הם אספו את המזוודות בשדה התעופה נגורה ריי לפני שעתיים, והיא כבר מייחלת שישובו הביתה, אל מרפסת העץ השקטה, ויביטו בווילונות הארגמן המתנופפים מעל החלונות, כשרוח ערב תנשב לצליליו השלווים של הים. רק שם הם יכולים לנשום מבלי לפחד. אם יחזרו אל העיר ואל גבהיה, יוסיף אביה לתאר את כל הסכנות הצפויות להם, "הרי את עלולה למצוא את עצמך מעל כביש סואן, או על גג של גורד שחקים… ואז מה יהיה, נערת מזג האוויר שלי?" קולו רך ומלטף, עיניו נוגות. "ומה אם נתעורר כמו אחרי הלילה ההוא?" גבותיו נצמדות זו לזו בחוסר אונים.
חמלה תציף את לבה, והיא תמזוג עוד תה אל כוסו, ואחר תניח יד עדינה על כפתו הגדולה, והם ילגמו מן התה הקר בשתיקה, בעודם בוהים במים. כמו עכשיו. מה הטעם, להמיר את ים המלח באוקיינוס ההודי, לוותר על צבע הענבר של התה עבור המשקה המשונה הזה, שכולו חלב והל וקוקוס ותבלינים זרים.
"בטח שמו לנו רעל…" היא ממלמלת, אבל הוא מעיין במחברתו ולא שומע.
ריח כחול חודר לנחיריה, כמה פתוח ונקי. רוח בין הערביים מרפרפת על שיערה הארוך, הרטוב מן המקלחת. גופיה ירוקה בהירה נחה ברפיון על גופה הדק, העייף. עוד מעט ינואר, אבל אין זכר לקור. לפחות הנוף יפה. ובכל זאת, משהו בגלים הנשברים לאטם על החול מסנן עצבות חרישית אל תוך עיניה החומות, העגומות כעיני אביה. היא מנסה להסביר לעצמה את מקור התחושה, אבל לא מסוגלת. משהו בתנועה הזו, הקבועה. מים, קצף, נסיגה לאחור, התקרבות, וחוזר חלילה. כאילו האוקיינוס פוחד לגעת בהם.
השמש הגוועת מפזרת קווים ורודים על פני השמיים, והמים נעשים כסופים ומבריקים. אביה מביט בצידנית הנחה לימינו, ובעצי הדקל המשתרעים מעבר למעקה הזכוכית של המרפסת, ומיטיב את משקפיו שחורי המסגרת על אפו. ידו רושמת משהו. הוא מביט בשעון שעל פרק כף ידו השמאלית. רצועתו שחורה גם היא.
"מחר נרד לחוף כבר מהבוקר", מבטיח. "נוכל לשחות ולצחוק, ולחגוג את יום ההולדת שלך כמו שצריך".
"עם עוגה?" היא שואלת, והתרגשות מחליפה את הצער שאיים להשתלט עליה.
הוא מהנהן ומניח את המחברת על שולחן הזכוכית העגול, בין כורסאות הקש שלהם. אצבעותיו נפטרות ממשקפיו ומשפשפות את עיניו העמוקות. עכשיו הוא נראה כמו אדם אחר, אנושי יותר, כמעט פגיע. הם נשענים לאחור. הוא נאנח.
"עם הפתעה שתוציא אותנו מהמצב הזה", מביט בה ומחייך את חיוכו הנעים. "אפילו המטופלים שלי לא יאמינו לי אם אני אספר להם", מניד בראשו, צחוקו המאושר מכווץ את עיניו, ועפעפיו מתעבים.
כשהוא צוחק ככה, כל צערה נעלם ומתעופף ברוח עם קרניה האחרונות של השמש בתום טביעתה.
אחרי שרק משקע חלב נשאר בתחתית הכוסות, הם שבים אל החדר המרווח, ומתיישבים על מיטותיהם. הוא מפהק וצונח על הסדין. היא צוחקת, חולצת את הכפכפים שקנה לה במחיר מופקע בשדה התעופה, עם הפרח הוורוד-לבן שיהלום במרכזו. בלי להביט בו, נוטלת את שרשרת הברזל, מכניסה את רגלה אל הטבעת ומהדקת את רצועת המתכת המרשרשת אל רגלה של המיטה. הוא שולח לעברה את חיוכו העגום, כמנסה לעודד. עכשיו תהיה בטוחה עד הבוקר.
