כשהדשא מפסיק לרקוד מאת דניאל בהר

בחדר תת-קרקעי באור הקלוש, איש ממושקף רוכן מעל שולחן ומחבר חוטי חשמל לחומר נפץ. כלי העבודה שלו מפיקים קצב מתכתי, עליו מתנגנות הנשימות של ארבעת השומרים שעומדים סביבו. פני כל אחד מהשומרים לכיוון אחר והם שולחים את זרועותיהם קדימה, מעלה ומטה, במרץ וללא הפסקה. בכפות ידיהם הם לשים את האוויר הריק כמו אופים.
זוהי משמרת השומרים השלישית שעושה זאת. כל משמרת – שעה.
החבלן מתקשה לנשום בחום הסמיך של החדר, ומנגב את אגלי הזיעה מפניו כדי שלא יטפטפו על המטען. למרות שריח הזיעה של השומרים סביבו גורם לו לרצות להקיא, הוא משתדל להתעלם מהניחוחות. הוא יודע שזה נחוץ, שהוא מוגן כאן ביניהם. גם אם הוא יגיע, הם מוכנים. לא שהוא מאמין לשמועות, כמובן.
הוא מחבר כבל אחרון, והאור בצד המטען מהבהב. השומר מימינו עוצר את מלאכת הגישוש ומביא לו מזוודה חומה. הוא פותח את המכסה הכבד שלה בתנופה, מניח את המטען במרכזה בזהירות, ונועל את הארגז.
החבלן משחרר אנחת רווחה. סוף סוף, אחרי עשרות הסיכולים בחודשים האחרונים, הם יצליחו להוציא את זה לפועל.
קול מכה של עור בעור נבלע בתוך זעקת תדהמה של אחד השומרים. הוא לכד בידו המגששת זרוע של אדם אחר שלא היה בחדר עד לאותו הרגע. שלושת השומרים האחרים והחבלן שולפים אקדחים ומכוונים לכיוון הפולש, אך הוא נעלם באותה פתאומיות בה הגיע, יחד עם השומר שלכד את ידו.
"מאחוריכם."
הארבעה מסתובבים ויורים, אך כשהם לוחצים על ההדק, האקדחים שלהם נעלמים. החבלן מרגיש מכה חזקה במצחו, והאקדח שלו, מרוקן מכדורים, מחליק מראשו.
מולו האיש עומד ומחכך את ידיו זו בזו. לידו השומר הנעלם, יושב על הרצפה בתנוחה מגושמת. פניו חסרות ההבעה פונות אליהם. וכך גם גבו. זרם דק של דם מטפטף מפיו הפעור.
ידיו הריקות של החבלן נחפזות אל פיו. ארוחת הצהריים שלו מאיימת לחזור לאוויר העולם.
האיש הרזה דוחף קלות את השומר המדמם עם רגלו, וזה נופל הצידה כמו בובת סמרטוטים. "למה שלא תסתדרו במרווחים שווים ליד הקיר ונוכל להתקדם?"
"איך-" החבלן מתחיל לשאול, אך גופו מתקשה בפתאומיות כאילו רכבת התנגשה בו. בן הלחץ חולף. הוא עומד מספר צעדים אחורה, צמוד לקיר, ליד שלושת השומרים הנותרים ששוגרו גם הם לשם. צעקה מנסה להתפרץ מגרונו, אבל הריאות ההמומות שלו לא מצליחות להוציא אוויר. הוא מרים ידיים למעלה, וכך גם שלושת השומרים שלידו.
האיש נראה מרוצה. "פיגוע לא יהיה פה היום, בני זונות."
הוא לא לבוש במדי צה"ל, כפי שהחבלן היה מצפה, אלא מכנסי ג'ינס פשוטים וחולצת טי-שרט לבנה. כבר לא לבנה, בעצם – מנוקדת טיפות דם.
האיש מחייך. הוא שר. "במיטה אחת לא כל כך גדולה, ארבעה שובבים – טרה-לה-לה-לה-לה."
