כעת, כשהגיע הזמן לעזוב, פחד ספוג בגעגועי בית כרך את זרועותיו הסבוכות והקוצניות סביב דומה. מזה זמן רב שמחשבותיה היו אסירותיו של רעיון היציאה למסע הגדול. כשלו כל ניסיונותיה להתנגד ללא נודע הממכר ועטוי גלימת המסתורין אשר התהלך לו על האדמה מעבר לעננים המגבילים.
חד צדדיותו של המסע, חוזר היכולת לחזור ממנו, סופו הבלתי נמנע אשר המתין לה בסבלנות כמו רוח רפאים בודדה; כל אלו מעולם לא עלו על דעתה. אף לא המחשבה על אותו רגע מפחיד אשר יכיר בינה ובין האדמה; אותו הרגע אשר יביא את עצם קיומה לקיצו הפתאומי. עד עכשיו…לא, עדיין נותר זמן רב עד רגע הנגיעה באדמה. לא? אדמה. עצם המחשבה על מושג מופשט זה (או שמא דבר? האם היה זה דבר?) גרם לבטנה השקופה להתכווץ בכאב. אבל היא עדיין היתה למעלה בשמיים, בביטחון של הבית.
דומה התבוננה באחרות בעודן מתייצבות במקומן המיועד ויוצרות שורות וטורים סימטריים ושווי מרווחים—התצורה. מיליוני פרצופים נרגשים התבוננו למטה, במה שהסתתר בצידם השני של העננים הצפופים והכהים. שום פחד לא ניבט מעיניהם, רק ציפייה. גל אשמה פתאומי שטף אותה. מדוע אהבה ושנאה את ביתה בעת ובעונה אחת? מדוע רצתה לברוח מן הביטחון החונק של הבית, אך עדיין פחדה לעזבו?
מילה, חברתה הטובה ביותר, הגניבה מבט חטוף שמח וקורן לעברה. בדומה לאחרות, אף מילה לבשה את השריון הכבד אשר נועד להגן עליה במהלך המסע הארוך לארץ. היא החוותה לדומה להצטרף אליהן ולתפוס את מקומה המיועד בתצורה. היא לא היתה היחידה. מספר עיניים תמהות ולהוטות ננעצו בה, היחידה שריחפה לה לבד בפינה ולא במקומה החוקי בשמיים. הן לא יכלו לעזוב בלעדיה ודומה ידעה זאת.
מדי יום ביומו תרגלו כולן את התצורה—ההיבט החשוב ביותר בקיומן על פי אמיליה הישישה, אשר ניצלה את גילה המבוגר על מנת להכריז על היותה יודעת הדברים. "התצורה איננה טבע שני עבורינו," דאגה אמיליה להזכיר להן תכופות, "אלא טבעינו הראשון. גופינו נועדו לקחת את מקומם בה. כשלעצמינו, לבד, אנו חסרות חשיבות, אך ביחד, אנו יוצרות את אחד מכוחות הטבע האיתנים ביותר—הגשם. מילותיה אלו של אמיליה הדהדו כעת בראשה של דומה. היא פחדה ממילים אלו כמעט כפי שפחדה מן האדמה. היא לא רצתה להיות חלק מן הגשם האווילי; אף אחד מעולם לא שאל אותה מה רצונה או אפשר לה לבחור.
תרגול התצורה היומי תמיד נערך באותה השעה—מוקדם בבוקר, מיד לאחר שהשמש שלחה את קרני האור הראשונות. דומה מעולם לא הבינה מדוע הן נזקקו לתרגל את התצורה על בסיס יומיומי—הן יכלו להסתדר במקומן בתצורה בעודן ישנות. זה הפך עבורן לרפלקס, לתנועה אשר נכפתה עליהן ואשר, עם הזמן, נהייתה טבעית. היא למדה להשלים עם זה כל עוד היתה חופשיה לעוף ברחבי השמיים ולחקור שכבות שמיים חדשות או לשחק עם חברותיה בתום התרגול. אך כעת היה הזה הדבר האמיתי; לא היה זה עוד תרגיל. כעת, הגיע הזמן לעזוב את השמיים לנצח.
"דומה, את מחכה להזמנה אישית?" אמיליה הישישה שאלה בקולה הצרוד. היא היתה זו שנאצלה להמתין יותר מכולן לפני הירידה לארץ. היא האשימה את זמן ההמתנה הממושך בהרס קולה הצעיר ובגזילת יכולת שירתה; יכולת שלרוב אפיינה את צעירות השמיים.
דומה הסיטה את מבטה לעברה של אמיליה הישישה. היא נראתה מגוחכת בשריונה, אשר כמעט ובלע לגמרי את גופה הזעיר. אך למרות מידותיה הקטנות וגבה העקום, היא עמדה לצדן של טיפות הגשם האחרות גאה וקשובה, נכונה לצאת למשימה אשר הוטלה עליהן. בידיעה שלא תוכל להמשיך ולהתמהמה עוד, עפה דומה, הססנית משהו, בכיוונן של האחרות, ריחפה מעל ראשיהן חבושי הקסדה והנמיכה למקומה בתצורה. שריונה הכבד הציק לה. הפעם, לא תוכל להורידו בתום האימון.
"ובכן, טיפות גשם," אמרה לואיזה, הטיפה שנבחרה להנהיג את המשימה וקרובת משפחה רחוקה של אמיליה הישישה, "יאללה! בואו ונעשה את זה! בואו נרד למטה!"
