נדיה, הבת שלי, בת שש היום, ובקרוב תתחיל ללמוד בבית הספר. אני חוששת ומתרגשת, חשבתי שזה זמן מתאים לתת לה מתנה מיוחדת, שעוברת במשפחה מזה דורות. שתזכיר לה שכדאי להיות עוד קצת קטנה ולשחק, וגם שהיא אהובה ותמיד שייכת. ידעתי מראש איפה לחפש אותו – בית הבובות העתיק בעליית הגג. באותה תיבה מרופדת מצאתי גם את יומן המחשבות הישן שלי. שלושים שנה לא פתחתי אותו, והינה, ממש כמו אתמול:
"… יומני היקר, אני לא מבינה מה אני עושה בשיעור הזה. זה לא הוגן להשאיר אותי כאן. בסדר, אני אמורה לראות בכך מחמאה – הקפיצו אותי. אבל יותר מידי גבוה. לא קשה לי עם זה שהמורה הוא סוואנט שפות. כמעט כל המורים כאן סוואנטים למשהו. לטעמי יותר קל לבריגית כמוני, ללמוד ממורה בריגי, שיבין מה אני לא מבינה. אבל התרגלתי.
למעשה אמא שלי אשמה בהכל. כשהייתי קטנה תקף אותה שגעון מוסיקלי משונה, ללמוד לנגן על כלים שממזמן יצאו מהעולם. משהו בשבב המחשבתי שלי הגיב לזה חזק, ונעשיתי מיומנת בהבחנה בין צלילים, מה שכיוונן אותי לקליטת שפות, ולבסוף לנוכחות בשיעור הזה, בין הגאונים, מנסה לעקוב. באיזו שפה אנחנו עכשיו?
אני מתביישת להודות, שהבעיה האמיתית שלי היא לא הבנה. דעתי פשוט מוסחת. השבב שלי לא עומד בזה. כלומר בנוכחות שלו. ילד ג'ינג'י אמיתי! כמעט לא מוצאים כאלו עכשיו. קטן ממני בשנה (ככה זה גאונים), רזה (יותר ממה שאני בדרך כלל אוהבת), מנומש לגמרי בזרועות, ובהיר ריסים. פעם אחת הוא השאיר ערוץ זמין, ושמעתי את המחשבות שלו. היו לו מחשבות נעימות, על בית מעץ אמיתי בחצר. התחשק לי לשדר לו משהו, אולי את בית הבובות ששמור אצלנו מהזמן בו סבתא של סבתי הייתה ילדה. אבל בדיוק באותו רגע המורה שאל אותי שאלה, והתבלבלתי לגמרי. אחר כך חזרתי לבהות בו, בזרועות שלו, בנמשים (721 בדיוק). קוראים לו נירון. הוא סוואנט כללי, ואין סיכוי שיבחין בי אי פעם.
היום, בחזרה מבית ספר, אמא ראתה שאני מבואסת. בדרך כלל זה בגלל ארוחת הצהריים, אני לא אוהבת את הכדורים החדשים. כל הסוואנטים מתים עליהם. כנראה שהבדלי התרבות מחלחלים גם לחוש הטעם. בא לי להצטרף לאיזו תנועה בריגית שמרנית, מאלו שאוכלים מזון בצורות גדולות, ולא קפסולרי. בכל אופן זאת לא הייתה הסיבה, אלא ששוב נכשלתי במבחן שפה מסכם. בטח נירון קיבל מאה. אמא ניסתה לנחם אותי, כרגיל שיחה על כמה אני מוצלחת ומיוחדת. אבל הפעם היא גילתה לי משהו חדש.
במאה הקודמת, לפני שהומצא השבב המחשבתי. לא היו סוואנטים. כלומר היו, אבל לא ידעו שהם סוואנטים. או שרק מעטים גילו את היכולות המדהימות שלהם. לאחרים קראו אז אוטיסטים. מילה שכבר לא משתמשים בה היום. וחשבו שהם בעלי מציאות משלהם. לא מחוברים לעולם. אפילו הפנו אותם לכיתות מיוחדות של מתקשים, ולא לכיתות של גאונים (כמה מוזר). רק מאז שהומצא השבב, הצלחנו אנחנו, הבריגים, לשמוע את המחשבות של הסוואנטים ולהכיר אותם באמת. וזו הייתה מהפכה גדולה. כי עם המחשבות של הסוונאטים, הרבה ידע עצור השתחרר לעולם. והצליחו לרפא מחלות, לפתור משברי אנרגיה, ולהמציא את הבתים הצפים שאנו חיים בהם היום (פעם חיו על האדמה). אמנם נראה שהתקדמות הסוואנטים, והקמת סוואנטיה, יצרה שתי תרבויות מקבילות: הסוואנטים והבריגים. אך למעשה אנחנו משלימים זה את זה.
