(גרסה 110)
היא בכתה והרוח החזקה שם למעלה, סערה אתה וייבשה את דמעותיה. זהו. אין עוד טעם.
היא עייפה. הגיע הזמן לקפוץ להתרסק להימעך ודי.
כשעמדה שם עירומה, חשה בכנפיה. אותן בליטות מסורבלות, אותם גידולים מכוערים, שגולגלו ונמחצו מטה בכוח, בעלבון, במשך שנים, חשפו את עצמם לבסוף.
כנפיה השתחררו מכלאן! היא חשה איך הן רוטטות, מתנערות, כמו בוכות משמחה. הן נמתחו ונפרשו לכל אורכן, והחלו לנוע ולהתנופף בקצב טבעי משלהן. קול משק הכנפיים היה חזק. היא רעדה בכל גופה כי ידעה שהפעם יהיה לה האומץ. לא היה לה מה להפסיד. רק הרגע שבו תתחיל לרוץ, התעכב מעט אך הוא קרב.
הרוח שרקה באוזניה והיא החלה לרוץ בכל כוחה. רגליה היחפות ניתקו מן הגג.
היא עצמה את עיניה וחשה את גופה נענה לכוח הכובד, נשמט מטה.
ילדות.
בבית הספר היא לא ליקקה דבש.
ההתלחשויות הצחקוקים מאחורי הגב. הגב שגרם לכל הצרות.
אמא הלכה אתה לקנות חולצות גדולות.
בתמימותה פלומה חשבה בתחילה שזה יספיק להסתיר. ואם תפזר את שיערה הערמוני הארוך, יראו רק ילדה נחמדה.
חיוורת מעט מנומשת עם עיניים כהות ארוכות ריסים.
אך לא. בגיל 11, חבריך לכיתה אינם אנשים עדינים, הם יותר כמו להקת צבועים. ואם אתה שונה מהלהקה.. או מדמם בסתר.. מצבך לא מעודד.
די מהר התפכחה מאשליה זו, וכשחשה לראשונה בצלעותיה את התלחשות הילדים ומבטיהם המתנשאים, ניסתה להתקפל אל תוך עצמה ולהיעלם. זה די הצליח לה.
הם ראו רזונת, עכברית, שהתעטפה בטרנינג אפור ענק, רכוס עד סופו. את הכובע משכה על ראשה, ורק לעתים הציץ מתוכו תלתל ביישן ונעלם. תמיד היה לה קר. חייבת הייתה להתעטף בשכבות, לשמור על עורה הדק.
היא למדה להתמקד במורים ובלימודים, ואולי משום כך בכל זאת רכשה לה חברה מעתיקנית אחת, לנה הלבקנית, ועוד כמה ילדים שהניחו לה בשקט כל עוד נתנה להם את שיעורי הבית.
בשנים בהן הבנות הנאות זקפו את גוון בניסיון להבליט את ניצני חזן העולה ותופח, היא ניסתה להסתיר את ניצני הגב שלה.
לפעמים שאלה את ההורים למה לא הסירו ממנה את הגידולים האלה הלוחצים על שכמותיה.
"כך אלוהים רצה אותך ילדתי." אבא אמר. "ואף רופא לא ישנה את דעתנו. את טובה בעינינו גם כך. יום אחד את עוד תודי לנו, פלומיטה, כי אין מיוחדת ממך, ומי יודע מה את מסוגלת לעשות". אבא חייך חיוך מסתורי.
כל בקר אמא עזרה לה להתלבש ופלומה נאנחה באי נוחות.
"נמאס לי להיות אחרת, אני רוצה להיות כמו כולן!" יבבה.
"את הכי מיוחדת הכי יפה בת שלי!" נשקה לה אמא, ודחפה אותה קלות לכיוון ארוחת הבקר והילקוט.
ערב אחד לאחר המקלחת, אספה פלומה את שיערה והציצה בחשש אחורה למראה הגדולה. הגידולים התעבו, קיבלו גוון אפרפר, וצמחו מעין פלומה.
היא נרתעה ומיהרה להתכסות במגבת הגדולה.
*
בגלגול אחר.
הם צדקו. פלומה חשבה לעצמה, ומזגה לעצמה עוד שייק בריאות של פטרוזיליה ואגסים. היא ישבה במרפסת של גורד שחקים בעיר גדולה, השתזפה והשקיפה על הנוף. המכוניות נראו כמו מכוניות צעצוע זעירות, משייטות על מפה מקווקות. הים נצנץ מרחוק.
היא לבשה שמלה קיצית לבנה שהחמיאה לה.
שיערה האדום דורג עד כתפיה, וגוון בפסים בלונדיניים. משקפי שמש כהות שמרו את עיניה. עגילי יהלום התנדנדו בתנוכי אוזניה. היא הביטה בטבעת התואמת, שקבלה ליום הולדת שלושים. ציפורני ידיה ורגליה היו משוחות בצבע אדום דם. גם טיפת זיעה שנצצה במצחה לא פגמה בהופעתה המרשימה.
הם צדקו. אך כמה מסובכים היו חייה. איזה גיל התבגרות מלנכולי. לקח לה זמן לגדול, להתחזק וליהנות מיתרונותיה, לקבל את עצמה.
היא לגמה עוד מן הקפה השחור, והתמתחה. הרימה את רגליה הארוכות על השולחן ושאפה עוד אל ריאותיה. היא חיכתה שמרקו יחזור מן הקניות והיא תקבל את העיסוי העמוק שהובטח לה.
זה היה יום חופשי כלבבה, עם הגבר שלבה בחר. חופש אמיתי.
*
נעורים.
בגיל 14 פלומה כבר לא ציפתה לשום הפתעה טובה.
זה היה אחרי שמלכת הכיתה לוסי ניגשה אליה בקר אחד בכיתה, משכה בקפוצ'ון, ליטפה את שיערה ולחשה באוזנה:
"השיער שלך כזה יפה פלומה.."
"תודה"! חייכה.
"אבל יש בך דברים פחות יפים ודווקא הם בולטים!" הנערה צחקקה.
פלומה בלעה את רוקה ושתקה.
