הבנתי את זה יום אחד באמצע שיעור גיאוגרפיה על נקודה מסוימת בקו האמצע שלי בין הילדות לבגרות, הקו שלי שנע מזרח-מערב וצפון-דרום, כמו על אמצע של הצורה +, אני יכולה אפילו לתת מספרים מדויקים לנקודה הזאת: 31°47′0″N 35°13′0″E כלומר: 31 מעלות, 47 דקות, 0 שניות צפון, 35 מעלות, 13 דקות, 0 שניות מזרח, או במילים אחרות: ירושלים. אז יום אחד, בדיוק בנקודה הזאת, בדיוק כשמלאו לי 13 שנים, 47 דקות ו-0 שניות, הבנתי משהו. הבנתי משהו על עצמי ועל היכולות שלי, ולמה זה כל-כך חשוב העובדה הזאת שלכדור הארץ יש את החלוקה המתמטית הזו לקווי אורך וקווי רוחב, ואיך אני שם באמצע בין כל הקווים האלה מנסה לתת לעצמי ייחוד בעולם.
שלום דוידי, שיברך אותך האל על שאתה קורא את מכתבי הלא קצר הזה, שיברך אותך בסבלנות להבין אותי. אלוהים הרחיב גבולותי עד לכדי חוסר גבולות. לא ניסיתי להסביר זאת עד עכשיו לאיש. אתה הראשון. אולי בגלל שאתה רחוק שם באנטוורפן כבר הרבה שנים ואולי בגלל שאתה הכי קרוב שהיה לי בבית הקטן והישן שלנו בירושלים לפני הרבה שנים. אתה, אני ואמא והעציצים שלה. יברך אותך בלהאמין לי שאיני ממציאה דבר, שיש משמעות אישית, מדינית ותרבותית לקווי האורך, שיש לי יכולות עצומות להשתנות, שאין לי עצמות ושאני חייה בכל-זאת די רגיל כאן בירושלים, לא רחוק מבית ילדותינו. בבקשה דוידי, אני אחותך הקטנה. קרא אותי.
הכל התחיל בשיעור גיאוגרפיה בו הסבירו לנו על קווי רוחב, קווי אורך ואיך לחשב בדיוק באיזו נקודה אתה נמצא בכל רגע נתון. לפתע היתה לי ידיעה ברורה, הבנה איך זה קורה. זה הכל בגלל קווי האורך. כלומר או שאין שום דבר שרירותי או, אם אתה מעדיף, כל מה שהתחיל באופן שרירותי יש לו בהמשך השפעות רחבות טווח. לדוגמא שעון גרינוויץ'. תראה, עם קווי הרוחב לא היו בעיות. גם לפני מאות שנים בלב ים יכולת לדעת באיזה מרחק אתה מקו המשווה. היית רק צריך למצוא את כוכב הצפון ולחשב באיזו זווית הוא מהספינה שלך. לדעת שאם למשל הוא נמצא בדיוק בקו האופק אז אתה ממש קרוב לקו המשווה וככל שהזווית גדלה אתה מתרחק מקו המשווה. אה כן, רק אם אתה בחצי הכדור הצפוני. המושג הזה "צפון מגנטי" לא נתן לי מנוחה עוד כשהיינו קטנים, עוד משיעורי גיאוגרפיה, אבל לא אמרתי. שמרתי את זה בתוכי והיום זה כבר לא רק הצפון בשבילי. הכל מגנטי. מרוב שאני יודעת להגיע לכל מקום, לכל אדם, מרוב קואורדינטות, איבדתי את עצמי. אבל עדיין יש לי אמצע. נקודת המוצא שלי, מרכז העולם שלי, כמו במפות העתיקות ההן מלפני מאות שנים היא תמיד ירושלים. איזה מזל שנולדנו בירושלים נכון דוידי? גם אתה חושב כך? מה שאני מנסה לומר זה שכמו שמפת רוג'ר מהמאה ה – 11 נראית לנו היום מגוחכת אז מה לדעתך יגידו על המפות של היום עוד 500 שנה? אתה מבין, יש עוד דברים שאנחנו לא יודעים וזה מחזיר אותי לעניין הזה עם קווי האורך. המרידיאנים. כמו המרידיאנים שעוברים בגופינו לפי תורות הרפואה במזרח, גם קווי האורך עוברים דרכינו, מעבירים משהו. חלקיקי אבק כלשהם. כל הכבוד לממלכה המאוחדת! איזו המצאה גאונית. כל הכבוד ליהלום שבכתר שלה – הודו. ולמזרח כולו!