רגע לפני שהיא נרדמת, עיניה רואות שהוא קם מהמיטה בחולצתו הלבנה ומכנסי הטרנינג, ומלטף את ראשה ולוחש, "הכל יהיה בסדר, ילדת יום הולדת", ופונה אל ארון הבגדים. רחש הגלים יוצר מנגינה חרישית. שיר ערש. היא רואה בדמיונה את כנפי המטוס הנבלעות בעננים, עד שהשינה נושאת אותה בזרועותיה המרגיעות. כמו אם אוהבת. כמו האוקיינוס.
אביה מוודא שנרדמה ונכנס אל חדר הרחצה, שם הוא לובש מכנסיים שחורים ארוכים. לרגע, בוחן את השתקפותו בראי הנרחב. נדמה לו שפניו המאורכים נעשים מבוגרים יותר מיום ליום. שיערו הקצר, המגולח כמעט לגמרי, מעניק לו חזות צעירה, אבל הוא מאבד זמן. על סף הדלת, עוצר ומתבונן בבתו.
"ארבע עשרה, מי היה מאמין…" לוחש, נפעם. עכשיו נשימותיה שלוות והיא ודאי חולמת על פיות שמרחפות מעל ים טורקיז. בדיוק כמוה. אבל הזמן והחיים שלהם. מה יקרה כשכבר לא יהיה כאן? מי יישאר לה?
בלית ברירה, מביא את הצידנית הכחולה מן המרפסת, מניח בתוכה שכבה נוספת של קרח גרוס שהוא שולה בידיים חשופות מתוך דלי השמפניה המיותם, ואחר סוגר את המכסה, לוקח נשימה עמוקה ויוצא אל המסדרון.
הערב יעשה זאת בפעם האחרונה, אומר לעצמו שוב ושוב, והמחשבה מנחמת אותו. תיירים חולפים על פניו בדרכו אל המעלית, שנושאת אותו אל קומת הקרקע. זו לא אשמתה. רגליו מפלסות את דרכן בין הספות הפרחוניות, על פני השטיח הירוק מקיר לקיר, ומובילות אותו אל הכורסה שבקצה הלובי. הוא מוכרח לשים לזה סוף. מישהו מנגן נעימה לא מוכרת בפסנתר, הניצב בפינה הצפונית. הברמן מוזג משקאות לכל הזוגות המחייכים, הרחק ממנו. מצבה מתדרדר בכל שנה. נברשת שכולה בדולח דמוי יהלומים נתלית מן התקרה הגבוהה, שוברת את קרניהם של פנסי התאורה לאינספור רסיסים כסופים. רמת ההליום בדמה רק גוברת, ותופסת את מקומו של החמצן. תיירים אחדים יושבים במרפסת החיצונית, ומשקיפים לעבר המים. פעם השתחרר החבל, והיא ריחפה כל הלילה בשנתה והתעוררה באמצע שדה במערב צ'כיה. כשהתעורר, לא הייתה שם. זוג איכרים מבוגר מצא אותה, והוא מיהר לקנות עבורה כרטיס טיסה ולמחות את דמעותיה במילים אוהבות מעבר לים. עיניו נעשות עגומות, גבותיו נצמדות זו לזו בחוסר אונים, בשעה שהמוסיקה השלווה מציפה את החלל. מה אם יאבד אותה לעד?
בחור צעיר קם ומתרחק מן הבר. הוא יוצא מהלובי ועוקב אחריו אל אולם הקבלה, אבל הבחור מניף זרוע שרירית מתוך גופייה שחורה, להסיר שרשרת מצווארו. מסוכן מדי, חושב, מודאג. לרגע, ניצב מבולבל על רצפת השיש, בין תמונות הנוף שצבעיהן כחולים וכהים. זוג חולף על פניו בדרכו אל דלת היציאה. מבטו נשלח לעבר גרם המדרגות המתפתל שלשמאלו. בחורה צעירה יורדת לכיוון הקומה התת-קרקעית. הוא מחליט לוותר על האחרים וללכת בעקבותיה. כמו צל פוסע במורד המדרגות, שם נמצאות ספות עור לצד מספרה, בית תפילה קטן וחדרי שירותים. כבר מאוחר. הוא נושם מן האוויר הלח של האי, מביט לצדדים ועוטה את הכפפות כעור שקוף על כפות ידיו.
