1
אני מרגיש את קיר המערה דרך השריון העור שלי. הקור של הקיר חדר ישר לגב שלי וגרם לי לצמרמורת בכל הגוף. התחלתי להרגיש את התחושה הלא נעימה של החולצה שלי שהייתה כבר ספוגה כולה בזעה ובדם.
הרעד ביד השמאלית שלי לא פסק. החרב שלי כמעט נפלה מהיד, הסתכלתי על היד ואמרתי לה בסינון מתוך לחץ "תפסיקי",זה עזר לכמה שניות.
מתוך החשכה זינק עליי דרקון.
מתוך אינסטינקט עזבתי את הלפיד שהיה לי ביד הימנית כדי לאחוז בשתי הידיים את החרב כדי לנסות לעצור את הטלף של הדרקון מלפגוע לי בפנים שוב, אבל הוא הצליח לפגוע לי בחזה.
הרגשתי איך החזה שלי נמחץ תחת הלחץ אך בסוף הצלחתי להדוף אותו.
למזלי השריון שלי עשוי מעור של ראם זהוב, אם זה היה שריון מתכת רגיל כנראה שהוא מנקב בו חור במקום שהוא פגע בי.
השריון לא נראה שהוא ניזוק כלל.
בתוך אלומת האור שיצר הלפיד ראיתי את העיניים הצהובות ירוקות שלו שקיבלו גוון יותר אכזרי בגלל השתקפות האור שהופק מהלפיד.
הדרקון החל לקפל את הטלפיים שלו לזינוק נוסף, לפני שהוא הספיק לזנק עליי מלאתי את כל הפה שלי בקסם ונהמתי עלו בדרקונית "תעצור!".
תנועת הזינוק שלו פסקה והמערה כולה רעדה מהנהמה
הוא החל לפרוס את קשקשי הגב שלו שנראו כמו סכינים קטנות
ביני לבין הדרקון החל קרב מבטים שקט.
הצלחתי לראות את מגוון הצבעים של הקשקשים שלו זה היה שילוב יפיפה של שחור סגול וכחול.
אל מול המבט המאיים שלו הרגשתי איך הפנים שלי מתאבנות למבט ריק
המבט הריק הזה תמיד מופיע לי על הפנים כשאני בעימות עם מישהו (אני יודע שזה ממש מעצבן ומלחיץ את מי שמולי שאני לא מוציא שם תגובה רגשית במצבים כאלה).
משכתי את הפוני שלי שכבר נהפך לכמה קבוצות שער שהתקשו יחד בגלל כל הדם נקרש עליו מהחתך שהדרקון עשה לי בזינוק הלפני האחרון שלו. הדם השתלב יפה עם גוון הבורדו של שערי.
כבר הספקתי להפעיל על הפצע קסם רפואי שהפסיק את הדימום אך עדיין האיזור היה ממש נפוח והקשה עליי לפקוח את העין הימנית שלי.
למזלי העין השמאלית עדיין במצב טוב אבל זה דורש ממני לרכז הרבה קסם שם בגלל העיוורון שלי.
אני מפסיק להזרים קסם לעיניים שלי.
אמנם אני לא רואה עכשיו אבל למרות זאת נשאר לי כוח באותו רגע ליצור מסביבי בועת קסם שמקיפה אותי מכל הכיוונים ברדיוס של 5 אמות. בועה שכל מה שנמצא בתוכה אפשר להרגיש. אין לי טווח ראייה אבל הבועה תאפשר לי להלחם יותר בקלות.
הדרקון עדיין הביט בי מתוך הצללים.
יכולתי לחוש רק נקודה קטנה אחת, את קצה אפו המחודד -חשתי את החוסר שקט שלו דרכה
הבנתי שלא נותר לי עוד הרבה זמן ושאני חייב להנחית מכה שתהיה המכה הראשונה והסופית שלי
החזקתי את החרב שהייתה בצורה גלית שנשברה בקצה, הלהב קיבל עכשיו גוונים של טורקיז מהתאורה היחודית של המערה.
עלה לי פתאום רעיון איך לנצח אותו במכה אחת.
נזכרתי במראה של ניצב החרב שנראה כמו גולגולת של אייל מוזהב משובצת אבני חן ולחשתי לו "נקרו אני מבטיח לך, שאם אתה מוציא אותי מפה בחיים, אני אאמין בך יותר."
אני בעטתי את הלפיד לצדו הימני של הדרקון כדי ליצור הסחת דעת ותוך כדי ריכזתי קסם ברגלי השמאלית כדי להדוף אותי במהירות לצידו השמאלי.
עברתי מרחק של משהו כמו עשרה צעדים בטווח זמן של מצמוץ.
עפתי מעט באוויר.
הדרקון נכנס לרדיוס של בועת הקסם שלי עכשיו. גם הרגשתי את הנקודה החלשה שחיפשתי, שדרכה אני פשוט אוכל לעבור דרך הבטן הרכה שלו, היא הייתה מאחורי הרגל השמאלית שלו ומרחק של הנפת חרב אחת.
התחלתי להניף את החרב לכיוון הנקודה…
2
-"מה עם האחיינית שלך? שרדה את הטקס המקדים? " אמר החבר אגנוס בזמן שניתק את חגורת הציוד ממותניו והניחה על שולחן העץ הישן שאכול טרמיטים מכל דפנותיו.
– "כן כמו כל בני גילה, רק שהיא משהו מיוחד, אני אימנתי אותה להזכירך." אמר קובו והעביר את אצבעותיו בין שיערות ראשו בחוסר שקט.
