הוא פקח את עיניו. הוא היה שכוב בחורשה אליה ברח מהטריגורנים. הוא ניסה להקים את עצמו אך הרגיש כאב חד בראשו וחזר לשכב על הקרקע. הוא תפס את מצחו בידו. עלה שלכת היה דבוק אליו במקום בו נפצע בראשו כאשר נפל לקרקע ונחבט מאחד הסלעים שהיו מוטלים על הקרקע.
הוא הסתכל על האדמה עליה שכב. היא היתה מכוסה בעלי שלכת בשלל צבעים. יכול להיות שזה מה שהציל אותו. הם אולי ריככו את הנפילה שלו ולכן רק נפצע בראשו ולא רוצץ את גולגולתו. על הסלע היו שאריות של דם יבש שניגר מראשו. מצד שני, חשב לעצמו, אולי עלי השלכת הם אלו שגרמו לו ליפול מלכתחילה. הוא בטח ניתקל באחד הסלעים שהיו מוסתרים תחתם, ונחבט באחר.
השמש חדרה דרך צמרות העצים ורוח קרירה ליטפה את פניו. הוא היה לא רחוק מרכס הרי האלים, כך הם נקראו, שתחמו את שיטחה הנרחב של ארץ פאנדורם.
באזור ההרים שכן קור כבד אך היתה זו עונת הסתיו, והאדמה עדיין היתה חשופה.
השלגים הכבדים של החורף עדיין היו רחוקים.
הוא גרר את עצמו אל עבר עץ אורן גדול שהיה מרחק שלוש פסיעות ממנו ונשען עליו כדי לאזור כוחות. כנראה שאיבד את ההכרה לאחר שנפל ונחבט בסלע.
חבורה של טריגונים, יצורים דמויי אורקים שהיו נפוצים בחלק זה של ארץ פאנדורם, עלתה על עקבותיו ואיגפה אותו. הוא רץ בכל כוחו אל החורשה והם אחריו. הם היו לפחות 10 טריגורנים בחבורה והם עמדו להכניע אותו. לא היה לו כל סיכוי בקרב מולם והוא ידע זאת. החרב הקטנה שהיתה ברשותו היתה מצליחה להכניע אחד או שניים מהם, לא יותר. הוא זכר שאיבד את שיווי משקלו ונפל, ולכן לא הבין כיצד נשאר בחיים, ולאן נעלמו הטריגורנים. אלו לא היו מוותרים על הזדמנות לאכול בשר אדם, שהלך והפך לבשר נדיר עם הזמן.
בפאנדורם נשארה עיר אחת בלבד של בני אדם. קלייבורן. לשם היו מועדות פניו של הנער. בעודו מנסה להבין מדוע הוא עדיין חי, הוא שמע קול של זרדים מרחק כמה פסיעות מאחורי העץ עליו נשען. הוא נרתע לאחור ושלח את ידו לעבר הנדן – אך חרבו לא היתה שם.
"מחפש את זה?" שמע קול עמוק מדבר אליו.
הוא הבין שמי שמדבר אליו יודע שהוא שם ולכן אין לו טעם לנסות להתחבא או להילחם בו אם אין לו את חרבו בידו.
הוא הסתכל מעבר לעץ וראה מולו זוג רגליים ענקיות.
"פה למעלה".
הנער הרים את מבטו. ציקלופ בוגר, בגובה שלושה מטרים, עמד מולו. מחזיק בידו את החרב של הנער כאילו היתה סיכה.
"תסלח לי שלקחתי אותה, פשוט לא רציתי שיעלו לך רעיונות לראש כשתתעורר".
"תחזיר לי את החרב שלי!".
"תרגע, אתה תקבל אותה בחזרה, אין לי מה לעשות עם החרב הזו. היא קצת קטנה מדי בשבילי. רק תבטיח לי שלא תתקוף אותי איתה ברגע שתקבל אותה בחזרה".
הנער לא ידע מה להגיד.
הציקלופ חייך.
