החדר הריח כמו שום ובצל. רובי רצה למות. לא בגלל הריח. הוא אהב את הריח הוא רצה שיהיה מטהר אוויר עם ריח כזה. אבל הוא לא נהנה ממנו באותו הרגע. הוא גם לא נהנה מהתחושה שהייתה לו בגרון. הוא הכיר אותה היטב וחש אותה הרבה לאחרונה–תחושה שגמד קטן ונבזי עם סבולת בלתי רגילה לוחץ לו על הגרוגרת עם זוג מלקחיים בינוניות. לא לוחץ חזק, רק בעקביות. הוא רבץ על הספה כאילו מישהו שפך אותו עליה. זה היה ניסיון להיראות נינוח. קופסת הקטיפה הקטנה שהייתה לו בכיס לחצה לו על השוק כמו חוסם עורקים. הוא רצה לזרוק אותה לאח. האש שבתוכה פצפצה את הקרשים הקטנים וצבעה את החדר בענבר עמום. זה היה חלל כל כך נעים. ברקע סילבי שמה ג'ון קולטריין. על השידה מולו הייתה תמונה ממוסגרת שלהם ביחד. הם נראו שמחים.
'תכף אני מסיימת', היא הציצה אליו מעבר לאי המטבח שלה. הגוף ההדוק שלה היה משוך ללא דופי בשמלה שחורה וקצרה. שיערה השוקולדי הבריק תחת התאורה העדינה של המטבח. היא נראתה סקסית להחריד. הוא הנהן. היא שבה לסנן פסטה מעל הכיור. הקופסא פעמה בכיס שלו. הוא הוציא אותה תוך מבט זהיר לראות שסילבי לא מסתכלת. הקופסא נפערה בנקישה. הטבעת קרצה לו מבפנים, קטנה ונוראית. האור המרצד מהאח גרם ליהלום שלה להיראות נוזלי, כמו לבה מותכת.
סילבי הגיחה משום מקום, שתי כוסות ארוכות בידיה, גדושות ביין אדום. הוא נבהל וטרק את הקופסא מהר וטחב אותה חזרה לכיס המכנס האחורי. היא נאבקה בו, מתחככת כנגד הג'ינס. סילבי הייתה שקועה בענן משלה ולא הבחינה בדבר. היא התיישבה לצדו והושיטה לו כוס. היא נורא יפה, הוא חשב. הקופסא בעטה לו בישבן. הוא לקח את כוס היין והם נקשו לחיים. סילבי לגמה את היין שלה באלגנטיות והסתכלה עליו עם עיניה השחורות.
'לאן בא לך לטוס?', היא שאלה.
'אנחנו טסים?'.
'אם היית יכול לטוס עכשיו לכל מקום בעולם עכשיו, סתם לחופש, לאן זה היה?'.
הוא הרהר ופתח את פיו לדבר–
'אני לצפון פורטוגל. גם הנופים אמורים להיות מדהימים וגם יש מלא תרבות, אבל זה לא קיטשי ותיירותי כזה'.
'נחמד', הוא השיב.
'יאללה, בוא נלך'. הגמד המנוול בראשו חייך חיוך משונן, ידיו המיוזעות מתקרבות זו לזו כדי להדק את אחיזת המלקחיים.
'מתי?', הוא שאל, דולה חיוך מזויף.
'סופ"ש הזה מבחינתי, נבקש חופש'.
'וואלה', הוא אמר. הניסיון שלו להישמע נלהב כשל נחרצות. סילבי הרימה גבה.
'לא בא לך', היא אמרה, לא בכעס או אכזבה. 'לא נתתי לך אפילו לענות על השאלה'. היא הרימה את רגליה על הספה והתקרבה אליו וליטפה את שיערה עם אחת מאצבעותיה. 'לאן היית נוסע?'.
רובי הפריש זיעה מכל מקום שרק היה אפשר. מצחו התלחלח. המלח צרב את עיניו. חולצתו הייתה אדומה וכעת זה נראה כאילו הוא מדמם משני בתי השחי שלו. חריץ ישבנו הצמיח זנב של מים. הוא ניסה נואשות לחייך, אך מה שהפיק במקום היה פרצוף של סבל אופרתי עמוק. סילבי הגיבה בהתאם.
'מה קרה?'
'אני צריך להגיד משהו'.
היא נדרכה קצת לאחור, עיניה שמורות עליו כמו טרף.
'אוקיי, דבר'.
הוא גירד באוזן ועיקם את פיו וכחכח בגרונו בניסיון למשוך זמן. בתקווה שהקדמה ראויה תצוץ בראשו.
'רובי, תדבר. עכשיו'.
'אני לא מחבב אותך'.
הגמד הקטן בראשו של רובי החמיץ את פניו והרפה את המלקחיים. כשהפנה את גבו ללכת רובי הפליק אותו לקיבינימאט עם אבחת אצבע קלה לישבן. הוא לקח נשימה עמוקה והתאמץ להסוות את ההקלה המפלצתית שהציפה אותו. סילבי בהתה בו. פניה היו חתומות. עיניה הצרו מעט. ראשה נטה לימין. היא לא הסגירה דבר. הוא חשב בוודאות שהיא הולכת לשבור לו את הכוס על הפרצוף.
היא פרצה בצחוק אדיר. טיפות נדיבות של ארגמן דילגו לה מן הכוס והכתימו את ספת השמנת שעליה הם ישבו. זה נראה כמו רצח.
'וואי רובי, יא בן זונה–הפחדת לי את החיים!'.
הוא לא ידע מה לעשות. הוא ניסה לצחקק. זה לא נשמע טוב. היא לגמה מן היין שוב ופקחה את עיניה להביט בו. היא הפסיקה לצחוק. שעון המטבח צפצף. הדירה כולה הריחה משום ובצל ובזיליקום. סילבי הניחה את כוס היין על השולחן.