עיניו נוצצות בברק ילדותי, כאילו מחכה למחיאות כפיים. "הגיע הזמן לשחק משחק קטן!" האיש אומר, והולך מצד לצד, כמו מפקד מול צוות חיילים. הקול שלו נהיה גבוה, ולחוץ. "לא תאמינו מה הבאתי היום!"
הוא שם יד בכיס, ונובר בו. "אה כן, כיס שני, כיס שני." הוא מוציא סביבון ועובר ביניהם, מציג אותו בסבלנות לכל אחד. כשהוא מגיע לחבלן הוא דוחף את הצעצוע לתוך פניו. ריח פלסטיק זול ממלא את נחיריו. "תראו איזה יופי!"
מזווית העין, החבלן רואה שהאותיות הרגילות של הסביבון – נ', ג', ה', פ' – נמחקו בגסות עם לורד אדום. עליהן, בטוש זהב דק ובמיומנות קליגרפית שלא הולמת את הקשקוש תחתם, כתובים המספרים אחד עד ארבע.
"וזה בדיוק מתאים לכמות." האיש אומר, וסופר את פאות הסביבון. עם כל מספר שהוא מונה, הוא מצביע על אחד מהגברים הצמודים לקיר. הדם אוזל מפניהם עם כל ספרה.
"בבקשה…" החבלן ממלמל בקול חלש.
האיש מחייך. החיוך שלו רחב כל כך שנדמה שיש סכנה שאם ימתח את שפתיו עוד קצת, יחתוך את פניו לחצי. "כן, כן, אתה צודק. צריך למהר. הנה זה בא." הוא קופץ מעל הגופה המדממת של השומר, ומניח את הסביבון במרכז השולחן, ליד מטען החבלה. החבלן מתבונן באימה בידיו המוכתמות בדם מסובבות בעדינות את הסביבון.
הוא רוכן מעל השולחן, מסתיר בגופו את הסביבון. "רוצים לדעת מה יצא?" הוא אומר, ומצחקק.
השומר הימני פורץ בבכי. השניים האחרים לבנים כל כך שפניהם כמעט נבלעים בקיר, ואחד מהם לוחש תפילה לאלוהים. החבלן מתנשם בכבדות. הוא מביט שמאלה אל הדלת. אם ירוץ עכשיו, הוא חושב, אולי האיש לא ישים לב. הוא מנסה לזוז, אך הפחד מקפיא אותו.
"אם ביקשתם כל כך יפה." הוא מכחכח בגרונו, ובקול שקט, אומר: "ארבע."
השומר הימני ביותר נופל על ברכיו. "לא, אל תהרוג אותי… אני מתחנן, יש לי משפחה."
"לא!" האיש מנחית אגרוף על השולחן. מטען החבלה מתנדנד על קצה השולחן, אך מתייצב בלי ליפול. "למה אני תמיד מתעכב? למה אני אף פעם לא מסיים את זה לפני?" עכשיו הוא רוקע ברגליו על רצפת הבטון. "למה, למה, למה?"
הוא נעצר, נושם עמוק מהאף ועוצם עיניים. הוא צוחק. "שיקרתי לכם. המספר של הסביבון זה לא המספר של מי שהולך למות היום." ידיו נפרסות לצדדים, כאילו הוא מחכה לחיבוק קבוצתי.
"זה כמה אנשים הולכים למות."
החבלן מזנק אל היציאה. ברגע בו הוא תופס את ידית הדלת, שתי ידיים תופסות את ראשו והכול נחשך.
* * *
הכפר הבוער יורק להבות שמלקקות את הירח. העשן שחג סביב הלהבות מזנק אף גבוה יותר, ומכבה את הכוכבים אחד אחרי השני. ריח של נייר שרוף גולש בין הגבעות ומבריח את כל היתושים שבדיוק התעוררו.
