איה נעה בכסא המסתובב ימינה ושמאלה. היא ישבה במשרדו של דר. ברן והמתינה לבואו.
לאחר כמספר דקות, נכנס איש גבוה אל החדר בצעדים נמרצים והתיישב אל שולחן העבודה. ראשו הקרח נצנץ באור הניאון והוא הביט בה בארשת רצינית דרך הזגוגית העבותה של משקפיו.
"תארי בפני בדיוק רב ככל האפשר כיצד את מרגישה," ביקש ממנה דר. ברן.
"אתה יודע מה זה בובת בבושקה?" שאלה אותו איה במבוכה. הרופא הנהן בראשו.
איה המשיכה בהיסוס: "בתוך הבבושקה מסתתרות בבושקות אחרות, פחות או יותר זהות אחת לשנייה רק קטנות יותר, אבל אצלי זה אחרת. הבבושקה שמסתתרת בתוכי שונה לחלוטין מהבבושקה הגדולה. הבבושקה הגדולה אימהית ורכה והיא מגנה עלי מפני הבבושקה שבתוכי שנראית ומתנהגת כמו מפלצת."
היא לקחה נשימה עמוקה. "כשהייתי קטנה היה לי אוסף של בבושקות. אהבתי לשחק איתן יותר מכל משחק אחר. אהבתי לדמיין שהבבושקות לא נגמרות, שיש עוד ועוד בבושקות יותר ויותר קטנות עד שהבבושקה נעלמת. בשנה האחרונה אני מרגישה שאני הולכת ונעלמת…הבבושקה הגדולה מאבדת אחיזה במציאות ונותנת לבבושקה שבתוכי, אני קוראת לה בבושקה שדה, להשתלט עלי לגמרי. אני יכולה להרגיש אותה כשהיא מנסה להשתלט. כשאני אוכלת, אני רוצה ללעוס עוד ועוד…להכניס כמות אדירה של אוכל לפה… עוד ועוד בצק, להיחנק איתו, עד לחוסר הכרה… הבבושקה הגדולה מנסה לשמור עלי. היא אומרת לי ללעוס גזר וירקות או להפסיק ללעוס בכלל… יש דברים שהשדה שבתוכי מריחה מרחוק, כמו חיה רעבה. אלכוהול למשל. אני שומעת אותה צועקת מבפנים, 'תני לי לדפוק את הראש! עד אובדן חושים!' הבבושקה הגדולה מזכירה לי שזה לא בריא ופוקדת עלי לא ללגום אף אלכוהול, אפילו לא טיפה. היא יודעת שאם היא תיתן לבבושקה שדה קצת ביטוי הדברים יצאו משליטה. אני לא ארצה לקום בבוקר…החיים שלי יתהפכו על פיהם, כפי שכבר קרה בעבר."
דר. ברן עיין במסמכים שלפניו. ואז סגר את התיקייה שלה ופסק: "את יודעת מה עלינו לעשות איה. עלינו להמית את הבבושקה שדה."
"אבל… היא חלק ממני…! זה יהיה כמו להמית אותי!" נבהלה איה.
"מכיוון שהבבושקה שדה, כפי שאת קוראת לה, היא החלק ההרסני שבתוכך, כאשר נהרוג אותה לא תחווי עוד את הסבל שאת מתארת. לא תהיי עוד חצויה. תחושי שלמות והרמוניה עם מי שאת ועם הרצונות והשאיפות שלך. הכול ייראה ברור ומובן. הספקות ייעלמו לחלוטין."
"להרוג את השדה זה להרוג חלק מן האישיות שלי- ממי שאני!" קראה איה באי אמון.
"אם את בוחרת לראות אותה כחלק ממך עלייך לזכור שהיא חלק שלילי בלבד, שמביא רק הרס. אני מעדיף את השם 'שטן'. היא השטן שבתוכך. אם לא נהרוג אותה, היא תהרוג אותך בסופו של דבר," הסביר הדוקטור בקול סמכותי.
שתיקה ארוכה השתררה בחדר.
"אם אעשה זאת….אם אהרוג אותה, עדיין אהיה אני?" שאלה
"את סוף כל סוף תוכלי להיות מי שאת באמת," הוא הישיר מבטו אליה כאומד מיהי באמת.