"תשמע, פגשתי מספיק בני אדם, ואם הציקלופים נוהגים לענות חזרה אם רוצים להגיע להסכמה, אני יודע שגם בני אדם מסוגלים. אני מבין שאתה מודאג. אתה לא צריך להיות. אם אני הייתי רוצה לפגוע בך, אתה לא היית עומד פה עכשיו מולי".
הנער הנהן. "לא אנסה לפגוע בך".
הוא החזיר לו את החרב והתישב, עלי השלכת עפו מסביב במחול כאשר הציקלופ הניח את עצמו על האדמה מול הילד. הנער הסתכל על חרבו לוודא שלא נפגעה.
"אתה יכול להחזיר את החרב חזרה לנדן. אתה בין ידידים פה. אפילו הייתי מסתכן ואומר שאתה חייב לי טובה. אלמלא אני די בטוח שהיית עכשיו ארוחת הצהריים של חבורת טריגורנים".
"אני יכול להסתדר, הייתי נלחם בהם לבדי".
צחוקו המתגלגל של הציקלופ נשמע בכל החורשה.
"עם מה? עם החרב הזו? אפילו לסלע נכנעת בלי הרבה מאמץ".
לפני שהנער הספיק לענות הציקלופ המשיך.
"אל תדרג. סודך שמור עימי. מבחינתי אם ישאלו אני אספר שהנסת את הטריגורנים אחרי שפצעת שניים מהם".
"מה אתה רוצה?" שאל הנער.
"מה אני רוצה? בשביל התחלה, רציתי להשאיר אותך בחיים. הייתי פה במקרה. אני אחד השומרים של פאלאדיר, עיר הציקלופים. שמעת עליה?".
"כן".
"אני מתאר לעצמי שבאת בדרך הזו כדי להימנע ממנה. אני מבין. גם אני אם הייתי אדם הייתי מנסה להימנע ממקום שבו יש יצורים שגדולים ממני פי ארבעה. בזמן האחרון יש יותר מדי טריגורנים שמתקרבים לאזורים שליד פאלאדיר, אז אנחנו, שומרי העיר, יוצאים לאסוף מזון, ובדרך להניס טריגורנים מהאזור. וראה איזה פלא. אני מתהלך לי בחורשה ורואה חבורה של טריגורנים מקיפה ילד אדם. הם גוחנים מעליו, מריירים עליו ורבים מי יקח אותו כשלל. ממה שהבנתי לא נשארו הרבה ממכם בפאנדורם. לעומת זאת, טריגורנים יש פה הרבה, ואני לא ממש אוהב אותם. ביקשתי מהם יפה לסגת ממך, וכשזה לא עבד, ריסקתי אחד מהם לתוך אחד העצים, וזה שיכנע אותם לעזוב בלעדיך".
"לא ידעתי שציקלופים הם יצורים כאלה שוחרי צדק", אמר הנער.
"לפי דעתי, ותקן אותי אם אני טועה, אני הציקלופ הראשון שאתה פוגש".
"אכן".
"אז איך אתה יודע איך ציקלופים אמורים להתנהג? אל תגיד לי, כי זה מה שחבריך בני האדם סיפרו לך. אני לעומתך, כן פגשתי בני אדם. אפילו נלחמתי לצידם, ואני יודע איך אתם מתנהגים. יש משהו מאוד מוזר בתרבות שלכם. אתם נוהגים לבחור בודדים ממכם ששרדו קרבות עזים ולפאר אותם, על אף שבהרבה מקרים זה המזל שהחזיק אותם בחיים. מצד שני, אתם נוטים לשכוח את אלו שנלחמו לצידכם אם לא היו בני אדם כמוכם. יש לכם, בוא נגיד, פחות סובלנות לתרבויות אחרות, למרות שרבים, כמו בני מיני, הקריבו הרבה למען הישרדות בני האדם. לא שזה עזר הרבה….אז מה אתה עושה פה ילד?".
"אני לא ילד".
"אני מצטער, בוא נתחיל מחדש. איך קוראים לך?".
"דנבין".