אמא אמרה שהיא לגמרי רוצה שיהיה לי חבר סוואנט, ושאזכה להתחתן איתו יום אחד. למרות שלא צריכים להתחתן. כמו שאמא והאבי הביולוגי לא התחתנו. בכל אופן היא הסכימה שניריון נשמע מקסים. ולי אין מה לדאוג, כל מה שאני צריכה זה ללמוד להקשיב למחשבות שלי וגם לרגשות. בהדרגה אגלה כמה אני מוכשרת, וגם מלאה באהבה.
אז החלטתי לדבר עם נירון. לא דרך ערוץ או בשידור, אלא באמת לדבר. פנים רגילות מול פנים מונמשות. היום, אחרי שיעור שפה אגש אליו, אולי אפתח עם איזו שאלה שבטוח ימצא לה תשובה, ואולי רק עם חיוך, ואולי עם הזמנה. יומני היקר, אדווח לך על התוצאות.
טוב. זה היה אסון. בקושי הצלחתי לדבר. או לחשוב. או להעביר מסר איכשהו. בהתחלה גמגמתי. ונירון החמוד חשב שאני ממציאה שפה כנראה. שמעתי את המחשבות שלו רצות, מפתחות. כמה שניות שהרגישו לי הזויות לגמרי, ובסופן הגיש לי שפה חדשה מהגמגומים שלי. לא, ניסיתי להסביר. לא התכוונתי לשחק איתך. רציתי לומר משהו חשוב. אז סימנתי לו עם הידיים שנעצור ונשב רגע בשקט. אבל אז הוא פנה אלי חזרה בשפת סימנים מתקדמת. הצלחתי רק לחייך אליו במבוכה.
שוב שלום יומן יקר, עבר חודש מאז התקרית המביכה עם נירון, המשכתי לבהות בו, אבל לא ניסיתי לדבר איתו מאז. כבר שבוע שלם הוא לא בא לבית ספר, נסע עם ההורים הסוואנטים שלו לחופשה. אני מדמיינת אותו ברחבי הסוואנטיה לא חושב עלי, ואם כן מגחך. לפחות מצבי השתפר בשיעורי שפה. זה בזכות האימונים. כל בוקר, בהסעה, אני שרה לעצמי שירי אהבה נוגים בשפות שמלמדים אותנו. ככה השבב שלי התכוונן היטב לשפות. חיברתי גם שיר סודי לנירון. אצרף אותו בדף הבא.
שיר געגוע
נמשים נמשים
על זרועותייך פזורים,
כמו כוכבים על מפה.
בשמיים כוכבים נעלמים
אל תוך שחור נוזלי.
אך לאורך
נמשים נמשים
נוספים על חמדתך בשמש.
רק אמש ישבתי לצידך
ספרתי.
הגעתי
עד שבע מאות עשרים
ואחת
ליד מרפקך.
חשבתי איך אתה
בוחר
את המיקום
המדויק.
חשבתי
אם רק
אלך
בשביל,
נמש נמש-
אולי אגיע
עד אלייך.