"זה נכון מה שכולם אומרים עלייך?"
"מה אומרים עליי?" לחשה פלומה בחשש.
"אומרים שאת מכשפה שעפה בלילות מעל העיר"
אמרה הנערה, והמשיכה בלחישה שורפת:
"אבל אני חושבת שאת סתם גיבנת. נכון?"
"נ-כ- ו-ן?"
הוסיפה בקול רם, כשהיא מתרחקת ומצביעה עליה. עיניה עדיין בתוך עיניה.
המורה ביקשה מלוסי לשבת והיא חזרה למקומה, מתלחשת עם חברותיה.
פלומה חשה בענן אפור סמיך שנכנס דרך חלון הכיתה ורבץ עליה.
מאותו יום, הענן עקב אחריה לכל מקום, חודר לנחיריה ומעיק עליה בכל כובדו.
לכן פלומה הופתעה לאחר שבועיים, כשאלק פנה אליה בסוף שיעור מתמטיקה.
הוא לא הבין תרגיל ולאחר שהסבירה לו בשמחה, בקש להזמין אותה לארטיק.
בדרך לקיוסק פטפטו וגם למחרת. רגליה הפכו קלילות.
אלק היה נער מצחיק, גבוה ופופולרי. יחד עם זאת תמיד היה לבבי אל הסובבים אותו, כאילו הקריזות של גיל ההתבגרות דילגו עליו. ביום השלישי כבר הסירה את כובע הקפוצ'ון ושחררה את שיערה היפה למענו.
הם ינקו בהנאה מהארטיקים הסגולים, מטפטפים סביבם על הבטון. כששאל אם תגיע למסיבת הכתה שהוא עורך בסופ"ש בביתו, לבה ניתר והתרחב.
בימים הבאים הייתה נסערת ודיברה עם לנה על בגדים. הן ניגשו לחנות וקנו חולצת מעטפת נפוחה, חצאית תואמת ואפילו נעלי עקב. לנה הייתה אחוזת קינאה, ונרגעה רק כשהוזמנה להצטרף.
באותו ערב סמוקה ונרגשת, מאופרת לראשונה בחייה, צעדה פלומה אל ביתו של אלק, לנה מקרטעת אחריה. המוסיקה החזקה דפקה באוזניים ופעמה כמו הדם ברקותיה.
כשפתחו את הדלת, חייכה קלות אל הרוקדים, וסקרה את הסלון עד שמבטה נעצר בעורף הנאה של אלק. הוא דיבר ומזג לעצמו שתייה. היא פסעה לכיוונו בצעדים שנדמו לה גורליים. כשהתקרבה, ראתה שהושיט כוס יין אדום לנערה בהירת שיער בשמלה כחולה. הוא הסתובב ופגש במבטה של פלומה.
"הי! טוב שבאת!" קרא ולחץ את ידה בחום.
הנערה לצדו הסתובבה וחייכה בשפתיים אדומות חשוקות.
זו הייתה לוסי! היא נצמדה אליו, חיבקה אותו והביטה בה בהתגרות.
"מה היא עושה כאן?" שאלה ורפרפה בריסי מסקרה מוארכים.
"הזמנת.." הרימה את קולה, כך שכולם ישמעו. "את המכשפה הגיבנת?"
פלומה חשה איך המילים קורעות לה את הסרעפת מבפנים. היא רצתה לחנוק את לוסי.
היא שלפה את ציפורניה ושרטה את לוסי לאורך פניה, מזווית העין ועד השפתיים.
לוסי המופתעת שלחה יד אל פניה. כשהבחינה בדם החלה לצרוח.
פלומה הסתובבה ויצאה, טורקת את דלת הבית מאחוריה. היא הספיקה לשמוע צרחות וצחקוקים ומישהו קורא בשמה. היא רצה החוצה, עברה על פני נערים מעשנים ועפה לרחוב.
לנה ניסתה להשיג אותה, צעקה אחריה, ולבסוף נעצרה מתנשפת.
פלומה רצה ומחשבותיה התרוצצו עמה. האם היה מעוניין בה? האם לוסי חברתו?
זו פעם ראשונה שראתה אותם ביחד.
האם רצה לעשות מימנה צחוק? האם זו הייתה תכנית של לוסי?
האם רק רצה להיות נחמד אל הגיבנת וגרם לה לדמיין דברים שלא היו מעולם? וכי מי יתאהב בציפור?
פלומה הגיעה לבניין אך לא נכנסה הביתה. הוריה ישבו במרפסת המוארת. המעלית לקחה אותה אל הקומה העשירית. היא הסירה מצווארה שרשרת עם המפתח לגג הבניין.
עכשיו עמדה שם באמצע הגג וצרחה. תלשה את הסיכות מתסרוקתה, עליה טרחה כשעה, פיזרה את שיערה. מחתה את שאריות האיפור מפניה ואלו הפכו לבלילה של מים צבע וכאב. בעטה את נעלי העקב והשתחררה מחולצתה.
היא הטיחה אותה ברצפת הגג ולכלכה אותה בסיד. היא בכתה והרוח החזקה שם למעלה, סערה אתה וייבשה את דמעותיה. זהו. אין עוד טעם לחייה. היא עייפה מהבושה.
היא לא נהנתה מדבר. אולי רק מרגעי השלווה בהם קראה ספרים לפני השינה. הגיע הזמן לקפוץ להתרסק להימעך ודי.
כשעמדה שם עירומה, חשה בכנפיה. אותן בליטות מסורבלות, אותם גידולים מכוערים, שגולגלו ונמחצו מטה בכוח, בעלבון, במשך שנים, חשפו את עצמם לבסוף.
כנפיה השתחררו מכלאן! היא חשה איך הן רוטטות, מתנערות, כמו בוכות משמחה. הן נמתחו ונפרשו לכל אורכן, והחלו לנוע בקצב טבעי משלהן. קול משק הכנפיים היה חזק. נוצות נשרו סביבה. היא רעדה בכל גופה כי ידעה שהפעם יהיה לה האומץ. לא היה לה מה להפסיד. רק הרגע שבו תתחיל לרוץ, התעכב מעט אך הוא קרב.