מול נוף הבלהות, עומדת אישה גבוהה בחליפה. היא נמצאת מטרים ספורים מקו הגבול, על יד מגדל שמירה, מוקפת באבטחה כבדה. כשהריח מגיעה אליה, היא סותמת את אפה בגועל. היא מבינה שמחר לא תוכל ללבוש את אותה חליפה.
"כבה את זה. זה מספיק." היא אומרת לעוזר שלה. הווידאו שהתנגן בטאבלט קופא על תמונה של חמש גופות מפוזרות על הרצפה. הם נראים לה כמו ילדי גן מסויטים שנרדמו באמצע שעת משחק. בקצה המסך, היא רואה את הלהבות מהכפר פורצות לתוך המחסן התת-קרקעי.
שרת הביטחון בוהה בתמונה, בזמן שחיילים רצים מסביב ומתארגנים לקליטה. העוזר שלה נאנח כל כמה שניות. הוא תמיד עושה את זה כשיש לו משהו להגיד.
"מה, מתן?"
הוא נאנח שוב.
"מה אתה רוצה, מתן?"
הוא מנגב את העיניים שלו, שדומעות מהעשן שהרוח העיפה לכיוונם. "הוא שרף את כל הכפר. הסתכלתי עליו בפגישה האחרונה שלו אצלנו. הוא מאבד את זה."
היא מסתכלת על הטאבלט שבידיו. המסך כבר כבוי, אבל צל חיוור של התמונה האחרונה עדיין מרחף מעליו בדמיונה. "אנחנו ביקשנו ממנו לטפל בכמה בתים. הוא פשוט… רצה עוד. אין דבר. הוא פינה את כל האזרחים לפאתי הכפר. אף אזרח לא נפגע."
"עדיין. הוא שרף כפר. סתם, בלי סיבה. את לא חושבת שזה… יוצא מכלל שליטה? עניין המשחקים הזה?"
"לא!" היא עונה, צועקת למרות שלא התכוונה. היא מנמיכה את הטון. "המבצע צלח, המטרות נוטרלו. זה מה שמשנה."
היא פוקדת עליו ללכת לסדר את המסמכים שלה לקראת הישיבה עם הקבינט. מעבר לדמותו המתרחקת היא רואה שני פסי אור דקים מתרחבים. הרכב עובר בשער החלוד וחונה בתוך ענן אבק שעולה ומתחבר לעשן שעולה מהכפר. חמישה לוחמי סיירת יוצאים החוצה, ופורקים ציוד מהרכב.
המפקד שלהם ניגש אליה. "גבירתי השרה, המודיעין צפה הגעה שלו, אבל לא היה להם יותר מזה. התגבורת שלהם הגיעה רק אחרי שחצי כפר היה בלהבות."
היא מהנהנת. "והוא לא חזר אתכם, אני רואה."
"הוא כבר פה."
הוא עומד לידה, כאילו היה שם תמיד. כתמי הדם שעל גופו מושכים אליו זוג חובשים. "לא שלי" הוא ממלמל. הוא מדדה הצידה ומתיישב על סלע גדול שבוקע מהדשא כמו אגודל מעוות. כל האנרגיה שראתה אצלו בסרטון נעלמה, כמו בלון מחורר.
היא מתקרבת אליו ומכחכחת בגרונה כדי לסלק ענני עשן מהריאות, או אולי כדי למשוך את תשומת ליבו. גבו מואר באור הלהבות שבאופק, ורק עיניו נוצצות מתוך פניו החשוכים. הוא לא מביט בה חזרה.
"עשית דברים גדולים הלילה. אני יודעת שאתה רגיל למחמאות שלי כבר, אבל כל אזרחי המדינה, גם אם הם לא יודעים את זה, מודים לך."
הוא לא מגיב. היא מכחכחת בגרונה שוב. הגרון שלה צורב. "בזכותך מאות ילדים יכולים לישון בשקט הלילה. בזכותך לא חיכתה להם מחר בבוקר פצצה בבית ספר. בזכותם כבר כמעט שנה אין להם פצצות בשום מקום."