'אתה אמיתי עכשיו'.
רובי לא הגיב.
'אתה יכול ללכת מפה בבקשה?'.
הוא קם והניח את כוס היין על השולחן. הוא הושיט יד לפנים ותהה איפה יהיה המקום המוצלח ביותר להניח אותה. לבסוף הוא התפשר על שני ליטופים אבהיים על אחורי ראשה. היא הרימה את מבטה להסתכל עליו ועיניה היו מלאות עד הסף בדמעות של זעם.
'סליחה'. הוא השיב את ידו למקום והסתובב ללכת. בדרכו לדלת היא קראה בשמו. הוא הסתובב.
'אני ממש ממש רוצה שתדע–', היא עצרה למשוך באפה, 'שאני מייחלת לך שתדרוס אותך משאית', היא אמרה, שפופה על הספה עם גבה אליו.
'אוקיי'.
'וכשאתה שוכב שבור ומדמם בצד הכביש, אני מקווה שיבוא הומלס ויאנוס לך את הפרצוף'.
הוא הנהן ופתח את הדלת ויצא משם.
בחוץ היה ערב מוקדם. השמיים הסגילו והרחובות הזהיבו מפנסי הרחוב. הרוח הייתה נעימה ורובי הרגיש קליל. הקופסא הקטנה כבר לא הציקה לו, הוא כמעט שכח שהיא נמצאת שם. זאת לא הייתה אהבה, הוא חשב. זה היה תרכיז של תשוקה ובדידות שהחזיק יותר מדי זמן, ועכשיו הוא הרקיב. גם לה יותר טוב שזה נגמר. היא תבין את זה בקרוב.
הברים החלו להתמלא עכשיו. הוא וסילבי אף פעם לא ישבו בשכונה שלה, כך שהוא לא הכיר את אף אחד מהפאבים באזור. הוא חלף על פני מקום אחד שהיה גדול וירוק. הוא המשיך ללכת. חמישים מטרים לפניו הוא ראה מישהו צועד לעברו. הוא נראה לו מוכר, אבל הוא לא היה בטוח. האיש השני עבר תהליך דומה. צעדיו האטו והוא הטה מעט את ראשו הצידה וכנראה ניסה להבין מאיפה רובי מוכר לו. הם התקרבו עוד קצת ורובי זיהה אותו.
'מה נשמע, אלכסנדר?', הוא אמר. הוא לא היה בטוח אם שמו האמיתי היה אלכסנדר. בצבא קראו לו מוסרי. גם זה כנראה לא היה שמו האמיתי, אבל כך קראו לו כולם בצבא.
'לא הייתי בטוח אם זה אתה!', אלכסנדר, או מוסרי, עטף את רובי בחיבוק שהוא לא היה מוכן אליו. הוא היה איש נמוך וקשה עם נימה כללית של מזרח אירופה. מחוותיו הגופניות היו כוחניות ויבשות והיה לו פרצוף דחוס וגבשושי שתמיד נע בין גוונים של ורוד לאדום, אך היה לו מזג נינוח רוב הזמן ולב טוב.
'מה אתה עושה פה?', הוא שאל.
'סתם, ביקרתי איזה מישהי', השיב רובי.
'חברה שלך?'. רובי לא היה מעוניין להיכנס לפרטים. הוא רצה לשבת.
'לא', הוא אמר.
'סתם מישהי שאתה מזיין', אמר אלכסנדר.
'גם לא'.
'מה, אתה הומו?', הוא שאל.
'החל משבוע הבא', השיב רובי.
'מה זה אומר?', פרצופו של אלכסנדר הזדעף. רובי צחק.
'תגיד, איפה אפשר לשבת פה לבירה בסבבה?', הוא שאל. עיניו של האיש הנמוך נאורו.
'אתה בא לבירה? אתה מלך אם אתה בא לבירה', הוא אמר.
'אני בא לבירה'.
'אתה מלך. בוא, יש מקום פה קרוב. איזה כיף לראות אותך! בוא נשב לבירה, אחרי זה אולי תעזור לי עם משהו?'.
'קודם בירה'.
'בסדר, קודם בירה'.
הם שתו שלוש בירות כל אחד. פילזנר גרמני מתקתק. אלכסנדר דיבר הרבה ורובי הקשיב. הוא סיפר שהיה נשוי לטבחית מאוזבקיסטן שעזבה אותו לטובת הגרוש הקוריאני שלה. את האישה הוא מתעב, אבל שמר על קשר עם הבת שלה, סרינה. היא צ'לנית מבטיחה שלמדה באקדמיה ונראית כמו דב פנדה.
'היא בחורה ממש טובה, אני מת עליה', הוא אמר ועיניו הזדגגו, 'היא גרה עם חבר שלה עכשיו. אחד דביל שמעשן סמים כל היום ולומד תקשורת חזותית. איזה טמבל. נראה כמו כלב גולדן ריטריבר עם משקפיים. אתה מבין איזה בלגן?'
'למה?'.
'שני אמנים ביחד בדירה? קטסטרופה. הם ימותו מרעב'.
'בגלל האומנות?'.
'כן. היא שמנה והוא סטלן. הם אוכלים מלא, לא מרוויחים טוב. זה מה יש'.
המוזיקה ברקע הייתה נעימה לו. אין הרבה מקומות בארץ שמנגנים ג'אז כזה. זה גרם לו לחשוב על סילבי, שפופה על הספה שלה עם דמעות בעיניה, מוקפת כתמים אדומים. היא הכירה לו את הג'אז. הוא גמע את יתר הבירה שבכוס והניח אותה על הבר. אישה עם שיער זהוב ועיניים ירוקות הגניבה לו מבט מהפינה הרחוקה של המקום. היא ישבה עם מישהי נוספת שהייתה עם גבה לרובי. היה נדמה לו שהיא יפה, אבל פניה היו עמומות בכהות של הפאב והיה קשה להבחין. אלכסנדר הזמין להם וויסקי. הם הרימו לחיים והורידו אותו יחד. המתירנות הרגשית של האלכוהול החלה להתעורר.