הרוח שרקה באוזניה והיא החלה לרוץ בכל כוחה. רגליה היחפות ניתקו מן הגג.
היא עצמה את עיניה וחשה את גופה נענה לכוח הכובד, נשמט מטה.
אך משהו חדש קרה. הנפילה שלה נבלמה על ידי כוח גדול מימנה.
כנפיה נשאו אותה אל תוך הלילה.
יותר לא היו מחשבות. רק הרצון לשרוד. רק הלילה והרוח הקרה, משק כנפיה ונשימותיה הכבדות. היא ניסתה לא להביט מטה, אך לא יכלה להתאפק. והנה אינה נופלת, להפך, היא עולה עוד ועוד לגבהים שלא שיערה לעצמה.
היא ריחפה זמן רב מעל עצים, בנינים, עלתה בתנופה מעל העיר, קרבה לעננים, וצחקה צחוק פרוע לא מוכר.
*
עשרים
בגיל עשרים פלומה הייתה סטודנטית. היא למדה ביולוגיה, פיזיקה, אמנות וספרות. הרחיבה בכל המקצועות. מבחינתה, יכלה להעביר את חייה במסדרונות הקמפוס.
היא אהבה לשבת ללמוד בספרייה הוותיקה ביותר באוניברסיטה, בה היו פסלים וציורי שמן עתיקים. היא נהנתה לחפש את הספרים שנחשבו אסורים לאורך ההיסטוריה, ולחשוף את סודותיהם.
פלומה התאפרה בכבדות בימים אלה והייתה לגותית. אהבה לאפר את עפעפיה באפור מעושן ולצבוע את ריסיה בשחור. שפתיה וציפורניה הארוכות נמשחו בסגול כהה. לבשה ג'ינס צמודים מחמיאים, אך לגבי הגב, כרגיל לא היו הרבה ברירות. לבשה חולצות גדולות, סוודר, מעיל שחור ארוך ורחב. אמרה לעצמה שאולי השחור ירזה אותה.
התיידדה עם מספר סטודנטים, אך רק במסגרת הלימודים. האמת שזה לא שינה לה. המוח שלה חי ונשם ובקש עוד. היא פתחה תריסים בחלונות גבוהים, מהם רואים רחוק.
לעתים, כשלמדה בספרייה, חשה שמביטים בה. היא לא ידעה מי. קיוותה שאין זה מבט מלגלג.
פעם אחת הסתובבה וקלטה את אורי נועץ בה מבט. החזירה מבט וחיכתה שיתקפל, אך הוא לא הוריד עיניו. מצאה את עצמה היא, מרכינה את ראשה מסמיקה. בימים הבאים חייך אליה כשעבר על פניה במסדרון. היא הנידה בראשה.
אורי היה קוסם בעיניה. ידע להתבדח עם אנשים וגם לצחוק על עצמו. מגנט אליו סטודנטים ומרצים. נראה בטוח בעצמו. יחד עם זאת, איש לא ידע עליו דבר. סודותיו נותרו צפונים בגלימתו.
הוא היה טיפוס מלא ולכן לא משך תשומת לב נשית רבה, למרות שפניו היו נעימות ושפויות. שיער חום, עיניים חומות חייכניות. עם צעיף קבוע. תמיד היה עטוף במעיל אופנתי ארוך. נשאר עמו בפנים וגם בחוץ. כנראה סבל מקור. הלווי עליה. היא הזיעה כל הזמן מתחת לשכבות הבלתי נסבלות.
באחר צהריים זה, מצחה נטף זיעה כשקראה במטמורפוזות של אובידיוס, את הסיפור שאביה הקריא לה בילדותה. הסיפור על דידלוס ואיקרוס.
האב ובנו שניסו בכל כוחם לעוף. איקרוס הצעיר לא הקשיב להזהרת אביו. חיבורי הדונג שהדביקו את כנפיו אליו, לא יכלו לחום השמש.
רגעי הנפילה מתחו אותה כל פעם מחדש. תמיד קיוותה שמשהו יסתדר ברגע האחרון ואיקארוס יינצל.
"שווא יצעק אל אביו, אל תכלת הים הוא צונח, אל הגלים ההומים שבשמו יקראו למזכרת"
.."איקר! זעק אז האב האומלל (לא אב עוד) איך? איקר! איך ילדי? איפה אהובי נעלמת?… ולפתע ראה נוצותיו על המים…"
דמעה דגדגה את עינה.
"חם כאן לא?" מישהו לחש מעליה. היא הרימה את עיניה הנוצצות מהספרים.
"כן חם לי!" לחשה חזרה אל אורי.
"בואי, אראה לך מקום להתרענן. בואי."
היא השאירה את חפציה על השולחן ובאה אחריו. הם נכנסו למעלית. שתקו. לא הביטו זה בזו. הוא לחץ על קומה עשרים.
יו! שביב של שמחה קיפץ בלבה. עולים גבוה!
דלת המעלית נפתחה. זו הייתה קומה חשוכה. היא הלכה אחריו במסדרון עם דלתות רבות סגורות. היא נעצרה ופתחה דלת אחת. ראתה ערמות ספרים עם ריח עש. שמעה זמזומים מוזרים.
"סורקים את הספרים. אין מקום פיזי לכולם, למרות שהספרייה ענקית." אמר והמשיך ללכת. היא עקבה אחריו אל גרם מדרגות קטן. הם טפסו מעלה. המדרגות נגמרו והם נתקלו בדלת מתכת כבדה. מעליהם. היא התאכזבה. אך אז הוציא ממעילו מפתח ושיחק עמו במנעול, נאבק בו מעט, ו.. בינגו! היא שמעה קליק, המנעול נפתח.
הוא דחף את הדלת הכבדה מעלה. מאין הצליח להשיג את המפתח? הדלת נפתחה בחריקת צירים ונחבטה בבטון בחוץ.
דבר ראשון חשה ברוח החזקה פורעת את שיערה, מקררת את פניה החמות. מצוין.
הם נעמדו על הגג רחב הידיים. הכי גבוהים בקמפוס.
