זה היה ביום רגיל אחד, ממש לקראת סוף החורף, שבו יום הלימודים הסתיים ובחוץ נשארו על הקרקע חלקי שלג בודדים.
לילו ושלושת חַבְרוֹתֶיהָ יצאו משער בית הספר והתחילו ללכת ביחד, תוך כדי שרוח קלה נושבת מסביבן, תוך כדי שמכוניות חולפות, ותוך כדי שהן עוברות את הדרך חזור.
הן התחילו לדבר ביניהן, על היום שעבר על כל אחת מהן. היו שיעורים שבהן היו יחד והיו שיעורים אחרים שבהן לא נפגשו, ורק עכשיו- בסוף היום- יצא להן סוף סוף להיפגש.
אחרי יותר מעשר דקות הליכה, הן נפרדו לשלום וכל אחת המשיכה לביתה בדרך שלה.
לילו צעדה לבדה, הסתכלה על הדרך תוך כדי וראתה שלוליות של שלג שנמס במהלך היום, אך הפעם לא היתה שקועה במחשבות, כמו שקורה לה בדרך כלל.
היא הגיעה לבית ופתחה את דלת הכניסה, הבית היה ריק.
במקום להיות לבד בבית, היא חשבה לעצמה, אולי אלך קצת ליער.
לילו הניחה את התיק אחרי הכניסה לבית, קרוב לאחת הספות. ולאחר מכן יצאה החוצה.
אמנם זה היה סוף החורף, אך למרות השמש שהאירה בחוץ, עדיין היה קצת קריר.
היא צעדה כמה דקות, עד שכמעט הגיעה. כשראתה את תחילת הדרך ליער, היא המשיכה ללכת עד שהתחילה לרוץ, תוך כדי ששערה מתנופף והרוח מנשבת סביבה.
עבר זמן מאז שהיתה שם בפעם האחרונה.
ברגע שלילו נכנסה, היא ראתה את העצים הגבוהים שהצלו על השמש, את האגם שהזכיר לה את מסע המשאלות ואת הפרחים המיוחדים שכל כך אהבה.
היא המשיכה ללכת ולהסתכל, מוקסמת מהדברים שביער בכל פעם מחדש. ואז התיישבה ליד חמניות צהובות שהיו בחלקן אבקנים לבנים, תוך כדי שנגעה בעדינות באחד מעלי הפרח.
אחר כך היא קמה והמשיכה ללכת, עד שנעצרה הפעם ליד חלקת דשא שהיו בה פרחים ורודים, לבנים וכתומים-אדומים, כמה שיחים ועץ גדול. היא התיישבה על הדשא ונשענה על גזע העץ, והרגישה איך חיוך עולה על פניה.
היא אהבה פרחים. כל סוג פרח שיש, לא משנה מה הצבע.
ויותר מכל אהבה להיות מוקפת במראות הקסומים שביער ומרגישה תחושת שלווה בכל פעם שהיא נמצאת כאן.
לילו חשבה על כל זה, נותנת לתחושה טובה למלא אותה מבפנים.
אחרי כמה דקות, היא החליטה לחזור בחזרה אל הבית. אך כשקמה ממקומה על הדשא ומתחה את ידיה, אחת מהן נתקלה בחלק חד שהיה בגזע העץ.
״אוי… אאוץ'.״ אמרה לעצמה לילו והחזיקה את ידה הכואבת, עד שהרגישה שהכאב נחלש והסתובבה כדי להתחיל לחזור בחזרה ולצאת מהיער.
אך היא לא היתה מוכנה למה שראתה.
בתוך הגזע היה פתח של דלת עץ, שנראתה כמו חלק מהגזע עצמו. היא היתה מעוטרת למעלה בעיטורים עדינים והידית היתה עגולה. היא ראתה שבחור המנעול שמתחת לידית היו זוג מפתחות.