מבעד לחלון היה אפשר לראות ירח כמעט מלא, זה היה יום קריר עם רוחות יבשות ופראיות.
-"איך הסתיים המבחן שלה? הקשירה עברה בהצלחה?"
-"קוצן סגול, עכשיו בשליטתה. היא לוחמת מלידה. אגנוס. אני מבקש ממך לא לחשוף בפגישה יותר ממה שצריך, יש דברים בתוכנית שרק אני ואתה צריכים לדעת. אם לא נמדר את התוכנית היא תכשל, אני לא סומך על כל חברי המסדר כמו שאני סומך עלייך".אמר קובו
6 גברים נוספים התחילו לטפטף לבית שהיה ביתו של אגנוס וגם שימש כמקום המפגש של מסדר "קנאי לִינְדוֹורְם". בחוץ השתוללו רוחות שנעו בעוצמה לא אופייניות בכלל לעונה ושקשקו את חלונות המבנה ויצרו רעש רקע לא נעים, סכך החציר איים להתעופף מעליהם.
כל שמונת הגברים נכנסו לחדר והתיישבו סביב שולחן השיש במקומות הקבועים שלהם. בראש השולחן ישב קובו שנראה כמו גמד בין ענקים, הוא היה היחיד שלא לבש את הברדס שלו. אור הירח שחדר מבחוץ נפל בעדינות על שערו הבורדו של קובו ונתן לו מראה של דם הנוזל מראשו. לצדו משמאל התיישב אגנוס. מימינו בפינה החבר דאגמר, בפאה השמאלית ישבו החברים ואדיק הצעיר בחבורה, קאדמן בעל הפנים החרושות קמטים ונאקיה עם הצלקת האופינית שלו. בראש השולחן ממול ישוב החבר דווין, אדם צנום בעל שיער שחור כפחם ועיניים בצבע כחול של ים, עיניים לחלון של ים פנימי שהיה סוער היום. בפאה הנגדית ישובים החברים פאבו בעל הכרס העבה ואיוואן שאת מימדיו אי אפשר לפספס.
-"לעמוד כולם" קרא קובו בקול סמכותי, כל שמונת חברי המסדר עמדו והבינו שזה הזמן לדקלם את השבועה, שהתרגלו לדקלם בטון חרישי ומהפנט בתיאום מושלם, והיה בשפה מסתורית ולא ברורה.
קובו הרים את זרועו והטה את כף ידו טיפה מטה. כל המסדר התיישב. הוא התחיל בנאום הקבוע שלו בתחילת כל פגישה, אך הפעם הוא היה נראה חי יותר ונרגש.
-" חברים, הרגע לו ייחלנו קרוב מתמיד. תכנונים של 10 פדיונות הגיעו לסופם. הפדיון העשירי יזכר לעוד דורות קדימה, לא היה כמותו" השתרר שקט סביב השולחן, מלמולים שנבעו מלחץ בקעו מכל מיני קצוות המסדר.
-" אנחנו הולכים לשנות את מהלך ההיסטוריה" אמר החבר אגנוס בעיניים בורקות.
-"15 פדיונות מאז האסון, האסון שהוליד את המסדר שלנו. היינו ונשארנו קנאים לתרבות שלנו, ואף פעם לא נתנו לאף אחד לקחת אותה מאיתנו. איחוד השבטים הרס את המורשת העתיקה שלנו, והוסיף לביתנו את אל השקר הזה שנקרא נקרו." מקהלת הלחשושים התחילה שוב.
"- שקט!" נבח אגנוס.
-"אני מזכיר שהתוכנית נולדה רק לאחר שניסינו את כל שאר הדרכים הלא אלימות, הדמוקרטיות, הדיאלוגיות והדיפלומטיות." המשיך קובו.
-" בנקודה שאנו עומדים כרגע אין טעם להתפייס עם האריה הגדול ועם קהילתו רוצחי הדרקונים החיות האציליות והקדושות של לינדוורם. את הסלידה שלנו מהתבוללות והחיבור שלנו לדרקונים אף פעם לא הבינו. צחקו, גידפו, טחנו את כבודנו לאבקה אומללה.
והיום, הגענו לתרחיש ה-אין ברירה"
אמר באנחה של תסכול.
-" ובגלל זה אנו משתמשים באמצעים בהתאם.
הקשיחו את…" קובו קטע את דבריו בפתאומיות.
הוא הבחין שהחבר דווין התחיל להתרומם מכסאו
כפי שהוא חשד הוא ניסה לעולל לו משהו, אף חבר מסדר לא קם תוך כדי נאום הפתיחה.
קובו שהבין מה הסיכון שהוא נתון בתוכו, חידד את חושיו לקח נשימה עמוקה ופיקס את כל כח הקסם שלו בשתי עיניו למקסימום, הן זהרו כמו שתי אבני ספיר
תפיסת הזמן שלו האיצה והמציאות האטה סביבו ברוח עיניו
שאר החברים שהתחילו לקלוט את המתרחש בזמני תגובה משתנים התחילו להושיט יד לפגיונם או התחילו להבין שזה מה שהם אמורים לעשות
המסלול הכי קצר להגיע לקובו מראש השולחן הנגדי היה לעלות עליו ולרוץ עליו הכי מהר שאפשר, וכך עשה.
בנקודת הזמן הזו הפגיון של קובו היה ממוקם בידו בתנוחת הטלה
כשהחבר דווין הגיע בריצה אחוזת טירוף לאמצע השולחן, הפגיון כבר פילח את האוויר הדחוס של החדר וטס לכיוון מצחו
בנקודה הזאת רק התחילו להתרומם שאר החברים כשהבינו שמשהו ממש רע קורה, הזריזים מבינהם עם פגיונות שלופים
קול עמום של מכה וניקוב נשמע בחדר
בין רגע, החבר דווין היה מוטל על השולחן, נושם את נשימותיו האחרונות.