שקיעה אדומה צבעה את השמיים לכבודם.
הם צעדו בשקט אל שפת הגג. נעמדו בקצה והשקיפו מטה. היא חשה איך חיוך קטן מתפשט על שפתיה ועובר אל שפתיו. לרגע הביטה בו ומיד הסבה את עיניה מטה.
אנשים זעירים נעו מבולבלים הנה והנה.
הוא לקח את ידה. היא נשאה עינייה אליו. גבוה ממנה בראש. הוא הוציא לשון במפתיע וגרם לה לצחוק. גם הוא צחק. עיניו התמקדו באישוני עיניה עד שהסתחררה. הוא משך אותה אליו והעביר יד בשיערה. היא הביטה רגע אחורה, חוששת ליפול. הוא תפס בסנטרה וכיוונו אל פניו.
"בואי" אמר ללא קול.
הוא משך אותה אחריו למרכז הגג. פינה נסתרת בעולם.
סימן באצבעותיו שתביט בו בריכוז.
הוא הסיר את מעילו הארוך והשליכו ארצה על הבטון.
הסיר סוודר מסורבל ועוד שתי חולצות ענקיות. הוא הזכיר לה "חבילה עוברת", של ימי הולדת.
הוא הלך והצטמק מול עיניה. היא צחקה במבוכה וספקה את כפותיה.
כשהסיר את החולצה האחרונה, חשה בתנופה של אוויר. שתי כנפיים לבנות ענקיות, נפרשו מול עיניה המשתאות.
הוא נותר בג'ינס, גוף מגודל ושתי כנפיים שובבות שהשתוללו מאחורי שכמותיו.
פיה נותר פתוח. זרם מחשבותיה התפתל בתוך עצמו.
"עכשיו תורך!" עיניו פרצו לעיניה ללא בושה. "קדימה פלומה! תורידי!"
הוא משך במעילה.
לרגע נותרה קפואה, ואז הסתובבה ורצה לכיוון הפתח ממנו הגיחו. היא רצה במורד המדרגות, כמעט נפלה, המשיכה לאורך מסדרון החדרים המזמזמים. הגיעה למעלית ולחצה על הכפתור.
כשדלת המעלית נפתחה, רגליה הסרבניות נותרו במקומן.
היא רעדה והתנשמה עדיין, עיניה דומעות.
"את לא באמת רוצה לברוח…" שמעה קול, וניגבה את עיניה.
לאחר חמש דקות הופיעה למעלה. עיניה סרקו בשקט את הגג.
הוא עמד שם על הקצה, בגבו אליה. בעצם לא עמד. רגליו ריחפו כשני ס"מ מעל הבטון.
הוא הסתובב אליה בחיוך.
"אז איפה היינו?" שאל, "אה כן.."
הם התקרבו זה לזו והתחבקו לרגע. אז צעדה אחורה במבט משועשע, הסירה את המעיל באיטיות, ונתנה לו ליפול לרגליה.
"גם את הסוודר!" אמר.
היא הסירה את הסוודר, נענעה בו מצד לצד, והשליכה אותו בדרמטיות על הבטון.
הוא צחק בעינים נוצצות.
את שתי החולצות המקומטות החונקות, סובבה מעל ראשה והשליכה הרחק ממנה.
היא הסירה הכל, למרות שלא לבשה חזייה. הדבר העלה חיוך רחב על שפתיו.
נראה היה שגם שדיה היפים רצו לעופף מעלה עמו, וחייכו אליו במתק פטמות.
"הו!" קרא. כשכנפיה נפרשו למלוא אורכן, ורפרפו מטה.
הוא פרש את כנפיו שלו, מכין לה קן נוח להתחפר בו. היא נכנסה אל בין נוצותיו, נבלעה בזרועותיו, בחום גופו. היא מצאה את מקומה באופן מושלם.
מחובקים, החלו לרחף, כנפיהם נעו מעצמן והם עופפו מרוגשים. הם אחזו בידיהם והפכו לסחרחורת של נוצות ואוושת כנפיים. פלומה חשה בהתעלות כמותה לא חשה מעולם.
זה הרגע המאושר בחיי, חשבה.
"עכשיו עזוב!" פקדה עליו.
"בטוחה"? שאל.
"כן"!
באותו רגע בשיא הסחרור, ניתקו זה מזו וכל אחד מהם עף לכיוון אחר, והגביה עוף מעלה (מעלה). היא חשה חזקה ויפה ואהבה כל רגע.
מאז אותו יום עופפו יחדיו יום ולילה. נוסקים לגבהים חדשים.
הם הכירו את כל גורדי השחקים בעיר, ועשו אהבה תוך כדי ריחוף. היו גם ניסיונות כושלים שהותירו אותם חבולים, אך זה היה חלק מהעניין.
הם עופפו ודברו, שרו, רקדו, עופפו והתעלסו.
"חשבתי שאני היחידה בעולם" אמרה לו אחרי חודש על גג הבניין למדעי החיים, כשנחה עירומה, מעורסלת בכנפיו, מביטה בו מעשן ומפריח כוכבים לשמיים.
"גם אני חשבתי כך פעם. אנחנו מעטים. המוטציה שלנו מתרחשת באחד למיליון בני אדם, אך היא מכוונת. האמיני לי, היקום רוצה בנו.
אנחנו מגיעים לספירות העליונות גם באופן מנטלי. אנחנו חשים ויודעים מעבר.
את יודעת שחלק מהזמן אני מדבר עמך במחשבות שלי. זה בא לך טבעי ההבנה הזו."
"אני נזכרת עכשיו, ששמעתי את העלבונות שהטיחו בי הילדים, עוד לפני שיצאו מפיהם. התכווצתי מראש, מחכה למכה, מתכנסת לתוך עצמי."
"גם אני אכלתי מרור, יפה שלי". אמר. "אך אם תתרכזי עכשיו, תוכלי לשמוע מה אני רוצה לעשות לך.."
אני אוהבת אותך. חשבה, ונשקה לו נשיקה ארוכה ומתוקה.
היא אהבה להקשיב לרעיונות שלו. לסיפוריו.