'אתה בא לעזור לי עם משהו?', שאל אלכסנדר.
'מה עושים?'
'אני צריך לקחת משהו מאיזה חבר'
'מה זה, רהיט? משהו כבד?'
'לא, זה שטויות. תיק עם ציוד ששכחתי אצלו'
'אז למה אתה צריך עזרה?'
'לא צריך עזרה עזרה… סתם אמרתי תבוא בשביל החברה'.
זה לא הכיוון שאליו רצה רובי לקחת את הערב. הוא עוד לא הגיב, אבל הסירוב היה ניכר על פניו.
'מה אכפת לך? תבוא, נריץ קצת זיכרונות'. רובי צחקק, שוב מנסה למשוך זמן.
'יאללה, קדימה', אלכסנדר טפח עליו בחוזקה. כמו כל דבר אחר שהוא עשה, התחינה של אלכסנדר הייתה כוחנית. רובי לא רצה להריץ זיכרונות, אבל גם לא היה לו כוח להתמודד עם מתקפת השכנוע של האיש הדחוס הזה.
הם שילמו את החשבון וקמו מהבר.
הרחוב נעשה קריר יותר. רובי טמן את ידיו בכיסי הז'קט שלו וכיווץ את שכמותיו סביב צווארו. הפלאפון בכיסו רטט. הוא הוציא אותו והביט בצג. זה היה סבא שלו. רובי השתיק את השיחה והחזיר את הפלאפון לכיס. לא היה לו כוח.
'זה לא רחוק מפה', אמר אלכסנדר, 'נלך ברגל'. האוויר בחוץ היה טוב. קר ונקי. בריזה של סוף החורף. אלכסנדר דרש שוב לזהותה של האישה שרובי ביקר בשכונה שלו.
'מישהי שיצאתי איתה. זה לא הסתדר', השיב רובי.
'מה קרה?', שאל אלכסנדר, 'היא הזדיינה עם מישהו אחר?'.
'לא'.
'זה היה קורה בסוף', אלכסנדר הרים את קולו כדי להתגבר על שאון של אוטובוס חולף, 'יצאת בזול. בסוף הן תמיד מזדיינות עם מישהו אחר'.
'לא נראה לי שזה נכון', אמר רובי.
'אני אומר לך', אמר אלכסנדר, 'כל פעם, אותו דבר'.
רובי שתק והקשיב בחצי אוזן.
'זה תהליך, רובי. בהתחלה אתה כועס, ואז עובר לך, ואתה מתחיל עם החשבונות נפש. אתה מסתכל פנימה, אתה מנסה כל מיני דברים. בסוף אתה מבין, 'אולי יש לי פערים עם עצמי כבנאדם שאני צריך לעבוד עליהם".
'איך הבנת את זה?', שאל רובי.
'זה לא משנה, אתה יודע למה? כי אחרי תשע בחורות שונות, אני מרשה לעצמי להגיד–אני לא הבעיה. לא מעניין אותי מה אף אחד יגיד–בסוף, כולן מזדיינות עם מישהו אחר'.
רובי לא רצה להגיב. אלכסנדר היה אדם שנעלב בקלות.
'גם סרינה בסוף תזדיין עם מישהו אחר, תמצא עוד מישהו דב פנדה כמוה ותבגוד בחבר הסטלן שלה'.
הם הגיעו למקום. בניין דירות גבוה וישן עם לבנים אכולות עובש. הם נכנסו לחדר המדרגות. הוא היה קר מהרגיל. אלכסנדר הדליק את האור. הרצפה הייתה מכוסה בשכבה עבה של אבק. בפינה רבץ עכביש גדול וסעד את ליבו על זבוב ירקרק. רובי נרתע לאחור ונכנס בקיר. העכביש לא התייחס אליו.
'קומה שלישית', אלכסנדר אמר, כמעט בלחישה. רובי חיכה שהוא יגיד משהו על העכביש. הם החלו לטפס במדרגות. בזווית עינו רובי יכול היה להישבע שראה את העכביש קורץ לו.
'הוא קצת דפוק, הבחור הזה', אמר אלכסנדר, 'אם הוא מציע לך לשתות טריקולאז', תגיד לו כן, אבל אל תשתה באמת'.
'מה זה טריקולאז'?', שאל רובי.
'אין לי מושג. איזה ליקר שהוא הביא מהבית. הוא לא מפה'.
'מאיפה הוא?'.
'לא יודע'.
לא היו אורות במסדרון והחושך היה מוחלט. אלכסנדר צעד אל תוך האפלה.
'אתה שתית מהטריקולאז'?', רובי שאל.
אלכסנדר לא הגיב. הוא נעצר בפני דלת עץ מקולפת ובהה בה כמה רגעים ואז הסתכל על רובי.
'נראה לי שזה זה'.
'נראה לך?'
אלכסנדר הנהן ודפק בדלת. כלב נבח מבפנים, נביחות עבות וגרוניות שהרעידו את הרצפה. רובי הרגיש אותן בכפות רגליו. אלכסנדר נרתע מהדלת והמשיך ללכת במורד המסדרון בלי לומר מילה.
'מה קרה?', שאל רובי.
'אין לו כלב', הוא אמר.
