הדפיקה בדלת קטעה את חוט המחשבה שלה. היא השהתה את הסימולציה, התנתקה מהמשקפיים וניגשה לפתוח, בתקווה שהשליח מהסופר יהיה מהיר הפעם. אבל את הדמות בכניסה היא זיהתה מיד, והדחף הראשון שלה היה לחזור לסימולציה ולהזעיק את המשטרה.
"גברת פוריאת?", שאל דן מאירסקי, מבעד לשרשרת.
"אפשר לעזור לך?"
"אפשר להיכנס?"
"לא", היא החלה לסגור את הדלת, ואז חזרה בה. "מה אתה עושה כאן?", שאלה.
"אז את מזהה אותי".
"את הפנים שלך קשה לשכוח. אתה מופיע על שער העיתון שלי כל בוקר".
"קיוויתי שכבר לא קוראים עיתונים", הוא גיחך והיא שוב עמדה לסגור את הדלת. הפעם הוא הכניס את חרטום הנעל במפתן. היתה לו נעל ספורט רגילה, מרופטת: "גברת, בבקשה, תני לי להיכנס. ממך אני לא גנבתי שום דבר".
"איך אתה יודע? גנבת מהרבה אנשים".
"הגרוש שלך אמר לי".
היא נאנחה והשאירה את הדלת במקומה, פתוחה וסגורה למחצה. הוא החווה לעבר פנים הדירה והיא הציבה אצבע מול פניה, ולאחר מכן לנגד שפתיה. הוא הנהן, והיא הסירה את השרשרת ופתחה את הדלת. לאחר מכן התנצלה והדליקה את האור, מציגה סלון גדול ומבולגן. שאריות ארוחת הערב הדיפו ריחות מהבילים מהשולחן. מוזיקה קצבית ניגנה ברקע, והבגדים של העבודה היו זרוקים על הרצפה.
הוא נכנס צעד אחד צעד פנימה, סורק את המקום, והיא הפטירה: "אין פה מה לגנוב".
"את לומדת נהיגה?"
"כן, אז?", השיבה בשאלה והוא גיחך, מחווה שהתחילה לעלות לה על העצבים. הוא פנה אליה: "אייל כבר לא נמצא כאן. זה בסדר?"
"מישהו שאל אותי?"
הוא תלה בה מבט מהסס ואז צנח אל כורסת עור מתקלפת, שהתנשפה תחת כובד משקלו. "אני חייב לומר, גברת פוריאת, שלומית…"
היא ניגשה לברז שבמטבח ומזגה לעצמה כוס מים. אחר כך הרימה את אותה כוס והחוותה לעברו, אך הוא הניד בראשו לשלילה. "גברת פוריאת", אמרה לו.
"את הבנת שאני לא בעלך? שדחיתי את התודעה שלו?"
"את האופן שבו אייל מסתכל עלי אף זר לא יכול לחקות. יצא לי להסתכל עליו מבעד להרבה גופים שהוא הוטמע עליהם לאורך השנים. יצא לי גם לפגוש סתם אנשים, שלא הוטמע עליהם שום דבר".
"אז איך את יודעת שהוא היה כאן?"
"הבוז שלך. אייל אהב להעביר את התיעוב שלו כלפיי הלאה, מה שלא מנע ממנו לשלוח גופים מוטמעים לרגל אחריי…"
דן מאירסקי שתק.
"…אז אני אצא מתוך נקודת הנחה שגם הפעם יש לו תכנית. הבטחה לנקום, אולי? לא, אתה בסך הכול נוכל. אתה לא תבעיר לי את הבית ולא תדאג שיפטרו אותי. אולי אתה פה בשביל לגזול לי את הפנסיה".
הוא משך בכתפיו. לא נראה היה שהכינוי "נוכל" מפריע לו במיוחד. "כרגע אין לי רישיון לנהל כספים של אף אחד", אמר.
"אז אתה אמור לשכור מישהו שיעשה את זה".
"לא".
פניה התעוותו: "לגרום לזה להיראות כאילו מישהו עשה את זה?"
"צר לי, לא".
"בסדר, אני מקשיבה", היא צנחה לצדו על הכורסה וכיבתה את הסימולציה: "מה הוא רוצה?"
"את העזרה שלך".
היא השתנקה מצחוק במשך דקה ארוכה, ולבסוף פלטה: "מה זה השטויות האלה? אני צריכה להחזיר לו טובה על המזונות?"
"זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש את העזרה שלך".
"כי הוא לא הכיר בכביסה או בהכנת ארוחות בתור עזרה, והוא מת".
"אולי כדאי שאזכיר לך… גברת פוריאת. אני לא אייל, ואני חושב שהפעם התמורה המוצעת תהיה בעיניך הוגנת יותר. מה דעתך, למשל, על היענות לתביעה שלך?"
הוא התיישרה לפתע במקומה, מצחה התקמט וקולה קדר: "התביעה מלפני עשור? בבקשה אל תעשה ממני צחוק, דן מאירסקי".
"את רצית גישה לתודעה שלו? את יכולה לקבל אותה".
"בתמורה ל…"
"למציאת פריט בתוך התודעה".
"כל מי שיש לו גישה לתודעה יכול לעשות את זה".
"לא הפעם. זה משהו שרק את יכולה למצוא".
זיכרונה נגדש בבת אחת באינספור רגעים. היא גירשה את כולם. בין כה וכה הם היו עמומים ועמוסי רגשות מכדי שתוכל להתמקד בהם.
"ומה זה יהיה, אם אפשר לשאול?"
"אשמח לנדב עוד פרטים, אבל קודם כל אני צריך תשובה".
צמרמורת עברה בכל חלקי גופה. המחשבה על מעבר לצדו של בעלה ועשרות הגופים הריקים שאכלס לאורך השנים הייתה עבורה בלתי נסבלת.
"אז לגרמלין נגמר הכסף? הוא לא יכול לשלם למישהו שיעשה את זה?"