"אבל אני לא יודעת מי אני באמת. אין לי כל זיכרון בלעדי ההשפעה של הבבושקה שדה שבתוכי…" מלמלה באי וודאות.
"האם את רוצה לחיות?" שאל הדוקטור.
"אם אתחרט אחרי שנהרוג אותה, אפשר יהיה להחזיר אותה חזרה?" קיוותה איה.
"אין דרך חזרה," ענה לה.
היא בקשה לצאת החוצה לזמן מה על מנת להחליט. פארק קטן עמד מעבר לכביש. היא התיישבה על ספסל מול מגלשה קטנה. ראשה נשמט אל כתפיה והיא חפנה פניה בידיה. מה אני עושה? שאלה את עצמה. היא שמעה קול צועק, מייבב מתוכה- "אל תהרגי אותי!"
"את הורגת אותי!" ענתה לה הבבושקה הגדולה. לו רק הייתי יכולה להאמין שאת לא השטן…שיש בך בכל זאת איזה משהו טוב, הרהרה איה. אולי תוכל למצוא את האיזון שבין שתי הקצוות הללו של אישיותה…אבל דרך האמצע היא מה שניסתה עד עכשיו…שביל הזהב לא עובד במקרה הזה! עלי לעשות את ההיפך, החליטה, לבחור צד וללכת איתו עד הסוף!
אישה זקנה עם מקל הליכה צעדה לכיוון הספסל שלה. היא כחכחה בגרונה מספר פעמים והתיישבה בקצה השני של הספסל באיטיות רבה, אחר בהתה במגלשה שלפניה. איה בחנה אותה בפה פעור. היא לא יכלה להתיק את עיניה ממנה. נראתה כה…עתיקה! כמו יצאה היישר מתוך מערה ורק החליפה את מעטה העור בשמלה פרחונית, ארוכה, דהויה ורחבה פי כמה ממידותיה. קטנה וצנומה הייתה ושיערה ארוך ולבן כשלג. אף פעם לא ראתה איה צבע שכזה. זו לא טורחת לצבוע את שערה, הרהרה, או בכלל להסתרק! עורה היה מלא בקמטים זעירים. אפה חד וישר ועיניה קטנות וערניות. היא ניסתה להתיק ממנה את מבטה. את נועצת בה עיניים! נזפה בעצמה. היא בטח הומלסית, זה הכול…לא שייכת…ניסתה לרחרח את האוויר סביבה אך לא הבחינה בריח בלתי נעים.
"את לא צריכה להרוג אותה. שום דבר טוב לא יצא לך מזה," אמרה לפתע הזקנה.
"מ..מה…??? על מה את מדברת??" קראה איה המומה.
"זה פשוט מאוד…את באת מהמשרד הזה," הצביעה הזקנה, "במשרד הזה הורגים אותה."
"א..אבל…איך את קשורה לזה??"
הזקנה סובבה ראשה באיטיות והישירה אליה מבט ציפורי ונוקב. הלובן בעיניה בהק כשערה. "אני נתתי לה לחיות," אמרה.
איה בלעה רוקה וניסתה לעכל את דברי הזקנה. היא נתנה לה לחיות…ככה גם אני אראה אם אתן לה לחיות… "איך עשית את זה?" שאלה.
"אני נותנת לה בדיוק את מה שהיא רוצה כבר הרבה שנים," אמרה הזקנה בקול מהורהר.
"אבל! היא אמורה להרוג אותך!" קראה איה.
"לא היה מה להרוג. הפכתי להיות היא. הקול שניסה להשתלט עליה הלך ונחלש עד שלא שמעתי אותו יותר."
"זה בטח שינה את החיים שלך לחלוטין…נכון?" שאלה איה.
הזקנה לא השיבה לשאלתה מיד. לאחר זמן ארוך, החלה לספר לאיה את סיפור חייה.
