לוח החימר נופץ בצורה מחושבת ומתוחכמת להפליא. ארקיסיה החכמה הביטה ביצירתה וחרטה בציפורנה הארוכה והחזקה סימנים אחרונים להשלמת הפריט. הוא היה כתוב בצורה מעורפלת מעט, אך זה היה במכוון וארקיסיה ידעה כי חכמיהם של הממלכות יצליחו לקורא ולהבין לפחות מעט מהכתוב, מספיק בכדי לשלוח את השליחים ושוחרי ההרפתקאות אל עבר האי שלה, שלהם.
"הם יגיעו…" היא ליחששה לעצמה. וזה הרי מה שחשוב .
*********
בורתולומיאו איש הצפון כרע ברך לפני המלך והמלכה כשהוא עטוי שיריון כסוף מלא, קסדתו תחת בית שחיו וידו הימנית על ניצב חרבו הגדולה. זה עתה סיים הבישוף לתאר, בקול רם שנשמע לכל הנוכחים באולם הכס, את שבר לוח החימר שאף שנכתב בשפה עתיקה, הצליחו הנזירים המלומדים לפענח מעט מן הכתוב.
" אם אכן מדובר בדרקון אשר חי באי מעבר לים הגדול, הרי שאין שום ספק שמדובר באיום אמיתי! אם יחליט הדרקון הענק החי באי לפרוש את כנפיו ולעוף לעבר ממלכתנו, הרי שכולנו בסכנה נוראית!"
המלכה התרוממה מכסאה "אתה, בורתולומיאו, האביר הגדול בדורנו, תצא אל מעבר לים הגדול, לקטול את הדרקון ואיתו את האיום אותו הוא מביא בכנפיו! מי ייתן והאל וקדושיו ייתנו בך את האומץ הדרוש ויצליחו את דרכך!"
ברתולומיאו התרומם מן הכריעה והבישוף הגיש לו את תרגומו של שבר החימר המכיל מפה המובילה למיקומו של האי. האביר הנהן ויצא ברוב הוד מן הארמון, עלה על סוס המלחמה האמין שלו והחל לרכוב אל עבר הספינה, שתוביל אותו אל האי שמעברו השני של הים הגדול.
בדרכו על הסוס, ראה בורתולומיאו איש הלבוש בגדים קלים ולבנים, רכוב על פרדה ולגבו קילשון מים גדול ומוזהב. בידו של האיש, ראה האביר חפץ מוכר – היה זה שבר חימר בעל אותיות מוזרות ושרטוט חלקי של מפה. מיד ניסה לפנות אל האיש בדברים, אך ראה שהאיש אינו דובר את שפתו. עם זאת, שפת האיש דמתה לשפה עתיקה אותה למד בעבר. או אז הבין כי האיש מגיע מארץ דרומית מזרחית קטנה, אשר בעברה הייתה אימפרייה גדולה ומשגשגת, אך התכווצה עם השנים לממלכה פרובנציאלית.
בורתולומיאו קרא (באותה שפה עתיקה אותה למד) אל האיש "עצור, אישי הטוב, מהו שמך ולאן מועדות פנייך?"
האיש, שהשפה העתיקה דמתה לשפתו מספיק בכדי שיבין את דבריי האביר, ענה "שמי וורגיליוס, ונשלחתי ע"י כוהני ארצי בחיפוש אחר דרקון מאיים השוכן באי מעבר לים הגדול. הנני צייד המצולות המהיר בארצי. ואתה, אדוני?"