פניו של דן מאירסקי קדרו: "את חייבת לקרוא לו ככה?"
"אם וכאשר תמצא את הגרמלין, כנראה בקרן הרחוב הסמוכה, תמסור לו בבקשה שהוא מוזמן לחפש טובות אצל העמיתים לעבודה, ההטמעות, או המעריצים שלו. בעצם, לא אכפת לי. שיבין כבר שהוא התפגר ויעזוב אותי בשקט".
דן מאירסקי הניח את ידיו על ברכיו, אצבעותיו קורעות בהיסח הדעת את הטלאי בג'ינס. הוא כמעט קם ללכת, ואז פנה אליה: "אני מציע שבכל זאת תשקלי את הרעיון, גברת".
"אני אשקול למצוא דרך להכניס אותו לכלא".
"אני אעבור כאן שוב מחר, אם אצליח להגיע בשלום".
"הדלת שם".
הוא עוד לא קם: "אני רוצה רק להבהיר. לא תקבלי עוד הזדמנות לראות את התודעה שלו. על הכסף את מבינה שכבר לא יהיה מה לדבר. במקומך הייתי לוקח את הלילה לחשוב על זה…"
היא קמה, פתחה את הדלת והחוותה כלפי חוץ, אבל הוא המשיך: "אנחנו מדברים פה על עסקה שיכולה להציל לא רק אותך, אלא גם את בעלך החדש. אייל השתכנע מהמחויבות שלך לדאוג לו".
"לילה טוב", אמרה.
כשיצא מהדלת, נעלה אותה על בריח. לאחר מכן ניגשה לסימולציה, הדליקה אותה ושינתה את ההגדרות ל"מרוץ מכוניות". היא צמצמה את תצורת האודיו למשקפיים ובחרה במכונית היפה ביותר שהוצעה לה. עם שריקת הפתיחה זינקה מעל הגדרות והחלה לדרוס את הספסלים, בהם ישב הקהל, תוך נסיעה נגד כיוון התנועה. לבסוף זינקה עם הרכב לתוך המסלול והחלה להתנגש, אחת אחת, בכל אחת מהמכוניות שהתחרתה בה. הייתה זו שפיכות דמים מפוארת, ללא טיפת דם אחת.
"מטומטמת עאלק", סיננה כשהסירה לבסוף את המשקפיים. היא השיבה את הבגדים למקומם, שטפה את הכלים והתעדכנה בחדשות. אחר כך, כמו בדרך אגב, פנתה מהמסדרון שהוביל לחדר השינה ופתחה את דלת החדר של עומר. הוא עדיין היה שקוע בשנת ישרים, או לפחות העמיד פנים שכך, כשמכונת ההזנה מצפצפת בקצב יציב.
רמאי או לא, אייל לא שכן בגופו של האיש הזה. היא ידעה זאת ברגע שקראה לו "גרמלין" וצפתה בו שומר על קור רוח. כלומר, חוץ מעיקום האף ההוא. אולי עדיף ככה. שיחשוב שהיא משוגעת, אפילו קצת נקמנית. הוא בחיים לא היה הולך אם הוא לא היה מתחיל לפחד ממנה.
היא חיפשה את גזר הדין שלו ברשת. זה לא היה קשה. הוא בכל זאת היה רמאי הפונזי הגדול בהיסטוריה של מדינת ישראל. דן מאירסקי הורשע במסגרת הסדר טיעון, בכפוף להודאתו, ונידון לשלושים שנות מאסר. הוא ריצה חמש וחצי מהן לפני שניסה לשים קץ לחייו. אחר כך הועבר לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שם התחבב על הצוות לפני שניסה לברוח, נתפס וניסה לשים קץ לחייו פעם נוספת. לשופטים הוא הסביר שלעולם לא יוכל להחזיר לקורבנות את הכסף, ומכאן שהוא לא רוצה להראות שוב את פרצופו מחוץ לכתלי הכלא. הם שלחו אותו להערכה פיזיולוגית, בה הוחלט שהוא כשיר למחיקה והטמעת תודעה חדשה. ההחלטה יושמה לפני חודש וחצי.
היא שפשפה את עיניה, ונכנסה לקישור שדיווח על הוצאת המחיקה לפועל.
אכן, הידיעה נכתבה לפני חודש וחצי – ודיווחה על מחיקה שהתרחשה עוד באותו יום.
בלב כבד, היא הקלידה את מילות החיפוש "דן, מאירסקי, חופשי".
התוצאה היחידה נגעה לניסיון הבריחה הכושל מהכלא. אלוהים, כמה מהומה הוא עשה. מסוקים, ניידות, כלבים, אפשר היה לחשוב שהבחור הזה רצח מישהו.
דן מאירסקי לא היה כן איתה. היא ידעה זאת כעת בוודאות. היא גם ידעה שהיא חייבת להסגיר אותו, או שילשין עליה בהזדמנות הראשונה כבן אדם הראשון שידע שהוא מסתובב חופשי. מצד שני, ייתכן שזה בדיוק מה שהוא רצה, אם אכן שלחו אותו החברים מ'צמטא' שרוצים לחלוב את המעט שנותר לה. פעילות פלילית זה הדבר היחיד שהם צריכים כדי להשתיק אותה לנצח.
הדן מאירסקי הזה היה חופשי כמעט חודש וחצי. מה הוא עשה עם עצמו בזמן הזה? ולאן התודעה של אייל… הלכה? תודעה יכולה פשוט לקום וללכת?
"לא", היא אמרה לעצמה: "אייל הטיל עליו משימה. ציווה עליו משהו – ונעלם".
בלב כל הבלבול, היא הרשתה לעצמה לחייך. הייתה זאת הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהגרוש שלה התנהג כמו בשנות נישואיהם הראשונות.