הוא סיפר לה איך פעם ראו אותו עף, ורדפו אחריו עד שהסתתר בצמרות העצים.
הוא סיפר על הבחור שנתפס, הפך לניסוי מדעי, ומעולם לא חזר.
"מה אתה אומר!? אף פעם לא שמעתי על המקרה הזה!"
"בדיוק. אלה סודות מדינה שמורים. לא רוצים להבהיל אנשים. מעטים יודעים עלינו.
הוא סיפר לה על החבורה של אחיו הבכור, שחיים בקומות העליונות של מגדלי קיו במערב העיר. הם מקבלים משימות מסוימות ממשרד הבטחון, והמדינה דואגת להם ושומרת על פרטיותם.
"הם לומדים ועובדים וחיים שם בכיף. יש להם ערבי תרבות למכונפים האלה!" צחק.
"הקרנות סרטים, מסיבות. אנחנו נצטרף אליהם בעתיד.."
פלומה חייכה ונשקה לחזהו. לפתע העתיד נראה פחות עגום. החיים הסתדרו לה. היא נשמה לרווחה.
*
עשרים ושבע
הם אכן עברו לגור במגדלים. הגיע זמנן של שבע השנים הטובות. עשירות באהבה וחברות.
אורי הכיר לה את החבורה המצומצמת של אחיו והם הפכו לחלק מהם. לפעמים פלומה לא האמינה שזו היא, חיה עם הגבר החכם הזה, האהוב על כולם. חברה בקליקה כזו ייחודית עם חוקים וקודים תרבותיים משלה.
פלומה לקחה קורסים כמוהם, ולמדה על מלחמות סייבר ועל מעקבים מן האוויר. כמוהם, המחשב הנייד הפך לאביזר הצמוד אליה. היא החלה להתפרנס בכבוד. והלילות היו הילולה אחת ארוכה.
הם הזמינו משלוחי גורמה ואלכוהול למסיבות שלהם בקומות העליונות. הם התנדנדו בנדנדות שהשתלשלו מן התקרה, בגובה רב. ערכו תחרויות מעוף בלילות וגם בילו יחד בחו"ל.
הטיולים הללו היו חסכניים כשטיילו בתוך אירופה. אז לא היה צורך במטוס.
הם נהגו לצאת בלהקה של ארבעה זוגות, עפו בשעות הלילה, לעתים עשו הפסקה אחת אם הדבר התאפשר. הם לא יכלו להיסחב עם מזוודות כמובן, אלא עם תיקי גב מינימליים שקשרו אל עצמם היטב במספר רצועות.
כשהגיעו ליעד, קנו להם בגדים לפי הצורך ומצאו מלון או צימר.
ביום הראשון היו תמיד מותשים וצמאים מן המסע. בקושי דברו. ביום השני כבר החלו ליהנות לטייל ולאכול במסעדות טובות, ואם הגיעו לעיר גדולה, החלו לבדוק את חיי הלילה של העיר.
בעיקר אורי. לעתים חשה ששום בילוי לא יספק אותו. הוא רצה לבלוע את העולם. כשכולם חזרו עייפים מבילוי, הוא עדיין משך אחריו חבר או שניים לפאב נוסף. לעוד מועדון ריקודים. כשבקשה שיחזור אתה לחדר, אמר
"לכי תנוחי ממי, אני כבר מגיע"
גרייסי, הקטנטונת, בת הזוג של אולג, התיידדה אתה. כשהחבורה נדדה מפאב לפאב, הן יצאו לטיול רגוע, טפסו אל גבעה כדי להשקיף על הנוף, או פשוט טיילו בשדרה יפה. החבר'ה חרשו את אירופה. איטליה צרפת גרמניה ועוד.
בפריז אהבו לנחות על קצה מגדל האייפל ולהשקיף על הנוף בזמן הזריחה.
פלומה יכלה להמשיך כך לעולם, עד שקרה המקרה.
לאחר שבע שנים, החיים שלה התהפכו. אורי הודיע שהוא עוזב את הבית.
המומה הלכה אחריו אחריו וגילתה שארז מזוודה.
"אבל מה פתאום? מה קרה?" שאלה מבוהלת.
הוא שתק והכניס פריט אחרון למזוודה, העמיד אותה וגלגל לכיוון דלת היציאה.
"התאהבתי. אני מצטער."
"אבל אני האהבה שלך אוריאל! מה קרה? אני לא מבינה!" אחזה בדלת שניסה לסגור מאחוריו.
הוא מלמל שהוא עובר לדירה ששכר.
"עדיף לחתוך בבת אחת, לסבול פחות. חשבתי איך להיפרד ממך, וזו הדרך הכי פשוטה".
"אוריאל!"
צעקתה התנפצה לרסיסים על המדרגות כשהמעלית לקחה אותו למטה.
הוא השאיר לה את חלקו בשכירות לעוד שלושה חודשים. השאיר רהיטים ומכשירי חשמל ותמונות שאהבה. השאיר אותה מדממת. ישבה על הרצפה ובכתה.
כשענה לצלצולים שלה, הסתבר שהתאהב בבעל כנף צעיר ממנו.
היא ניסתה לחטט בזיכרונותיה. איפה התחבא הרמז? המבט, שהראה שלא הכול כשורה?
כמה זמן עבר מאז חשה את מחשבותיו ורצונותיו ללא מילים?
כמה זמן הוא וגבי ביחד? היא נזכרה במסיבות עליהן ויתרה.
בתחילה אמרה לעצמה שתהיה חזקה, שתוכל להתמודד עם החלטתו. היא כבר לא בת עשרים חסרת ביטחון כפי שהייתה בעבר. מצד שני היא הייתה כבר בת עשרים ושבע, לבדה בעולם.
הוא לא הציע את ידידותו בחודשים הקשים. הפסיק לענות לנייד שלו. אולי החליף מספר בגללה?
הטלפונים מהחבורה פחתו.
המצרכים במקרר נגמרו. שני מלפפונים אחרונים התעקמו ונרקבו לאיטם. החלב החמיץ.