"זה היה לפני שנים רבות. דבר ראשון, עזבתי הכול! פשוט קמתי ועזבתי. עמדתי להינשא וההכנות היו בשיאן. שתי המשפחות נפגשו בכל יום. תפרנו, קנינו, אפינו, הכנו וקנינו עוד. בוקר אחד לפני יום החתונה, ארזתי תיק קטן ויצאתי מן הבית אל תחנת האוטובוס. לא ידעתי לאן אני הולכת…תפסתי את האוטובוס הראשון ונסעתי צפונה. הגעתי לכפר של אומנים. בקשתי עבודה מאחד הפסלים והוא הסכים לתת לי לגור בחדר קטן שהיה צמוד לסטודיו שלו. הייתי צריכה לנקות את כל הבלגאן שעשה עם החומרים, החמר, העץ וכל מיני מתכות…הימים שלי התהפכו. ישנתי במשך היום עד אחר הצהריים ובערב הייתי מנקה. אחר כך הייתי יוצאת ומסתובבת. היה מועדון אחד לריקודים בכפר, ושם גיליתי שאני אוהבת לרקוד. הבנתי שאין שום דבר אחר בעולם שהייתי רוצה לעשות חוץ מלרקוד… רציתי להיות בלרינה! הייתי אז בת עשרים ושש ונרשמתי לבית ספר לבלט. לא מתחילים לרקוד בלט בגיל כזה! המורה בסטודיו כל הזמן הדגישה את זה בפני. כל התלמידות שם היו נערות ופתאום אני נדחפתי להן שמה. עמדתי מאחור ובצעתי את כל התרגילים בצורה הכי טובה שיכולתי, שהייתה מתחת לכל ביקורת. הלימודים היו יקרים, שלמתי את כל הכסף שהרווחתי מהניקיונות כדי שיתנו לי להישאר שם. התחלתי ממש עם אפס גמישות. הכי הרבה שיכולתי להרים את הרגל ישרה היה כמה סנטימטרים מעל הרצפה וגם זה במאמץ. במשך חודשים ארוכים בקושי התקדמתי והמורה לא הפסיקה להקניט ולהשפיל אותי. היא טענה שאם אני רוצה לרקוד, אני יכולה להירשם לחוג של ריקוד ישראלי למבוגרים שיש במרכז הקהילתי. אמרה בקול לפני כולן שאני עושה מעצמי צחוק ושאין כל סיכוי שאלמד לרקוד בלט בגילי. היא ממש דחפה אותי לעזוב, אבל אני נשארתי. זה בדיוק התאים לי כל הסיפור הזה. הסיזיפיות של העבודה עם הגוף. כל לילה הייתי מתאמנת במשך שעות, מבצעת את אותם התרגילים שוב ושוב. חטפתי דלקות בכל מפרק אפשרי…דחפתי את הגוף למקום שהוא לא רצה להיות בו…"
"זה מה שהיא רצתה?" שאלה איה שהייתה מרותקת לסיפורה.
"כן, בדיוק את זה. ואז, אחרי שנה בערך, פתאום חל שיפור. משהו בגוף נפתח. זה לא שהתקרבתי אפילו לרמה בינונית בסטודיו, עדיין הייתי הכי גרועה, אבל התחלתי להרגיש איזו חדווה בתנועה שלי…זרימה. גם המורה שלי הרגישה את זה והיא הפסיקה להעיר לי. בכלל, הפסיקה לדבר איתי. מידי פעם הייתה ניגשת לתקן איזו תנוחה, וזהו.