היא מתקרבת אליו, ותופחת לו על השכם. תוך כדי, פיצוץ מרוחק נשמע מעבר לקו הגבול. הגוף שלו נמתח כמו קפיץ. היא לא בטוחה אם הוא נלחץ מהמגע שלה או מרעש הנפץ.
היא מרפה את אחיזתה על גבו, ולאט לאט הוא משתחרר בחזרה.
"ראית?" הוא שואל, בלחישה של קומקום רותח. "אהבת את המשחק?"
היא מושכת את ידה ממנו. היא לא מבינה איך, כשברור שכל האדרנלין אזל מגופו, הוא עדיין נראה כאילו הוא עומד להתפוצץ. "לא חייבים לדבר על זה."
הוא מסתובב אליה. פניו עכשיו באור והיא רואה שהן מכווצות בהבעה מבעתת. "סביבון!" הוא מסנן מבעד לשיניו שנושכות את שפתו תחתונה. דם נוזל ביניהן. "איך עוד לא עשיתי סביבון, אה? והשיר, תודי שזאת הברקה!"
מבטיהם נפגשים, והיא מסיטה את עיניה מפניו מיד. הוא מרגישה כאילו ראתה דרכן פגר דרוס.
"והשריפה." הוא ממשיך. "בזבזתי שלושה קופסאות גפרורים עד שהחצר הראשונה התחילה להישרף."
"די." היא אומרת. "נגמר הערב. אתה יכול ללכת הביתה. המסוק מחכה לך בבסיס. הנוהל הקבוע: איכילוב, והביתה."
היא מסתובבת כדי ללכת, אך קול צעקה מרחוק גורם לה לעצור. מתן מגיע בריצה. "מיכל דלק בכניסה לכפר התפוצץ! שלושה הרוגים, עשרות פצועים. ראש הפיקוד קורא לך." הוא חולף על פניהם ורץ לכיוון הגדר.
הוא כבר לא יושב על הסלע. הוא מחליק למטה כמו תינוק מגודל על מגלשה. הוא בוכה.
"קום." היא פוקדת. "צריך ללכת."
היא מתכופפת אליו. הפנים שלו צפות בתוך שלולית של דמעות ובוץ. "מה יש לך?"
"הם לא היו צריכים למות."
"אתה לא יכול להציל את כולם, זה לא –"
"זה כן!" הוא חובט את ראשו באדמה, ומשפריץ על המכנסיים שלה טיפות בוץ. "אני יכול לעצור את הזמן, אני יכול להציל את כולם, אני יכול להעביר שנה שלמה בשנייה שלך, אני יכול להציל כל ילד מסכן ממומביי ועד פאקינג לונדון!"
"אתה רק בן אדם. אף אחד לא מצפה ממך להציל את כולם."
"אבל אני משתגע!" הוא צועק, ומכה באגרופיו באדמה. "אני מתחרפן!"
"ולכן יש לך את המשחקים שלך." היא מנערת את מכנסיה. הלכלוך לא יורד.
הוא עוצם עיניים. הדם מהפה שלו נוזל לתוך השלולית שמקיפה את ראשו. "אבל אין להם סוף."
העיניים שלו נפקחות. "אין להם סוף." הוא אומר שוב, וגופו המכווץ נרפה. הוא מפסיק לבכות ומתיישב.
היא רואה על פניו שהוא מתכנן משהו ופותחת את פיה לבקש ממנו שלא יעשה צעד פזיז.
ואז הכול מפסיק לזוז.
הוא רואה את הפה שלה, מילים קפואות עצורות בתוכו. הוא רואה את הרכב שבדיוק עצר בסוף העלייה ומרגיש שהדשא שתחתיו הפסיק לרקוד עם הרוח. גם התופת באופק נעצרה. הלהבות כבר לא פולטות עשן והעשן כבר לא מאכיל להבות. בשולי הדממה שלהם מנצנצים כוכבים וירח.
אנשים טובים לא מתים עכשיו. גם לא צריך להרוג אנשים רעים.
הוא נשכב לאחור ונרדם.