"שמי בורתולמיאו- איש הצפון וגם אני נשלחתי במשימה להציל את ממלכתי מפני הדרקון המכונף. הנה בידי מפת הדרך למציאת האי" והראה לוורגיליוס את המפה. וורגיליוס השווה את המפה לשבר החימר שבידו ואכן ראה דמיון במפות. בורתולומיאו תהה האם האיש הנוכרי מתכוון להרוג את הדרקון בעזרת קילשון ים, בעוד וורגיליוס תהה כיצד אביר רכוב על סוס ומחזיק חרב בידו, יצליח להרוג נחש ים ענקי. האם הוא מתכוון לכרות את ראשו בחרב? האינו יודע שאם כורתים לדרקון ראש אחד, צומחים שניים או יותר במקומו? ומדוע הוא חושב שמפלצת ים זו הינה מכונפת? למרות תהיות אלו, החליטו השניים להמשיך את המסע יחדיו אל הספינה הממתינה לחופו של הים, לקחת אותם אל האי.
כשהיו על הספינה, סיפרו להם הצוות באימה, כי איש מעולם לא חזר מאי הדרקון וכי מה שחי שם הינו חכם כשם שהוא חזק. חלק אף טענו כי בוודאי יש יותר מאחד או שניים. האביר וצייד המצולות חשבו כי הצוות מלא אמונות טפלות, הרי הכל יודעים שאין בינה בדרקונים.
עם התמשכות המסע הקשה בים, מצאו בורתולימאו ו-וורגיליס הרבה מן המשותף אחד עם השני ולמרות קשיי השפה שהפריעו להם, דיברו הגברים רבות על עולמם, על מלחמות ועל גבורה ותפארת. הם הפכו מיריבים (מנומסים) המתחרים על אותו פרס – קטילת הדרקון, לחברים למסע ולהרפתקה. אבל היה דבר אחד בו לא הצליחו להגיע לעמק השווה. הדרקון עצמו.
האביר טען כי מדובר בלטאה אדירה בעלת ארבע רגליים גדולות בעלות טופרים של ציפור דורסת, ושתי כנפיים ענקייות, ללא נוצות, ממש ככנפי עטלף, ראש של תנין עם שתי קרניים ולוע ממנו בוקעים להבות ועשן. הדרקון, לטענתו, רץ על האדמה ועף בשמיים. היצור הינו חמדן מאד ובוודאי יש באמתחתו אוצר דגול של זהב ואבנים טובות, אותם בזז במסעות הקטל שלו על היבשת הקרובה. המסעות שנועדו, כמובן, בכדי להעניש את הכופרים ולהחזירם אל חיק האל היחיד.
הצייד גיחך למשמע דברי האביר ותהה מהיכן מגיעים רעיונות מגוחכים אלו לראשו. כוהני ארצו של ווירגילוס היו קיימים מאות שנים לפני חכמי ארצו של האביר והם לימדו את ווירגיליוס ובני ארצו כי הדרקונים הינם נחשי ענק, החיים מתחת לפני הים אך יכולים לעלות ולזחול במהירות על האדמה בכוח רב. כוחם המאגי בא להם מן האבן הטובה הנוצצת בתוך עיניהם והאלים נתנו להם להגן על מקדשיהם השונים, לכן וודאי האוצר עליו משגיח הדרקון, אם הוא קיים, הינו מקום קדוש ועתיק של אל או אלה מקומיים.
בורתולומיאו טען בלהט שיש לכרות את ראשו של הדרקון או לעקור את ליבו, ואלו הדרכים היחידות להרוג את היצור. ווירגיליוס טען נגדו נחרצות, כי כריתת הראש תוביל ליצירת ראשים חדשים וכי יש לתקוע קילשון במרכז גוף הנחש ולהצמידו לאדמה, כך לקעקע את יכולתו לחזור למים ואז ימות מחנק.
רק צוות הספינה הביט בעמיתים ברחמים "טיפשים! הולכים ולעולם לא יחזרו".
לאחר חודשים ארוכים בדרכים, עגנה הספינה לחופה של ארץ כה מזרחית מממלכתו של בורתולומיאו, שנקראה בפי כותבי המפות והסוחרים" הממלכה המזרחית הרחוקה". היו בה פלאים שווירגיליוס ובורתולומיאו מעולם לא ראו. גוון עורם של אנשיה היה צהבהב מעט ועיניהם היו מלוכסנות קמעה כלפי חוץ. בתיהם, בגדיהם, מקדשיהם ולשונם, היו כה שונים ומיוחדים, עד כי נדמו לרעים כבני שדים ומלאכים.