עיניה של לילו נפערו בתדהמה ובמקום לנסות לפתוח את הדלת ולראות מה יש בפנים, התחילה לצעוד משם, מבולבלת לחלוטין.
דלת באמצע היער? מוזר מאוד…
ביום שלמחרת לילו לא היתה מרוכזת. היא כל הזמן חשבה על הדלת המסתורית הזאת שמצאה ביער ושאלה את עצמה שאלות רבות.
מהי הדלת הזאת? איך היא צצה פתאום? מה יקרה אם אפתח אותה? מה אמצא שם בפנים? היא תהיה שם שוב בפעם הבאה שאגיע?
היא לא הפסיקה לחשוב על זה וזה ביאס אותה. היא חשבה לעצמה שאם היא לא היתה מוצאת את הדלת, היה יותר טוב.
אך מצד שני היתה סקרנית ורצתה לדעת מה יש בפנים. בעיקר לראות אותה פעם נוספת, כדי לוודא שהיא לא דמיינה את זה.
לילו שאלה את עצמה אם כדאי לה לספר על זה ללונה, לסול ולרייני. היא חשבה על זה לא פעם ולא פעמיים ורצתה לשתף אותם גם בזה וגם במסע המשאלות שעברה, היא התלבטה… אבל היא החליטה שהיא רוצה לשכוח מזה רק לכמה רגעים ולעבור יום לימודים נוסף ורגיל לגמרי.
***
המשך היום עבר יחסית טוב ללילו, אבל היא הרגישה שלונה היתה יותר ויותר שקטה. זה היה מוזר, כי בדרך כלל היא זאת ששם בשביל כולן בימים לא מוצלחים, היא זאת שמדברת עם כולן, היא זאת שמעודדת אותן והיא זאת שגורמת להן לשמוח.
כנראה לכל אחד יש ימים כאלה, חשבה לעצמה לילו. אבל אני צריכה בכל זאת לשאול אותה אם הכל בסדר ולנסות לעזור לה, כמו שהיא היתה שם בשבילי בכל מצב.
בסוף היום היא קבעה עם לונה שילכו אליה ביחד בדרך חזור, וכשנשארו רק שתיהן- הרחוב היה ריק חוץ מכמה מכוניות שחלפו, אחת אחרי השנייה.
״אני חייבת לספר לך משהו,״ אמרה לונה.
לילו הינהנה ושאלה אותה, ״יש מקום מיוחד שאני מכירה שנוכל לשבת בו, רוצה שנלך לשם?״
״כן!״ התלהבה לונה.
״זה ממש כמה דקות מכאן,״ אמרה לילו ושתיהן חצו את הכביש שלפניהן. אחרי כמה דקות הן הגיעו לכניסה של היער. המקום האהוב ביותר על לילו.
הן נכנסו ליער וצעדו, מסתכלות על פריחת הפרחים, על העצים ועל הצמחים.
״וואו, המקום הזה פשוט…״ אמרה לונה ולא יכלה להוריד את מבטה ממה שעיניה ראו, ואז הוסיפה, ״מקסים.״
״ידעתי שתאהבי את המקום הזה,״ ענתה לילו וחייכה אליה.
הן המשיכו לצעוד, עד שעצרו קצת לפני האגם, ליד שני עצים גבוהים.
״רוצה שנשב כאן?״ שאלה לילו ולונה הינהנה. שתיהן התיישבו ליד אחד העצים ולילו חיכתה למה שלונה עומדת להגיד.
״אני מקווה שלא תחשבי שזה מוזר מדי…״ אמרה לונה בהיסוס.
״אני מתמודדת עם כל מיני דברים מוזרים כמעט כל יום,״ אמרה לילו וחשבה בליבה על מסע המשאלות. ״אז איזה מקרה מוזר קרה לך?״
״אז ככה,״ אמרה לונה והסתכלה על ידיה, ״לאחרונה יש לי משהו שנראה כמו… כוחות כלשהם.״
״מה זאת אומרת?״ שאלה לילו.