אני אסביר. כל בן-אדם שנולד יש לו סוג של נגטיב בצד השני של העולם בדיוק על אותו קו האורך במרחק שווה מקו המשווה, בצד השני של הכדור. זה ממש לא מסובך, תקשיב, אתן לך דוגמא של תרבות שלמה לא של יחיד. קח למשל את שבט הטוטסי ושבט ההוטו ברואנדה או בבורונדי. המדינות האלה עם התרבות שלהם נמחקו כמעט לגמרי. מלחמות אחים אכזריות. לא היו מחזיקות מעמד לולא התערבות של שאר העולם, שהגיעה מאוחר מידי ומעט מידי. זה בגלל שעל אותם קווי האורך שלהם, אי-שם בדרום מזרח אפריקה, אם ממשיכים עליהם, עוברים את קו המשווה ומתרחקים ממנו באותו מספר קילומטרים, בדיוק בחצי השני של כדור הארץ, לא מגיעים לשום מקום. כלומר לשום איש, כלומר לשום יבשת. לב האוקינוס השקט. דרום מערב האוקינוס השקט. אין שם חיים של בני אדם חוץ מכמה איים קטנים עלומי שם. אין לרואנדה ובורונדי נגטיב, אין להם השלמה, אין להם מול מי לעבוד ולכן הם הגיעו לסכנת הכחדה. יותר מזה, לכן אולי הם תמיד יהיו בסכנה. זה כמו למשל שהגוף שלהם באפריקה אבל העצמות שלהם באמצע האוקיינוס השקט, צפות אי שם בין האיים הקטנים והעלומים המפוזרים שם. אין להם עצמות, אין להם בסיס חזק, הם בסכנה. זו סוג של משוואת זרימה או משוואת תנועה אם תרצה להישאר בתוך מעבדה בלי לראות את העולם עצמו, את התרבויות והאנשים עצמם. חלקיקי אבק שאפשר לכמת באופן סטטיסטי ולהגיע למסקנות. ויש עוד דוגמאות, למשל ניו-יורק עומדת פחות או יותר מול בייג'ין. שתי תרבויות ענק. ממש בגדול, אם תרצה, זה אמריקה מול אסיה, או אפריקה מול אוקיינוס. ממש בקטן זו אני. גם נקודת הראי שלי, על קו האורך שלי בזמן הגחתי לעולם היתה ככל הנראה שוממת כשנולדתי. ירושלים כולה בעצם, אם מעבירים כידון ענק לנקודה המדויקת שמולה, בחצי השני של הכדור, בדיוק על אותו קו האורך, נופלים על האוקיינוס השקט. אפילו איים עלומים אין שם. כך נוצר המצב שאני חסרה משהו. חסרה משהו שיהפוך אותי לשלמה. בנגטיב שלי. בעובדה שאם אשלח אגרוף לא יהיה משהו שיעצור אותו, שיתנגד לו וידי תמשיך אל חלל ריק. אין לי את "החצי השני" כמו שנהוג לומר ויש לכך השלכות. נכון, תגיד שגם אתה נולדת בהדסה עין כרם על אותו מרידיאן, אבל ההבדל בשנת הלידה יסביר את ההבדל בנינו. מספיק שעברה שם ספינת מסע או אניית מלחמה עם אנשים באותו רגע וההבדל הוא עצום. גם ירושלים אגב, כמו שבט הטוטסי ושבט ההוטו ברואנדה ובבורונדי נולדה לתוך מלחמות אחים חסרות תחתית משחר בנייתה. מדוע למשל, דוידי, נכחדו הדינוזאורים לדעתך? ואל תגיד לי שהעולם קיים רק קצת יותר מ 5000 שנה, מיצינו את הנושא הזה עוד בילדותינו.
אם רק היה אפשר להחליף מרידיאן, לקפוץ קצת ימינה או קצת שמאלה, ממש קרוב אבל קפיצה כזו שעושה הבדל מהותי. אפילו להישאר על אותו אחד אבל להתנייד צפונה ודרומה עליו. לבחור מרידיאן להיוולד בו! זה הכל. אולי פעם זה לא ייחשב מדע בדיוני. זה ייחשב הצלת תרבויות.