חברי המסדר התבוננו על המתרחש אחוזי תדהמה.
-" כמו שאמרתי.." אמר קובו בקול רגוע כאילו המנעות מהתנקשות היא דבר שבשגרה.
-" הקשיחו את לבבכם, ואל תשכחו את המטרה הגדולה מאיתנו, יש לנו אחריות למסורת, ואחריות מוסרית לשחרר את אחינו חסידי האל לינדוורם מחטא ההתבוללות הכפויה."
היה אפשר לראות את עיניו מתרוקנות מכח הקסם שאגר בהן, וקיבלו חזרה דמות של עיניים אנושיות
-"אה… ולגבי החבר דווין. הוא תמיד היה פחדן וחלש אופי".
3
ציוצים גרמו לי להעיף מבט לשמיים, הבחנתי בגוש בצורת חץ שחותך את השמיים במהירות. להקת ציפורים נדדו בדחיפות כלשהי. ההתעוררות שלהן סימלה את בוא הבוקר, עלומות אור התחילו להפציע באופק. הרגע הזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע בין הלילה לבוקר. זו לא הייתה זריחה רגילה, השמיים היו נקיים, ריח של אבקנים מהול בטל הבוקר מילא את נחיריי.
הייתי כבר כמעט מותש כשראיתי את הפסל של נקרו שניצב בקצה הגבעה של הכיכר המרכזית של הכפר.
אני בערך במרחק של אלף צעדים מהשער הראשי של הכפר, אני נעמד במקום ואני שואל את עצמי:
"אני באמת רוצה לראות עכשיו את כל הכפר?" והתשובה היא חד משמעית היא "לא! אני חייב למצוא איזה דרך חלופית להגיע לבית".
אני נזכר בכמה פרצות לכפר ואני מתחיל ללכת לכיוונים.
אני כבר מתחיל לשמוע מכיוון שער הראשי של הכפר את פעמון מצלצל ואת אורגרוס צועק:
"דרייק חזר! דרייק חזר! הוא השלישי!"
ואני חושב לעצמי: "יופי זה סיים לי את ההתלבטות דרך איזה כניסה להיכנס".
כשהגעתי לכניסה השער היה כבר פתוח. אורגרוס – הר אדם מוצק ובהיר שיער – עמד באמצע השער עם זרועות פתוחות. מרחתי חיוך על הפנים וחשבתי לעצמי כמה לא התגעגעתי לריח של הזיעה שלו.
אורגרוס הוא היה חייכני ואופטימי. הוא היה נראה כמו שור עבודה שהחליט לעמוד על שתי רגליים. הוא הכיר אותי מגיל אפס והיה בסביבה מאז שאני זוכר את עצמי, מטיל את הצל הגדול שלו בכל מקום שהיה.
הוא החל לחבק אותי ולטפוח לי על הגב בדיוק איפה שהצלעות שלי היו שבורות. הכאב היה כל כך מייסר שלא הצלחתי לשלוט על הכעס שלי והדפתי אותו בכוח ממני. אמרתי לו בקול הכי עצבני שהצלחתי להפיק מתוך כל הכאב הזה:
– "תעזוב אותי! זה לא מתאים לי עכשיו."
ראיתי את המבט ההמום שלו תוך שנייה משתנה לצחוק מתגלגל. הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי והחל לצבוט אותה.
– "אה אפרוחון הפכת לגבר סוף סוף". הוא דיבר אליי קצת כאילו הייתי הבן שלו.
אורגרוס נשמע כל כך מרוצה מעצמו כשהוא אמר את זה, ובידו השנייה ניגב קצת דמעות שהצטברו לו בעיניים.
– "נו נגד איזה דרקון נלחמת?". היד שהוא הניח לי על הכתף אחרי המשפט הזה הרגישה כמו סלע ענק שממש הכביד עלי.
הוא שאל את זה לאט ובכל בסוף מילה הוא נתן משהו בין צביטה לעיסוי. עניתי לו בחוסר סבלנות ובטון משועמם שתוך כדי אני מזיז את הכתף שלי שיבין את הרמז:
– "הא… הדרקון כן… זה היה מסוג חץ שחור".
דרקוני החץ השחור היו חוד החנית של הדרקונים מכיוון שהיו צאצים ישירים של לינדנוורם אל הדרקונים. הם היו נדירים ולא השאירו מקום לתחרות עם דרקונים אחרים בסביבה שלהם. הם מהירים כמו שדים, בעלי שיריון קשקשים עבה ואינסטינקטים קטלניים מרגע בקיעתם. בני אדם לעומת זאת דיללו את האוכלוסיה שלהם אחרי כמה אירועי תקיפה אלימים וכיום לא נשארו הרבה מהם ונחשבים לזן נכחד.
הוא הפסיק פתאום לאחוז לי בכתף והמבט שלו היה יותר עמום ממקודם.
-"חץ שחור אמרת? אתה בטוח?". הוא שאל שוב.
המשכתי לענות לו בחוסר סבלנות כי ידעתי שהוא לא מאמין לי וכנראה שאף אחד לא יאמין לי:
– "כן…".