״הנה, אני אראה לך,״ ענתה לונה והרימה את מבטה קדימה. בהתחלה לא קרה כלום, אך לאחר כמה שניות אחד הפרחים שנשרו והיו על הקרקע, התחיל להתרומם קצת נמוך, ולאט לאט יותר גבוה עד שצנח בחזרה לקרקע.
״א… אני לא מאמינה,״ אמרה לילו בהלם.
״זה לא הכל,״ אמרה לונה ונראתה אבודה עם מבט של עצב בעיניה, ״אני יכולה גם לראות דרך דברים.״
״איך זה יכול להיות?״ תמהה לילו וחשבה לעצמה בעיקר איך לעזור ללונה, אבל לא ידעה איך. הרי משאלות וכוחות, אלו שני דברים שונים לגמרי…
״אין לי מושג,״ השיבה לונה ומשכה בכתפיה, ״אני לא יודעת מה לעשות, בכל יום זה יותר קשה לעצור את זה.״
״אל תדאגי,״ אמרה לה לילו, ״אני אמצא דרך לעזור לך בזה.״
שתיהן קמו ממקומן על הקרקע והתחילו ללכת מאותה דרך שנכנסו. רגע לפני שבאו לצאת, ראתה לילו מישהו מוכר, שגרם לחיוך לעלות על פניה.
״יש לי רעיון מעולה!״ אמרה לילו, ״איך לא חשבתי על זה קודם?״
״באמת? איזה?״ פניה של לונה הוארו.
״בואי אחרי.״ אמרה לילו ושתיהן התחילו לרוץ. תוך כדי שלילו קוראת בהתלהבות, ״היי, טאי!״
טאי הסתובב לכיוונה וקרא בחזרה גם הוא בהתלהבות, ״לילו!״
היא המשיכה לרוץ, עד שהגיעה אליו וחיבקה אותו. עבר זמן מאז שנפגשו והם שמחו לראות אחד את השנייה.
״לונה תכירי, זה טאי. טאי, זאת לונה.״ אמרה, ואחרי שהכירה ביניהם, צעדו שלושתם בחזרה אל היער למקום שלילו רצתה להראות להם.
אחרי שלונה הראתה לטאי את הכוחות שלה ואחרי שלילו סיפרה להם על הדלת שראתה אתמול, נשארו שלושתם עם יותר שאלות מאשר תשובות.
״איפה הדלת הזאת נמצאת?״ שאלה לונה תוך כדי שלילו הקיפה את הגזע.
״כאן,״ ענתה לילו.
עכשיו שלושתם עמדו ליד הגזע והביטו.
הדלת נשארה באותו מצב שלילו ראתה אתמול, אבל המיקום של המפתחות השתנה.
״אתם… רואים אותה?״ שאלה לילו בהיסוס אחרי כמה שניות שבהן השתררה שתיקה.
״כן,״ אמר טאי.
״לא ייאמן…״ אמרה לעצמה לונה ובחנה את ידית הדלת.
לילו לקחה את המפתחות והסתכלה; המפתחות היו בצבע תכלת בהיר, האחד גדול והשני קטן. היא רצתה לנסות לפתוח את הדלת ולראות מה יש בפנים.
״אולי ניכנס לשם?״ שאלה לילו אחרי כמה רגעים.
״אבל אנחנו לא יודעים מה יש שם,״ אמרה לונה בחשש.
״או שאנחנו נוכל להיכנס לשם כשנחזור בפעם הבאה,״ הוסיף טאי.
״אוקיי.״ הסכימה לילו והם הלכו משם, עד שיצאו מהיער.
״אז מתי נבוא לפה שוב? מחר?״ שאלה לונה.
״כן,״ אמרה לילו, ״אם אנחנו רוצים לראות מה יש מאחורי הדלת וגם לעזור לך עם הכוחות שקיבלת- אנחנו צריכים להיפגש מחר כדי לדעת מה לעשות.״
הם נפרדו לשלום וקבעו להיפגש מחר.