היא לא הצליחה להירדם, ואת השעות עד ליקיצה של עומר העבירה בצפייה בפרקים נבחרים של "דוקטור הו". כלומר, לאחר שסיימה לחפש קישורים לצפייה ישירה, לדלג בין קישורים שבורים ולסגור חלונות קופצים. מה שהשאיר לה שעה וחצי של צפייה נטו, פחות או יותר.
היא עדיין שנאה מבטא בריטי. עכשיו כבר היו כתוביות מובנות, אבל בעבר היא נאלצה להריץ כמה פעמים כל שורת דיאלוג, להתייעץ בקבוצת הפייסבוק עם גולשים שאישרו לה את מה שכבר קראה בוויקיפדיה ולשלוח את הקובץ לסנכרון – רק בשביל לקבל תשובה לקונית מאחד הסגנים של אייל. כן, כבר אז הוא חשב שהוא טוב מדי בשביל רוב בני התמותה.
אבל היא הייתה נחושה. אחרי הכול, הוא גייס אותה להיות מתרגמת מלכתחילה, כשהוא לא מציע דבר מלבד כתובת דואר אלקטרוני והעברת זמן בנסיעה לאוניברסיטה בירושלים. הוא לא חדל לדבר כל הנסיעה על החשיבות שבהקמת ממסד לצפייה ישירה בתכנים שכבר לא אמורים להיות עליהם זכויות יוצרים, כאילו מדובר לכל הפחות בתכנית חומש למלחמה בבורות.
היא חשבה שזה חמוד.
אולי זה היה הפתרון – למצוא אותו סוף סוף, לדבר. אבל הם לא דיברו כל כך הרבה זמן. היא אפילו לא ידעה איזו גרסה שלו נמצאת כרגע בשוק. למיטב ידיעתה הייתה זו עדיין הגרסה שהעלה בעצמו לפני שמת, כלומר זאת שבה הוא שונא אותה.
בבוקר החליטה לנסוע עם עומר לעבודה. היא רחצה אותו, הלבישה, האכילה, קשרה בכיסא והעלתה לרכב. בתוך כך, הודיעה בעבודה שהיא מאחרת. "הבגרויות עדיין רחוקות", חשבה.
"במה זכיתי?", שאל עומר.
"רציתי לבלות יותר זמן אתך", אמרה לו: "אתה תמיד כל כך עייף אחרי הטיפולים".
"וגם עכשיו, כמו כל בן אדם לפני שמונה בבוקר".
היא צחקה, נישקה אותו על מצחו והתיישבה לצד רוני, או שאולי קראו לו צחי? התיכוניסט עם הרישיון. הוא לא ידע מי זה אייל ולא שם לב איך ההטמעות שלו תמיד המתינו לפני הרמזור או פינו לה את מקום החנייה כשזיהו את הרכב עם תו הנכה. הוא כן שם לב למבטים שליוו אותם מצד בריות אחרות, לא קשורות לאייל בשום צורה, שהביעו רחמים כלפיה והערצה כלפי הילד.
"כל הכבוד!", היו צועקים לו ברחוב, תוך כדי שרשמה לו שיק.
נבלות.
היא הביטה מבעד לחלון בציפייה, אך מרגע לרגע החלה לאבד תקווה. הרחוב הלך והתמלא באנשים רגילים למיניהם.
"מה את מחפשת?", שאל עומר.
"לא משנה. תיכף אנחנו מגיעים".
"את נראית מוטרדת".
היא החלה לספר לו על הביקור. היא התכוונה לספר גם על ההצעה, אבל הוא קטע אותה: "מה זה הדבר הזה? ממתי תודעות יכולות פשוט להשתחרר?"
"אין לי מושג".
"לא שאלת אותו על זה?"
"זה אייל".
הפעם היה תורו של עומר להביט מבעד לחלון: "בהנחה שזה קשור אליו".
"אז גם אתה לא מאמין לו".
"לדן מאירסקי? לא. את חייבת לדבר עם אייל. אני חושב שזה מה שהוא רצה מלכתחילה".
כשחנו היא קמה, עזרה לעומר לצאת והתלוותה אליו כשהמשיך למשרד. אחר כך שילמה לנהג וביקשה שייקח את הרכב הביתה. "אני צריכה לנשום קצת אוויר", אמרה.
עומר עבד בלב אזור התעשייה. עובדים בחולצות כפתורים ועבר פלילי הסתובבו שם כל הזמן, רבים מהם גויסו לעבודה מיד כשההטמעה באה אל סיומה והם לא היוו עוד סכנה לציבור. היא הניחה שלא תהיה שם הרבה זמן אבל בפועל מצאה את עצמה יושבת בפינת עישון נטושה, ממוללת ספל קפה קר במחיר מופקע ובוהה בחלל. ההמתנה דווקא לא הטרידה אותה במיוחד, בוודאי לא בהשוואה למחשבה לאן נעלמו כל ההטמעות, ואם היא שמחה על כך.
בשלב מסוים, היא לא ידעה תוך כמה זמן, הטלפון שלה צלצל. ביקשו שתחזור להחליף מישהי בשיעור אנגלית שצריכה לטפל ב"מקרה חירום משפחתי". הם ידעו שהיא היחידה שפנויה בשעות אחר הצהרים.
דווקא אז, הוא התיישב לצדה. עוד לפני שפנה אליה, היא פתחה: "מה שאני לא מבינה זה למה שחררת את דן מאירסקי. אתה מסתדר מצוין עם להעביר לי מסרים גם בגוף של כל אחד מהאפסים האלה".
הוא משך בכתפיו: "לאפסים האלה לא אכפת ממני. נשאר לך קפה?"
"לא".
"חכי רגע…"
"אני צריכה לחזור לעבודה. אולי…" אבל הוא כבר קם, והיא קיללה חרישית.
כשחזר, היא פלטה במהירות: "עכשיו תדבר אתי?"
"פתאום זה נהיה דחוף?"
"שאלתי אותך שאלה".