הבחורה שוטפת את ידיה בכיור החיצוני, ואחר מתקרבת אל שירותי הנשים, שיערה השחור הארוך נח על שמלתה התכולה, המעוטרת פרחים לבנים. הוא צועד לעבר הדלת הנסגרת וממתין. ואז לוחץ על הידית בעדינות ופותח את הדלת. חדר השירותים הקטן ריק. ניחוח מטהר אוויר שט בחלל. מתקני הסבון עומדים מעל הכיורים, המחופים שיש ירוק כהה, ממתינים גם הם. הראי קפוא מציפייה. כאילו כל הזכוכית הפכה לקרח. אולי אפילו האוקיינוס טבע בין גליו שלו.
רעש הדחת מים נשמע במעומעם מעבר לדלת סגורה. אצבעותיו מחפשות אחר החפץ המבוקש בכיס מכנסיו, ואז נעצרות. האימה המקפיאה את פניה כשהיא מוצאת אותו שם, מחוץ לתא. היא כמעט גורמת לו לסגת. אבל הוא לא יכול. בתנועה חדה נוטל את המזרק, לופת את זרועה ומכוון היישר אל הווריד, אבל כושל לאתר אותו. צעקה חנוקה נמלטת מפיה והיא נאבקת בו, ידיה נשלחות להדוף את גופו לאחור, אבל הוא תופס אותה שוב ומוצא וריד מתאים. גופה צונח ברפיון לתוך זרועותיו. הוא מניח אותה על הרצפה.
סכין המנתחים בוער בכף ידו, צורב את אצבעותיו על אף מגעו הצונן. הוא שולף אותו באנחה אילמת שכולה צער וחרטה, ובכל זאת. ידו המיומנת נשלחת לבצע את החתך בבשרה. דם זולג מן הפצע הפעור בבית החזה שלה. במשך רגעים ארוכים, הוא נאבק בחרדה האופפת אותו ומנסה לשלוף את האיבר החי מתוך גופה. אף אחד לא האמין כשקיבל את תעודת הרופא.
כשהתהליך מסתיים, הוא פותח את הצידנית ומכניס לתוכה את הריאה, מוודא שהיא מוגנת היטב בתוך פתיתי הקרח. אחר תופר את הפצע במהירות באמצעות חוט דייג שמצא באחת מחנויות המלון ופינצטה ששאל מתיקה של בתו. חברות התעופה והאיסורים המגוחכים שלהן. את המחט הם השליכו, אבל את הסכין והמזרק הרשו לו להעלות אל המטוס בחיוכים נרגשים, כשהראה להם תמונה של התעודה.
הוא מיטיב את השמלה על גופה העדין, המאולחש, יוצא משם וקובר את הכפפות המגואלות בדם בין מטריות הנייר המוטלות בפח האשפה, תכולות ודקיקות ככנפי פיות.
זהו, נאנח לרווחה. היא הייתה האחרונה. כבר שנתיים הוא צד, ובכל פעם זה רק נעשה גרוע יותר. הוא לוכד אותם במסדרונות הריקים, באפלת חדרי המלון, אחרי שהם שותים קוקטיילים עם קרח גרוס ודובדבן על שפת הזכוכית המבהיקה של הכוס, חיוכים מוגזמים על פניהם. אנשים צעירים, שהאיברים הרעננים שלהם מבטיחים עתיד ורוד. הוא שונא את הביטוי הזה. דבר לא ורוד בעתיד שלו, מלבד הפרחים שיונחו על מצבתו כשייקבר באדמה.
אבל הוא עשה את זה.
הוא מוחה את הזיעה הקרה מפניו, מתקשר לסוחר ופוגש אותו רגעים ספורים לאחר מכן בשירותי הגברים. הגבר המקומי, ששפם מעטר את פניו הכהים, בוחן את תכולת הצידנית ונותן לו חפיסת שטרות.