לאחר שלוש שנים של לימודים, קבלתי תעודת סיום עם תואר של רקדנית מקצועית של בלט מודרני, אבל זה היה כלום. אף במה לא רצתה אותי. הייתי מבוגרת מידי. ולמרות שהייתי די טובה, לא היה לי מה לעשות עם זה, חוץ מלהמשיך ולהשתתף במופעים קהילתיים שהמורה שלי הייתה מארגנת מידי פעם. בוקר אחד, שוב ארזתי מזוודה קטנה ועזבתי. הפעם נסעתי דרומה. איך שהגעתי, נגשתי לאקדמיה למחול ובקשתי עבודה כרקדנית או כמורה. לא קבלו אותי, אז הצעתי לנקות את המקום. הרשו לי לישון במין מחסן מאחורי הקלעים. כמה אהבתי להיות שם! היו שם תחפושות, בגדי ריקוד, מראות, איפור ובמה ענקית! בלילה יכולתי לשים מוזיקה בקולי קולות ולרקוד. פעם אחת, מנהל האקדמיה הגיע לחפש משהו במשרד שלו וראה אותי רוקדת על הבמה. למחרת, הציע לי להצטרף ללהקה שלו. כמובן שהצטרפתי! אבל דווקא אז, כאשר סוף כל סוף הגשמתי את מה שייחלתי לו, התחילו הצרות. קבלתי תפקידים שוליים…תמיד בקצוות, תמיד הכי מעט על הבמה. התחלתי להרגיש קנאה עזה ברקדניות שקבלו תפקידים טובים יותר, אך בעיקר קינאתי בפרימה בלרינה של הלהקה. זה לא שהייתה אחת קבועה… היו כמה רקדניות מובילות, אבל אווה הייתה מדהימה! היא לא רקדה, היא עפה. כשהיא הייתה פוצחת בריקוד זה היה כמו לראות ציפור נוסקת וחגה. הנשימה שלי הייתה נעתקת כל פעם מחדש וקנאתי כל כך! לא יכולתי לעצור את שטף הקנאה. אחרי שכולן הלכו ונשארתי לבדי הייתי בוכה ובוכה ומתאמנת שוב ושוב. מענה את הגוף שלי, מענישה אותו על שאינו נשמע לי, שהוא מסרב לזוז כמו שהייתי רוצה שיזוז…ואז באמצע כל הסבל הנפשי והפיזי הזה, הייתה לי לפתע תובנה. לילה אחד שכבתי על הבמה. הרגשתי שהגוף שלי נשבר לחתיכות ושאני לא מסוגלת לאסוף את החתיכות ולקום ואז קול לחש בתוכי… 'את רק רוצה לרקוד! בחרת בתנועה כי זה הדבר שהכי מביע את הנשמה שלך… הדבר שגורם לך להרגיש חופשייה. גם אם זה רחוק מלהיות מושלם, את חופשייה!' הבנתי שאני לא רוצה להרוס יותר את החדווה שאני מרגישה כשאני רוקדת. המשכתי לרקוד בלהקה. שום דבר בעצם לא השתנה. עדיין קבלתי תפקידים די שוליים, אבל הייתי מאושרת. אחרי חמש שנים עם הלהקה, הפכתי לכוריאוגרפית משנה. היה לי את הראש לזה. ראיתי איך זה צריך לעוף על הבמה. זו הייתה תקופה נהדרת!"
"ומה קרה אחר כך?" איה כל כך נשאבה לסיפורה של הזקנה שלא שמה לב שאור היום כמעט ודעך. היא ישבה ממש צמודה אליה בספסל הקטן. אבל הזקנה קמה לפתע ופנתה לדרכה. פיה נפער לקרוא אחריה, הי! את לא יכולה לעזוב פתאום! אבל המילים נתקעו בגרונה. מבטה עקב אחריה בהשתוממות עד שהפכה לנקודה מזערית אי שם במעלה הרחוב.
היא לא חזרה למשרד באותו ערב. החליטה לחכות למחר. סיפורה של הזקנה לא נתן לה מנוח. מה קרה אחר כך? איך הפכה מכוריאוגרפית מצליחה למה שהיא עכשיו? ומה היא עכשיו? תהתה. אולי אני מתייגת אותה בגלל המראה המוזנח שלה…בת כמה היא בכלל? אולי בת תשעים…אולי הצורך באסתטיקה נעלם עם הגיל…אבל, מחתה, היא נראית כמו חיה משוגעת! אינה שייכת למציאות! זה מה שהשדה גרמה לה. היא השדה! כך היא נראית! היא התהפכה בסדינים באי נוחות. לא יכלה להירדם…המחשבה שהשדה שבתוכה נראית כמו הזקנה השתלטה עליה לגמרי. בדמיונה, ראתה את הזקנה רוקדת, היא שמטה את מקל ההליכה והחלה לנופף בזרועותיה הדקות…השמיעה קולות מעומק גרונה וטלטלה את שערותיה הלבנות מצד לצד. מידי פעם עיניה הציפוריות הביטו בה במבט נוקב. לא! לא! איזה סיוט, התענתה איה, מחר אני נפטרת ממנה!