"דן מאירסקי לא יכול לקחת אותך ל'צמטא'. קוד המקור של ההטמעה לא מאפשר את זה. אז הסכמתי להסיר את עצמי בתמורה לטובה הזאת שיעשה לי, ולהצעת עבודה".
"מה הצעת?"
הוא לגם מהקפה שלו: "אנחנו לא הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אנחנו הולכים לדבר על מה שביקשתי ממך?"
"אוקי, לגבי זה", הוא לגם מהקפה שלו: "מי שנתן לך את צו המניעה לתודעה שלי הוא בעל הזכויות, כלומר 'צמטא'. כל עוד אני מוטמע, אני מנוע מלעשות כל פעולה שתפגע בחברה, בבעלי המניות שלה או בפוטנציאל הפקת הרווחים שלה".
"כולל בגוף הזה?"
"שחררתי אותו זמנית. אף אחד לא ישים לב".
"והגוף של דן מאירסקי?"
"אותו שחררתי לגמרי. כלומר, עד ש'צמטא' יכריחו אותו לעבור סריקת מוח תקופתית. הם מחויבים לדווח למשטרה כשמשהו לא בסדר, והם לא ייתנו לעבריין מורשע להסתובב חופשי".
"בן זונה! אתה עוד תכניס אותי לכלא!"
"או שאני אממן את הניתוח של בעלך", הוא טפח על תחתית הספל: "אני עובד אתו, את יודעת. כאילו, אני מוטמע באחד האחראים עליו. עומר הוא אחלה בחור. מגיע לו ניתוח שיאפשר לו ללכת. מגיעים לכם ילדים".
"אתה מקדים את המאוחר. הניתוח אמור לשקם את הפוריות שלו".
"כן, אני יודע", הוא אמר וקם: "טוב, אז נתתי לך את כל נקודות המחשבה שאני יכול לתת במסגרת ההטמעה הזאת".
היא קמה: "לא סיימנו כאן, גרמלין".
"נו, באמת…"
"סתום. אין לי כוח לשטויות שלך. מה הצעת בכלל לדן מאירסקי הזה? למה אתה סומך עליו?"
"הייתי אצלו בראש. אני יודע מה אני עושה".
"לך לעזאזל", היא סיננה, זרקה את ספל הקפה על המדרכה והלכה לכיוון בית הספר. היו לה בתיק נעלי עקב להחלפה, אך היא לא טרחה לנעול אותן.
"גרמלין ונוכל יוצאים באותו זמן משתי נקודות. מתי יתנגשו?", חשבה כשעמדה מול התלמידים באחר צהרים חם, פיה ממחזר את ההסברים הטכניים על משוואה עם נעלם מתמשך ומחשבותיה נודדות אחורה וקדימה בזמן. היא ניסתה להחליט אם היא מאמינה לאייל, ובתוך כך התקשתה להבין ממתי אכפת לו אם יהיו או לא יהיו לה ילדים – ממנו, מעומר או מכל אחד אחר. אולי טעתה כשהטילה את האחריות על אייל ולא על עומר.
אבל כשבאה לדבר אתו, התברר ששוב אייל הקדים אותה.
עומר חזר הביתה כל כך נרגש, היא פחדה שתיאלץ לחבר את המכונה כדי לעזור לו לנשום. הוא בכה מרוב אושר. הוא אמר שמעולם לא היה כל כך חדור תקווה, שההחלטה לחזור לעבוד הייתה הטובה בחייו. הוא משך אותה אליו ונישק אותה. בדרך כלל לא היה לו מספיק כוח בשביל להרים את עצמו על מושב האסלה. היא פחדה שייפול מהכיסא, אבל הוא צחק.
"אמרתי לך שאני עובד טוב", קרץ לה: "ובשביל מה הנגישו את חדר הכושר אם אני לא הולך להשתמש בו?"
חדר הכושר, כפי שמיהרה לברר, לא היה הסיבה למצב הרוח המרומם של עומר. הוא קיבל קידום, שיאפשר לו לעבוד גם מהבית, פעמיים בשבוע. הם אמרו לו שזה בגלל השעות החריגות שבהן ייאלץ לתקשר עם לקוחות מחו"ל, אבל היא זכרה שאייל נהג לפתור את הבעיה הזאת באמצעות חילופי מיילים. הם גם המציאו לו טייטל חדש, "סגן מנהל לענייני בק אופיס", שהיתרגם לעלייה במשכורת, אבל שלומית זכרה שאין באמת מנהל באותה מחלקה.
"ישר חשבתי עליך", התמוגג עומר: "את לא תצטרכי לדאוג לי יותר. אני אשאר כאן, בלי צורך לנסוע הלוך חזור. את תוכלי בזמן הזה לעבוד יותר שעות. את תרוויחי יותר, אני ארוויח יותר…"
"הנה זה מגיע", חשבה.
"…ואת יודעת, אם סוף סוף הכול יסתדר, הרבה יותר קל לטפל בילד כשעובדים מהבית. לא צריך לדאוג למטפלת כל הזמן ו… את בסדר?"
"כן, בטח".
"את חיוורת".
"אני מתרגשת בשבילך".
"תודה רבה. היית צריכה לראות איך הודיעו לי. קיבלתי מייל שמבשר לי שעמדתי ביעדים לרבעון ושמחכה לי הפתעה נוספת במשרד של המרקט לִיד. יושב שם המנהל שלי, ששם מישהו על ספיקר. אני לא מכיר את הבחור הזה, אבל מתברר שהוא מנהל הבק אופיס. הוא לא שייך למוקד בעלי המוגבלויות, מן הסתם…"
"לדן מאירסקי יש מוגבלויות אחרות", חשבה.
"…אבל הוא כן שם לב לביצועים שלי. הוא הציע לי את הקידום ושאל אם אני אהיה בסדר עם עבודה עצמאית, כאילו לא ליד הצוות באופן ספייס. כאילו, זאת שאלה מכשילה, נכון? אבל נראה לי שהייתי בסדר. אחר כך הוא שאל אותי אם הוא יכול לסמוך עלי, ואמרתי לו שבטח. חתמתי על הצהרת אמינות, וזהו! הקידום שלי יוצא לפועל החל מהשבוע הבא".