אוי כמה דיברתי ופילפלתי בלי לספר כלום על עצמי. אני הבנתי, קצת אחרי שעזבת, בדיוק בגיל שציינתי בהתחלה, איזו השפעה יש לקווים האלה עלי. אני מנסה כל חיי, שלא במודע כנראה, לעבור מרידיאן על-ידי מעבר לתוך אנשים אחרים. להשתנות.
אני אסביר. זה כמו לראות שיח מציץ מפתח ניקוז בצד הכביש ולנחש איפה השורשים שלו אלוהים ישמור. אני קמה כל בוקר, מתלבשת לעבודה, משהו שלא תופס הרבה תשומת לב, צנוע אבל לא דוסי, צבעוני אבל לא מצעד הגאווה. בעלי שיחייה, החרוץ, יוצא תמיד לפני. הוא לא יודע. לפני שאני הולכת אני מסתכלת דרך הכוס הריקה של התה ששתיתי, על הבית. העיוותים הקלים שהזכוכית העבה מקנה לרצפה ולרהיטים מזכירים לי שאין אמת אחת ואז אני מוכנה ליציאה.
יש לי עבודה שמכבדת את עצמה כמו שאומרים, אתה יודע, על עבודה בלי מקצוע אמיתי. הרי לעולם לא אוכל להתאים עצמי למקצוע, הכל מתאים למי שאין לו עצמות. זה נקרא כתיבה מנהלית. אני יודעת לנסח הכל. מכתב פיטורים ממנהלת רעה ואדיבה. מכתב בקשה למלגה של גבר אימפולסיבי. מכתב מתחנן לקידום של אשת מכירות בכירה וטיפשה. מכתב מאיש עסקים ממולח, כזה שרק הממוען ומעטים אחרים יבינו מה באמת תוכנו. בקשה מעורך-דין להפחתת חוב, בקשה לביטול חוב מעורך-דין אסרטיבי יותר, מכתבי המלצה, מכתבי תודה, מכתבי חנופה, מכתבי הערצה, מכתבים ישירים ובוטים, מכתבים מפולפלים. בנוסח אירופאי, בנוסח ים-תיכוני. מכתבים במבטא אפריקאי, מכתבים בנימוס יפני. כולם משתמשים בשירותי הניסוח שלי, אלה שיודעים שזה שם המשחק, שרק כך אפשר לשמור על סדר בעולם עם עומס יתר של בני-אדם ותרבויות, ואלה שחושבים שזה העולם עצמו, אלה החיים, אין משחק. אני, מצידו השני של השולחן, על כסא חורק שהיו לו פעם גלגלים עד שאחד התקלקל והפתרון היה להוריד גם את כל השאר, יכולה לכתוב הכל, כמו בחיי הפרטיים. אני יכולה להיכנס לכל דמות, רק תבחר. המכתבים שלי הם כמו הצורך הבסיסי של האדם, עוד משחר בינתו, לצייר מפות. להחליט איפה מרכז העולם ולצייר סביבו את שאר המקומות והתרבויות. אני המרכז ואני מגלה את הסובב אותי תוך כדי כתיבה, תוך כדי שירטוט מפת העולם שלי עם הקווים שלה והקורדינאטות שלה. המפה האישית שלי. ואם במקרה אתה שואל, כנראה שיש עוד הרבה שמסוגלים לעשות את מה שאני עושה כי איך תסביר את העובדה שמעסיקי אינם מעריכים זאת? לא במשכורת ואפילו לא בלתת לי כסא שהמשענת שלו לא זזה אחורה כל פעם שאני נשענת. בעצם זה ברור שיש עוד הרבה כמוני, הרבה אנשים נולדו לתוך חציו הריק השני של קו האורך שלהם. אני אוהבת את עבודתי, היא עוזרת לי אחר-כך ביציאות בלילות. או שבעצם הלילות עוזרים לי לעבודה, לא יודעת. מכתבי הם דמויותי ו"זליג" הוא הסרט האהוב עלי. בעצם, אחי היקר, זה המכתב הראשון שאני כותבת בשמי וזה לא קל לי.