למחרת בבוקר צעדה איה בהחלטיות אל המשרד של דר. ברן. אם אהרוג אותה, הכול יסתדר, החליטה. אך ככל שקרבה אל יעדה, החלו שוב אותם קולות מוכרים להיאבק זה בזה. הבבושקה הגדולה ובבושקה שדה החלו בהתנצחות הקבועה ביניהן. במקום לצלצל בפעמון המשרד, פנתה שוב אל הפארק הקטן שממול. אולי שוב תבוא הזקנה, קיוותה, אולי הסיפור שלה יגרום לי להחליט. היא ניסתה להרגיע את הקקופוניה שבראשה. אינה יודעת כמה זמן ישבה כך כשלפתע הבחינה שהזקנה יושבת משמאלה על הספסל, מביטה בנחישות אל המגלשה.
איך לא הבחנתי בה קודם? נדהמה איה ואמרה בקול רפה: "אה…שלום…"
הזקנה כחכחה מעט בגרונה ולפתע החלה לזמזם איזו נעימה מוזרה. היא זמזמה בשקט, כמו לעצמה, אבל איה הרגישה שהזמזום משפיע עליה באופן מוזר. היא החלה לנוע באי נוחות בספסל. השדה שבתוכה הגיבה לזמזום…הזקנה מנסה לקרוא לה! איה ניסתה להתנגד, אבל היה הרבה יותר קל להיכנע ולתת לשדה לצאת. היא עצמה את עיניה. הזמזום הדהד בראשה ועורר בה כמיהה ישנה. משהו שהיה חבוי בתוכה קם לפתע לתחייה. גופה החל לנוע כמו מאליו. הזמזום הפך עתה לצלילים וחצאי הברות שהשמיעה הזקנה עמוק מתוכה. מידי פעם נקטעו הצלילים בצליל צווחני כמו קריאה רמה של ציפור. עיניה של איה היו עצומות וכל גופה הגיב ונע לצלילים כמו היה קשור בחוטים בהם משכה הזקנה.
לפתע השתררה דומיה ואיה פקחה את עיניה ומצאה את עצמה עומדת באמצע הפארק הקטן כשידיה שלוחות מעלה. היא שמטה אותן במבוכה. "מה קרה לי…?" מלמלה.
"טראנס… הגוף שלך הרפה לחלוטין בתנועה," השיבה הזקנה. "התחברת לחיה שבתוכך."
איה התיישבה מצונפת כולה על הספסל. היא חיבקה את בירכיה והניחה את לחייה עליהם. כבר לא הייתה בטוחה שאינה חולמת את כל זה. "חיה?" שאלה.
"זו הבבושקה שבתוכך," חייכה אליה הזקנה ואיה הבחינה שחסרות לה שיניים רבות. "אני אוהבת את השם שנתת לה… בבושקה שדה… היא החיה."
איך היא יודעת שזה הכינוי שנתתי לה? תהתה איה, הרי לא ספרתי לה!
"הבעיה היא שהחיה נתפסת בעולמינו כמשהו ברברי ופראי, נטול אינטליגנציה, נטול רגש אפילו. אך היא בעלת תבונה עצומה וחושים המחברים אותה לרוחות השמיים ולפלאי הטבע. תבונת החיה והגיון האדם, אלו הם כוחות מנוגדים לחלוטין. כוחה של החיה מבוסס על חושים ואינטואיציה בעוד שכוחו של ההיגיון מבוסס על תפיסות חברתיות ותרבותיות. תפיסת הזמן של החיה מבוססת על כאן ועכשיו, לעומת זאת, ראיית העתיד ופרדיגמות העבר הן שמניעות את ההיגיון."
"זו הסיבה שקיים בי המאבק הזה…? אני נקרעת בין שתי רצונות מנוגדים…" מלמלה איה.