היא לא טרחה לרדת לקנות מצרכים. חיה על קרקרים שמצאה בארון.
הבטנונת המוכרת לה נעלמה.
היא עופפה בלילות ומצאה אותו עם גבי על גג אחד ממגדלי הזמן. הסתתרה מאחורי דוד שמש ענק, הביטה במעשיהם בעיניים חלולות ובלעה את דמעותיה פנימה.
היא המשיכה לבלוע את הצער והזעם עוד שבועיים בערך, עד שאלו הפכו למזיקים בקיבתה, לכאב בטן מלווה הקאות. למרות שלא נשאר לה מה להקיא. היא שתתה הרבה מים ושכבה במיטה בעיניים עצומות. לא ענתה לנייד כשצלצל פה ושם.
יום אחד הטלפון נדנד ונדנד עד ששלחה יד וענתה.
"כן?"
"פלומה? מה קורה? את נשמעת נורא!"
"הי, אני לא יכולה לדבר הרבה, יש לי בחילה.."
זו הייתה גרייסי . היא לא הייתה מעודכנת. פלומה סיפרה לה בקצרה.
"פלומה, אני מגיעה אליך עוד חצי שעה!"
"לא צריך" מלמלה. ורצה להקיא.
משק כנפיים עז העיר אותה. מן המרפסת נכנסה גרייס מתנשמת ותיק באמתחתה.
כשהתקרבה ובחנה את פלומה, עיניה נפערו בבהלה. היא נגעה בראשה ולטפה אותה עדינות.
היא עברה במטבח ומהר מאד הודיעה שהיא יורדת לעשות קניות.
לפני כן, מילאה לה כוס מים והראתה לה את עשבי המרפא מאלסקה שהביאה במיוחד בשבילה.
"העשבים האלה מאד עזרו לי בתקופה קשה שהייתה לי שנה שעברה. חשבתי עליך.
הם שחררו לי את הכאב והביאו לי שקט. הם יעבירו לך את הבחילה. עד שאחזור תנסי.
היא גלגלה לה סיגריה, השאירה לה מצית ויצאה.
עד שחזרה, והכינה להן כריכים מלחם טרי וגבינת מוצרלה, עם עגבנייה, פלומה כבר הייתה מסוגלת לאכול. היא נגסה בכריך וחשה שמשהו השתחרר בה. היא הזילה דמעות.
גרייס ליטפה את גבה. אחרי כן דחפה אותה למקלחת ובקשה שתסתבן היטב ותחפוף את ראשה, בדחיפות. וכך היה. היא ביקרה עוד פעמיים הביאה לה אספקה.
"עשני עוד ותראי שהכאב ידהה" אמרה. היא צלצלה עוד כמה פעמים לוודא שהיא קמה בבקר.
"את מלאך שבא להציל אותי." פלומה שלחה לה נשיקה דרך הטלפון.
כך קרה שהחלה לעשן והתפלאה כשחשה בהדרגה יותר ויותר טוב. גם החודשים שעברו עשו את שלהם. היא עישנה והקשיבה למוסיקה של פכפוך מעיינות וגשם, ואחרי כן שמעה מוסיקה מכל ז'אנר אפשרי. מג'אז רוק ועד סלסולים של מוסיקה מזרחית. הכל עניין אותה. היא עישנה וציירה עישנה וקראה וכתבה. לעתים עישנה וריחפה וזה כבר באמת הצחיק אותה.
*
פלומה צחקה כשהבינה שמשקפי השמש עדיין על אפה גם כשראשה מטה ורגליה מפזזות מעלה. קצה הסיגריה המגולגלת עדיין היה תקוע בזווית פיה.
האמת שהסתחררה מעט מרוב גלגולים שעשתה באוויר. ענני כבשה טיילו להם בשמיים ופעו לקראתה. היא יכלה לשמוע גם את צלצולי הפעמונים שלצווארם. עכשיו הבחינה בנקודות שהיו אנשים. אנשים קטנים כל כך. עם חלומות קטנים כל כך. היא צחקה.
לפתע הבחינה באיש שמן בחלוק רחצה פתוח, בוהה בה ממרפסת בקומה ארבעים, מצביע עליה וצועק בהתרגשות.
היא הבינה שכבר יהיה משהו בחדשות המקומיות, והחליטה לנסוק מעלה.
שיחשוב שראה מלאך. מלאך עם חזה נשי.
היא עופפה מעל הבניין, אך חזרה מטה כשראתה את הגבר המוצק נמוך הקומה,
במרפסת של קומה 60. שזוף מעט, שיערו שחור קצר. הוא לבש מכנסי טרנינג וחולצת טריקו לבנה.
עמד לו והשקה בשלווה את עציציו הפורחים. נראה שזימר לעצמו. זה שעשע אותה.
היא חלפה בחטף קרוב למרפסתו, מייצרת רוח שהרעידה את כל עציציו, מצחקקת לעצמה.
נוצה שלה עופפה מעדנות ונחתה לרגליו. היא התרחקה מעט, לבחון את תוצאות מעשיה.
האיש פער את עיניו השחורות, נדהם. מבולבל. נרתע לאחור. המשפך נשמט מידו והתיז מים על בגדיו. הוא נתקע במקום, גירד את פדחתו ושב והתקרב אל המעקה השקוף של מרפסתו.
עתה הביט אל השמיים בציפייה דרוכה. ידו הגנה על עיניו מן הסנוור.
מסוקרן, מה? חשבה.
היא פרצה בצחוק ושטה באוויר מול עיניו המשתאות, בתנועות שחייה. שוב נעלמה מעיניו.
הוא נצמד אל המעקה, שיערו נפרע ברוח. הוא חפר מעט ברגליו, מנסה לראות יותר טוב.
שוב הגיחה כציפור פרא וביצעה גלגול מרשים מול קומה שישים. בסוף הגלגול הופתעה לראות את המרפסת ריקה ואז שמעה צעקה ארוכה ועוד צעקה. היא הביטה מטה.
גופו הקט של מרקו התגלגל שוב ושוב, בדרכו מטה. היא חשה בלבו שדפק בפראות. בפחד. בקומות החולפות על פניו. מחשבה לא שלה צפה, אז זהו? ככה הכל נגמר? בגיל 33?