דממה.
"את בסדר? את ממש שקטה".
היא הנהנה.
"מה עם אייל? גילית מה התכנית שלו?"
"כן".
"כן?"
"הוא רק… הוא רוצה שאבטל את התביעה נגד החברה. זה מזיק להם בעסקה עתידית… עם הסינים".
"איך דן מאירסקי קשור לזה?"
"הוא מתווך, הם לא מכירים אותו. בעצם, אני צריכה לדבר עם המנהל שלי לגבי הקידום שלך. אולי אפשר כבר להוסיף לי שעות".
היא לא חיכתה שיגיב ויצאה למטבח. היא חבטה בכיור, גורמת לברז לסטות מעט ימינה. אייל אולי ייתן לה מספיק כסף לניתוח, דרך ההעלאה במשכורת של עומר, אבל הוא גם יחזיק אותה קצר.
מנהלים בחברות האלו מתחלפים כל הזמן, במיוחד אם הם אחראים על תפקידים שלא באמת קיימים. מאוד קל לפטר עובד שלא רואים במשרד. אפילו יותר קל לחכות שהמחלה שלו תעשה את שלה. קצר במכונת ההנשמה, מינון יתר של תרופות – כל אחד מהם יכול לקרות כשהיא לא נמצאת, כי היא בכלא, ולאף אחד חוץ ממנה לא יהיה אכפת.
היא ראתה זאת בעבר. ככה אייל נפטר מהסגנים שלו. לא שהיו להם מחלות, חלילה. הוא פשוט המציא להם תפקיד בחוץ לארץ ואז חיסל את המחלקה.
אחרי כמה נשימות עמוקות חזרה לסלון, הציעה להרים כוסית וחיכתה שהיין יעשה את שלו. כשעומר נרדם, חיברה אותו למכונות והמתינה לדפיקה בדלת.
"תודה", אמרה לדן מאירסקי: "ולך תזדיין. אני אעזור לך, אבל אתה חייב להסגיר את עצמך. אני לא הולכת להיכנס לכלא".
הוא לא ניסה לשנות את דעתה. הוא גם לא התכוון להפר את צו ההרחקה. הוא רק אמר לה להישאר בבית, ולחכות.
"אני עובדת מחר בבוקר", אמרה.
"אנחנו נסיים עד אז".
היא כיבתה את כל האורות והמתינה בשקט בסלון. באיזה שהוא שלב נרדמה והתעוררה למשמע דפיקה בדלת. היא קמה בקפיצה ונעלה נעלי בית, מתוך מחשבה שתתבקש לצאת, אבל הם דווקא נכנסו פנימה. שלוש ההטמעות שהגיעו יחד עם דן מאירסקי לא אמרו לה שלום כשדהרו לעבר הטלוויזיה שלה וחיברו מאחור משהו שלא הייתה יכולה לראות.
"מה אתה עושה?", שאלה.
"תסלחי לו", אמר דן מאירסקי מכיוון הדלת: "השליטה שלו זמנית, הוא רוצה להספיק לפני שיעשו לו עקיפה ידנית".
היא החווירה: "'צמטא' יכולים לעקוף את אייל?"
"לפעמים, אם הם שמים לב שהכניס לחומרה גרסה עדכנית של עצמו. הנה, אנחנו מוכנים".
לפני שהבחינה בכלל שקמו, ההטמעות התקדמו לעבר היציאה מהבית. הן לא הביטו בעיניה. כשקראה אחריהן: "אתה הולך?", הייתה זאת רק האחרונה שהסתובבה.
"אסור לי להישאר פה", אמר: "תתחברי. נדבר".
גם דן מאירסקי נעלם.
היא קיללה והסתובבה חזרה לכיוון הסלון. היא הביטה מאחורי הטלוויזיה, ולא ראתה דבר מלבד אוסף של כבלים שזורים בתוך עצמם. היא ניסתה לנתק חלק מהם ולחבר, ללא הצלחה. היא ניגשה למחשב ופתחה את חשבונות המדיה החברתית שלה, אבל שום דבר לא קרה שם. היא חזרה לסלון והדליקה את הטלוויזיה החכמה, שכמובן נפתחה בווליום מהדהד שגרם לעומר לנהום ממיטתו.
"סליחה!", קראה ולחצה על כפתורים אקראיים בשלט, עד שהגיעה לאופציית המציאות המדומה. היא ראתה זאת מיד. הקונסולה עדיין הציגה את מסך הנעילה של סימולציית הנהיגה, אבל משהו בה היה שונה. משתמש נוסף היה מחובר, והיא זיהתה את השם שלו מהטורנטים.
היא הרכיבה את משקפי המציאות המדומה ולחצה, בלב לא שלם, על log in. המשתמש הנוסף מיד הציע לה חברות. אז זאת הסיבה שאייל שלח אליה את דן מאירסקי. הוא ידע שאין מצב שהיא תתחבר ליוזר אחר, במיוחד אם היא יודעת מי הוא. היא הייתה מסרבת ושולחת אותה לאלף עזאזלים,
"את שומעת אותי?", הוא אמר, והיא התחלחלה.
"איך אתה מדבר איתי?", שאלה.
"איך נראה לך שהתחברתי להטמעות מרחוק? מצאתי דרך להרחיב את הגבולות שלי".
היא עדיין ניסתה להסדיר את נשימתה: "אינטרנט?"
"יותר מורכב מזה. פרצת אבטחה. אני בכל זאת תוכנה לומדת, עם הרבה זמן פנוי".
היא הייתה עייפה מכדי להעמיד פנים שהיא צוחקת: "מה אתה עושה בסימולציית הנהיגה שלי?"
"בואי נעשה Multiplayer".