הוא פונה אל הבר ומזמין משקה שכולו בננות ומנגו ופירות בלתי מזוהים. להמתיק את האכזבה מהלילה הזה. מעצמו. אם הייתה יודעת מה עשה עבורה, הייתה דוחפת אותו מעבר למעקה הזכוכית, אל טביעה עצובה במימי האוקיינוס ההודי. אבל קוקטייל נוסף משפר את מצב רוחו, והוא שב אל החדר בתחושת הקלה, נוטל את משקפיו ורושם את הסכומים במחברת. אולי יוכל להחזיר את החוב עוד השבוע.
היא שוכבת מכווצת על צדה, נושמת לאט. חיוך אוהב עולה על פניו. עכשיו ינסה להציף את עורקיה ביהלום הנוזלי, להציל אותם. הלוואי שהיה יכול להשתמש בברזל הזול והזמין כדי לשמור את רגליה על הקרקע. אבל היא מוכרחה לרוץ ולשחות וליהנות מהחיים כמו כל נערה. הוא מתקרב אליה ומלטף את פניה היפים, לקרניו החיוורות של הירח.
"את תהיי חופשייה", לוחש בקולו המרגיע. "רק עוד מעט".
היא מנערת את ראשה כדי להתעורר. כבר בוקר.
אביה יושב על כורסת הקש במרפסת, ומחזיק אבנים זוהרות בכף ידו, עיניו בוחנות אותן מול השמיים הלבנים.
"חלמתי…" היא ממלמלת.
הוא פונה לעברה, מודאג, שומט את היהלומים על השולחן ומביא לה פחית משקה מהמיני בר. אחר יושב לצדה על המיטה, מלטף את שיערה החום ומקשיב לה.
"חלמתי שעפתי עד השמיים ולא חזרתי", בוקעות המילים מפיה בלחישה המומה. "המשכתי לעלות, גבוה, עד שראיתי את הסוף". רגליה מאבדות פתאום את יציבותן, והיא מרחפת מעלה, אל מעל המיטה. רק שרשרת הברזל מגנה עליה מפני פגיעה בתקרה חסרת הרחמים.
אביה מושך אותה בעדינות ומשיב אותה אל מקום מבטחים. הוא מביט בה בעיניים לחות.
"ואחר כך לא היה כלום".
הם שותקים, עגומים.
"מה יש לך שם?" היא שוברת את הקרח המצטבר ביניהם, מחווה בידה לעבר שקית העירוי המונחת לצד היהלומים.
"בשבילך, ילדת יום הולדת", קולו העמוק מגרש את כל מכאוביה, והיא מחייכת.
"בשבילי?" עיניה בורקות.
הוא מהנהן.
צחוק המתרחצים נשמע מעבר למעקה.
"אז מה צפוי לנו היום?" מנסה לשוות לקולו נימה קלילה.
היא מתירה את שרשרת הברזל, קמה וצועדת בחדר, מהורהרת. "אני מרגישה מילה מוזרה", משיבה אל פניו התוהים. "אוּנאמיץ". אחר מושכת בכתפיה ופונה אל המרפסת, משאירה את הפחית הסגורה על השידה.
אביה מזיז את דלת ארון הבגדים, נוטל מזרק חדש מתיקו ופונה למלא אותו בנוזל שהפיק מן היהלומים.
"זה נראה כמו מים", היא מעירה בפליאה. "הצידנית איננה".
הוא נאלם.
"תראה את האוקיינוס", פונה לעברו. "ממש אינסופי… אתה חושב שזה יעזור?"
הוא מתקרב ומביט בה, מניד בראשו. החיוך השב אל פניו גורם לעיניו לזהור כאילו הוא מתבונן בפיה פלאית.
"מה?!" שואלת.
אביה נאנח, מאושר, ומניף את המזרק בכף ידו. היא מושיטה את זרועה. הוא מרכיב את משקפיו ומחטא את עורה הבהיר בפיסת צמר גפן, אצבעותיו עדינות כמו עננים. אחר מבטיח, "זה לא ייקח הרבה זמן. את מוכנה?"
היא מהנהנת באומץ, כשהוא מחדיר את המחט אל תוך וריד צייתן.
"את מרגישה טוב?" קולו מודאג, שפתיו מחווירות, אבל בתו מביטה אל עיניו בשלווה אמיתית.