"נעים להכיר אותך דנבין, אני שרנמיק". הוא הושיט לו שניים מאצבעותיו ודנבין לחץ אותן.
"אז מה אתה עושה פה דנבין?, בדרך לקלייבורן, אני משער".
"כן. בני הקונארים פשטו על העיר שלי וטבחו בכולם. הם רצחו את ההורים שלי ואת שתי אחיותי. נילחמנו בהם כמה שיכולנו, עד שלא נותרה ברירה ונסוגנו לתוך אחת מתעלות הניקוז שיוצאת מחוץ לגבולות העיר, הרחק מהשער שלה, אבל הם שלחו את הרוצחים שלהם דרכה כדי לא להשאיר אף אחד בחיים. אני היחידי שהצליח לצאת מהעיר בחיים. עצרתי רק כשהייתי בטוח שאין אף אחד מאחורי. יכולתי לראות את העיר שלי עולה באש מרחוק. אני לא אשקוט עד שכל הקונארים יבואו על גמולם. אני הולך לקלייבורן כדי להזהיר אותם ולשכנע אותם לתקוף את הקונארים".
"אתם בני האדם. אף פעם לא הבנתי את הצורך שלכם להילחם. אם אין לכם במי להילחם אז אתם נלחמים אחד בשני. כנראה בגלל זה נשארו רק מעטים ממכם".
"עדיף למות כלוחם מאשר לחיות כאסיר", אמר הנער.
"אתה רואה, פה אתה טועה דנבין. כי אפשר לחיות בשלום, בכבוד הדדי. לא להיות לא לוחמים ולא אסירים".
"זה לא עובד ככה".
"דווקא תתפלא, זה יכול לעבוד מצוין. לפעמים, כשאתה מציע למישהו יד במקום להניף עליו חרב, דברים טובים יכולים לקרות. אבל אתם, אתם מקרה אבוד, כל מה שמעניין אתכם זה הכבוד שלכם. אתם תיתנו לכולם למות סביבכם בשבילו".
"אני צריך להגיע לקלייבורן ואני לא מכיר את האזור הזה. אני אשמח אם תדריך אותי. אם כל מה שיש לך לעשות זה לשבת וללעוג לבני האדם, אני אמשיך לבד".
שרנמיק חייך. "אתה אמנם נער, אבל יש לך חוצפה. אני אוהב את זה. אני אעזור לך להגיע לקלייבורן. אני לא לועג לבני האדם, אני מבכה את מר גורלם. חבל לי שהם יעלמו. הכרתי בני אדם טובים. הכרתי הרבה אכזריים. אבל גם טובים".
"תאכל. אתה צריך לשמור על האנרגיה שלך כדי להגיע לקלייבורן. המעבר הכי בטוח יהיה דרך ההרים. הטריגורנים מסתובבים באדמות מסביב, אבל את ההרים המושלגים הם פחות אוהבים".
הם חצו את החורשה והלכו לאורך השדות שנפרשו לפני ההרים. כשהתקרבו לקצה אחד השדות, הם שמעו זעקות לעזרה. הם התקרבו לקצה השדה וראו אדם שרוע פצוע על האדמה. שרנמיק ניגש לעזור לו אך ברגע שהם התקרבו דנבין ראה את השריון שעטה האדם על גופו. הוא שלח את ידו לעצור את שרנמיק ושלף את חרבו. שרנמיק נעצר מבלי להבין מדוע דנבין הגיב כך.
דנבין התקרב בחרב שלופה לאדם הפצוע. ידו כיסתה פציעה בביטנו ממנה נזל דם רב.
"אם לא נעזור לאדם הזה הוא ימות, דנבין" אמר שרנמיק.
דנבין עמד עם חרבו השלופה מעל האדם הפצוע והסתכל לאחור לכיוון שרנמיק.