הזקנה הנהנה בראשה. "הגיון האדם משלה אותו להאמין שמטרתו היא הנעלה ביותר ותבונת החיה נרמסת בדרכו להשיג את המטרה. מהות החיה היא חופש, מעל לכל, אך ההיגיון דחק את החיה לפינה, ושם אותה בכלוב. לכן, אנשים רבים מחפשים דרך לא טבעית לבטא את החייתי שבתוכם, דרך התמכרויות למשל, שנותנות אשליה של חופש."
"אולי האדם פוחד מן החיה שבתוכו בגלל שיש לה כמיהות לא מציאותיות. האופי החייתי הוא מסוכן…אפילו אכזרי!" התווכחה איתה איה.
"נכון…חיות בטבע צדות וטורפות על מנת לשרוד..הן לא קונות אוכל בסופרמרקט… זה נתפס בעיני האדם כראיה לכך שהחיה היא אכזרית, אבל רק האדם מסוגל למעשי אכזריות נוראיים מאין כמוהם. ההיגיון הוא שמוביל אותו לבעול, לרמוס ולגנוב את שאינו שלו…רק כאשר לא מאפשרים לחיה חופש היא מחפשת דרך ביטוי שמתפרשת כשלילית… התבונה הפלאית של החיה מאפשרת לה לשרוד, אבל ללא חופש, חייה אינם נחשבים חיים. ככל שהאדם מתרחק מן התבונה הפנימית של החיה, כך הוא רחק מן החופש. זו הסיבה לכל סבל גופני ונפשי."
"מה את מנסה להגיד?? שאנחנו צריכים לבטל את הסדר האנושי שבנינו?? שכולנו צריכים להתחבר לתבונת החיה הפנימית? ואז מה?? כל אחד יעשה כרצונו?!" איה לא שמה לב שהיא צועקת.
"במחי יד אנחנו יכולים להרוס", נאנחה הזקנה. "להרוס קל מאוד…להרוג, להשמיד, לכרות, להמית…זה לוקח זמן קצר מאוד… אבל לבנות? זה לוקח דורות! קיים סדר אנושי שבנוי על האיזון שבין כוחו של הגיון לבין תבונת החיה הפלאית…אנחנו חייבים לשמר את האיזון! הבעיה היא שבעולם היום כוח התבונה הפלאי של החיה הולך ונכחד. יש סכנה של ממש שהאיזון הדק יופר…במצב כזה אסון יבוא על כולנו. אצל רבים תבונת החיה כמעט ונשכחה לחלוטין! אצלך…היא חיה ובועטת. אל תהרגי אותה!"
דממה השתררה ביניהן. שעת הבוקר חלפה לה מזמן. ילדים קטנים התרוצצו בפארק. האימהות התיישבו על הספסלים שמסביב לפארק ונעצו בזקנה ובה מבטים תוהים.
"לא סיפרת לי מה קרה אחרי…עצרת את הסיפור באמצע אתמול," נזכרה לפתע איה.
"את לא מוכנה עדיין לשמוע מה קרה אחרי," השיבה הזקנה והוציאה מכיסה פרוסת לחם יבשה. החלה להאכיל את היונים שהתקהלו סביבה בבת אחת.
"לא מוכנה? לא מוכנה למה??"
"קודם כל עלייך להגיע להחלטה," ענתה, וכמו ביום אתמול, קמה בפתאומית ונעלמה באחת כשענן של יונים מלווה אותה.
***
כבר כמעט שהחשיך לגמרי. איה ראתה לפתע את דר. ברן חוצה את הכביש וניגש ישירות אליה!
"כמה זמן עוד תשבי פה ותתלבטי?" שאל אותה, "ראיתי אותך גם אתמול. החלון שלי משקיף בדיוק אל הפארק."
"עדיין לא אזרתי מספיק אומץ," נאנחה איה. ניכר היה שהיא סובלת.
"ראיתי אותך מדברת עם האישה הזקנה. כדאי שתדעי שהיא מאוד מסוכנת."
"מסוכנת?" נבהלה איה, "איך היא יכולה להיות מסוכנת?" אבל אז חשבה על הסיוטים שהיו לה לפני השינה אתמול ועל הקולות שהשמיעה הזקנה היום שהכניסו אותה למצב היפנוטי. "היא כמו מכשפה!" לחשה לה הבבושקה הגדולה.