הוא עצם עיניים. עדיף לא לדעת מתי יגיע רגע האמת. רגע החבטה.
היא טסה אליו, הספיקה לאחוז בו ועופפה עמו מעלה. הוא נראה מעורפל, דומע.
הוא חשב שזו נשמתו הנישאת אל על.. אור חזק היכה בעפעפיו. ואז כלום.
היא עפה עמו חזרה לקומה שלו. ברכות הניחה אותו בין כנפיה, ערסלה אותו. עיניו היו עצומות. שפתיו פתוחות למחצה. הוא נראה ישן. כנראה התעלף.
היא חשה שהוא נושם. מזל. הביטה בו. ישבה לצדו. ליטפה את שיערו את מצחו בקצות נוצותיה. פניו כה נעימות בעיניה. חזהו עלה וירד. הוא החל לפלבל בעיניו. לפתע רכנה ונשקה לשפתיו. אז נבהלה. קמה קפצה על המעקה ועפה משם לקומה 99. לקומה שלה.
*
דלת המעלית בקומת הקרקע עמדה להיסגר. פלומה רצה פנימה מתנשמת. לא הייתה לה סבלנות לחכות למעלית השנייה.
במעלית עמד רק איש קטן מוצק. הם הנהנו קצרות בראשם. המעלית החלה לטפס.
בקומה חמש פנה אליה:
"סליחה, אנחנו כבר דברנו? את מוכרת לי."
"לא, לא נראה לי." פלומה מלמלה בארשת פנים רצינית.
לרגע הביטה בפניו וחשה שלחייה מתחממות. זה היה הוא. האיש שהצילה את חייו. האיש שגרמה לנפילתו. האיש שנישקה על שפתיו.
הוא הרים מבטו אליה והיא הסבה את פניה הצידה.
"קשה לדעת.. יש כאן כל כך הרבה שכנים.." אמר וחייך אליה בקומה עשרים.
"אני מרקו פרסקה מקומה 60. ואת?
היא בלעה את רוקה וענתה לו בקושי, בקומה שלושים.
"אני פלומה. פלומה לנג, מקומה 99."
הוא סקר אותה מרגליה, לאורך גופה ועד ראשה.
"ואו. את על הגובה, מה?" הוא חייך אל פניה העצורות ואז עשה מעשה מוזר. הוא קרץ לה.
צחוק קטן נפלט מפיה.
המעלית נעצרה.
"טוב פלומה, שכנתי היפה, הגעתי לתחנה שלי. היה נעים להכיר."
הוא שלח את ידו קדימה.
היא לחצה את ידו.
"גם לי." חייכה. והוא יצא. היא המשיכה לקומה שלה, מהורהרת.
בימים הבאים, לא יכלה להפסיק לחשוב על האיש הקטן. לו רק תפגוש אותו שוב במקרה במעלית!
היא החלה לרדת ולעלות במעלית בשעות שונות, כדי לקנות מצרכים או לבדוק את תיבת הדואר, בה חיכו תמיד רק חשבונות לתשלום. בסוף סתם ירדה ועלתה, וכלום. אנשים זרים עמם לא פיתחה שיחה מעולם, הביטו לצאורים, השתעלו או גערו בילדיהם.
פעם אחת עצרה בקומה שישים. היא פסעה בשקט בין דלתות הדירות, מחפשת את משפחת פרסקה. אומרת לעצמה שאולי הוא בעל משפחה עם ילדים.
היא הבחינה בדלת עליה היה שלט ובו מילה אחת- מרקו. היא נסוגה וחזרה בחופזה אל המעלית וברחה מעלה.
חודש עבר, ופלומה כעסה על עצמה שאין לה את האומץ הדרוש לפנות אליו.
בשעות הצהריים, הבטן שלה קרקרה ובקשה מענה. היא פתחה את דלתות המזווה ומצאה שקית של מרק מהיר להכנה, בטעם אפונה. היא שפכה את האבקה לצלחת עמוקה. כשמילאה את הקומקום במי ברז, פעמון הדלת צלצל. זו ודאי טעות, חשבה לעצמה וניגשה לדלת בשקט. היא הציצה בעינית אך לא ראתה דבר. אך מה זה הריח הזה? ריח נפלא עלה בנחיריה והפעיל את מיצי קיבתה. ריח של טעים.
צלצול נוסף. היא אמרה לעצמה שמסוכן לפתוח את הדלת ופתחה אותה לרווחה.
עמד שם מרקו, מחזיק בידיו סיר גדול ומהביל. על ידיו שמר בעזרת מגבות מטבח עבות.
היא פערה את עיניה בהשתאות, הניעה את שפתיה, אך צליל לא בקע מביניהן.
"פלומה לנג! האם את במקרה רעבה?" שאל.
קולו היה קול בריטון נעים לאוזן.
"מאד!" הצליחה לחלץ מילה מפיה וחייכה חיוך גדול.
"מתה מרעב! מה זה הריח הנפלא הזה?" עתה הבחינה באגלי זיעה במצחו.
"תני לי להיכנס ותראי."
"כן, סליחה, כנס!" פתחה את הדלת לרווחה.
הוא נכנס ומיהר להניח את הסיר על שולחן המטבח. הוא פתח את המכסה. הסיר היה גדוש בספגטי עסיסי ברוטב עגבניות, עשבי תיבול וזיתים.
הבטן של פלומה השמיעה קרקור ארוך כקול תרועה. הם פרצו בצחוק.
"תביאי צלחת בלה!"
היא מיהרה וחזרה עם שתי צלחות עמוקות, כפות ומזלגות.
נדהמת, הביטה בו שולה מתוך כיסי מכנסיו כלי קטן עם פרמזן מגורד ומלחייה.
הוא מילא את צלחותיהם בכל טוב ופיזר פרמזן בנדיבות.
הוא גלגל את הספגטי בעזרת המזלג על הכף, וישר לפה. היא חיקתה אותו, ועצמה את עיניה כשהטעם היכה בחושיה. היא לעסה לאט ואז מהר יותר והתענגה על כל ביס.