"בני הקונארים שחטו את כל תושבי העיר שלי ללא רחמים, ואתה מצפה שאני ארחם על אחד מהם?!". הוא חזר להסתכל על האדם הפצוע ואמר לו:
"על פי חוקי בני האדם, על מעשי הטבח שביצעו הקונארים, אני דן אותך למוות. האם תרצה לבקש מחילה על מעשיך לפני שאהרוג אותך?!".
"אם הגיע זמני למות כך יהיה. אבל לא אתן לך להציג אותי כרוצח. מעולם לא הנפתי את חרבי על אישה, ילד, או כל אדם ויצורים אחרים, אשר לא ביקשו להרגני עם חרבותיהם קודם. לחמתי כל חיי בכבוד וגם אמות בכבוד".
"אני רואה לפי השריון שלך שאתה קונארי. אתה מכחיש את זה? אתה מכחיש שהיית שותף לטבח בהרקוניה?!".
"אני קונארי. קונארי גאה. גדלתי על ערכים. כמו שאמרתי לפני, מעולם לא טבחתי באף אדם. לא השתתפתי בקרב בהרקוניה. בני הקונארים שכבשו את הרקוניה לא מייצגים את כולנו. יש רבים מאיתנו שביקשו להימנע מהמלחמה המיותרת הזו. כולם בקלייבורן, ולשם גם אני צועד".
"נראה לי שימי הצעידה שלך מאחוריך", אמר שרנמיק. "אני מניח שניתקלת בטריגורנים שהנסתי מפה בתחילת היום. אם לא תטפל בפצע הזה לא תחזיק מעמד הרבה זמן".
דנבין היה עדיין עם חרבו השלופה מעל ראשו של הקונארי. תאוות הנקם שלו עדיין בערה בו, אבל הוא הבין שאין זה המקום לתת לה להתפרץ. הוא פסע פסיעה אחת אחורה והושיט לאדם את ידו השניה על מנת לעזור לו לקום.
"חבר טוב פעם אמר לי שאם אתה מציע למישהו יד במקום להניף עליו חרב, דברים טובים יכולים לקרות". אמר דנבין, והסתכל לכיוונו של שרנמיק.
הוא הקים את הקונארי ויחד עם שרנמיק הם הסירו ממנו את השריון ובדקו את הפצע שלו. שרנמיק ביקש מדנבין להשכיב אותו בזמן שהוא הולך לחפש משהו שיעזור לו. הקאנורי הספיק לאבד את ההכרה עד ששרנמיק חזר. היה בידיו צמח ביד אחת ומקל בוער בידו השניה.
"תלווה לי את החרב שלך דנבין, ותחזיק את הקונארי. זה הולך לכאוב".
דנבין נתן לשרנמיק את החרב והוא חימם אותה מעל המקל הבוער. הוא הניח את החרב הרותחת על הפצע והקונארי נאנק מכאב, אבל דנבין החזיק אותו חזק. שרנמיק הוציא מפיו את העיסה שהכין מהצמח ומרח אותה לאורך הפצע של הקונארי.
"זה יעזור לפצע להגליד. עם קצת מזל הוא יחלים. עכשיו צריך לתת לו לנוח".
"ננוח שעתיים כדי שיאגור את כוחו, ואחר כך נישא אותו בעצמנו אם צריך. זה לא בטוח להישאר פה".
שרנמיק חייך אל דנבין.
"אתם בני האדם לא מפסיקים להפתיע אותי, אולי יש לכם תקווה למרות הכל".
"אולי", ענה דנבין.
הם ישבו לצד הקאנורי בזמן שהחלים.
"כשראיתי אותך בפעם הראשונה", אמר שרנמיק, "חשבתי לעצמי, הנה אחרון בני האדם מסתובב לו. אולי עלי להציל אותו, כדי שלא יעלמו מהעולם. דנבין, אחרון בני האדם, אני מתנצל על כל מה שאמרתי לפני עליכם. אם שאר בני האדם שנותרו בקלייבורן הם כמוך, הציקלופים יהיו תמיד מוכנים לעזור".
"אחרון בני האדם?" אמר דנבין, "אולי דווקא מהראשונים שבהם, אלו שיש להם עדיין סיכוי".