לא אראה לנירון את השיר הזה. הוא מביך מידי. סיפרתי לאמא שלי היום על הניסיון שלי לדבר איתו. אולי אני משתפת אותה יותר מידי. הרי אני כבר כמעט בת 12! אבל תמיד יש לה תגובות מעודדות. היום היא סיפרה לי איך היא ואבי הביולוגי הכירו. הם עבדו יחד במעבדות, והיא אף פעם לא שמה לב אליו. לא בגלל שהיה לו מראה סתמי או משהו, פשוט כי תמיד הייתה מוטרדת מההספק בעבודה. וגם ככה, עם משקפי המגן, וחלוקי הבידוד, בקושי היה אפשר להבחין במישהו. יום אחד הוסת של גנרטור הקירור הסטרילי השתגע, ונשב כפור קטלני מכל פתחי האוורור במעבדות. אמא שלי קפאה עם חלוק הבידוד והאפוד המאולתר שחילקו לה. והייתה מוכרחה לצאת החוצה, להוריד את שכבות הבידוד ולנשום. שם ישבה להפשיר, נשענת על גדר המעבדה, בוהה בהיסח דעת לרחוב הריק. היא בהתה כך מספר רגעים, ואז הבחינה שמישהו ניגש והתיישב לידה. זה היה אבי הביולוגי. הוא לא דיבר, אולי כמוני הוא לא הצליח. אבל למרות שהייתה קפואה, ונראתה מופתעת, הוא הניח בעדינות ראש על הכתף שלה ובכה. כן, הוא באמת בכה. לא הרבה, אבל דמעה או שתיים זלגו מפניו על הזרוע של אמי, שהייתה חשופה עכשיו. היא רצתה לשאול אותו למה הוא בוכה, אבל הייתה מוקסמת מידי מהדמעה, שקפאה באמצע דרכה, על הזרוע. בפשטות, היא נתנה יד לאבי הביולוגי, ושניהם לא חשבו יותר מידי מחשבות. אחר כך הם הפכו לזוג, בילו המון יחד, ואפילו הביאו אותי לעולם (סיפור אחר), אבל בסוף שניהם החליטו משום מה להמשיך כל אחד בדרכו. אני חושבת שהסיפור הזה יפיפה, ושהלוואי ואני אבכה מתישהו על הזרוע המנומשת של נירון, או לפחות אניח את ראשי עליו.
בינתיים התחלתי לקרוא שירי אהבה ישנים, שלשום פענחתי שיר בלטינית עתיקה. לדעתי זו שפה נהדרת. בסוף השיעור הראתי למורה לשפות את השיר והוא מאוד התרשם משום מה. הוא אמר לי כך: "שפת האהבה היא המורכבת והיפה מכולן, היא חוצה תרבויות והופכת זרות למוכרות. היא עולה מתוכנו גם כשאנחנו מדברים, וגם כשאנחנו שותקים. ושומרת עלינו כשאנחנו לבד או יחד". חשבתי שזו אמירה מאוד נחמדה, אבל קצת מוגזמת, ושמישהו צריך לומר למורה, שדברים לא תמיד מסתדרים כמו שהאהבה רוצה. אני לא אשבור לו את הלב, וגם ככה התחילה ההפסקה, זה היה שיעור שפה האחרון לשבוע.
יומני היקר, רציתי לומר לך שלא תטעה לרחם עלי, אני ממש לא הילדה היחידה בשכבה שאין לה חבר עדיין. וזה לא אומר שלא יהיה לי אף פעם. שמתי לב שיש יותר בנות סוואנטיות עם חבר מאשר בריגיות. אבל זה לא אומר כלום, ואפילו הזוגות החזקים ביותר בבית הספר מחזיקים עד שנה, וגם-
-"סליחה, את עסוקה?…"
יומני היקר אני חייבת לסגור אותך, זה נירון… הוא חזר מהחופשה לבית הספר ועומד עכשיו ממש לידי, שואל אותי אם אני עסוקה. לקח לי כמה רגעים לכוונן את השבב חזרה למציאות.
-"אני כותבת יומן מחשבתי".
-"מצטער, לא אפריע לך".
אני שומעת רחש קל, המחשבות שלו אמרו יותר מזה, אבל הוא הפסיק אותן.
-"לא, לא, אתה לא מפריע! אשמח להיות איתך, כלומר לדבר איתך".
-"רציתי להזמין אותך אלי אחרי בית ספר, שמעתי שאת ממש טובה בשפות, אולי תוכלי לעזור לי? נוכל גם לשבת בחצר אצלי אם תרצי, יש שם בית עץ אמיתי".
-"מה?"
יומני היקר, נדהמתי! לא תאמין מה קרה, בסופה של שיחה מבורכת שבה הייתי יותר המומה מתגובתית, הסכמתי לבוא לנירון, אחרי בית הספר, לשבת איתו בחצר ולעזור לו להשלים חומר בשפה שהפסיד כשהיה בחופשה. זה היה אחר צהריים חלומי.