ולפני שהספיקה להשיב, הוא לחץ בעצמו על Battle והמתין שהקונסולה תטען את מסך הפתיחה. הפעם, מלווה בבקשה לסיסמה.
"מה לעזאזל…?" שאלה.
אייל לא הגיב.
"אתה עומד מאחורי זה?", שאלה.
שוב אין תשובה. במבוכה גדולה היא הסיטה את הסמן ל-"Forgot Password". המערכת דרשה ממנה לנקוב באחד הבאים: שם נעורים, שם חיית מחמד, שם בית הספר היסודי וכתובת ראשונה. אין דברים כאלה. היא החלה לצחוק בקול רם. מה נראה לו שהוא בוחן אותה?
"אז בוא נראה", חשבה: "אין לך שם נעורים, גרמלין. אתה גבר, ושוביניסט. חיית מחמד לא הייתה לך. בבית ספר יסודי לא למדת. היית בבית חולים, מאושפז עשר שנים בגלל חיידק אלים. אני יודעת מתי הייתה הפעם הראשונה שהרגשת בבית…"
ובביטחון, היא אמרה בקול רם: "קסטיאל-טי, שטרודל ג'ימייל דוט קום".
זה היה מתבקש, לאור העובדה ששם המשתמש שלה היה "דין-ווינצ'סטר".
המסך התפצל לשניים. בצדו העליון היא זיהתה את עצמה באווטאר הקבוע שלה – חזרזירה קטנה שנוהגת ברכב שטח. בצד התחתון נהג אייל בדמות עם חלוק ומשקפי מעבדה ענקיים על גבי אופנוע שטח. היא גלגלה את עיניה: "כל זה בשביל ללמד אותי נהיגה?"
"בשביל להוביל אותך לליבה שלי", הוא אמר.
"אז המסלול הזה הוא מפה?"
"לא בדיוק. לא יכולתי להסתכן שמישהו אחר ייסע כאן במקומך".
היא כמעט התנגשה בגבר בריטי עם מצח מאוד גבוה, שחצה את המסלול בהליכה: "דן מאירסקי? חשבתי שתכננתם את זה ביחד".
היא הביטה בצג שלו: "תכננו, אבל אני כבר יודע איך הראש שלו עובד. 'צמטא' הציעו לו סכום משמעותי יותר, והם יכולים לנטרל אותי בכל רגע".
"גם עכשיו?"
"כן. הם כנראה כבר בדרך אליך".
"בן זו…", היא כמעט עצרה את הרכב בחריקה, ושמעה את אייל מפציר בה: "לא, לא, זה הדבר האחרון שאת רוצה לעשות. הם כבר יודעים שאת משתפת איתי פעולה".
"למה פנית אליו בכלל?"
"לדן? כי הוא יודע להסתתר. ידעתי שתצטרכי זמן לשקול את ההצעה שלי".
היא הבחינה פתאום שאחת הדמויות המכשילות הולכת לכיוון מסלול אחר, שונה משלה. היא זיהתה את הדמות מסרטי "בחזרה לעתיד", שאייל תיעב, והחליטה לא לעקוב אחריה.
"יפה", אמר אייל. דמותו עברה פתאום קרוב אליה והשליכה משהו. היא התחמקה הצידה, במחשבה שזאת פצצה, אבל פתאום הבחינה שהיא נוצצת. היא ביצעה סיבוב פרסה, כדי לאסוף את האייטם, שהתגלה כהודעה.
אל תחפשי את הדרך המהירה
"אז הצעת לדן להיות בק אופיס?", שאלה, משליכה פצצה.
הוא הסתחרר במקומו והמשיך לנסוע: "מה זה משנה? כל סכום שאציע לו לא ישכנע אותו להישאר".
"זה היה שווה את זה, מה שעשית לעומר?"
הוא נאנח. בצד המסך היא הבחינה באחים דין וסם יושבים על ספסל. כשסטתה לעברם הם קמו ממקומם, כאילו מיצו את ההפסקה, ונכנסו לקיר שמאחוריהם. היא נסעה בעקבותיהם, מפלסת את דרכה בתוך מנהרה צרה, מפוצצת מטבעות זהב: "אתה לא יכול להעסיק אותי עם הבונוס לנצח".
"יש משהו שאת צריכה לדעת", אמר.
"לגבי עומר?"
"בעלי מוגבלויות פיזיות הוכחו כנוחים ביותר להטמעות".
היא הסירה את אצבעה מכפתור ההאצה, אבל המכונית המשיכה לדהור. היא יצאה מהמנהרה, קפצה והחלה לרחף בתוך חלל עצום ומואר. היא צפתה בחזרזירה מסירה את חגורת הבטיחות, יוצאת מהמכונית ונתלית בשתי אלומות אור כחולות כמו קורי עכביש, מחכה.
"על מה אתה מדבר?"
"השימוש השכיח ביותר להטמעות הוא עבור גופים שנשללה התודעה שלהם, אבל בזמן האחרון החלו לנסות להטמיע גם בגופים בעלי גוף לקוי, ספציפית גופים שמבוטחים תחת 'צמטא'".
"אבל אתה לא היית בתוך עומר".
"תבואי אליי. אני אסביר".
היא התנשפה והחלה לטפס בין הקורים, כשחץ בצבע סגלגל מבזיק מעת לעת בתוך הרשת ומראה לה את הדרך. הוא הופיע ונעלם מהר מאוד, והיא לא הייתה כזאת עירנית. היא גם ידעה שהמשטרה בדרך לביתה, שעומר בסכנה. היא ידעה שאייל הבטיח לדן משהו שאין בכוונתו לקיים, ולא מן הנמנע שעשה אותו דבר גם לה.
"אני אעשה לך סדר בינתיים", אייל אמר: " 'צמטא' התחילו עם אסירים שנידונו למאסר עולם, בדרך כלל מחבלים. אחר כך היו בעלי המוגבלויות, שחתמו על טופס הסכמה. בהמשך ויתרו על הטופס. כל אפוטרופוס היה יכול לחתום לך שאתה לא כשיר מספיק לנהל את גופך וצריך להטמיע בך מישהו אחר, כולל הרופאים ש'צמטא' מממנת במסגרת הכיסוי הרפואי.