צוות הספינה, לעומתם, היה רגיל בארץ מוזרה זו ומנהגיה ומיד בהגיעם, ירדו לחוף לנפוש מן ההפלגה הארוכה ולרכוש אספקה להמשך מסעם. האביר וצייד המצולות ירדו אף הם מן הספינה, מאושרים לחזור ולדרוך על אדמה יציבה, למרות בני המקום המשונים. הם התלוו לאחד מאנשי צוות הספינה, שידע מעט מילים בשפתם המוזרה של הילידים.
בזמן שהתהלכו ברחובות , צד את עינו של ווירגיליוס מחזה של מקדש קטן, אשר אין בו כוהנים, אלא רק לוחות אבן כתובות בסימנים ומחתות קטורת. בתוך המקדש עמד פסל מאבן ירוקה של יצור אימתני ומיוחד. מראו של אותו יצור, שם לב ווירגיליוס, שב והופיע בתבליטים על קורות המקדש. "מהו היצור המוזר הזה" שאל ווירגיליוס את איש הצוות במשיכת שרוולו. איש הצוות לא הבין את שפתו של הצייד ובורתולומיאו נחלץ לעזרתו ותירגם את השאלה. "דרקון" ענה איש הצוות בפשטות "האנשים כאן מעריצים אותם כמו אלים".
וורגיליוס וברתולומיאו התבוננו משתאים בפסל המשונה מכל כיווניו, מנסים להתאים אותו ליצור המוכר להם כדרקון. "יש לו גוף של נחש" הצטדק ווירגיליוס "וקשקשים לאורך גופו, כמו שראיתי בארצי"
"יש לו רגליים עם טופרים של ציפור דורסת" ענה בורתולומיאו "והוא אינו יצור ים, אלא ייצור מעופף, למרות שאיני רואה כנפיים כלל".
"זה מכיוון שהדרקון לא זקוק לכנפיים בכדי לעוף, הוא נעזר בפנינה פלאית" ענה קול לא מוכר, באותה שפה עתיקה בה השתמש בורתולומיאו, אך במבטא כבד של אנשי המקום. היה זה איש מבוגר, יליד המקום בברור, עטוי בגלימת משי בצבע חרדל וחגור אבנט אדום כהה. כפות ידיו השלובות כלל לא נראו תחת שרוולי הגלימה הארוכים.
"ומי אתה, אדוני?" תהה האביר.
"שמי הוא יאן ליו, מרפא. למדתי את השפה אותה אתה דובר אם כי לא ציפיתי לשומעה מפי שני זרים. ומה, אם יורשה לי לשאול, הנכם מחפשים כה רחוק מביתכם?"
"דרקון" ענה הצייד.
"ארצנו משופעת בדרקונים, כפי שבוודאי כבר שמת לב. האם אחד במיוחד?"
"לא דרקון כזה" נחר בורתולומיאו. וורגיליוס הגיש לזר את שבר החימר שבידו "דרקון חי. המפה טוענת כי הוא קיים על אי במרחק מה מארצך".
"המממ. אם כן גם אליכם הגיע הדבר"
"גם?" תהו השניים"
"כן. רועה צאן מצא שבר חימר שכזה במרחק של מאתיים מילין מכאן. הנזירים הלוחמים תרגמו אותו בקלות, אך בהתייעצות עם חכמי הקיסר השמיימי והנצחי, החליטו שאין סיבה להטריד את הדרקון בבקשות וטענות. הממלכה במצב מצויין, אתם מבינים."
"בקשות וטענות?" נדהם בורתולומיאו "האינכם מודאגים כי הוא עלול להרוס את ממלכתכם בחיפוש אחרי שלל? הרי ארצכם מלאה עושר" ובליבו הוסיף "ובכופרים" .