בשעה שלוש אני אוספת את חפצי, מקפידה שוב על בגדי ויוצאת חזרה לביתי שעדיין ריק. מוודאת שהכלים לא התערבבו חלילה חלבי ובשרי, מנקה מעט את מדפי ספרי הקודש, את הרצפה ואת משפחת הפילים שעומדת לפי גודל בשורה אופקית מהגדול לקטן, שאין לי מושג מי נתן לנו במתנה ולמה בעלי ממשיך לאסוף אליה עוד פילים. אולי זו דרכו להראות לי שגם הוא מתעניין בתורת כדור-הארץ ובגיאוגרפיה. הוא אומר שהם משרים עליו רוגע. אני מחליפה לבגדים שבהם הוא מכיר אותי. זורקת את הפאה מהארון אל המיטה כאילו שהורדתי אותה בזה הרגע מהראש ונכנסת לשמלה ארוכה ונוחה. מורידה את מעט האיפור ששמתי בבוקר ומתקינה ארוחה לבעלי שיחייה. משהו בנוכחותו מלחיץ, כנראה השלווה. נראה שהוא שמח לראות אותי. שואל לשלומי אבל לא באמת מקשיב. ממלמל משהו שקרה לו בעבודה או בדרך לעבודה גם אני לא באמת מקשיבה. אולי אם היינו מאמצים ילד היינו צריכים לדבר יותר. אולי אז לא היה לי זמן למשחקים שלי, להשתנויות שלי. בעלי איש רגוע, ישן חזק ונעים הליכות. השקט שלו, כבר אמרתי, יכול להוציא אותי מדעתי. איך אפשר? אולי תגיד לי אתה? יש לו סדר יום קבוע והוא מרוצה, מקבל בענווה ובהומור קל את הנקרה ביומו. אין לו מושג מה אני עושה כי הוא לא יכול לעלות בדעתו שאפשרי אפילו רבע מזה. הוא מעורר חמלה. הוא עומד ליד. הוא קם בצד. חצי אדם חצי עץ. אבל הוא הופך אותי ללא חריגה בחברה ובכל זאת, גם ללא בודדה. ונותן לי מצילו כאילו שזה מובן מאליו ואני מוקירה לו תודה על כך. הוא יכול לשבת. רק לשבת. לפעמים לשבת ולקרוא, לפעמים לשבת ולראות טלוויזיה. ולפעמים לשבת ולהתבונן מהחלון, כאילו משוחח עם אחיו הצמחים הלא מבויתים שבחוץ. אולי הוא מתפלל בראש? לפעמים מעיף בי מבט ומחייך אלי. שמח בחלקו. אני לא יודעת אם לרחם עליו או לקנא בו.
ברגעים אלה, כשאנחנו שנינו בין אותם ארבע קירות, אני שוב אותה ילדה נערה בשכונה שלנו בירושלים עם חצאית ארוכה וחיוורון תמידי. או שמא בהירות תמידית? תגיד אתה. אתה ראית אותי כל בוקר. גרביונים לבנים עד הברך וחולצת בית-ספר ארוכה מכופתרת בצבע תכלת בהיר, נעלי ספורט. הבגדים נוחים אבל משהו מלחיץ, כנראה הסדר. הכל מאורגן לפי זמנים, עונות, חגים, צומות ותפילות. שעות ארוחות קבועות. חיוורוני נובע מהיותי שקופה. אני פשוט חשה שזה מה שמצופה ממני והופכת לדמות הרצויה, המצופה. ממש כמו המכתבים שאני כותבת כיום. ממש כמו הדמויות שאני הופכת להיות. הקדוש ברוך הוא בירך אותי בהזדהות יתר. או שמא בחוסר עמוד שדרה? תגיד אתה. תגיד משהו אחי. השוני היחיד בבית שלנו היה העציצים במרפסת הקטנה, זוכר? לאמא תמיד היו מלא עציצים בניגוד לכל השכנים, בניגוד לכל השכונה בניגוד לכל העיר נדמה לי. איתם היא דיברה יותר מאשר איתנו. היתה אומרת שהם חסרי ישע וצריך קודם כל לדאוג להם. אני הייתי אוהבת להשקות אותם, לראות איך הם משתנים ללא מילים. אולי זה מה שמחבר אותי עם בעלי.
בכל אופן, בערב, כשאני יורדת לזרוק את הזבל, אני מסתכלת על האוטו המאובק שלנו. אם יש עקבות של חתול על מכסה המנוע או על הגג זה הסימן שלי. הלילה אחליף זהות פעם נוספת ולא רק במכתב מנהלי. בכל נימי, בכל רמ"ח איברי. אתגר קרת ווודי אלן לא המציאו כלום. או שהם מכירים אותי או שיש עוד רבים כמוני, כמו שחושבים גם מעסיקי. כמו שבעצם הוכחתי מקודם.