למחרת, אחרי שהיום עבר ואחרי ששוב נפגשו ביער, הם עמדו לפתוח את הדלת ולראות מה יש שם.
הם ניסו לפתוח בעזרת המפתח הגדול, אבל הדלת לא נפתחה.
״כנראה שזה המפתח הקטן יותר,״ אמר טאי.
אחרי שניסו פעם נוספת, הפעם עם המפתח הקטן, נשמע רעש מתוך הדלת.
״ניכנס?״ לונה שאלה.
״כן,״ אמרה לילו. היא נשמה עמוק ופתחה את הדלת.
שלושתם נכנסו לשם, אחד אחרי השני, ולא היו מוכנים לקראת מה שראו עיניהם.
זה היה נראה כמו ההמשך של היער- מאיפה שהיו לפני רגע- אבל הם ראו בפנים דברים קצת אחרים, ואולי יוצאי דופן
״וואו, מה זה?״ שאלה לילו והתחילה לרוץ בעקבות מה שנדמה לה שראתה.
״רגע, חכי לנו!״ קראו טאי ולונה ורצו אחריה.
הם עברו מעל גשר קטן מעץ והסתכלו סביב; מתחתיהם זרמו מים, וסביבם היו כמה עצים גדולים וליד הצמחים צמחו פטריות ופרחו פרחים בשלל צבעים.
קצת אחרי שחצו את הגשר, הם שמעו רשרוש מאחד השיחים שהקיפו אותם וכשהתקרבו ראו שני זאבים קטנים עם זנבות ארוכים, אחד כחול והשני ירוק.
״וואו…״ הם אמרו בהתפעלות. הם המשיכו ללכת, תוהים לעצמם מה עוד יראו כאן.
הם המשיכו ללכת כמה דקות, שבהן כל אחד חשב לעצמו האם באמת ימצאו פתרון לכוחות, עד שלונה ראתה משהו.
״היי, תראו, יש כאן כנף!״
מאחורי גזע עץ הם ראו כנף לבנה, גדולה. הם לא ידעו של מה היתה הכנף.
״ניגש לבדוק?״ שאלה לילו ולאחר שלונה וטאי הסכימו איתה, הם התקרבו לאט לאט אל אותו הגזע, עד שהמַרְאֶה שלפניהם גרם להם לעצור במקומם.
על אחד הסלעים עמד מה שנראה כמו אחד הזאבים שהם ראו, רק שהוא היה קצת יותר גדול ובעל עיניים אדומות, הוא היה לבן חוץ מאוזניו וקצה זנבו, שהיו כחולים.
לידו ישבה מישהי שנראתה בת גילם, עם שיער שחור וארוך, עיניים חומות כהות ושמלה מעוטרת בצבעי שחור, אדום ולבן. כשראתה את שלושתם, הסתובבה אליהם.
״היי,״ אמרה בחביבות, ״מי אתם?״
״אני לילו ואלו לונה וטאי,״ הציגה אותם לילו והוסיפה, ״באנו לשאול משהו בקשר לכוחות.״
״ואני אודרי,״ היא אמרה, ״מה רציתם לשאול?״
״לפני כמה ימים קיבלתי כמה כוחות שקצת קשה להשתלט עליהם,״ פתחה לונה.
״ובאנו לבדוק אם אפשר לבטל אותם… איכשהו.״ הוסיפה לילו קצת בדכדוך. היא רצתה כבר לפתור את זה, אבל לא ידעה איך.
״אני מכירה כמה אנשים שיכולים לבטל את הכוחות האלו,״ ענתה אודרי אחרי כמה דקות של חשיבה וקמה ממקומה, ״אפשר ללכת אליהם, אם אתם רוצים.״
הם הינהנו והתחילו ללכת אחריה.
״מה זה המקום הזה?״ שאלה לילו בסקרנות. היו כאן חיות מיוחדות, שמעולם לא ראתה.