"אני חושב שכבר הבנת שהיא לא אישה רגילה," דר. ברן ניראה כמהסס, הוא הביט בשעונו ואז לצדדים. "כבר מאוחר, אבל אני מציע שבכל זאת ניכנס למשרדי עכשיו. אם תרצי נמשיך ונשוחח. חשוב שתגיעי להחלטה. אני יכול כבר היום לשחרר אותך מן הסבל שאת נמצאת בו. זהו תהליך קצר מאוד. בלי כאבים, בלי שום תופעות לוואי. תתפלאי לראות כמה זה קל ונוח. כבר עזרתי לאנשים רבים להיפטר מן ההשפעה ההרסנית שנמצאת בתוכם."
איה נשאה אליו את עיניה. היא רצתה שישכנע אותה. קיוותה שאיזה רוך או תחינה בעיניו, אולי דאגה אמיתית לשלומה, יעוררו בה את הרצון לשמוע בקולו. הזגוגיות העבות של משקפיו הכפילו את גודלן של עיניו הכהות, העגולות. הן היו נטולות רגש אך היה בהן משהו עיקש מאוד. ישובה על הספסל הנמוך, הרגישה כל כך קטנה וחסרת אונים מולו, ממש כילדה. הוא עמד מולה ושילח אליה את מבטו החודר ממרום גובהו. לבסוף, נאותה ללכת אחריו.
הם התיישבו במשרד והוא הגיש לה כוס תה חמה והבטיח שהיא תרגיעה את עצביה. לגמה מן התה והתבוננה בו בעת שהסתובב בחדר, הדליק מתגים, חיבר כבלי חשמל והכין את כל הציוד הנדרש. ניסתה לומר לו שהיא עדיין לא בטוחה…שטרם הגיעה להחלטה, אבל הרגישה שכל התנגדות עזבה אותה. התה כנראה משפיע עלי, הרהרה. רוגע ניסך בה ואיזה תחושת חמימות נעימה התפשטה במעלה חוט השדרה שלה. היא עצמה את עיניה והתענגה על התחושה המרגיעה.
"הכול מוכן!" הכריז דר. ברן.
הוא ביקש ממנה לשבת בכסא שעמד במרכז החדר שניראה בדיוק כמו כסא המטופל אצל רופא שיניים. משהתיישבה, הטה את הכסא לתנוחת פרקדן והניח זוג אוזניות גדולות לאוזניה. אחר, הצמיד את החוטים שהתחברו מהאוזניות אל רקותיה, אל צווארה, אל עורקי ידיה ואל ליבה. "את תרגישי זרמים חשמליים מאוד עדינים. אני מציע שתעצמי עיניים. את יכולה להירדם אם תרגישי עייפה. התהליך אינו כואב כלל," אמר בטון מרגיע.
הוא כיבה את האור בחדר. עתה דלקה רק נורה אדומה קטנה במצג המחשב שהיה מחובר אל הכסא. זגוגית משקפיו של דר. ברן נצצה בעלטה שהשתררה. נשימותיה נעשו איטיות. עפעפיה נשמטו מטה כמו מאליהם. "הוא סימם אותך!" צעקה אליה בבושקה שדה. אך איה לא הסכיתה לדבריה. היא נכנעה לכבדות ולרוגע שאפפו אותה. חשה רטט נעים ברקותיה, בכל גופה.
קול צווחה רמה וניפוץ של זגוגית חלון העיר אותה מן השינה שנפלה עליה. היא ניסתה לפקוח את עיניה אך ללא הצלחה. לשבריר שנייה חשבה שראתה צללית של ציפור ענקית חגה מעל דר. ברן ומנקרת בפניו. דר. ברן השמיע אנחות כאב. משהו נחבט אל הרצפה והתנפץ לרסיסים. הנורה האדומה שהאירה את החדר כבתה וחושך מוחלט השתרר. היא הרגישה לפתע ידיים חזקות לופתות בה ומרימות אותה מן הכסא, ואז גוררות אותה בכוח, החוצה מן המשרד. רגליה של איה היו כל כך כבדות שהיא בקושי יכלה ללכת. היא נשענה בכל כובד משקלה על הדמות שגררה אותה. ראשה נשמט מטה אל חזה והיא עדיין לא יכלה לפקוח את עיניה לגמרי.