לפני החתונה היו אמנם יותר אפשרויות משחק, לא התחשבתי באיש. היום אני צריכה להקפיד על שעות ועל הסוואה. יש אפילו ימים שאני אותו בנאדם כל היום. פשוט כי אינני לבד לרגע. אבל היתרון של היום הוא הניסיון, הבשלות. אני לא משחקת כמו ילדה, אני באמת נכנסת לדמות. ואיני מתכוונת במישור הנפשי בלבד. אני מרגישה שכל גופי משתנה. כן כן אחי הרחוק. אני חוששת שאם נפגש בעתיד אולי לא תזהה אותי. אני חוששת שכל דמות כזאת שנכנסתי לתוכה משאירה על גופי סימן חיצוני. לי זה לא מפריע כי מילדות לא היתה עבורי משמעות יתרה לגופי. פעם אני רואה במראה עוד שערות על הרגליים, פעם האף שלי לא חוזר לצורתו הקטנה, הראשונית, אחרי שהפכתי לאיש שדומה לפול גוגן, או שפעם האצבעות שלי התארכו ולא חזרו לעצמן לאחר שהייתי פסנתרנית מוכשרת שמתאמנת חמש שעות ביום. ויש לי עוד דוגמאות שאני במבוכה לעלות על הכתב, גם ככה עכשיו אתה בטח כבר חושב שאני משוגעת ואולי מפסיק לקרוא אותי כאן. בבקשה לא, רחוקי שלי, בבקשה תמשיך ותבורך.
ביציאתי מדירתנו בקומה ארבע על קו האורך של הבניין, כשאני נכנסת למעלית הדלת נסגרת ומיד נפתחת שוב כאילו שעוד מישהו שקוף רץ אחרי. זה קורה לי תמיד, שלא תחשוב שאני מספרת לך על מקרה חד פעמי, ובכל מקום. המישהו הזה כנראה תמיד רץ אחרי פשוט כשנכנסים למעליות זה הופך אותו למובהק.
הדמות השקופה הזאתי, אחרי שכולם ישנים, היא מדגדגת אותי לאורך עמוד השדרה, אתה שומע, זה מדגדג נורא ונעים נורא ואז פתאום אני מרגישה כאב חד, כמו משמו, סליחה, שניכנס לפני הזמן והופס היא בפנים וזה כבר מעבר לשליטתי השינוי שהיא מחוללת. אני יוצאת בשקט מהבית, מנקה איפה שהחתול דרך על האוטו ונוסעת. לא בגדים מכובדים של עבודה, לא שמלות חסודות, סתם טריקו וג'ינס קצר או ארוך לפי העונה. והכביש קצר או ארוך, רטוב או לוהט, כבר לוקח אותי. לפעמים זה לחוף ים מבודד. אני יושבת שם וכמעט לא חושבת על כלום (ממש כמו בעלי, שככה יהיה לי טוב) מזמזמת פזמון שהתנגן בדרך ברדיו ונזכרת בילדותי הבהירה, הרזה, מלאת הדמיון, "…עיני זלגו דמעות של אושר, חיי היו ימים של בוסר…" איני אישה ואיני גבר, אני הכל. איני ילדה ואיני רעיה, אני כולם. אני עץ וחול ומים. בעיקר מים, משתנה כמוהם לפי הצורה שסוגרת עלי. כמו ים ללא קרקעית אין לי סוף. מי שישב לידי וישוחח איתי אקבל אלי את דמותו. ממעמקים אקבל. אשתנה מכף רגל ועד ראש. אעלם מכף רגל ועד ראש. בהתחלה בהרגשה, אחר-כך בצורת המחשבה, ואז באופן הדיבור ולאט לאט אקבל גם את צורתו החיצונית ואת מבע עיניו. כן כן. ריבונו של עולם! אני יכולה להפוך לאדם אחר! אתה מבין? כל אדם, כל בריאה. כל תרבות. הדמות השקופה ההיא שבתוכי מתחילה לזוז, לדגדג, לדקור ולפעמים להוציא קולות משונים. עיוותים קלים משנים מעט את צורתי ואני חושבת שמה שבעיקר משתנה זה המבע בעיני. זה מה שחשוב. זה נעים וכואב ומפחיד בו זמנית. מלווה בחשש מה שמא לא תהיה דרך חזרה או שמא הכאב יהיה בלתי נסבל ולא אעמוד בשינוי. בשלב זה אני כבר לא זוכרת מה קורה אני רק יודעת שאיני קיימת יותר כגוף אך כל כולי בתוך גוף אחר. אלוהים מעמיד אותי במבחן כל פעם מחדש ועוד לא קרה שאכזבתי אותו.