הם יורדים אל החוף, צוחקים, רודפים זה אחר זו כשני ילדים בלב גן העדן הזה, שכולו מי טורקיז צלולים, לגונות משובצות יהלומי סירות ועצים שופעי חמצן.
"אני יכולה לקפוץ!" היא אומרת, נרגשת, ומדלגת אל תוך האוקיינוס בצעדים יציבים, מתירה לגליו ללטף את עורה. הם מתיזים מים ונהנים ממזג האוויר הנעים. היא רוכבת על גבו כעל גב דולפין, צוהלת, והם משמיעים קולות של מכוניות מרוץ ומשליכים עצמם אל זרועותיו הפתוחות של האוקיינוס, בגדי הים נצמדים לגופיהם, קרני השמש נוגעות בפניהם המחייכים, והוא נושם מן האוויר הנקי לתוך ריאותיו. כשהוא איתה, הוא שוכח הכל.
מוסיקה עליזה בוקעת מבתי הקפה הסמוכים אל החוף. תיירים יושבים על כורסאות, שותים ומצטלמים.
הם יוצאים אל החול, לשכב על המגבות הצבעוניות. אבל איש במדים מסיח את דעתו. זרים ומקומיים עומדים סביב האיש, קולותיהם מבוהלים.
הוא פונה אל תייר בן גילו שמתרחק מן הקבוצה ושואל אותו על המתרחש.
התייר משיב בתדהמה שקטה, "לא שמעת? מצאו בחורה מתה".
לעזאזל.
היא רואה שגבותיו נצמדות זו לזו בחוסר אונים, אבל ממהרת להזכיר לו שמצפה להם עוגת יום הולדת ולמשוך בידו. גלים עולים במרחק ונשברים לרסיסים. סירה שטה באופק. הרוח נושבת בעצי הדקל. כמה נפלא הבוקר הזה.
מה הוא עשה. לו ויתר על זוג הכפכפים בשדה התעופה, על הטיסה, על המלון הזה, על משקה הפירות בבר אתמול בלילה… כמה ריאות היה יכול להציל…
"אונאמיץ", היא אומרת, מבודחת, ומציירת גלים בחול בכף רגלה.
הוא עומד מול המים, מהורהר.
"אונאמיץ-אונאמיץ-אונא – "
הוא מביט בה, אימה צונחת על פניו.
היא משתתקת. ובכל זאת, לא מבינה. עד שהיא רואה אותו מתקרב ועולה, ומתקרב, ולא נשבר. כאילו איבד את כל הפחד.
אביה תופס את ידה ומתחיל לרוץ משם, והיא מועדת ורצה איתו, יחפה וחיוורת. התיירים מוסיפים לצחוק, אבל אז מבחינים בגובהו של הגל. אחדים עומדים שם, קפואים במקומם. אחרים נמלטים.
משהו נשבר מאחוריהם ומתנפץ ונסחף לכל עבר. היא מרגישה רסיסים של מים ושל זכוכית על הראש, ובוץ שקובר את כפות הרגליים, וגל נוסף שמנסה להטביע אותם בתוך מים כהים, סואנים. הם רוצים לחזור אל בית המלון, אבל המים מלאים שברי רהיטים וגופים שצפים לאט. "בואי", הוא מרים אותה אל גג מכונית תכולה שחלונותיה מנופצים, ועולה ומוצא גזע עץ דק ונאחז בו, ומחזיק אותה כמו שאדם טובע אוחז בגלגל הצלה. עיניו רדופות. עיניה דומעות.
הם שומעים את צעקות האנשים. הם מביטים סביב ורואים את הסירה מתהפכת, שוקעת אל תוך עצמה. עצים נסחפים עם הגל, מרפסות קורסות, ילדים מוטלים בין ההריסות, עיניהם חסרות הבעה. העולם כולו כחול וטבוע.
"הבחורה במלון…" היא לוחשת, קולה שבור.
הוא מחבק אותה בחוזקה.
הם עוצמים את עיניהם ומתפללים.
היא שומעת את קולו. היא שומעת ציפור שרה מעליהם, רגועה. המכונית רועדת מתחת לרגליהם.
רגליה יציבות.
-סיפור זה זכה במקום הראשון במסלול הרגיל בשנת 2017