והוא התחיל לצחוק שוב ונתן לי טפיחה ממש חזקה על הגב, הרגשתי שוב אך הצלעות שלי זזות באזורים השבורים וזה ממש הקשה עלי לנשום. השפלתי את המבט שלי כדי שלא יראה את הסבל שאני חווה. עכשיו לא נותר לי דבר חוץ מלחרוק שניים ולתעל את כל הכעס שלי והכאב לאגרופים שלי שנסגרו ממש חזק עד שחשבתי שאני אפצע את עצמי עם הציפורניים שלי. ידעתי שלא אשחרר את האגרופים שלי עליו.
– "אין, אתה משהו מיוחד. למרות שאתה הסייף הכי טוב שאימנתי והבן של החבר הכי טוב שלי, עדיין לא האמנתי שתוכל לנצח אפילו חוצב סלעים. אפרוחון אני ממש גאה בך היום אתה לא מבין כמה".
-"אז אולי תפסיק לקרוא לי אפרוחון?".
אורגרוס ענה לי עם נפנוף קל של היד לביטולו:
– "לא אין מצב! זו מסורת! אחח.. מי היה מאמין שדרייק הגיע שלישי, ועוד בחיים! אני חייב לספר את זה לכולם ובמיוחד לאבא שלך". כמה חוסר אמונה במשפט אחד. סיננתי לעצמי בראש.
כדי להעביר את השיחה על כמה שאני לא יוצלח שאלתי אותו:
– "מי הגיע לפניי?"
– "אתמול בצהריים כשהשמש התחילה לעבור למערב" הוא ענה לי בחיוך ענק והתלהבות
"הגיע דון. וג'יין שהגיעה באמצע הלילה…" ובערך שנייה אחריי שהוא אמר את השם שלה הפסקתי להקשיב לו אז פשוט עברה לי רק דבר אחד בראש שאני רוצה לראות אותה.
– "טוב… אני הולך אז ניפגש ביי." חתכתי אותו באמצה בצורה הכי מנומסת שיכלתי.
נופפתי לו לשלום הלכתי לכיוון הכפר תוך כדי זה שאני מנסה להסתיר את הצליעה שלי. הוא נופף לי בחזרה והתחיל לסגור את שער הכניסה.
התחלתי לשמוע את אנשי הכפר מתחיל לצאת מהבתים שלהם לכיכר המרכזית שהתחילה להתקשט לקראת הסעודה שתתקיים
אחרי הטקס, וכך גם הרחוב שמוביל אליה.
קבוצת אנשים שמורכבת בעיקר מסוחרים שהשקימו למכור את מרכולתם וציידים שהיו בדרכם לסבב הקבוע ביערות הסמוכים לכפר, ניגשו אליי כדי לברך אותי על חזרתי.
למרות שעבר רק שבוע הכל להרגיש ממש נוסטלגי. הנוף של הבתים הקטנים,הדשא שפרוס לכל עבר בגבעות. בסך הכל אני חושב שהתגעגעתי למקום הזה. עם כל צעד שאני עושה אני מרגיש איך מרצפות האבן החלקות מקשות עלי ללכת, ועם כל צעד שאני עושה איך חלקיק מהנשמה שלי ניתן לאל נקרו. אך זה לא מנע ממני להגיע לכיכר במהרה.
בכיכר ניצבים שם שבעה שערים שכל שער עשוי משני עמודי שיש וביניהם עובר נהר מלאכותי יחסית רדוד שסגור ברצפת זכוכית ובתוכו יש פסלים של אנשים קטנים שנראים מיוסרים נסחפים בתוך הזרם. בקצה יש פסל של האל נקרו שעומד בתוך בריכה מלאה מטבעות. אני מתחיל לשמוע מקצה הגבעה הגבוהה ביותר את לוקה קוראת לאמי ולאבי שהגעתי. במקביל פתאום מתחילה להכות בי העייפות מכל ירידת המתח הזאת של לראות את כל הקרובים והחברים, הרגשתי מותש.
הדבר האחרון שאני זוכר זה שלא הצלחתי יותר להתרכז ולרכז קסם בעניים הכל נהיה מטושטש סביבי, שמעתי את לוקה המגיעה מאחורי ובערך ברגע הזה התעלפתי.
4
התעוררתי במיטה שלי מהחום שעלה מפינת הבישול שנמצאת מתחת לחדר השנה. זה ממש עוזר בימי חורף קשים אבל עכשיו זה הרגיש כמו לישון בתוך כבשן. עם המעט האור שחדר דרך התקרה הצלחתי לראות שההורים שלי לא במיטה שלהם, ניחשתי ששעת בוקר עכשיו. שמעתי אותם מדברים וגם צוחקים למטה דבר מאוד מוזר ביחס לזה שהרבה זמן הם לא מדברים והם ממש לא צוחקים כבר אחד עם השניה.
הרגשתי שהגוף שלי לא כל כך כואב כמו שהגעתי לכפר, גם שמתי לב לזה שאני עירום. ועל כיסא ליד המיטה היו בגדים שרמזו לי שאני צריך ללבוש אותם. יצאתי מהר מהמיטה התלבשתי וירדתי במדרגות.
שם ראיתי את אמא ואבא יושבים סביב השולחן. לא ראיתי את הפנים שלהם כי הם ישבו עם הגב אליי. ההורים שלי די גדולים פיזית ביחס אלי. הכינוי של אבא שלי בכפר זה "האריה הגדול" בגלל רעמת השער והזקן הכתומה והגדולה שלו. לאמא שלי יש שיער חום כהה וארוך ועבה. הכינוי שלה הוא "הדובה הגדולה" והיא נחשבת לאחת הנשים הכי יפות בכפר. יש שאומרים שבגלל שהיא כל כך יפה אז פימאה לא ברכה אותה בפיריון.