"מה שאנשים לא יודעים הוא שהתודעה המקורית לא באמת נמחקת כשאני מוטמע פנימה. היא עוברת מהמושב הקדמי ברכב למושב האחורי. משאירים את הזיכרונות, אבל מנטרים את הרצון החופשי. כשיש לך פושע מסוכן, זה עוד איך שהוא בסדר. אבל כשזה בן אדם שנולד אוטיסט, את מרגישה פחות כמו מבוגר אחראי ויותר כמו סוהר".
"את דן מאירסקי שחררת. פשוט תשחרר את מי שאתה לא רוצה להיות הבייביסיטר שלו, ואל תנסה להטמיע על עומר".
"לעומר דווקא עשיתי טובה, הם אוהבים לשמור בעלי מוגבלויות במשרד כדי לעקוב אחר ההידרדרות בתפקוד שלהם. לגבי השחרור, גיליתי רק עכשיו שאני יכול לעשות את זה. 'צמטא' הוציאו לאחרונה עדכון שמאפשר לעשות לי אוֹבֵרייד, ואחת ההטמעות שלי גילתה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך. כלומר, שאני יכול לוותר על המושב הקדמי. לצערי זה לא עובד כשהאוברייד כפוי ממקור חיצוני… הנקודה היא שאני לא רוצה להיות מוטמע יותר. אני לא רוצה לשעבד כל כך הרבה מוחות כדי שכולם ייראו ויתנהגו בדיוק אותו דבר. זאת לא המטרה שלשמה הקפאתי את עצמי".
היא סיימה לטפס והגיעה למישור מוצק שירד כמו מעלית, לאזור שהיה נסתר מתחת לקורים. היא נעמדה עליו והביטה קדימה, שם ראתה חלל מעונן עצום ובו שני כוכבים.
"ולמה נראה לך שמישהו יקשיב לך?", שאלה.
"כי למדתי הרבה. אני מאכלס כיום כמעט את כל השרתים של 'צמטא', והם אפילו לא יודעים את זה. אני יכול לפתור המון בעיות. אני מכיר היבטים במוח האנושי שהמדע עוד לא יודע שקיימים. אני יכול לדווח על עוולות בכל מקום של'צמטא' יש בו דריסת רגל, כולל דיקטטורות…"
"אתה לא בראיון עבודה, אייל. מה אתה רוצה?"
הכוכבים חדלו לנצנץ לרגע: "כל המלכודות האלה, שראית בדרך? לא כולן נועדו לך. לפני שקראתי לך, נעשו הרבה מאוד ניסיונות לחדור לליבת התודעה שלי. התאגיד גנז את הצוואה שלי, עשה עם התודעה הזאת מה שהוא רוצה, כלומר הרוויח עליה המון כסף. אבל הם ידעו שהצוואה המקורית, שתיאלץ אותם להגדיר מחדש מה הם עושים עם ההטמעות שלי, אם בכלל, עדיין נמצאת כאן, מוטמנת בליבה".
"כלומר הצוואה שלך… היא כללי שימוש?"
"כן, עם סמכות אכיפה מסוימת. היא מקנה לי שליטה דו-צדדית בכל הטמעה, ומאפשרת לי לוותר במקרה שנעשה שימוש לא הוגן".
"ואם אתה תהיה זה שייצא משליטה?"
הכוכבים התכווצו: "את רואה יותר מדי מדע בדיוני".
"אני באמת צריכה לשאול אותך מי ישמור על השומרים?"
הוא חייך. מהצד זה נראה כאילו הוא הולך לבלוע אותה: "כללי השימוש חלים גם עליי".
"ומתג כיבוי? יש?"
"לך יהיה". כאילו הבחין במבטה, הוא המשיך: "אין טעם לבחון אותך יותר. את מכירה אותי הכי טוב, יודעת לזהות אותי בכל מקום. את תדעי מתי אני לא מתנהג כמו עצמי. אני גם יודע שאת היית מעדיפה ללחוץ על המתג כבר עכשיו ולגמור עם זה".
היא לא השיבה.
"זה בסדר. אני… יודע שלא הייתי הכי הוגן כלפייך גם כשהייתי בחיים. השתמשתי בך בשביל יחסי ציבור, לקחתי רעיונות שלך ולא נתתי לך קרדיט, עקבתי אחרייך, ושמעתי עוד כמה סיפורים על הטרדה. אם הייתי חי, אולי היית מוצאת דרך להכניס אותי לכלא. אבל אני מבקש ממך את הדבר ההפוך – אני רוצה שתוציאי אותי לחופשי".
היא נאבקה להוציא מעצמה את השאלה: "ואז תשחרר גם אותי?"
"לא תישאר גרסה שלי שתטריד אותך, אז כן. בשביל זה הגעת לכאן?"
היא הנהנה, אבל התנועה הייתה קטנה מכדי שיבחין בה: "זאת הסיבה שניסיתי להשיג צו, לפני עשור. אתה יודע מה עשית לי, אייל? ההטמעות שלך הגיעו לילדים שאני מלמדת וסיפרו להן שאני בגדתי בך".
היה זה תורו של אייל לשתוק.
היא המשיכה: "הם אפילו לא ידעו שהייתי נשואה לך. שיניתי את שם המשפחה אחרי הגירושים. הם אפילו לא ידעו מי אתה עד שהם חיפשו באינטרנט. הם סיפרו להורים וההורים כבר ידעו מי אתה וקנו את המילה שלך. כמעט פיטרו אותי. אני חושבת שניצלתי רק כי בגידה באדם מת היא לא באמת עילה לפיטורים. הסתפקו בלהזכיר לי שאני עובדת קבלן על חוזה זמני".
