המבורגר עם מיונז איולי, בירה ירושלמית במחיר מופרז, להקה שעצרה את הגיטרה באחת, אישה לבושה בגופיה עם כתפיות דקות לצד גבר בג'ינס בגזרה נמוכה שהסתכלו לעברי, מופתעים. וקערית בוטנים מצופים שעפה באוויר. זה מה שאני זוכר מהרגע ההוא. הרגע בו צעקתי (שאגתי, אם לומר בכנות): "תיזהרו! אתם עומדים למות".
העליצות הכללית הייתה הגורם המרכזי, כך שיחזרתי. לא יכולתי לשאת אותה. במיוחד את המלצרית עם השיער הארוך שדחפה לעברי קערה מלאת בוטנים מצופים בתיבול החדש שנמרח על כל מודעות הענק בדרך למועדון. מה בוטנים עכשיו? מה כל האנשים האלה עושים בעצם? "אתם הולכים למות" מלמלתי. "בעוד 50, 60, 70 שנה אף אחד בחדר הזה לא יישאר בחיים". שאגתי. זה היה היין הספרדי במבצע או הבירה הירושלמית במחיר מופרז או האמת שהורגלתי אליה מילדותי שבעבעה בגרוני. לאנשים אין תחליף. במקום ממנו אני בא. לאנשים יש ערך. הם בלתי מתכלים. וכאן?
כנראה צדק מי שאמר שאני לא מתאים לתפקיד. ולא חסרו מתנגדים. אמרו שאני פזיז מדי, בכיר מדי, וקפריזי מכדי למלא משימה של התחזות, ריגול ותשדורות מדי ערב מהכדור הכחול אלינו, הביתה.
אני הרגשתי שזאת השליחות שלי. אתם מבינים? קרוב לאלף שנה שיש שמועות על יצורים תבוניים בכוכב הכחול הזה. בהתחלה, כראש משרד החוץ, ביטלתי אותם. ("שטות מוחלטת"), אחר כך שיערתי שהם מתהלכים בבגדים כסופים או שהראש מוארך וגדול יותר, עד שלאט לאט הגיעו עובדות. הם כמונו. ממש כמונו. אתם כמונו.
למעט הבדל אחד.
גדול.
הם, כלומר אתם, מתכלים. אוזלים. נעלמים. פוף.
כן. קשה לשמוע. לכן אני לא מאשים אתכם על כך שאתם דנים אותי למשפט על הפרת הסדר הציבורי, בצדק. אני רציתי להפר את הסדר הציבורי! בכוונה תחילה!
טוב, בחזרה לנושא. מזה שלוש שנים ברור לנו לחלוטין שיש חיים על כדור הארץ ויש להבין את טיבם ולכן התכנסה וועדה שתפקידה היה להכריע מי ייסע למשימת הריגול. אני הייתי אחד המועמדים. שמיל יו"ר הוועדה, התנגד וסחף אחריו מספר מצביעים. הוא, עם הנאומים הארכניים והטרחניים שלו, ציין שוב ושוב כמה שגיתי לפני משהו כמו אלף שנה שפסלתי את הכל וכמה הוא- הוא ! צדק שאמר שיש חיים על הכבור הכחול. ולכן אני האחרון שצריך ליסוע. מלבד זאת-ציין, אני רגשן מדי ופזיז מדי. כאן, עלי להודות בכאב, כנראה שצדק.
למזלי, או לרוע מזלי- רב בוועדה פסק שיש בכוחן של שלוש השנים האחרונות להטות את הכף וכי מהרגע שנודע לי מעל לכל ספק שיש חיים על כדור הארץ, עבדתי בלי הפוגה כדי לאסוף נתונים, עד שהכרתי כל מנהג ופריט שלהם.
כלומר-שלכם.
כל מנהג ופריט, כמעט.
אם לקצר-נבחרתי ולפני כחודשיים נחתתי במטוס חלל היישר לבקעת הירדן, נסיעה קצרה לירושלים, טבורו של עולם וזהו. המשימה קלילה: להתאחסן במלון מספר ימים, ואז-לשכור דירה, ולשדר מדי ערב מה עשיתי במהלך היום כולו ואילו נתונים חדשים התגלו בפני.
המפגש ביני לבין הכוכב החדש הזה היה מדהים. לא בגלל השוני. אלא דווקא בשל הדמיון. אתם היקום המקביל שלנו מבחינת אכילה, שתיה, תרבות, הרגלים, שמות אפילו. גם אתלכם ישנם אנשים שקוראים להם "שמיל"!. יקום קצת מיושן, הייתי אומר אבל דווקא העובדה שחלק מההמצאות הנוצצות שלכם הם דברים שאני זוכר מילדותי הקנתה תחושה של חמימות, של נוסטלגיה, של נינוחות וקירבה.
אלא שהיו דברים שהטרידו את מוחי.