הדלת שעליה דפק אלכסנדר נפתחה לחריץ. אור עמום בקע החוצה. רובי הסתובב וראה את הכחולים של טלוויזיה מרצדים כנגד זגוגית של שתי עיניים שהביטו בו, קרות וגבוהות באפלה. נהמה נמוכה גרגרה מלמטה. הכלב טחב את חוטמו מבעד לחריץ וחשף את שיניו. האיש בדלת המשיך לבהות ברובי בלי לומר מילה. אלכסנדר קרא לו להצטרף. רובי המשיך ללכת אך המשיך גם להסתכל על הדלת. האיש סגר אותה לאט בזמן ששיניו נחשפו בחיוך.
'נראה לי שארד לחכות לך למטה', אמר רובי.
'זאת הדלת', הוא אמר והרים את אגרופו לדפוק. רובי תפס את פרק ידו של אלכסנדר, חזק יותר משתכנן.
'אתה בטוח?'.
'כן, מה יש לך?', הוא סובב את ידו כדי להשתחרר מהאחיזה, 'נבהלת מהכלב?'.
'הכלב, האיש, העכביש'.
'איזה עכביש?'
'בכניסה, עכביש ענק, בגודל של תינוק'
'אה, אל תדאג. הוא סבבה'
'מה??'
הדלת נפתחה. המסדרון נצבע סגול עמום שנשפך מנורת ניאון שדלקה בסלון הדירה. צללית שפופה עמדה במרכז הדלת. לבושה חלוק אמבטיה פעור לרווחה ותחתוני בוקסר שנמשכו עד הפופיק. האשכים זלגו החוצה ובצבצו מהמכנס השמאלי. הוא היה איש מכוער. ברקע קרקר מאוורר מתכת ישן.
'בוריס', אמר האיש. הוא צעד החוצה ואור הירח זרח על פניו. הן היו עדינות יותר עכשיו, וחיוכו היה אדיב. הוא הניף את זרועותיו הארוכות וכנס את אלכסנדר לתוכו בחיבוק חם. הם החליפו מילים נמרצות בשפה שרובי לא זיהה. אלכסנדר החווה בראשו לעבר רובי, שעיקם את פיו בחיוך ונד בראשו לאיש. האיש חייך בחזרה והושיט את ידו הגרומה ללחיצה. רובי לחץ אותה. עורו היה פתיתי וקפוא, מתוח ברשלנות על זרוע שלדית.
'בואו נכנס', הוא אמר.
על כורסא במרכז הסלון רבץ חתול ללא צבע מוגדר. אסופה שעירה של כתמים בשלל גוונים. הוא הרים את ראשו ויילל אליהם. הייתה לו יללה עקומה, כמו מכונה תקולה, ועיניו היו פוזלות.
'זה אכילס', אמר האיש, 'לוחם גדול'. אלכסנדר והאיש הלכו למטבח. רובי נותר לבדו בסלון השומם. הייתה בו רק שידה קטנה עמוסה בספרים מתפוררים ואת המאוורר המקרקש. הוא ניגש לכורסא וגירד את אוזנו של אכילס. החתול גרגר וחיכך את ראשו בידו של רובי.
'מה אתה אומר–', אמר רובי לחתול, 'חשוך וסגול פה'. אכילס הרים את ראשו להביט ברובי. עינו השמאלית הייתה ממוקדת בעניין רב בפניו של רובי והשנייה נדדה לעבר השידה.
'אמרת משהו?', אמר האיש. הוא הגיח מהמטבח עם שני ספלים. אלכסנדר היה בעקבותיו עם ספל נוסף בידו.
'אחלה חתול', השיב רובי. אלכסנדר מלמל בלשון זרה וסרק את החדר בחיפוש אחר משהו.
'לוחם גדול', אמר האיש והושיט לרובי את אחד הספלים. 'אני סופי'.
'נעים מאוד, אני רובי'.
'בוריס אומר שאתה צלם, מצלם תמונות', האיש נאנח ודידה לעבר הכורסא. הוא הרים את אכילס וקרס לתוכה והניח את החתול בחיקו. הוא קירב את הספל לשפתיו הסדוקות ולקח לגימה. רובי בהה בספל שלו ובחש בתנועות עדינות את תכולתו–נוזל כהה, מעט סמיך מדי כדי להיות תה. הוא היסס לשתות. תחילה קירב את הספל לאפיו ושאף פנימה את הארומה. ריח של מולסה שרופה וערמונים ומשהו נוסף שלא הכיר.
'איפה זה?', שאל אלכסנדר בעודו נובר בחוסר שקט בפינות אפלות של הדירה.
'שב כבר, מה אתה לחוץ?', אמר סופי, קולו צרוד יותר. הוא הסתכל על הספל שבידו של רובי.
'מה זה?', שאל רובי, 'יש לזה ריח מיוחד'. סופי בהה בו.
'זה טריקולאז'?', שאל רובי.
רחש החיפוש של אלכסנדר פסק. אפילו המאוורר הרעיש פחות. שום צליל לא הופק בדירה פרט לנשימותיו המחוספסות של סופי.
ראשו של אלכסנדר הציץ מעבר לפינה חשוכה. שפתיו היו קמוצות בזווית ועיניו היו מוצלות מדי מכדי לקרוא. פניו המרושתות של סופי החלו להיסדק לאט בחיוך רחב וחתולי.
'אתה רוצה מהטריקולאז'?', הוא שאל, ועיניו זימרו. רובי חשב שהן יפלטו מחוריהן ויתחילו לרקוד על הרצפה. אלכסנדר חזר לחדר בארשת חתומה. 'אתה סיפרת לו, בוריס? לא מתאים לך', אמר סופי. 'בוריס לא מאמין בטריקולאז', הוא חושב שהוא יותר טוב–'.
'אנחנו צריכים ללכת', הוא אמר לסופי, 'אני מצטער, מילאצ'יק. פעם אחרת אולי'.
'הבנאדם רוצה מהטריקולאז", השיב סופי.
'לא נכון. הוא רק שאל אם זה טריקולאז'. זה לא, רובי. זה קפה'.