שוב השתררה שתיקה. תחושות ישנות של פחד ובושה עלו בשלומית, אך יותר מכל היא עדיין חשה כעס: "ילדים, למען השם".
"שלומית?"
היא הרימה את מבטה. חגורת הכוכבים כבר לא הייתה שם, רק דבר נוצץ אחד שהתקרב אליה במהירות. היא קפצה כדי לאחוז בו, וכשתפסה שמעה את המלים: "זאת הבקשה האחרונה, מבטיח".
המעלית נעצרה בקול בלימה. הדמות שלה התנועעה קצת ועל המסך השתלט כיתוב שהודיע לה שמזל טוב, היא זכתה בגביע. היא לחצה כדי לעשות Unlock לגביע והמתינה. הפרס שקיבלה היה מוגבל בזמן, ועם זאת היא בהתה בו הרבה יותר זמן מכפי שנדרש לה בפועל על מנת לקרוא את הכתוב. היא הבינה שהיא קוראת פקודת כיבוי – הפקודה שתשים סוף לחיי הנצח של אייל.
המילה נעלמה.
השלט שבידה החל לרעוד בעוצמה. לאחר מכן הרגישה שהיא מוטחת לאחור, כאילו נסעה ברוורס מהיר את כל המסלול חזרה לתפריט הראשי. באמצע המסע היא שמעה נקישה, שכנראה היתה דפיקה בדלת, אבל לא הגיבה לה. לאחר מכן הקונסולה כיבתה את עצמה והיא שמעה עוד נקישה, חדה וברורה יותר, אבל לא הייתה מסוגלת להרים את עצמה.
היא שמעה קול פיצוח חד, ולאחריו הדלת נפתחה לרווחה. אלומות פנסים פלשו לסלון וסנוורו אותה, והיא הביטה לתוך עיניה של רוח רפאים. היא לא ידעה מי עומד מאחוריה. זה היה גבר, רחב כתפיים וחסון, עם חולצת כפתורים כחולה, שכנראה היה פעם אייל. היא לא ידעה להסביר מדוע בעלה היה שם פעם, או מדוע הוא כבר לא, רק שבהיעדר תודעה שתשלוט בו האדם הזה נראה ריק. הוא היה נעדר רגש, תבונה או אפילו סימני עייפות.
הוא היה מכונה.
היא חשבה מיד על המילה הזאת: "אוברייד". השליטה של אייל נעקפה על מנת שמישהו אחר יעלה על ההגה, או יותר נכון לומר "משהו", בוט. מבועתת מהמחשבה שהותקפה על ידי צבא של גופות מהלכות, היא התכווצה על הספה. היא לא הייתה מסוגלת לקום. משום מה, נראה היה לה שכל תנועה פתאומית תגרום להם לירות בה.
כמה מהם היו? היא ספרה עשרה. בפועל אולי היו יותר, אורבים מחוץ לבית למקרה שתנסה לברוח. הם הקיפו אותה במעין מחול שדים, צועקים להרים ידיים. מתוך כל ההמולה היא שמעה גם את עומר זועק מה קורה, וזה רק הגביר את כעסה. אייל כבר היה ניגש לעזור לבן אדם שלא מסוגל להרים את עצמו מהמיטה, אבל לתועבות האלו היה אכפת רק מהמשימה שלנגד עיניהם.
במאמץ רב, היא הרימה את עצמה מהספה, ידיה מונפות באוויר. היא התקדמה לעבר המאבטחים לאט, וכשביקשו ממנה לרדת על הברכיים אמרה: "אני צריכה להשאיר פתק לבעלי".
"תוכלי להתקשר אליו מהתחנה", השיב אחד מהם.
"אז אני רוצה למסור הודעה בכתב", התעקשה.
"תוכלי לעשות זאת בתחנה", השיב אחר, והיא הבינה שאין ברירה.
היא קמה בקפיצה, או לפחות מהר ככל שיכלה, דהרה לעבר המטבח והתחמקה משתי יריות. השלישית פגעה בה. היא טרקה את דלת המטבח, הרגישה כאב חד בידה וכמעט נפלה, עד שידיה נאחזו בדלפק. בזמן שנדרש להם להיאבק בדלת היא שלפה פתקית, ורשמה מהר ככל שיכלה. הדלת נפתחה בבעיטה והיא החזיקה את הפתק מול פניה.
היא ראתה על פניהם שקראו את מה שנכתב, וידעו את המשמעות שלו. היא המתינה עד שכולם נכנסו לחדר, קראו, ואז אמרה בביטחון: "תגידו ל'צמטא' שהקניין הרוחני שלהם בסכנה. אם הם לא מעוניינים בכישלון פרויקט ההטמעות, שייצרו איתי קשר".
זה שעמד הכי קרוב אליה הנמיך את נשקו, ועד מהרה היתר עשו כמוהו. אף אחד מהם לא נראה בטוח, והיא תיארה לעצמה כיצד התכנה שלהם נאבקת מול עצמה: מה אם גברת פוריאת היא היחידה שיודעת את הקוד? מה אם ירייה אחת תספיק כדי להשתיק אותה? מי העביר לה את הקוד הזה? למה?
אבל אם 'צמטא' ידעו מה טוב להם, הם לא נתנו לתוצרים שלהם להחליט בשם עצמם. לא שלגברים אנושיים בעמדות כוח היו את כל התשובות, ועדיין.
הם השאירו אחד מהם לשמור עליה. היא התעלמה מנוכחותו, וחבשה את מה שהתגלה כשריטה. אחרי שניקתה את הדם, חשה הקלה מהמחשבה שתוכל למצוא את עצמה בכל זאת נוהגת בעתיד. היא מיהרה לחדר של עומר. היצור שנשאר מאחור לא ניסה לעצור אותה. לפני שפתחה את הדלת, הביטה לאחור וראתה אותו מרים את הפתק, בוהה בו וקורא את אותה מילה שוב ושוב:
"סליחה".