "הם בטוחים שהממשלה שלנו אחראית לזה, אחראית לרמאות שלך. ועכשיו, כולנו הולכים למות. זה העונש על הפרת ההסכם, השמדה על ידי פיצוץ אטומי, אף אחד מאתנו לא ישרוד, לא אתה, לא אני, אף אחד". על מה הוא מדבר? מה הוא כבר רוצה ממני? פתאום מחשבה אחת הולמת בי: אם ישלחו אלינו פצצת אטום, זה אומר שגם מיה עומדת למות. משהו במחשבה הזאת מוציא עוד פרץ של דמעות מהעיניים שלי, למה כל כך אכפת לי מהאישה הזאת? אני קם, מסתכל לכיוון שממנו אני שומע את קולו של הנסוורד. הו, יופי, אני גם רואה אותו. הוא יושב על כיסא קטן, אני בקושי מבחין בתווי הפנים שלו בחדר החשוך לאור לוח הבקרה שזוהר מהכפתורים. "אתה לא אמתי, אתה רק בראש שלי", אני אומר לו, מבין כמה אידיוט אני נשמע, עומד בחדר לבד ומדבר לעצמי. למה אני בכלל עונה? "לא ילד, זה אמתי, הכול יקרה בקרוב, הם שלחו את הפצצה לפני שלוש דקות. ואני לא רוצה לתת לך למות מבלי לתת לך גם רגע של מחשבה צלולה, של הבנה שזה נגמר". הוא קם מהכיסא שלו, מתקר אליי, אוחז לי בכתף ומסתכל לי בעיניים. עכשיו אני יכול לראות את הפנים שלו בבירור, הוא לא נראה כועס או עצבני, רק עצוב מאוד. החיוך שלו כבר לא שם, הוא נמחק תחת העיניים שאפשר לראות שבכו קצת. אז זהו, זה קורה, כולנו הולכים למות. כל השנים האלה, כל החיים האלה, ייעלמו. החלק המעצבן של המוח שלי מתחיל לעבוד בשיא הכוח, לחפש תשובות לשאלות, אבל הוא לא מוצא כלום. אני מעיף את היד של הנסוורד מהכתף שלי. "ילד? תקשיב…" אני יוצא מהחדר, נכנס למעלית. היא יורדת כל כך לאט, כל כך בשקט. הדלתות נפתחות ובחוץ אני מוצא כאוס. למרות שהעיר רחוקה מכאן אני יכול לראות שהלובי מבולגן והרוס, בחוץ אפשר לראות שהמכוניות שחנו בחנייה נסעו מפה בחיפזון, חוץ מאחת, המכונית של הנסוורד. כנראה שהממזר הקטן רוצה למות כמו שהוא חי, בייחד עם עבודת חיו, המחלקה שלו. אני יוצא מהבניין ומגלה שהוא הניח את המפתחות ליד המכונית, כנראה בשביל שאם מישהו שאין לו אוטו ירצה ללכת הביתה, לפגוש את המשפחה שלו ברגעיו האחרונים. אני לוקח את המפתחות, נכנס למכונית ומתניע. אף פעם לא יצא לי באמת לנהוג, אני חושב שפעם עשיתי רישיון, אבל לא עשיתי אתו שום דבר. אחרי עשר דקות נהיגה אני מגיע אל מול הבית שלי, מסביב הכול עולה בלהבות, כולם צורחים, רק אני שקט. אני נכנס לבניין, עולה גרם מדרגות של ארבעים ושלוש מדרגות במשך שש דקות ושתי שניות, בדיוק הממוצע שלי. אני מוציא את מפתח הדירה שלי מהכיס, פותח את הדלת ונכנס פנימה. בפנים אני מוצא את המיטה שלי, הארון, הטלוויזיה, חדר האמבטיה והשעון בדיוק כפי שעזבתי אותם. הפצצה אמורה להגיע לפה בערך בעוד חמש שניות. אני מסתכל על השעון, שבע ורבע. כבר בוקר, עוד אחד.