'זה לא מריח כמו קפה', מלמל רובי. סופי קם מהכורסא. אכילס יילל במחאה וזינק אל תוך החשכה.
'בוריס–'.
'למה הוא קורא לך בוריס?', שאל רובי. הם לא התייחסו אליו.
'אם הבנאדם רוצה לשתות טריקולאז'–', סופי לקח צעד חמור לעבר אלכסנדר, 'הוא ישתה טריקולאז".
'אתה רוצה לשתות טריקולאז', רובי?', אלכסנדר שאל. רובי פתח וקימץ את יד ימין. הוא ניסה להיזכר בהנחיות של אלכסנדר. אם הוא מציע לך, תגיד כן. אבל סופי לא הציע לו ישירות, זה היה אלכסנדר ששאל עכשיו. הוא היה בטוח שתשובה לא נכונה תוביל למותו.
'הטריקולאז", הכריז סופי.
'כן', השיב רובי.
'מה כן?'
'אני… אשתה ממנו'.
אכילס ניתר על הכורסא והשתרע עליה במלכותיות. אחת מעיניו הביטה שוב ברובי וקרצה.
'יופי', חייך סופי, שיניו סגולות תחת הניאון. רובי אילץ חיוך בחזרה. סופי הסתובב ונעלם לתוך המטבח. אלכסנדר המתין לרחש העיסוק במטבח ואז פנה לרובי ותפס אותו חזק בזרוע, אצבעותיו הקשות מתחפרות בעור מעילו.
'מה אמרתי לך על הטריקולאז'??'
'הוא שאל אותי! מה אתה עושה מזה עניין?', רובי התנער מאחיזתו של אלכסנדר. דלתות ארון עמומות נפתחו ונסגרו אי שם במטבח.
'הוא שאל אחרי שאמרת לו!'
'מה קורה פה??', גער סופי מהמטבח. הקריאה הקפיצה את רובי. סירים וספלים התקשקשו זה בזה בזמן שסופי בירבר לעצמו בקול רם.
'אז יאללה, קח את התיק שלך ונלך מפה', אמר רובי. אלכסנדר הנהן בראשו לשלילה.
'אי אפשר עכשיו, אתה לא מבין איך הבנאדם הזה מתנהג עם ה–'
'טריקולאז'!', קרא סופי. הוא פסע בצעדים קטנים ועליזים מחוץ למטבח, שתי כוסות זכוכית דקות וארוכות בידו. הנוזל בתוכן היה סמיך וקטיפתי ומחולק באופן שווה לשלושה צבעים מתחתית לקודקוד–לבן, חום ושחור. סופי הגיש כוס אחת לרובי. השנייה נותרה בידו. 'זה יישנה לך את החיים!'.
'מה עם אלכסנדר?', שאל רובי.
'הוא לא שותה יותר טריקולאז', בוריס'. אלכסנדר הסיט את מבטו. פניו החמיצו. 'הוא מפחד, נכון? כמו חתול מסכן שגדל בתוך בית'. אכילס הרים את ראשו לסופי. 'לא כמוך. אתה לוחם גדול'. אכילס מצמץ בשביעות רצון ושב לנקות את עצמו, הלשון המחוספסת שלו נמרחת על פרוותו המכוערת בעצלתיים.
'בוריס לא יודע להעריך טריקולאז'. יותר מדי טיפש', אמר סופי. אלכסנדר הרים אצבע משולשת. סופי גיחך שיעול והוסיף, 'לחיים'. רובי נקש את כוסו עם סופי וקירב אותה לפיו. הוא התבונן בנוזל. המרקם היה של שמן מכונות. הריח היה זר לחלוטין. מתוק מחליא עם זנב חריף ששרף את הנחיריים. סופי המתין לרובי שילגום.
'ממה זה עשוי?', הוא שאל. אלכסנדר שפשף את פניו בייאוש. סופי חייך.
'תשתה ותגיד לי אתה'. מבעד לחלון הפתוח קרקרה חצוצרה רחוקה. מישהו בבניין מקשיב למיילס דיוויס. הוא שוב חשב על סילבי רובצת על הספה נוחה, מוקפת בכתמי היין. טעם של חלודה עקצץ לו סביב הלשון. זה היה פחד שקט מאוד. הוא כחכך בגרונו והוריד באחת את הליקר.
הטעם היה מחריד. תחילה היה זה שוקולד חלב. על עקבותיו רמס קפה חרוך. כל זה נמהל בשמנת חמוצה שפגה תוקף. רמזים של תמרינדי וציפורן וקשיו הזדחלו פנימה מבעד לדלת הפעורה, יחד עם עוד שלל עשבים ותבלינים שנאחזו בגרונו של רובי וסירבו לרדת לאבדון עם היתרה הדבשית של הליקר. לאחר שהצליח לבסוף לשאוב פנימה כל זכר של טריקולאז' מחלל פיו, רובי צקצק בלשונו. מה שהרגיש הייתה נימה מובהקת ובלתי מעורערת של טופו. סופי לגם את שלו בחדווה וחייך שוב בפה מלא.
'מה אתה אומר?', הוא שאל. אלכסנדר נאנח ויצא מהסלון והמשיך לנבור בפינות החשוכות של הדירה.
'מעניין', דלה רובי. היה קשה לו לדבר, כאילו המילים טובעות לו בפה. סופי הנהן בהסכמה.
'זה משקה עם יכולות מאוד מיוחדות', הוא המשיך, מבטו ממוקד במשהו בלתי נראה בחלל החדר, 'אתה שותה אותו ואז אתה מבין'.
'מבין מה?', שאל רובי.
'את הבעיה'. איפשהו בחשכה, אלכסנדר הפך ארגז ומלמל קללות זרות. סופי קרא לעברו משהו באותה שפה.