כשהתאוששה מעט ראתה שהיא ישובה על הספסל לצד הזקנה. היא הרגישה סחרחורת ובחילה ואז הקיאה.
הזקנה אחזה בידה ובדקה את הדופק שלה. "הוא נתן לך סם מאוד חזק. טוב שהקאת! תחת השפעת הסם לא מרגישים את הכאב, אבל בלעדיו, היית חשה כאבים כה עצומים שהיו מפלחים את נשמתך. אף אדם לא עומד בטיפול הזה ללא הסם. אף אדם לא היה מסכים לזה. זה ממש לכרות חלק מן הנשמה."
איה הרגישה תשושה ומבולבלת. היא רצתה להודות לזקנה על שהצילה אותה אבל עדיין לא הייתה בטוחה מי פה הטוב ומי פה הרע.
"חשבתי שראיתי ציפור גדולה שם במשרד…?? כנראה שהזיתי…" מלמלה איה, והתפלאה לראות כמה רגועה נראתה הזקנה. "את לא פוחדת שדר. ברן ירדוף אחרינו..? אולי יקרא למשטרה…?"
"אל תדאגי, פה בחוץ אנחנו מוגנות לחלוטין. אם אתן סימן קטן, כוחות רבים יבואו לעזרתנו. הדוקטור כמובן יודע את זה."
איה הביטה עליה כעל משוגעת. 'תיתן סימן…כוחות רבים…' על מה היא סחה המטורפת הזאת…ובכל זאת חשבה שוב על מה שקרה במשרד. משהו בעל כוח עז נלחם ברופא, תפס אותה וגרר אותה משם…הייתכן שהאישה הזו מסוגלת לכך? תהתה.
"את עדיין לא נותנת בין אמון איה," נאנחה הזקנה. "אמך שלחה אותך למשרד, נכון?"
"כן…ההורים שלי. שניהם לוחצים עלי כבר שנים להגיע לפה. בגלל שאני …ובכן, בגלל ש…"
"אני יודעת. את נוטה להתמכרויות…מגיל קטן הם אומרים לך שאת בעייתית…אני מכירה את זה היטב."
"א…אבל איך את יודעת??" נדהמה איה. "את קוראת מחשבות??"
"מכשפה!" לחשה לה שוב הבבושקה הגדולה.
"שאלת אותי מה קרה אחר כך…ובכן התאהבתי באיש, שמו רעם. ילדתי תאומות. אחת מהן מתה בגיל שמונה ממחלה. זה גרם לי לעצב גדול. שוב עזבתי את הכול והתחלתי לנדוד. חייתי במדבר מספר שנים. למדתי להשתמש בכוחות שיש לי, בתבונתה של החיה. כשחזרתי אל משפחתי, גיליתי שהיא התפרקה. רעם נעלם ואת אמך גידלה משפחה מאמצת. בגללם, עברה את הטיפול של דר. ברן בגיל מאוד צעיר. היא הייתה מאוד פראית. הם לא הצליחו להשתלט עליה…לו רק הייתי שם…" אמרה הזקנה בקול שבור. "עכשיו אמך רוצה שאת תעברי את אותו הטיפול."
המילים הדהדו בראשה…'את אמך גדלה משפחה מאמצת'… היא…. סבתי??! לא! לא! זה לא הגיוני!
הזקנה קמה מן הספסל. היא עמדה לפתע זקופה מאוד. ארשת פניה השתנתה לחלוטין. לנגד עיניה של איה דמותה של הזקנה הפכה לציפור גדולה ולבנה שהתעופפה והתיישבה אל העץ. "נתתי לך את כל המידע שיכולתי לתת לך," לחש הקול שבתוכה, קולה של השדה. "עכשיו את יודעת מי את! האם את מסוגלת להתכחש למי שתמיד היית?"
איה ישבה זמן ארוך על הספסל. אחר, קמה נחושה ממקומה והחלה לצעוד. הציפור התעופפה מעץ לעץ וסמנה לה את הדרך.
פרס עינתפרס עינת