מעולם לא אכלה כזו פסטה ברוטב עגבניות.
"ואו!" אמרה כשפקחה את עיניה ופגשה בעיניו החייכניות.
"נראית לי רזה מדי רגצה, הכנתי ארוחת צהריים ופתאום לא התחשק לי לאכול לבד. מקווה שלא שבשתי לך תכניות."
"נראה לך?" היא צחקה ולקקה את שפתיה. "אתה כל כך מוכשר! תודה שחשבת עליי מרקו!"
"בקשה.." עיניו נצצו.
"זה המקצוע שלך?"
"כן, אני השף של מסעדת "אל מינוטו". זו באמת מנה בסיסית אך אהובה."
"או, ישבתי שם פעם. מסעדה נהדרת! איזה עוד דברים טובים אתה מכין?"
"ובכן, אנשים אוהבים את פיצת הענק שלי, קוואטרו פורמג'י. את מוזמנת אליי הסופ"ש, אכין לך אותה, את תלקקי את האצבעות.. לא תוכלי להפסיק לאכול ממנה!"
"אני מאמינה לך!" צחקה.
"בסדר גמור! אני אביא סלט חסה עם אגוזי מלך. אתה מתכוון לשישי בערב?"
"כן, זה מתאים לי. סגור!" הוא לחץ את ידה בחוזקה.
מה קרה כאן? הביטה בעיניו היפות. איך זה שהאושר יכול להיות כל כך פשוט?
זה מעולם לא קרה לה.
בלילה חלמה שמרקו רץ בכל כוחו, בורח, היא קוראת לו, רוצה לעזור לו, אך הוא אינו שומע אותה. עטלף שחור ענק רודף אחריו, הוא זועק לעזרה. היא התעוררה מבוהלת, מזיעה.
עוד פגישה ועוד נשיקה, הקשר עם מרקו התקדם בכיוון הנכון. מרקו לא שאל יותר מדי שאלות, למרות שהביט בשכבות הטוניקות והחולצות הנפוחות שלה בפליאה.
פלומה חשה בנוח עם גופה כשבילתה עם חבורת המכונפים, אבל עתה שוב כבלה את כנפיה.
היא הרגישה שרגע האמת מתקרב והחליטה לקרב אותו בעצמה.
הם ישבו במרפסת שלה והשקיפו על השקיעה האדומה סגולה. השיקו כוסיות יין אדום. היא שתתה את שלה בבת אחת. הוא הביט בה בפליאה.
פלומה חשבה מה לעזאזל תגיד, וכנפיה הגיבו ברפרוף עצבני תחת שכבות הבגדים.
"מה זה היה? שמעת את זה?"
"את מה?" השתעלה וניסתה להסוות את קולן של שתי הילדות השובבות שלה.
"פלומה?" הביט בה בהשתאות.
"מרקו. אתה רוצה לראות את הגוף שלי?" שאלה והחלה להסמיק.
"זה היה ישיר!" חייך ונעץ מבט במחשופה. "כן. אני מאד רוצה לראות את הגוף שלך, פלומה לנג."
"אוקיי." היא התנשמה ונעמדה. החלה לפתוח כפתוריה בידיים רועדות. עוד חולצה ועוד חולצה. היא האדימה מרגע לרגע.
"פלומה, אולי את לא..?"
כשהסירה את המעטה האחרון, כנפיה כמעט קרעו את הבד, בשל רצונן החזק להשתחרר. היא עמדה מולו עירומה וכנפיה גרמו לה לרחף מעט כפרפר לבן ענק מול עיניו.
היא חשה כי זהו מבחן חייה וכלל אינו בשליטתה. נותר לה רק להתפלל.
מרקו בהה בגופה היפה המוארך ובכנפיה הנהדרות, ונפל למרגלותיה על ברכיו.
"פלומה! זו את! המלאך שהציל אותי!"
"וגם גרם לך ליפול".. מלמלה.
"כמה את יפה! את עפה!"
פניה נרגעו מעט, היא הביטה בעיניו.
"ואת כל היופי הזה את מציעה לי?"
"כן."
הוא קם אליה והם התחבקו ארוכות. כנפיה סוככו על שניהם.
"בואי נכנס פנימה, אנחנו צריכים לבדוק איך זה עובד.."
בגלגול אחר.
פלומה טיילה על המעקה הצר של קומה 99. היא עצמה את עיניה ונהנתה מן הבריזה הקרירה. היא הקשיבה לקול הקרקוש וההקצפה שנבע מן המטבח. היא התמתחה, מפנה את גבה לנוף, ואז קפצה אחורה, משליכה את גופה לתהום. היא התגלגלה פעם פעמיים ואז החלה לעופף ולחתור מעלה.
הגיע הזמן להזיז את עצמה, לשחרר שריריה מישיבה ממושכת.
יש לעכל את כל כובדה של הארוחה. מרקו שיהיה בריא, ידע להכין פסטה קרבונרה מושקעת. ככה מרקו שלה, מבשל עם כל הלב.
היא ידעה שבקרוב לא תוכל לעוף יותר. מיום ליום הפכה כבדה יותר, ולא רק בגלל הפיצות של מרקו אהובה. היא ליטפה את בטנה לרגע ונשמה עמוקות.
הוא עמד והביט אל השמיים בציפייה דרוכה. ידו הגנה על עיניו מן הסנוור. הוא זקוק לה.
כשהבחין בדמותה המלאכית טסה מטה אליו, פרש את ידיו מעלה אליה, כמו בתפילה, והיא נחתה לתוך החיבוק שלו, מפילה אותו על הרצפה.. בתחילה לא הגיב, עיניו נעצמו. נוצות עיטרו את גופו.
היא התיישבה עליו בכל כובד גופה ונענעה את כתפיו.
"מרקו! מרקו?!"
כנפה דגדגה את אפו והוא התעטש ופקח עיניו, מסוחרר, וכשזיהה אותה, חייך חיוך גדול.
"הי מותק, אני מקווה שהבת שלנו תהיה יותר חזקה בנחיתות.."
*