'איזו בעיה?', חייך רובי. אכילס פיהק והסתכל עליו. נראה כאילו הוא מגלגל עיניים.
'איזה בעיה? בעיה שלך', גער סופי, 'עוד מעט אתה תראה'. הוא לקח את הכוס הריקה מידו של רובי. 'או שאתה תשמע, לפעמים אנשים שומעים את הבעיה'.
אלכסנדר הגיח שוב מתוך אפלה בלתי מוגדרת בדירה ונכנס בעקבות סופי למטבח. הוא ירה סדרה של משפטים מהירים בשפה המסתורית שהם שמרו לעצמם. נשמע לא מרוצה. סופי השיב לו באפאתיות. המתח בקולו של אלכסנדר המשיך להסלים, ונימתו של סופי שקעה בהתאם. הוא לא נשמע מוטרד. רובי הביט באכילס, שהסתכל בדריכות לעבר המטבח עם עין אחת ועקב אחרי זבוב עצל עם השנייה.
רובי שמה משהו מהמטבח ואז שמע אותו שוב. אכילס נדרך. זה היה צליל עמום של אגרוף נחבט במשהו רך. סופי הזדעק בצרידות. מגירה של סכו"ם נשלפה ממקומה והתרסקה לרצפה בשאון גדול של עץ ואל-חלד. אלכסנדר נהם משהו על גבי מקצב של חבטות מתמשכות. רובי היסס לגשת. הוא לקח צעד זהיר והציץ מבעד לדלת המטבח–
סופי היה שרוע על הרצפה, רגליו השתוללו באוויר במאבק בזמן שאלכסנדר הנחית עליו מהלומות זועפות, אחת אחרי השנייה. הן היו קצרות וקשות, כואבות אפילו למבט. אכילס, הלוחם הגדול, זינק מן הספה בגב מקומר וניתר מחוץ לחלון בעודו מיילל אל תוך הלילה. רובי ניגש עד למשקוף המטבח בעודו פותח וסוגר את אגרופיו הלחים. שני הגברים במטבח המשיכו לפלוט חצאי משפטים מיוזעים אחד לעבר השני. המילה היחידה שרובי הצליח לחלץ הייתה טריקולאז'. הוא לקח נשימה דלה ובלי לשים לב, הסתובב על ציר עקבו, פתח את דלת הדירה ויצא אל המסדרון. הוא לא טרח לסגור אותה אחריו. רק המשיך ללכת. מאחורי דלת העץ הקלופה מצד שמאל הוא שמע את הכלב רועם. הוא שמע דלת נפתחת בעקבותיו. רגליו המשיכו לרדת במדרגות. ראשו וצווארו ועיניו התגייסו כולם כדי למנוע ממנו להביט לאחור.
רובי ניתר מעל המדרגות האחרונות בקומת הכניסה והטיח את עצמו כנגד דלת הבניין. אימה קרה אחזה בו. הוא הסתכל לפינת החלל–
העכביש לא היה שם. הוא משך בידית הברזל הישנה ודחף את הדלת. היא לא משה. מעליו הוא שמע צעדים. הוא המשיך לנער את הידית בזמן שאגלי הזיעה התאגדו על מצחו. הוא ספק שמע, ספק דמיין את הפוליריתמיקה המעורפלת של רגליים רבות, שעירות ורכות. הוא הסתכל שוב מאחוריו. העכביש לא היה שם. אין רחש צעדים, לא כלביים ולא אנושיים ולא עכבישיים. הוא נשם עמוק ושקשק שוב את הידית.
'אל תנער ותדחוף באותו זמן', אמר קול דק ומעושן, 'תשחרר. תוריד בעדינות ואז תדחוף'. הקול הגיע מעליו. רובי הסתכל למעלה וראה את העכביש תווה לעצמו רשת עם שבע מרגליו. השמינית אחזה סיגריה בין טפריה. רובי חדל לנער את הידית ובתנועה רכה אחת משך אותה למטה ופתח את הדלת ומילא את ריאותיו באוויר לילי.
בחוץ האוויר הוסיף להתקרר. פנסי הרחוב שתפקדו היו רחוקים אחד מהשני, ועבדו באקראיות, מפרפרים פרפורי מוות אחרונים. לאן עכשיו, הוא תהה. הרגיש לו מוזר לנסות לעשות משהו אחר ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. הכיס שלו רטט. שוב סבא. רובי דחה את השיחה וקבר את המכשיר חזרה בכיס. לחצות את הכביש הרגיש כמו צעד נבון. אולי גם לשתות משהו. הוא רצה לשטוף את הטעם של הטריקולאז' מהלשון.
דחוס בין הבניינים הישנים מעבר לכביש היה פאב ישן. שלוש מדרגות עץ עייפות הובילו לדלת זכוכית שחוקה. לצד המדרגות ישבו שני צעירים מכוערים בצורה בלתי רגילה. בחור ובחורה. מצליבים ברכיים זה עם זאת ושקועים בשיחה. עסוקים בלהתאהב. רובי חלף על פניהם ונכנס פנימה.
המקום היה קטן מאוד. רחב כמו מסדרון עם קירות בצבע של אדמה ודם. שני שולחנות עץ עגולים וישנים, שכולי לקוחות, היו צמודים לקיר. רובי סקר את הבר. המוזגת הייתה אישה מרשימה, שזופה ותמירה כמו אמזונה עם רעמת תלתלים זהובה שהגיעה לה עד לעכוז. היא אישרה את נוכחותו במבט ושבה לשוחח עם שני לקוחות מבוגרים שישבו על הבר. לשניהם היה שפם. לנמוך מביניהם היה שפם שהיה מורכב כולו משיערות אף. רובי ניגש לבר והזמין וויסקי. הוא ניסה לדמיין איך הערב היה מתגלגל אם היה מציע לסילבי נישואים. הוא שתה את הוויסקי באחת וביקש עוד אחד.