אני חושדת שנירון קצת עשה את עצמו שהוא לא בקיא בחומר, או לפחות לא יכול להשלים את המידע החסר, בשתי שניות של חיבור למאגרי ידע. אם הוא עשה את עצמו, אז מזל שכך. כי כל כך נהניתי להסביר לו. הוא הסתכל עלי, והניד לאט את הריסים הבהירות שלו. ומידי פעם רשם מילה כלשהי, כאילו כדי לזכור, וכל הנמשים שלו נעו עם תנועות ידיו העדינות. רציתי לגעת בתלתלים הג'ינג'יים שלו, אבל התאפקתי, במקום זה צחקתי יותר מידי כשהוא אמר מילים משונות, או חיבר לי משפטים.
ישבנו בבית העץ שלו. זה הכי קרוב שהגעתי לעץ מאז שאני ואמא ביקרנו בשמורת האורנים. נשמתי את העץ עמוק, ובדמיוני ריחו יהיה תמיד הריח של נירון, יושב רק איתי, מקשיב לי. כתבתי שיר בעקבות הבילוי הנפלא הראשון שלנו.
נירון שלי
אני רוצה שהאהבה
תבוא איתי לכל מקום,
שתחזק אותי,
שתשמח,
שתשמור שלא אתבלבל
ואחשוב עצמי לגרגר אבק.
אני רוצה שהזמן שלי
ינוע באהבה
כפי שאני חשה כלפייך,
ינוע באיטיות,
ובדביקות של קרבה
כמוכרות פנייך מולי.
אני רוצה להתרגל
ולא להתרגל
לאהוב ככה,
לטוב החיים האלו,
למקום משלנו.
בו אני בוטחת.
אני רוצה אותך מתחת
לשמיכה של נמשים,
קרובים קרובים
בתוך בית עץ.
לא אשתף את נירון בשיר הזה, לטעמי קצת נסחפתי, עם זאת אולי אשתעשע, אתרגם אותו ללטינית ואציג אותו למורה לשפה. לאחרונה אני חושדת אולי לאמא שלי יש גישה ליומן המחשבות שלי, כי בלי שום סיבה היא מסתכלת עלי ומחייכת, ואולי זה רק נדמה לי…."
יומני היקר, כך כתבתי לפני שלושים שנה, כשהייתי בת 12 מאוהבת, נרגשת ופתוחה. מזל ששמרתי את היומן הזה, כל כך מרגש אותי לקרוא בו, את השירים שלי, התיאורים שלי, האהבות, הקשר שלי ושל אמא, כמה אני מתגעגעת.
העולם השתנה מאוד מאז. כבר אין הפרדה בין סוואנטים לבריגים, משתי תרבויות בעלות איכויות שונות הפכנו לתרבות מעורבבת אחת. אותי זה משמח, ולא מפתיע. חבל רק שהאוכל לא השתפר. היום נדיר שמשתמשים בשבב המחשבתי. ערוצי ההבנה נגישים ומבוססים יותר.
אני ונירון היינו חברים לשנתיים (שיא בית ספרי בשלב ההוא), ואז נפרדנו. אינספור פעמים ספרתי את הנמשים שלו באותה תקופה ובדקתי אם נוספו חדשים. הוא תמיד היה מיוחד בשבילי, לא כי הוא סוואנט, אלא כי הוא נירון. הנשיקה הראשונה שלנו הייתה בבית העץ ההוא, וגם הבכי, שדמה במקצת לסיפור ההוא שאימי סיפרה לי לפני שנים. רק חם יותר, ובריח עץ. אפילו נתתי לנירון פעם אחת לשחק בבית הבובות העתיק שלנו, אבל הוא היה קצת מסורבל לטעמי. כשהתקרבנו באמת הרשתי לו לקרוא את השירים שלי. פעמים רבות השארנו אז את ערוץ המחשבות פתוח זה לזו, זורם ומשותף.
המשכתי ליהנות מבית הספר בכיתות מעורבבות עם הסוואנטים. אותגרתי והתקשיתי, השבב המחשבתי הישן שלי עבר כל כך הרבה כיוונונים. למזלי היו לי את הטריקים שלי, והמוטיבציה שנבעה מפנטזיות אהבה תדירות. הייתה לי תקופה קשה כשאני ונירון נפרדנו, אבל בין אם היא קראה ביומן המחשבות שלי או לא, אמא שלי תמיד הייתה שם לתמוך. היום כשנדיה שלי עולה לבית ספר אני יכולה רק לקוות להיות אמא טובה כמו אמא שלי, ולהזכיר לביתי שכל מה שהיא צריכה זה ללמוד להקשיב למחשבות שלה, וגם לרגשות.