כמות הלידות, למשל. לא יכולתי לתפוס איך מצליחים לספק מזון לכל כך הרבה אנשים שנולדים לעולם הזה. ביליתי ימים שלמים בחדר המתנה של מחלקת היולדות מביט על צמידי הפלסטיק שעל ידיהן של הנשים, יושב בספריות ואוסף נתונים מתוך השנתון הסטטיסטי והעיתונים. כל כך הרבה ילדים, וכל כך הרבה שמחה סביבם. זה היה מוזר. הדיווח שלי התקבל בבית בבהלה מסוימת אצלנו, אתם מבינים, יש רשימת בקשות להולדת ילדים ובקשה כזאת מאושרת רק אם מראש נמצא שמלאי אספקת המזון גדל והתנאים בשלים. לכן רואים מעט מאוד תינוקות או ילדים ברחובות הומי האנשים.
סימן שאלה שני נוסף לדיווח ביום אחד כשנתקלתי בשטח אדמה מוקף בגדר אבן שעליו היו זרועים גושי שיש משונים ועליהם אותיות, לרוב עם שמות אנשים. לא הבנתי את פשר התהלוכה אחרי האלונקה, השימוש במעדר, הנחת האבן על הקברים. הזרים, והשטף המביך של הדמעות. אותו נוזל משונה שאצלנו זולג טיפות בלבד בזמן תסכול, כאב או צער, (למעשה הנוזל הזה כל כך נדיר אצלנו עד שכשמישהו בוכה, מיד אוספים את דמעותיו למזל או לתיבול סלט במסעדות מסויימות שידעו לגבות פרמיה על ההישג הקולינרי הזה. היו גם שרשי פעלים שלא הבנתי. ק.ב.ר , למשל. או מ.ו.ת . שורשי פעלים שמצאתי בשנתון הסטטיסטי אותו קראתי חזור וקרוא על לוחות מודעות או בעיתונים. .גם על כך דיווחתי, כמובן. וההנחיה הייתה להשאר בבדידותי עד שחידת החיים כאן מתפצחת, וזו-הייתה המשימה הראשונה במעלה. .
יום אחד הסבתי את תשומת ליבו של את המוכר בחנות הירקות שמתחת לביתי לידיעה בעיתון על זמר מפורסם שאמרו עליו שהוא מת. "מה זאת אומרת מת?" שאלתי "גם אני הייתי בשוק" הוא ענה "באמת בלתי נתפס. כל כך צעיר".
פיסת המידע הזו תרמה להבנתי שמדובר במשהו שקורה בדרך כלל לזקנים. ואילו כשהוא קורה לצעירים הדבר "בלתי נתפס" וגורם ל"שוק".
שוב שידרתי את המידע ושוב נאמר לי להמשיך לעקוב ולחקור וכל זה, והמשכתי באמת. אבל היה לי נעים כאן. משהו חי יותר, חד יותר, בלי הנאומים הארכניים האינסופיים של שמיל, בלי מכרים שכבר נמאס לי מהם, משהו חדש, חי ונושם. היה לי נעים. היה לי טוב.
עד לפני שבוע. בצהריים. הלכתי לבריכה. חלק משגרת החיים הנעימה שפיתחתי כאן, ואז- תאונת דרכים. צרחות, דם על הכביש. משאית התנגשה באופנוען. אני יודע מה קורה במקרים כאלה. לרוב הנפגע קם, מנקה מעליו את הדם, וממשיך ללכת. לפעמים הוא צריך להתפנות לבית החולים ולקבל טיפול. אלא שהאיש המשיך לשכב על הכביש. אנשים רצו אליו אחת נישקה אותו, אחר התקשר. הגיע אמבולנס והאיש המשיך לשכב על הכביש. האישה המשיכה לנשק אותו באופן מאוד לא מקובל במקביל לאיש נוסף שלחץ לו על החזה. האנשים של האמבולנס הזיזו אותם והכניסו לו בלון לקצות הפה. כנראה ניסו לתת לו אוויר. היה לי ברור שיקחו אותו לבית החולים ויחדשו אותו שם. וכך היה. אבל קודם הם כיסו אותו בניילון ואמרו לאנשים סביבם: "הוא מת". השוטר, שהגיע בינתיים הודיע בקשר שצריך להגיע ולהודיע למשפחה שגרה ברחוב כך וכך. תפסתי מונית ונסעתי. הייתי שם כשהם הגיעו יחד, השוטרת והשוטר. הייתי שם כשאשתו הקיאה ויללה והגירה מעיניה את הנוזל היקר, הייתי שם כשפסיכולוגית אספה את הילדים, הייתי שם כשיצא מסע הלוויה- כך קוראים לזה-מסתבר, הבנתי שמתחת לטלית שעל האלונקה נמצא האופנוען. ולאט לאט הבנתי במהלך הביקורים שלי בביתם, כעד מזועזע לתאונה, שהקיום שלו הסתיים. בבית הקברות ערכתי רישומים. בדקתי את השנים זו מול זו עדות ללידה ולפטירה והשוויתי גילאים. היו שם בני 90 ו 80 הקשבתי למילים בהלוויות שלהם "בשיבה טובה" כך נאמר. כאילו שיש נחמה בגיל שהאדם הגיע אליו לפני שנעלם.