״ספיימולס. ארץ החיות המיוחדות.״ היא השיבה לה, תוך כדי שהזאב הגדול הלך לצידם.
״וואו,״ אמרה לילו בהתלהבות וטאי שאל, ״ואיך קוראים לזאב?״
״ווינולף,״ ענתה אודרי, ״שילוב של זאב וכנפיים.״
״באמת יש לו כנפיים?״ תמהה לונה ואודרי הינהנה והראתה להם.
״מגניב…״ מלמלו בהתפעלות.
הם הלכו במשך כמה דקות, עד שהגיעו למקום שבו היו עצים עם גזעים רבים וגבוהים. הם ראו כמה שחפים שעפו מעליהם.
בכמה מהגזעים היו דלתות, שנראו כמו הדלת שממנה נכנסו לכאן. ובחלקם אפילו כמה חלונות.
מעניין לאן הדלתות האלו מובילות, חשבה לעצמה לילו. ומעניין אם גרים שם אנשים.
הם ישבו על הקרקע והמתינו, תוך כדי שאודרי נעמדה על אחד הגזעים והסתכלה קדימה.
״מחכים להם כאן?״ שאלה לונה.
״כנראה שכן…״ ענתה לה לילו.
הם חיכו עד שראו את האנשים מגיעים וראו איתם ילדים שהגיעו וישר התיישבו על כמה גזעים נמוכים. הם הציצו בסקרנות על מה שעומד להתרחש.
הם ראו יצורים קטנים שנראו כמו סנאים, רק שהיו להם קרניים קטנות ועוד כמה חיות נוספות.
״באמת החיות כאן מיוחדות…״ מלמלה לילו וטאי הסכים איתה.
אחד האנשים, שבגדיו היו ירוקים כהים ושערו שחור, שאל אותם למי יש את הכוחות.
״לי,״ אמרה לונה בהיסוס וקמה ממקומה.
״מהם הכוחות שיש לך?״ הוא שאל אותה.
״אני יכולה לראות דרך דברים… ולהרים דברים בכוח התעופה.״ ענתה לונה בביישנות, ״אני לא יודעת איך קיבלתי את הכוחות האלו, אבל ככל שעוברים יותר ימים, ככה קשה לי יותר להשתלט עליהם.״
״נוכל לבטל את הכוחות שקיבלת, כדי שתוכלי לחזור לחייך הרגילים,״ הוא ענה לבסוף.
״באמת?״ שאלה לונה באושר.
״כן.״ אמר, ״נעשה הסכם; אם אתם לא תגלו לאף אחד על העולם שלנו- אנחנו נבטל את הכוחות ונחזיר אתכם לדלת שממנה באתם.״
״סגור.״ שלושתם הסכימו. עם כמה שהמקום הזה היה מקסים ושהם פגשו שם אנשים טובים, הם רצו לשוב בחזרה לעולם שלהם, לסיים את המסע הזה.
התקדמה אליהם מישהי עם שיער חום קצר, שהיה קלוע לצמה, עם זר מפרחים על ראשה ושמלה כתומה בהירה.
היא נעמדה מול לונה והושיטה את אחת מידיה, שניצוצות לבנים זוהרים יצאו והקיפו אותה.
כולם עמדו והסתכלו, בציפייה לראות מה יקרה. כעבור רגע הניצוצות כבו.
לונה עמדה והסתכלה במשך כמה שניות, עד שעלה חיוך על פניה.
״יש!״ קראה לונה בשמחה.
״זה נגמר?״ שאל טאי, ולילו הוסיפה בעליצות, אין יותר כוחות שקשה להשתלט עליהם?״
״אין,״ אישרה לונה וחיבקה אותה ואת טאי.
הם הודו לאודרי ולאנשים שעזרו להם לסיים את המסע ונופפו להם לשלום מפתח הדלת שמקשרת בין שני העולמות.