אבא שם לב אלי ראשון עם חיוך ממש לבבי שלא רציתי שירד לו לעולם. אמרתי לו בליווי נפנוף של היד בוקר טוב.
– "אני חושב בוקר עכשיו נכון?" הוספתי.
– "לא. כמעט צהריים. ישנת כמעט יומיים." אבא אמר
-" מה זאת אומרת יומיים?! היום זה יום הפדיון?!" ואמא ואבא צחקו עליי כי הדם אזל לי מהפנים באותו רגע, הראייה שלי הטישטשה
-" כן, זה נכון!, אתה מתרגש כבר להיות בוגר?"
איבדתי ריכוז תוך כדי שחשבתי על השאלה שלו, ובעיקר הייתי מבולבל. לא הבנתי מה הוא עושה בצהריים בבית, מתוקף תפקידו אין לו זמן להשאר בבית בזמן כזה ועוד ביום הגדול הזה.
הוא התכופף אלי וחיבק אותי ואמר:
-"אני גאה בך בן, שמעתי על החץ השחור. כולם שמעו. מי היה מאמין שאתה הוא האחראי לזה! 50 פדיונות אף אחד לא ראה אחד כזה ואז אתה גם מוצא אחד וגם מצליח להרוג אותו!" הוא היה כל כך מאושר ראיתי את זה בעיניים המנצנצות שלו.
-"כן… מי היה מאמין" עניתי לו במבט מושפל.
– "טוב אני צריך ללכת יש עוד הרבה הכנות להיום בערב לטקס הפדיון. נפגש בערב. אני אשמור לך מקום לידי בשולחן" הוא שיחק לי בשיער, נתן לי נשיקה על הראש ויצא מהבית.
נשארנו רק אמא ואני. ישבתי ליד השולחן ולא היה לי חשק לאכול. אמא פתחה את השיחה
– "ממש דאגתי לך אתה יודע את זה?"
– "כן אני יודע, אני גם התגעגעתי אלייך קצת" עניתי לה בקול מותש.
– "תביא חיבוק, אתה חייב לי עוד מלפני שהלכת" היא אמרה לי עם חיוך.
קמתי לאמא ונתתי לה חיבוק גדול שנמשך לא מעט זמן והיא נשקה לי את הראש, תוך כדי שהיא עדיין מחבקת אותי היא אמרה לי:
-"אתה יודע, לא היה לי ספק בזה שתצליח. אולי אתה לא גדול כמו שאר הגברים בכפר, אבל יש לך לב שמפצה על זה. וגם עכשיו שכולן יודעות על החץ השחור אין לי ספק בזה שאין משהי שתסרב לך אם תציע לה להתחתן" התחלתי להסמיק ושחררתי את האחיזה שלי ממנה.
-"אמא, איך אבא הציעה לך להתחתן?" שאלתי
– "הוא לא בדיוק הציעה לי, התחתנו כדי לעשות שלום בין שניי השבטים שלנו אבל היה מישהו שהציע לי פעם. היינו מאוד קרובים האמת שממש רצתי להתחתן איתו אבל הייתי כבר מאורסת לאבא שלך. דרייק תזכור תמיד שיש לפעמים דברים יותר גדולים מאיתנו כמו לשמור על חייהם של כל האנשים האהובים עלינו" היא אמרה את זה בכאב רב.
-"רגע מה זאת השאלה הזאת על חתונה? חכה יש לך כבר משהי? מי זאת? הבת של גרגו? או הג'ינג'ית עם תלתלים?" היא אמרה לי על בחיוך מרוצה.
פשוט הלכתי והתיישבתי מול הצלחת והתחלתי לאכול. אמא נעמדה מעליי.
– "אתה יכול לספר, לי אני אמא שלך"
-"בגלל שאת אמא שלי אני לא מספר לך. אני מכיר אותך כבר 15 פדיונות ואת ממש לא טובה בלשמור על הפרטיות שלי" אמרתי לה בפה מלא אוכל.
בלעתי את כל האוכל שהיה לי בצלחת מהר.
אמא חטפה לי את הצלחת
– "אם אתה לא מספר אתה לא אוכל".
– "ידעתי שזה מה שתעשי, תסתכלי על הצלחת". הצלחת הייתה כבר כמעט ריקה וקמתי מהשולחן לכיוון הדלת ואמרתי לה:
"15 פדיונות זוכרת? טוב אני הולך, ביי!". חיכיתי לה וקרצתי.
ליד הדלת חיכתה לי חגורת הציוד שלי וסנדלים. בזמן ששמתי אותם עלי אמא אמרה:
– "תלך לבית המרחץ תגיע לשם לפני השקיעה יש לך שם את הבגדים לטקס היום. אני מקווה שלחברה שלך אין לה חוש ריח כי אתה מריח זוועה, כמו הפה של לוקה. ואולי אתה רוצה שאני אספר אותך?"
חשבתי לעצמי שהיא שוב התחילה עם זה. מה היא רוצה עכשיו? נלחמתי בדרקון ומיד אחרי זה הגעתי לכפר ואז התעלפתי לאיזה יומיים. למה היא לא מניחה לי?
-"בסדר הבנתי. ומה את רוצה? אני בדרך לשם! ולא. אני אוהב את השיער שלי כך"
היא המשיכה:
– "אבל הוא נראה מכוער, אף אחת לא תרצה להתחתן איתך כשאתה נראה כך. ותגיד שלום ללוקה היא ממש התגעגעה אליך".