הפעם היה זה תורו של יאן ליו לגחך, אם כי בצורה מתונה ומנומסת יותר "וכי מדוע שיצור מקודש ונעלה יהיה מעוניין באוצרותיהם של בני אנוש? אם כי אנשים פרטיים רבים היו שמחים להציג לו את תשורותיהם בתקווה לקבל ממנו מזל וברכה".
"אני לא פה בכדי לתת לו תשורות" נהם האביר "אני מחפש אותו בשביל להורגו. את דמו ייקר הערך אני מתכוון לאסוף בכד ולהביא כהוכחה למלכי ומלכתי, הם יוכלו להשתמש בו בכדי להבריא את החולים והפצועים אשר הם מעוניינים להיטיב עימם"
"דמו של דרקון אכן הינו קסום במיוחד" ענה יאן ליו, כעס עצור בעיניו "אך אין סיבה להביא למותו של דרקון אשר יותר מאלף שנים לקחו לו להגיע לבגרותו, רק בכדי להאדיר שני מלכי אדם פשוטים!"
כאן כבר עמדה להתפתח תגרה נוראית, אלמלא איש הצוות ששם לב לכעסו של המרפא. הוא דיבר בהתרפסות וסלחנות ליאן ליו בשפתו שלו, כשהוא משתחווה מספר פעמים בעוד הוא הולך אחורנית ודוחף את וורגיליוס ובורתולומיאו החוצה מן המקדש.
האביר וצייד המצולות הובלו על ידי איש הצוות אל הספינה ונותרו בה בימים הקרובים, בזמן שהצוות ממלא את אספקתו להמשך המסע. כאשר הספינה הגדולה החלה לנוע והתרחקה מן הנמל, נדהמו נוסעיה לגלות כי אנייה נמוכה ורחבה, בעלת תורן יחידי ועליו מפרס משולש יחיד, עוקבת על שובל הספינה ואף מצמצמת את המרחק ביניהן.
כשהתקרבה מספיק, התפלאו אף יותר ווירגיליוס ובורותולומיאו לראות כי בחרטומה עמד לא אחר מאשר יאן ליו, המרפא. על סיפונה של האונייה ניתן היה בבירור לראות ערמת אבנים ירוקות מיוחדות.
חילופי דברים נצעקו בין האונייה לבין הספינה בשפה המזרחית שתורגמו מאנשי הצוות אל בורתולומיאו, שבתורו תירגם לווירגיליוס, כי המרפא בחר להתלוות אליהם אל האי בכדי לחזות במו עיניו בדרקון ולהציע לו מנחות.
למעשה יאן ליו התכוון למנוע מהם להרוג את היצור הקסום והמוערך בעיני עמו.
כך מצאו את עצמן שתי האוניות עושות את המסע יחד. כשהתקרבו לאיים, נראה היה כי לאונייתו של יאן ליו יש יתרון על הספינה הגדולהה ובורתולומיאו ו-וורגיליוס הסכימו להצטרף אליה ולאפשר לספינה להמשיך את דרכה לתחנתה הבאה, לפני שתשוב לאוספם מהנמל האחרון בו חנו.
את החלק הזה של המסע המחפשים עשו תחת מעטה שתיקה כבד. כל אחד מהם חושב על הדרקון שיימצא וכיצד יוכיח לשניים האחרים את טעותם. ערפל כבד ומוזר אפף את האיים והם התקדמו באיטיות בעזרת שילוב המפות שבידיהם. הנוסעים ציפו כי יהיה עליהם לרדת בסירה אל חוף האי הצידי, עליו הצביעה המפה, אך בהתקרבם הופתעו לראות מזח מפואר ומסותת באבן, הנראה כמעשה ידי אדם. הספינה עגנה במזח המעורפל. בורתולומיאו ירד בכבש על סוס המלחמה, חגור בחרב ומגן, למורת רוחו של יאן ליו, אשר ירד ברגלו ועל גבו טעון שק מלא מן האבנים הטובות שהביא. ווירגילוס גם ירד ברגל, זונח את פרדתו, אך לגבו חגר את קילשון הים.