'הכל טוב, יפיוף?', שאלה המוזגת.
'לילה מוזר', הוא השיב.
'אתה לא מפה', אמר האיש עם השפם הרגיל, שהיה ארוך מאוד ואפור ונמשך הרבה מעבר לסנטר המחוטט שלו.
'מה זה מפה, מהעיר?', שאל רובי.
'מהאזור'.
'לא'. על המדף מעל ראשה של המוזגת היה בקבוק של טריקולאז'. איש שיערות האף תפס את מבטו של רובי בבקבוק. 'אתה מכיר?', הוא שאל.
רובי הנהן והוריד את מנת הוויסקי השנייה שלו. 'לצערי', הוא אמר. 'כמה עולה הוויסקי?'.
'גבי, תעשי לנו פה סיבוב של טריקולאז' בשביל הבחור', אמר האיש עם שפם שיערות האף. 'בוא חבר, תשתה איתנו'.
'לא תודה', אמר רובי, 'שתיתי כבר'.
'אין כזה דבר יותר מדי טריקולאז'!', הכריז האיש, 'אתה לא יודע? זה פותר את הבעיה'.
'ככה שמעתי', הוא אמר ושאל שוב, 'כמה על הוויסקי?'.
'זה מזל רע אם אתה לא שותה', אמר האיש עם השפם הרגיל. המוזגת הניחה ארבע כוסות צ'ייסר על הבר והושיטה יד ולקחה את בקבוק הטריקולאז' מבלי אפילו לעמוד על קצות אצבעותיה. אי אפשר היה להתעלם מיופייה. היא הייתה ללא דופי. כמעט לא אנושית.
היא הטתה את הבקבוק. הנוזל התגלגל החוצה בעצלתיים, סמיך וקטיפתי באור הרדום של הפאב. איכשהו, הוא חילק את עצמו לשלוש שכבות מאוזנות של לבן, חום ושחור. המוזגת הניחה כוס אחת מול רובי ושתיים מול הגברים על הבר ולקחה אחת גם לעצמה. עיניה הירוקות התבוננו ברובי. היה בהן משהו זר מאוד.
'לחיים', היא אמרה. שני הגברים המתינו שרובי ירים את הכוס. משהו כועס התריס בתוכו.
הוא הוציא שטר של מאה והניח אותו על הבר. 'לא צריך עודף'. המבטים הקרים שלהם דקרו בעורפו.
'אתה תתחרט על זה', אמר אחד מהם. הוא לא ידע מי. הוא שמע שרפרף בר חורק לאחור ונקישות נעליים על הרצפה הישנה. הוא לא הביט לאחור, רק הניח את ידו על הידית ודחף. מישהו תפס את כתפו וניסה לסובב אותו בכוח, אבל רובי התעקש שלא להסתובב.
'לא אומרים לא לטריקולאז' ', אמר האיש. רובי היה עייף. הוא הרפה מהידית והסתובב לעבר האיש והשתמש בתנופה של הסיבוב כדי להעיף לו סטירה לפרצוף. זאת הייתה סטירה חזקה, טעונה בתסכול, ופניו של האיש נזרקו הצידה מעוצמתה. הלחי שלו הייתה יבשה ודוקרת כנגד כף ידו של רובי, ורובי הרגיש את ליבו מתדפק במעלה חזהו. המוזגת והלקוח השני בהו בהם בעיניים פעורות. ברקע קרקרה מתוך רמקול אפור וחבול המוזיקה של המקום. משהו צועני שרובי לא הכיר.
'אני אומר לא לטריקולאז', הבנת?'. הוא הישיר מבט עם האיש, מגייס כל טיפה של עוז וטסטוסטרון בגופו על מנת לא למצמץ. האיש עיסה את לחיו עם פרקי אצבעותיו והאגודל והסתכל על רובי. היו לו עיניים גדולות ורטובות, מרושתות נימי דם ועצובות. הפרצוף שלו היה שמוט, עם לחיים שנתלו על הגולגולת שלו כמו שקי חול ישנים. הוא הנהן והמשיך להביט ברובי. אולי זה ההלם. לא נראה שהוא מבשל בקרבו איזושהי נקמה. בכל זאת, רובי רצה להמתין שהאיש יחזור למקומו. ככל שהתעכב להביט בפניו של האיש, כך הרגיש יותר חרטה על האלימות הפתאומית שיצאה ממנו. הוא נראה מסכן. אבל זה היה נחוץ. משהו לא בסדר עם האנשים בשכונה הזאת. עם הטריקולאז' המגעיל שלהם. הוא חשב כעת על סופי, עטוף בחלוק אמבטיה מרופט ורצוץ על רצפת המטבח שלו. איש עוכר שלווה, אבל לא איש רע.
'אני מכיר אותך', אמר האיש. קולו נשמע אחרת. כאילו הוא נישא ממרחק רב.
'לא נראה לי', אמר רובי.
'כן, אתה כזה שלא יודע להגיד לא, עד שמאוחר מדי'.
רובי פלט נחרת בוז, כמעט בלתי רצונית.
'ואז כשאתה סוף סוף אומר את הלא, אתה אומר אותו לא יפה'. האיש לקח צעד נוסף לעבר רובי. 'ככה מסתבכים בצרות. זאת הבעיה'.
'בוא שב, אליס', אמרה המוזגת, 'יש טריקולאז' על הבר'. האיש הסתובב ודידה חזרה לשרפרף שלו והתיישב. משב קריר של רוח התנשף לתוך הפאב. הזוג המכוער שישב בחוץ פתח את הדלת ונכנס פנימה לאכלס את אחד השולחנות. הלקוחות על הבר נטלו בידם את כוסות הטריקולאז' והרימו לחיים.