קראתי שיש מגרשי כשפים או מכניסי מלאכים אבל אני רואה בהם עבודת אלילים. איני מכושפת. פשוט יש לי יכולות. בורכתי להיות ליגה אחת מעל הרוב, ישתבח שמו. אמנם מתוך מצוקה וחסכים הגעתי לידי מיצוי תכונותיי, (או שמא חוסר תכונותיי?) אבל מי לא הגיע לאן שהגיע שלא מתוך קושי? דוידי, אחי בכורי, יקירי, אל תכעס עלי. אל תשתוק אלי כמו אמא. תבין, אין לי יכולת לתעד את ההשתנות. אין לנו מצלמה. מצלמה וההוצאות הכרוכות בה, פילמים ופיתוח, הם מותרות עבורנו. בדידות גדולה אני חשה לאורך כל יום, לאורך כל שעה. בדידות של מי שראה וחווה משהו אחר. משהו שאם אחרים ידעו יחשבוהו למשוגע. יצאתי מתוך המערה החשוכה שכולם שוכנים בה, ראיתי והבנתי דברים שאין לי דרך להסביר מלבד ההסבר על המים העמוקים שלי אי-שם באוקיינוס השקט בצידו השני של כדור הארץ, מלבד לומר לך שלמדתי שלכולנו אותם שורשים, שורשים שכמהים להגיע אל החצי השני, להוקיע את הבדידות. אין זה משנה איפה צמחנו. תרבויות הן קליפות בלבד. כה בודדה אני אחי יקירי.
הו אלוהים מחשבה מכרסמת בי שמשחקי ההשתנות שלי הם שהביאו עלי את עקרותי. מחשבה זו קשה מנשוא. להעלותה כאן על הכתב קשה שבעתיים. אני אשמה. אשמה בהכל – באמא אילמת מרצון, בעזיבתך, באי יכולתי להביא תינוק לעולם. איני אדם הרואה צל הרים כהרים. יודעת אני הפרדה בין מציאות לדמיון ואיני הוזה. בסך הכל מנסה להשתלב בסביבתי, מנסה להבין אנשים כמה שיותר מקרוב, כמה שיותר מבפנים. אתה מבין? מדוע לעולם לא כתבת לי? מדוע נסעת רחוק כל-כך? מפני מה ברחת? מאמא חסרת המילים? מפני? שמא יכולת לראות את מוזרותי כבר אז? או שמא אני חוטאת במחשבה שהכל קשור אלי? אולי בכלל היו לך תכונות מיוחדות משלך? נפלאות דרכי האל. ספר לי בבקשה.
אם אשאר לבד בחוף דבר לא יקרה, אשאר ים. אבל אני חוזרת לאוטו. היום האוטו נוסע לתרבות מעט שונה, לפאב אחד לא גדול ודי מרוקן. אני יושבת שם וכותבת לך כדי לא לראות איש ולא לדבר עם איש ולשמור על צלילות דעתי. כותבת כדי לחדד את דעתי, שהתערבבה לה מזמן עם דעות האנשים האחרים שנכנסתי לראשם. אני כותבת לך למרות שלא תאמין לאף מילה, אני יודעת.