והיא המשיכה:
– "ואני רוצ…" חתכתי את המשפט שלה:
– "טוב ביי הלכתי נפגש בערב" יצאתי מהדלת.
חטפתי סנוור ממש חזק מהשמש. גל של חום שטף אותי. האוויר הלח הקשה עליי לנשום.
שמעתי משהו מתקרב אליי מהצד השמאלי שלי ותוך שניה הוטחתי על הרצפה.
לשון די גדולה אבל לא לחה בכלל ליקקה לי את הפנים
– "מי דרקונית שמנה שלי?" אמרתי בטון תינוקי.
ותפסתי לה את שני צדי הפנים וניערתי אותם ימינה ושמאלה. הדרקונית השאירה את הלשון שלה שמוטה בצד הפה שלה כשניערתי לה את הראש ומעט רוק עף לי על הפנים. הצמדתי את הראשים שלנו.
– "לוקה, מי טיפשה קטנה שלי?" אמרתי לה בקול מלא באושר.
לוקה הזיזה ממש מהר את האוזניים שלה מאושר והיא התחילה לרחרח לי את הבטן התחתונה והתקדמה לכיוון המפשעה, נהמתי עליה בדרקונית שתעצור, היא נבהלה והפסיקה. פתאום הבחנתי שלוקה הפילה את הפסל של לינדוורם אל הדרקונים והפטרון של אמא שלי.
הפסל הזה זה אחד הדברים היחידים שאמא הביאה מהכפר שבו היא נולדה לפני שחיתנו אותה עם אבא שלי. הרמתי את הפסל שהיה עשוי עץ שנראה כמו דרקון חסר גפיים המסתלסל סביב עצמו.
לינדוורם תשמור עלי היום בערב בבקשה – אמרתי לעצמי בלב, כדי שהפסל של נקרו שלא ישמע אותי מצד השני של המשקוף מתפלל לאל אחר.
עליתי על לוקה ורכבתי עליה לכיוון הכיכר המרכזית.
בתור חוצבת סלעים בוגרת ללוקה היו כפות ידיים שדומות למעדר וציפורניים חזקות כמו פלדה שדומות למקושים, הם בנויים כך מכיוון שהם חיין במנהרות תת קרקעיות בסביבה הטבעית שלהם. הזן שלה איבד את יכולת התעופה בגלל המשקל שלהם שעבר לשרירים בחזה ובזרועות וברקמות הקשות כאבן. אבל היא יכולה לנוע על הקרקע בזריזות של סוס מלחמה.
5
בהתקרבי לכיכר חטפתי מטחים של מבטים זועמים, במבטם הם גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו לא בסדר, שאני לא רצוי. הם היו מאמיני נקרו, והם לא מחבבים דרקונים בלשון המעטה. אבל הם לא העזו לעשות שום דבר חוץ מלתקוע מבטים כי אף אחד לא ינקוף אצבע כשמדובר בדרקונית של ראש הכפר.
הכיכר כבר הייתה מוכנה לטקס הצגת הפטרון שבו כל הילדים בגילי יציגו לכל הכפר את הפטרון שלהם ומאותו רגע נהפוך לבוגרים. הכיכר הייתה מחולקת לארבע אזורי ישיבה לסעודה.
אזור הגדול ביותר היה מותאם ל-100 סועדים והיה שיך לאל נקרו אל המתים. שם ישבו כל מי שנקרו היה הפטרון שלו.
היו עוד שני אזורים בינוניים, כבשולחן אחד ל-100 סועדים שהיה שיך לאל לינדוורם אבי הדרקונים.
השמים היו כמעט בלי עננים זה נתן גוון כחול יפיפה למים בבריכה של הפסל שיש של נקרו. המטבעות בתוך הבריכה נצצו מגון זהוב שממש היה מהפנט מרוב יופי.
שלחתי יד לחגורת הציוד שלי ולקחתי שקיק עור שבו היה 14 מטבעות זהב. זרקתי קודם את 7 המטבעות הראשונים אחד אחריי השני ומלמלתי את התפילה "תודה לנקרו השומר על הגבול בין החיים למתים על כך שלא 1פדיתה את נשמעתי אלך בחזרה אלו הם שבע מנחות עבורך על שבעת חטאיי" אחרי כל חטא שדקלמתי בלב זרקתי מטבע לבריכה. והמשכתי לומר: "ואלו הם גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלנות, גאווה, קנאה ותאווה".
זה הרגיש טיפשי לעשות את זה עכשיו כי בסוף טקס הפדיון יחלקו את כל המטבעות שנאגרו בבריכה לבוגרים בכפר.
ולקחתי עוד 7 מטבעות והתחלתי להתפלל שוב.
-"היי דרייק!" קול בקע מאחוריי,שזו הייתה ג'יין.
ולפתע פלאשבק מהפעם הראשונה שפגשתי את ג'יין.
אני מכיר אותה מסעודת הפדיון החמישית שלי כששפכתי עליה מרק רותח כשהייתי עם אמא שלי בשולחן של לינדוורם. בגלל זה גילו שאני מתעוור, קובו ראה את כל זה והחליט ללמד אותי לראות באמצעות קסם כמו שהוא משתמש בעצמו כדי לראות, הוא סובל מאותה הבעיה, אחר כך ג'יין ואני התחלנו להתאמן אצלו.
חזרתי למציאות והפלתי בטעות את כל המטבעות ישר לבריכה.
– "מה, אתה כל כך מופתע מזה שאתה עדיין בחיים אחרי שהרגת את הדרקון שאתה מודה לאל פעמיים?" עניתי לה תוך כדי שאני מסתובב עם צחוק מבויש.