נדמה היה שלמרות האוויר העומד, הערפל התערפל סביבם כל העת והנה פתאום נפתח מעט וחשף בפניהם נתיב ארוך ומרוצף למופת המוביל אל מעמקי האי. השלושה התקדמו בנתיב הרחב שנראה כיורד ומעמיק אל עמק במרכז האי. הערפל המשיך להיות סמיך בשולי הנתיב אך קליל במרכזו והוביל אותם עוד ועוד. בפתאומיות הפך השביל לגרם מדרגות רחבות ונמוכות, נוחות מספיק לסוסו הגדול של האביר לרדת בהן.
גרם המדרגות הסתיים ברחבת חול כבוש וישר ועתה חזר הערפל להתנחשל סביב השלושה, מסמיך ונקרע והם העמיקו אל הרחבה כמגששים ופחד החל לבעבע בתוכם.
"חיכינו לכם" ליחשש כקול מוזר, בשפה שאיש מהם לא הכיר ועם זאת כל אחד מהם הבין ללא צורך בתרגום "סוף סוף הגעתם" המשיך.
"בשם האל והממלכה" צעק בורתולומיאו בעודו שולף את חרבו ומגינו "הראה את עצמך!"
מיד התפזר הערפל לחלוטין והשלושה מצאו את עצמם במרכז היפודרום גדול ומרשים. על ספסלי היציע נכחו כחצי תריסר לטאות ענק, מכוסות עור קשקשים עבה, צוואריהן זנבותיהן עבים וארוכים ולכל אחת מרגליהן 5 אצבעות שבסופן טופרים חדים, ראשי הלטאות היו פחוסים ומראה פניהן היה נבון ללא ספק.
"מה..מה, מה זה…" גימגם האביר, בעוד צייד המצולות המבוהל שלף את קלשון הים הגדול ונכנס לעמדת התגוננות והמרפא ממצמץ בהבנה פתאומית ומפוחדת "דר…דרקוני… קומודו. אלו הם דרקוני קומודו" הצליח בקושי רב לומר את המילים בקול. הלטאות החלו יורדות מהיציעים ומתקדמות אל מרכז ההיפודרום.
"אבל, אבל לוח החימר הבטיח דרקון אמיתי" מיאן בורתולומיאו להרפות, בעוד סוסו המפוחד מרקד במעגלים סביב עצמו והאביר ממשיך לאחוז בחרב.
"נכון" ליחששה לאטה ענקית שנעמדה לרגע על שתיים, גובהה כגובה המרפא "הבטחתי והנה אני כאן!"
הצייד, האביר והמרפא החלו לצחוק.
ואז לבכות.
ואז להילחם, בכל כוחם ויכולתם.
הם נטרפו במהירות.
כולם. אפילו הסוס.
אפילו שהיה קשה לפרוק את האביר משריונו הענק.
דרקוני הקומודו אכלו אותם, חולקים את בשר השלושה, והסוס, ביניהם.
מהבשר המחולק הם למדו על התרבויות, על השינויים שקרו בעולם. למדו את השפות, את האדריכלות המתקדמת, את החקלאות המתפתחת. את זוועות המלחמות וכלי הנשק. למדו את המסורות והדתות והמיתולוגיות. כשסיימו, היו אף יותר חכמים משהיו בעבר.
ושבעים.
"היה זה צייד מוצלח" קרא הדרקון אוגו " מה עכשיו?"
"עכשיו ננוח" קראה הדרקונית ארקיסיה החכמה "ובעוד 5 עשורים בדיוק, נשלח לוח חימר חדש" והידסה בכבדות חזרה למערתה.
סוף.