"הצפון המגנטי" שלי הוא ההשתנות שלי. הוא הכניסה שלי לתוך הגוף שלהם. כאילו שאין לי עצמות, כאילו שאין לי בשר. רק מגנט. הרגשת השקיפות שהוטבעה בי מילדות הפכה לאמיתית, יצאה נגד חוקי הטבע. כמה חשוב לתת משמעות לתינוקות, לא לשתוק אליהם, לא להסתכל דרכם כמו דרך זכוכית. בכל העולם זה נכון, בכל הדתות, בכל התרבויות, בכל הקליפות. בכל קווי האורך והרוחב. תאמין לי, מניסיון אני מדברת. מניסיון של הרבה אנשים. אני אדם הגיוני לכן לא ייתכן שאם הפכתי למשה זוכמיר יש עכשיו שני משה זוכמיר באותו מקום, שלא הגיוני שיש לי פתאום בגדים מתאימים יש מאין. אבל כן הגיוני שנכנסתי לתוכו, שגופי השתנה בהתאם לגופו. שכשאחזור ישאר לי משהו ממשה זוכמיר, כן הגיוני שחסרוני שלי לא יורגש. אולי אם נחדש את הקשר אתה תהיה זה שירגיש בחסרוני. אתה תהיה זה שיצלם. אתה תהיה זה שבזכותו אחזור להרגיש את עצמי, שבזכותו אולי לא ארצה יותר להשתנות, שבזכותו אשב כאן באור החלש ואכתוב לראשונה על עצמי.
דוידי, זוכר איך היינו משחקים בלמי תצא המודעה הכי מצחיקה בעיתון שעוטף את האבוקדו? אמא נתנה לנו את האבוקדויים הקשים ואנחנו עטפנו אותם בעיתון מתפקעים בשקט מצחוק מכל מיני פרצופים מצולמים או מודעות שנראו לנו כמו בדיחה. אמא אפילו לא ידעה שאנחנו משחקים. היינו ילדים כל-כך טובים. חיקיתי אותך בהכל. רציתי את העיניים שלך ואת האף היפה שלך שקצת זז כל פעם שאתה מחייך או צוחק. רציתי להיות אתה והאמנתי שאין דבר העומד בפני הרצון. אולי שם הכל התחיל, עוד לפני גיל 13 ו 47 דקות, אולי אתה היית הראשון. היית הכי חכם בעולם בשבילי והכי מצחיק ואז נסעת בלי הודעה מוקדמת לאיזו פנימייה ואני נאלצתי להישאר לבד עם אמא ועם הרצון להיות אתה ולהסתפק בלדמיין אותך. מה אתה עושה, עם מי אתה משחק, איך אתה צוחק בשקט, איך אתה משתנה עם גדילתך. ואז חזרת לכמה ימים ספורים ונסעת שוב, הפעם ללמוד באנטוורפן ואז התחתנת ונשארת שם. ובגלל שאתה כל-כך רחוק אני יכולה לכתוב לך כי אין לך מה לעשות עם המילים שלי שם, רק לקרוא אותן ולדמיין איך החיים המוזרים שלי נראים כאן. לאמא היו עציצים במרפסת ולי יש אנשים בגוף. מלא אנשים קטנים שהולכים או שוחים בתוך הדם שלי. אני משקה אותם כמו את העציצים של אמא וזה נעים לי לשחק איתם. הם הבובות שלי ואני הילדה הקטנה שמזדהה עם כל אחד ואחד מהם. יש לי מקום לכווולם, אני רק נראית חלשה.
בלילות הרבים והטרופים האלו אני הכל מכל. נכנסתי כבר להרבה אנשים. הייתי בהרבה מקומות. אצל חלק השינוי קורה מהר ובקלות ואצל אחרים זה קשה וארוך וכואב. אבל אני מצליחה את כולם. ממשורר ירושלמי מחונן עד רופא הודי מדופלם ועד צבָעי מעקות ושפתי מדרכות עובד קבלן לא חוקי מטעם העירייה או צייד חוגלות משועמם. לא פעם גם הפקרתי את גופי ללא פחד, לפעמים אף בהנאה לא צפויה, רק בשביל להכיר טוב יותר את בן שיחי, את מושא השתנותי, את הכלי אליו אכנס כמו מים לבקבוק. את כל תרבויות העולם יש לי אצלי בדם. אני אנציקלופדיית תרבות לנוער הוצאת מסדה. בסוף כל לילה כזה אני מזדחלת הביתה למיטה וישנה שינה טרופה וקצרה. מיותר לציין שבעלי לא שם לב ליציאתי ולשובי. ישן כמו בול עץ. כל השינויים האלו לאורך השנים הותירו, כבר ציינתי, סימנים על עורי ושרירי. על אפי ועל אצבעותיי. (פעם אגב, הפופיק שלי הפך משקוע לבולט ולא חזר לשקוע שוב.) כשאני כלום, כמו עכשיו, רואים את זה בבירור. הייתי רוצה להשוות תמונה שלי מפעם לתמונה מעכשיו. אם רק היו לי תמונות. אני נראית וודאי מבוגרת מכפי גילי. כמו הנשים מהשכונה שלנו, קשות היום, שגידלו עשרה ילדים. זוכר איך עוד כילדים אמרנו שאנחנו לא רוצים להיות כאלה מבוגרים? יש לך ילדים דוידי? אני לא כותבת בשביל לבקש עזרה כספית. אנחנו מסתדרים ברוך השם. רק בשביל שעוד מישהו בעולם ידע באיזו קלות אני מוותרת על עצמי והופכת לכל אחד אחר. משנה דעה, משנה צורה, כאילו שכל אחד אחר טוב ממני. אתה מבין? הכל נובע מתוך רגשי נחיתות שאלוהים לא חסך ממני. אלה רגשות שיש בכל תרבות. גם בדידות יש בכל מקום.