-"כן… כלומר לא, סתם… אממ פשוט…" והשתתקתי כמו שאני תמיד מתנהג איתה אחרי שאנחנו מחליפים יותר משני משפטים.
השיער החום בהיר שלה נצץ כמו המטבעות בבריכה, מה שגרם ללסת שלי קצת להישמט .
-"אז אתה מהקמצנים האלו ששמים כסף יום לפני שמחלקים אותו לכולם?" היא צחקה.
אז עניתי לה בחיוך עם קול חמדני:
-"כן, אם זאת פעם ראשונה שאני מקבל כסף בגלל שאני בוגר אז למה לא?" אמרתי בשפשוף ידיים של סוחר ושנינו התחלנו לצחוק.
זה היה לי קצת מוזר כי אני וג'יין לא ממש מדברים בדרך כלל כי היא ממש מקובלת ויפה ואני אותו דבר רק הפוך.
התיישבנו על שפת הבריכה ופתחתי את השיחה:
– "אממ איך היה? נגד מה נלחמת?"
– "בסדר. נלחמתי נגד קוצן סגול" ג'יין ענתה במעיין שעמום.
-" קוצן סגול?! דקירה אחת מהם תגרום לך לשתות תה לצד האל נקרו" אמרתי בקול משועשע.
-" כן, אני אוהבת סיכונים, קצת רעל לפלפל את העניינים, דרקונים רגועים משעממים אותי…, מה יש לך להגיד בנושא? אתה הרגת חץ שחור, כך אומרים…" היא סיימה את המשפט בטון הכי מזלזל שהצליחה להפיק מגרונה.
– "את באמת חושבת שאני אוהב את כל זה?" היא לא הגיבה, הבעת פניה רמזו שהיא מצטערת שפתחה את השיחה מלכתחילה.
-"את יודעת שאת לא היחידה שלא מאמינה לזה שנלחמתי נגד חץ שחור אבל זאת האמת. אני יודע שיש כאלה ששואלים את עצמם שאלות כמו: איך זה יכול להיות שאפרוחון ניצח חץ שחור? או שמחכים להיום בערב כדי לעשות לי מוניטין של שקרן". הרמתי את קולי בעצבים. הייתה שתיקה קצרה.
"אני לא חושבת כך, פשוט אני לא יודעת מה להגיד, קשה לי להאמין שרצחת דרקון כי זה לא מתאים לך". זה גרם לי להרגיש די רע עם זה שהתעצבנתי עליה.
התחלתי למלמל:
– "אממ… אני. אני חושב. אני פשוט מצטער, ואני רוצ…" השתתקתי חשבתי על זה שזה תמיד קורה לי איתה שאני לא מצליח למצוא את המילים בראש שלי כשאני לידה ושאני רק רוצה להגיד לה שבא לי להתחתן איתה. לפתע נלחצתי מהמחשבה. התחלתי לראות כתמים שחורים, שדה הראייה שלי נהיה מטושטש, הקסם אזל לי מהעיניים מהלחץ, ליבי הלם בחוזקה, הלב שלי השתלט על השכל וגרם לי לתגובה אימפולסיבית.
-"את רוצה לברוח איתי?"
-" מה אמרת?!"
-" אני יודע שזה נשמע משוגע, אבל בואי נעזוב את הכפר ונלך למקום שכוח אל, שאין בו מבחנים מטומטמים או טקסים או הורים, ונתחיל להסתובב בעולם רק שנינו ופשוט נחייה את החיים שאנחנו מאחלים לעצמנו, אולי בסוף נקים כפר משלנו!" אמרתי בשטף של מילים שלא הותיר לי אוויר. לא רציתי להתמודד עם ההשלכות של מה שאמרתי, חיפשתי את המקום הכי קרוב לקבור לעצמי. אם הבריכה לא הייתה כל כך רדודה הייתי קופץ אליה ולא יוצא בחיים.
קמתי ממקומי, סימנתי ללוקה לבוא.
"נשמע טוב אבל מתי נברח?" לא האמנתי למשמע אוזני. מהמחשבה שהזיתי את מה שהיא אמרה פשוט המשכתי בלי להתייחס, עד שהרגשתי את היד שלה על זרועי. הראייה התחילה לחזור אליי שוב.
– "מתי אתה רוצה לעשות את זה?" כל מילה במשפט הזה החזירה לי את האיזון והרוגע הדרוש לי על מנת לראות.
– "עכשיו!, ברגע זה! " אמרתי לה בעודי מחזיק אותה בשתי הידיים המיוזעות מהתרגשות.
-"לא לא לא… תקשיב, בוא נרגע רגע, נחכה לטקס, נשתתף בו כמו כולם,נחכה ללילה ואז נברח, ככה יהיה לנו חלון הזדמנויות הכי ארוך להתחרק מפה בלי שיחפשו אותנו, וכך נוכל להתחיל חיים חדשים, " ההתרגשות שלה תאמה את שלי.
-" בסדר. כשהירח יגיע לאמצע השמיים אאסוף אותך לצוקי שן הדרקון ומשם נתחיל את החיים החדשים שלנו".
הבטנו אחת לשנייה בעיניים עמוקות. הידיעה שיש לשנינו סוד שהוא רק שלנו מילאה אותי בתחושה שמעולם לא הרגשתי. תחושה של חיות וערות ברמה הכי גבוה שקיימת. אימצתי את עייני והבטתי בשמיים, השמש רמזה שעמדה להתחיל לרדת.
-"אני הולכת לבית המרחץ, כדי להתכונן לטקס רוצה לבוא איתי לשם? ".