אז ככה אתם חיים? נוסעים לים וחוזרים ממנו, קונים בגדים וזורקים אחרים, מנקים בתים שיתלכלכו שוב, מאבדים עוד יום ועוד יום ?עושים דברים טפלים. וכשנגמרים הרעיונות מה לעשות, יושבים בבתי קפה ומסתכלים מה אנשים אחרים עושים?. הולכים במשך שנים קילומטרים ועוברים בסך הכל את אותו מעבר חציה שוב ושוב הלוך וחזור. חסר טעם כל כך? צובעים את הפנים, מותחים את העור כדי לסמן שאתם עדיין רחוקים מהסוף? מנקרים נשיקות באירועים ואומרים ביליוני פעמים תודה ובבקשה? לשם מה?
ככה אתם חיים?
היום עליתי לבית הקברות. עליתי, כך אומרים. הנחתי אבן. גם אני הנחתי אבן. נפרדתי מאדם שלא הכרתי אבל שקיומו או אי קיומו נגעו לליבי מאוד. הרטבתי את הפנים וחשבתי שבבית היו נוטלים ממני את הדמעות מנשקים אותן ומבקשים משאלה.
לאחר דממה של שבוע שידרתי. "ישנו תהליך התכלות פיזיולוגי לאנשים על הכוכב הזה". כתבתי. "תאריך התפוגה של הנפש והנשמה, ככל הנראה, מותנה בתאריך התפוגה של הגוף".
"לא הגיוני" אמר לי שמיל "לאן הנשמה הולכת?"
"זאת המשימה הבאה שלי, כנראה". כתבתי לו והלכתי לשתות משהו במקום הרגיל, לשים את הרגשות על "מיוט".
המבורגר עם מיונז איולי, בירה ירושלמית במחיר מופרז, להקה שמנגנת, אישה וגבר שעמדו לידי ומלצרית שדחפה לעברי קערה מלאת בוטנים מצופים בתיבול החדש שנמרח על כל מודעות הענק בדרך למועדון. את ההמשך אתם יודעים. הגעתם לעצור אותי. הזעיקו אתכם. שתקחו את המשוגע שמטריד את האורחים.
אני לא משוגע. אני זר. ואני מעריץ אתכם. את ההישגים שהגעתם אליהם למרות מירוץ השליחים המתעתע של הידע. את היכולת לקום כל יום מחדש. ואת היכולת שלכם לחיות אני מעריץ את המוכנות שלכם להכנס לקשר עם אנשים אחרים, לאהוב, להינשא, להוליד ילדים וכל זה בזירת גלדיאטורים בקרב שסופו ידוע. הפרטים היחידים שנותרו למלא הם מתי ואיך.
ומה באשר לי? לא תוכלו להרוג אותי אפילו אם תירו בי. אתם יכולים לנסות. בבקשה. הנה, כוונו אלי את האקדח שלכם ותירו. יצא ממני קצת דם. אני אנקה אותו. ואמשיך הלאה. כן, זה יכאב לי. תראו עד כמה רחוק אני מוכן ללכת בשבילכם.
תראו, אני אמור להסתלק מכאן ברגע שאפתור את כתב החידה הבא בדבר היעלמות הנשמה. אבל אני לא רוצה ללכת. אני רוצה להשאר איתכם. אני רוצה למות. אני רוצה להשתחרר ממדמנת האינסופיות. שוב נאומים ארכניים של שמיל, שוב ארוחה, שוב שינה, שום דבר לא דחוף, שום דבר לא חשוב. דוק של ישנוניות מרוח על כל גוש של זמן שעובר. כי זה לא משנה, הזמן שעובר. הוא עובר ויבוא אחר. כמוהו ממש. כל דבר אפשר לדחות לעוד-לא-משנה-מתי. ודברים נדחים, כך שקורה מעט מאוד וסתמי מאוד.
אני רוצה לחיות. אני רוצה להרגיש שכל דקה שלי היא חשוב ומיוחדת ומשמעותית וכזאת שתחסר לי. אני רוצה לחבק אנשים ולחשוב שאלי לא אראה אותם עוד פעם. לבקר במקום חדש ולשנן במוחי כל פרט לפני שיימחק. כי לא תהיה פעם שניה.
היום אני אשדר אליהם. אספר על המעצר. לאחר מכן לא אצור איתם שום קשר. אהרוג את העולם ההוא במו ידי. ולשמיל אשלח מסר אישי: "הלכתי למות. אני רוצה לחיות".