רובי טיפס במעלה המדרגות ועצר להביט ברחוב. מולו, קר וגדול ומודגש מיתר הבניינים שסבבו אותו, כאילו מישהו העמיד עליו זרקורים, עמד בניין הדירות שבו גר סופי. הרחוב היה שומם. מכוניות צפרו במרחק. רובי שפשף את עיניו ולקח נשימה עמוקה וחצה את הכביש וניכנס פנימה אל תוך הבניין המאובק.
'חזרת', אמר קול מוכר. רובי הביט מעל ראשו על העכביש הכחוש, עדיין עסוק בטוויה. 'שכחת משהו?'.
'סוג של', אמר רובי. 'תגיד, אכפת לך ללוות אותי רגע למעלה?'.
לעכביש קראו אלברט. הוא ליווה את רובי בשמחה. רובי ביקש ממנו להוביל. הוא זכר איפה הדירה, הוא פשוט לא הרגיש בנוח עם המחשבה של עכביש ענק צועד מאחוריו. הוא השתדל לא לבהות בעכוזו השעיר של אלברט מדדה מצד לצד במעלה המדרגות בזמן שטיפסו.
הם הגיעו לקומה. הדלת לדירתו של סופי הייתה פתוחה מעט. אור סגול בקע מבעד לחריץ וצבע פס אנכי וקלוש במסדרון. מאחוריהם, הכלב הגדול נבח.
'אל תדאג', אמר אלברט, 'הוא סבבה. הבנאדם קצת פחות. בגלל זה הוא שם. הוא שומר עליו שלא יעשה שטויות'.
'הכלב שומר שהבן אדם לא יעשה שטויות?', שאל רובי.
'כן', אלברט השתעל. הוא הושיט את אחד מרגליו והוציא סיגריה מפאוצ' קטן שהיה קשור סביב הבטן שלו, 'אני חייב להפסיק. אתה מעשן?'.
'לא, תודה'.
'אתה רוצה שאחכה לך פה?', שאל אלברט. עיניו הרבות זרחו בצבע ירקרק חולני לאור הירח.
'אם לא אכפת לך'.
'אין בעיה'. רובי הנהן תודה ופתח את הדלת בעדינות. הוא שמע את המאוורר מחרחר בסלון. הוא הציץ במטבח. תפזורת של סכו"ם ישן נצצה על הרצפה. מגירה דהויה הייתה פתוחה עד קצה יכולתה, מתנדנדת על סף שבירה. עוד מגירה הייתה זרוקה ריקה על הרצפה לצד הסכו"ם. אין זכר לסופי. רובי נכנס למטבח וסגר את המגירה. עכשיו ניתן היה להבחין בטיפות הדם על הרצפה. לא היו הרבה. הוא אסף את הסכו"ם למגירה הריקה והחזיר אותה למקום.
'אכילס?', הוא קרא. גם זה לא ענה. רובי ניגש לסלון. משב עלוב של רוח פושרת קירר את הזיעה על פניו. סופי לא היה שם. רובי נשען על השידה. הפלאפון זמזם בכיסו.
'סבא. אני מצטער שלא עניתי. אני לא יכול לדבר עכשיו. אני יכול לחזור אליך מחר? כן, אני מבטיח. בסדר. תודה, סבא. גם אני. נשיקות'. הוא החזיר את הפלאפון לכיס ושפשף את עיניו העייפות.
'מה אתה עושה פה?', שאל סופי. רובי נבהל והסתובב. האיש הכחוש היה שקוע בכורסא, עטוף בחלוק האמבטיה שלו. חבול ונפוח וחסר צבע. הוא נראה כמו חלק מהריהוט.
'באתי לראות שאתה בסדר'.
'עכשיו באת?', הוא השתעל. 'מה עם קודם?'.
רובי שתק.
'אני לא בסדר. בן זונה שבר לי את הבקבוק של הטריקולאז".
'אני מצטער לשמוע'.
'תחת שלי מצטער. תגיד לו שאם אני רואה אותו עוד פעם אני דוקר אותו בעין עם פגיון'. רובי הבחין עכשיו בפגיון המשונה שסופי אחז בידו. ידית שחורה, להב דהוי וחד. משהו עתיק וזר.
'מאיפה שאני בא מגיע לך שאני אדקור אותך גם', אמר סופי, 'על זה שנטשת אותי'. רובי הרגיש שהמילה 'נטשת' הייתה קצת אינטימית מדי. הוא שמר את זה לעצמו.
'אבל לא בעין. בברך. או בכתף אולי', הוא המשיך. 'ככה אבא שלי היה עושה לחברים שלו אם הם היו בורחים מהקרב. אחר כך הם היו חוזרים והוא היה דוקר אותם בברך או בכתף'.
'והם חזרו כל פעם למרות שהוא דקר אותם?'.
'כן, החברות הייתה חזקה יותר. בסוף הם כולם מתו ביחד'.
רובי לא אמר מילה. סופי נאנח והביט מחוץ לחלון.
'יש לי ורטיגו. יותר מדי שעווה באוזן ימין', הוא אמר. 'אני כבר לא אמות בקרב. אני רק רוצה לשבת פה ולשתות טריקולאז'. איפה אכילס?'.
'הוא קפץ מהחלון כשהתחלתם חריב'.
'בן זונה. גם אותו אני אצטרך לדקור'.
'אתה הולך לדקור את אכילס החתול?'
'כן. לאף אחד אין הנחות. מאיפה אתה חושב נהיה לו עין ככה עקומה?'
'לא אמרת שהוא לוחם גדול?'
'אני אומר את זה לידו כדי להרים לו את הביטחון. לתת לו מוטיבציה, שיחשוב שאני מאמין בו'.
'אבל בסוף הוא גם ככה בורח'
'כן. בסדר, לא אמרתי שזה עובד'.