-"כן אבל אני צריך לעשות עד כמה דברים, לפני כן. את רוצה שאעזור לך להגיע עם לוקה?".
-"אני אסתדר אני אלך לשם לבד"
-" בסדר, כרצונך" היה ביננו רגע של מתח, הפנים שלנו היו כל כך קרובות עד שיכלתי לנשום את הבל הפה שלה. לא האמנתי שזה קורה, חלום שהתגשם, מסתבר שהיא מחבבת אותי בכלל והאדישות שהיא הפגינה כלפי כל הזמן הזה ותמיד גרמה לי להרגיש לא מספיק טוב בשבילה הייתה סתם שכבת הגנה. כל המקרה הזה גרם לי לתהות אם אני מכיר אותה בכלל.
חשבתי שזה הולך לקרות ונתנשק אבל שנייה אחר כך נלחצתי, התרחקתי ופסעתי כמה שיותר מהר לכיוון לוקה כדי לרכב חזרה.
6
אבי עמד במת השיש באצטדיון והחל בנאומו
-"היום אחריי 15 פדיונות, דור חדש של בוגרים נוצר. אין יותר כמה שבטים מעכשיו יש רק שבט אחד!" הקהל הגיב בתשועות רועמות.
התקרבתי לג'יין, היא עמדה משמאלי והחזקתי לה את היד.
-"נראה בעוד זמן קצר את הבוגרים והבוגרות שלנו ממששים את המסורת ופודים את הנשמה שלהם לאלים, כך על פי המסורת יהפכו אותם לפטרונים הרשמיים שלהם. הם יקבלו מקום של כבוד כבוגרים בכפר וממחר יוכלו להתחתן ולקחת חלק מתפקידי המפתח בכפר.
בוגרים, יצאתם כולכם למסע ארוך שהיום זה רק ציון דרך שלו. לא רק קשרתם את הנשמות שלכם עם דרקון אלה גם עם הפתרון שלכם כל אחד ממכם עשה את רצונו של הפטרון החדש שלו! "
הקהל התחיל לצעוק ולהריע כל אחד לפטרון שלו
-"עבדי נקרו אתם כדי לקדש את שם של האל נלחמתם בדרקון והרגתם אותו ולקחתם את נשמתו ותיעלתם את עוצמתו לטובת עוצמתכם שלכם.
עבדי לינדוורם, כדי לקדש את שמו האל שלכם נלחמתם בדרקון וקשרתם את נשמתכם בקשר שלא יפרם לעולם, נהפכתם לרוכבי דרקונים!"
-"ועכשיו הציגו את הפטרונים שלכם! " קולו הדהד למרחקים.
והקהל התחיל ביחד איתנו לצעוק את תפילת הפטרון
תוך כדי התפילה אני מבחין בקובו במרחק.
הוא הרים את ידו ועשה תנועת יד תקיפה וברורה. לפתע נהמה בדרקונית מחרישת אוזניים שגורמת לכולם להוריד את הראש בבהלה באינסטינקט של התגוננות מפני משהו
– "התקפה!"
7 דרקונים עם 6 רוכבים אימתניים צונחים מהשמיים במהירות שיא, הדרקון השביעי טס לקובו שקופץ עליו תוך כדי תעופה
רגע לאחר מכן עוד דרקון צלל מהשמים, זה היה הקוצן סגול והוא נחת מאחורי ג'יין שעמדה משמאלי
איבדתי את הראייה, החוסר וודאות והלחץ הוציאו את אותי מאיזון הקסם, בזמן שאני מתאושש אני שומע צרחות של המון בפאניקה מוחלטת. לא מבין מה קורה, אני מרגיש את הדופק בראש שלי לוחץ לי על הרכות.
-"זה הזמן שלנו לברוח!" צרחה ג'יין
אני לא מה היא אומרת, אני מתכוון לצעוק לה חזרה ולפני שהצלחתי פתאום פיצוץ.
רעש של משהו שנשמע כמו סלע ענק חובט באדמה, אני מרגיש אוויר חם פוגע לי בגב, אני מסתובב ומהמעט שאני מצליח לראות ראיתי גוש שחור גדול עומד מאחוריי.
בתוך ההמולה אני מצליח לפענח כמה קולות מהקהל
-"אז הוא באמת נלחם בו"
-"למה הוא אמר שהוא הרג אותו?"
חזרתי לפוקוס ותוך כדי שהראייה שלי חוזרת לעצמה הגוש מתברר להיות לאט לאט, אבל מהר בגלל האנדרלין לדרקון שלי – החץ השחור.
-"אני קולט נחיל של שומרים זורמים לרחבת הטקס לעצור את הכאוס וכנראה לשחוט את הדרקונים, הם רק חיכו להזמנות.
קובו עף מולו עם הדרקון שלו תוך כדי תקיפה, אני קורא את השפתיים שלו אומרות
– "אני גאה בך בן"
אני קולט במרחק את המבט המאוכזב והכועס של אבא שלי על זה שבחרתי על זה שלא כמצופה ממני שבחרתי באל אחר
אני לא מבין מה קורה פה, יותר מידיי דברים במקביל, צרחות, דרקונים, מסרים לא ברורים
אבל אני מרגיש גאה ומלא אומץ. אני מרגיש חזק, חץ שחור עומד לצידי עכשיו.
הדרקונים שלי ושל ג'ין מתכוננים להתקפה
אני מחליט החלטה נואשת ומרכז את כל כח הקסם שנותר לי בגוף ומרכז אותו בפה שלי
אני קורע את הגרון שלי בנהמה בדרקונית
" עצור!"