אחת הדמויות שהכי אהבתי להיות היתה הנזירה מארייה מבית המחסה לילדים "שונים" כפי שהיא הגדירה אותם, שם במנזר למעלה בקצה אבו-גוש. כשפגשתי אותה לא חזרתי בסוף אותו לילה הביתה. התקשרתי ואמרתי לעץ היקר שלי שיש איזה עניין משפחתי, משהו מהצד של סבתא שלי ואני צריכה להיות מחוץ לעיר כמה ימים אז שיאכל בבקשה בחוץ עד שאחזור ואני ממש מצטערת ובעזרת השם הכל לטובה ושלא ידאג. הוא לא שאל שאלות והנהן לתוך השפופרת. בחיי איך מצאתי אותו? הייתי איתה כמה ימים, עם הנזירה מארייה, וטיפלתי בילדים האלה. מתינוקות שננטשו עד נערים שברחו. ילדים אבודים בתוך נוף שקט וגנים פסטורליים. מתפללים כל בוקר וערב. ראיתי אותך ואותי איך ברחנו ערב אחד, עלינו על אוטובוס לרחוב דוד המלך והתגנבנו למלון קינג דייויד, הקפנו אותו והתיישבנו על הדשא שמאחוריו מביטים על העיר העתיקה. יש בה הכל בעיר העתיקה כמו בתוכי. בקושי יכולים לדבר מעוצמת הנוף. אתה חייב לזכור דוידי, בטח ישבנו שם ככה בשקט איזה שעה. עד שנעשה קר מאוד ועד שפחדנו. ככה בדיוק הרגשתי בתוך הנזירה מארייה. קצת פחד, קצת קור והרבה ילדים "מיוחדים" בתוך נוף. ילדים חסרי מקום על המרידיאן שלהם. לילדים אין דת. לילדים יש רק את נוף ילדותם. הייתי לכמה ימים חלק מהנוף שלהם והרגשתי שייכת. היה לי קשה לעזוב. מארייה השאירה בי סימן – הלב שלי גדל אני יודעת, הלב שלי גדל. דווקא שם אצלה הרגשתי שורשים. שורשים של שיח פוחז בחור של ניקוז. כאילו שכל סגולותיי, שסיפרתי לך עליהן נועדו למקום יפה ושקט זה. איך תבין זאת? למנזר! שאלוהים יעזור לי.
אני יושבת פה במקום שאיני יודעת אפילו את שמו ומסתכלת, כמו שאני אוהבת, דרך כוס הזכוכית העבה שבידי על העיוות הקל ושבירת הכללים המוכרים לעין. דוידי אחי היקר והיחיד, זה המכתב הראשון שאני כותבת שלא לצורך עבודה, שאינו רשמי בשום צורה שהיא אבל שהוא כן אבן יסוד בציור מפת העולם האישית שלי. ושהכיסא שלי, אגב, ממש נח. נשארת בן 16 בראשי, מנפנף בידך ובכל גופך, מזיז קצת את האף החמוד שלך וצוחק בשקט מחלון האוטובוס בדרך לפנימייה ואני לא רוצה לקלקל זיכרון זה. אני אסתדר בעזרת השם. סך-הכל אני מכירה ממש טוב הרבה אנשים, לא? אז למה עצוב לי? נשבעת לך בעצמות שאין לי שאנסה להשתנות, כלומר לא להשתנות, אם תבוא. חזור דוידי לקו הולדתך, למרידיאן שלך, לנוף ילדותך ותבורך. חזור למפה שלי, ציירתי אותך עליה עוד בשיעור הגיאוגרפיה הראשון שלי.