טיפות הגשם לקחו נשימה עמוקה, קיפלו את ידיהן בחוזקה בתוך השריון וקפצו מן העננים הכהים למטה, אל הארץ.
*
ליפול. איזו תחושה מוזרה. כמה שוני בין זה ובין לעוף. כל מה שדומה ראתה סביבה היו עננים כהים שביניהם הסתתרו מספר עננים לבנים בודדים; שכבות עבות ואינסופיות של עננים עבים ובלתי חדירים. היא לא העזה להסיט את ראשה ולהביט בטיפות הגשם האחרות—צניחה חופשית הצריכה מהן לשמור על תנוחה מאוד מסוימת. כל תנועה שגויה עשויה היתה להוביל את טיפות הגשם להתנגש זו בזו. דברים אלו התרחשו לעתים. במקרים אלו, נוהגות הן להתפצל לטיפות גשם קטנות יותר או אפילו חדלות להיות טיפות גשם ונופלות על הארץ כברד או שלג.
בהדרגה, הורגל גופה הקטן והאליפטי של דומה לתחושת המשיכה מטה של כוח הכבידה. בחילתה נעלמה וראשה חדל להסתובב. חלקיקי אדמה רחוקה הבליחו חלופות לנגד עיניה: ירוקים, חומים, צהובים, לבנים וכחולים. ביחד עם טיפות הגשם האחרות למדה דומה על עצים, פרחים, נהרות, אגמים, הרים, מדבריות, ואדמות. אך כל זה היווה ידע תיאורטי ותו לא; דומה טרם ראתה את הדבר האמיתי—טבע, חיות ובני אדם ארציים. בני אדם.
הארץ הלכה ונהייתה קרובה באופן מרגש. במרחקים, ריחף לו להק ציפורים בתצורה שדמתה לצורת V משונה וסימטרית. ציפורי הלהק, בגופן הנוצתי וכנפיהן המרהיבות, היו גדולות בהרבה מטיפות הגשם ובהחלט שונות מהן. בניגוד לתצורתן של טיפות הגשם, תצורת הציפורים לא היתה שוות מרווחים או מרובעת. בחלקה האחורי של התצורה היו ציפורים רבות יותר ובקדמתה ציפור אחת בלבד. נדמה היה שהן מצביעות על יעדן. דומה תהתה לאן מועדות פניהן והאם הציפור בקדמת הלהק הינה מנהיגתן. היא שמעה את הטיפות האחרות מצייצות בהתרגשות בעוד עיניהן עוקבות אחר הלהק. הציפורים, מצדן, לא יצאו מגדרן לנוכחותן של טיפות הגשם הקטנות הנופלות מן השמיים.
דומה חשה עצמה מטופשת על הפחד שתקף אותה קודם שיצאו למסע. כמה כיף זה להתקרב אל הארץ. הכל הרגיש כל כך שונה במחוז זה של השמיים. כבר לא היה בהיר כפי שהיה קודם, בצידם השני של העננים הכהים. אפילו הרוח נשבה באופן לא מוכר. לחץ האוויר פחת במהירות. הכל היה חדש ויוצא דופן.
עכשיו מתאר הארץ נראה בבירור רב יותר: נדמה היה שגבול עובר לו בין הטבע והערים, בין אדמה ויבשה. דומה ראתה כבישים ארוכים ומפותלים שנראו כמו נחשים עצובים; היא ראתה בתים קטנים ומכוניות זעירות; היא ראתה חיים. ככל שהתקרבו הטיפות לארץ, כך הלך הכל ונהיה גדול יותר. היא אפילו החלה לראות בני אדם. בני אדם! הם עדיין נראו קטנים ודמו לנקודות מצחיקות, מעין גרסה ארצית של טיפות גשם שכלל לא היו שקופות כמותן.
רגע הנגיעה באדמה היה כעת אמיתי יותר מאי פעם. דומה ידעה שחלק מחברותיה לא יהיו בנות מזל וינחתו על העצים, או על חלונו של בית חמים, או זה של מכונית חולפת. היא אף ידעה שלא כולן יזכו לעטר את פרוותה של חיה משוטטת או את העור השני המשונה אותו לובשים בני האדם כשקר ושאותו הם מכנים 'מעיל.' תמיד יהיו את אותן טיפות הגשם שיתרסקו על האדמה ויחדלו להתקיים. עבורן, לא יהיה די זמן כדי להכיר את הארץ מקרוב יותר.
הכל יכול להגמר ממש בקרוב, התחוור לדומה בעודה רואה את האדמה השועטת לעברה, אך היא כבר לא פחדה. איכשהו, היא ידעה שזמנה טרם הגיע. כעת, כשהן כולן השתייכו באופן רשמי לארץ, לארציות, הנקודות הקטנות אותן ראתה קודם לכן קרמו עוד וגידים וקיבלו את צורתם של בני אדם אמיתיים ונושמים. חלקם הלכו על הקרקע, שתי רגליים ארוכות המחוברות למגן גשם נייד—זמן קצר לאחר מכן למדה דומה כי מגני גשם אלו כונו "מטריות"—אחרים רצו; נדמה היה שהם מחפשים מקום מסתור מפני הגשם. הייתכן שבני האדם מפחדים מטיפות הגשם כפי שהן מפחדות מהם? או שמא מפחדים הם מהגשם עצמו? מתצורה מאיימת זו? הכל הסתובב סביבה, בלילה של צבעים, קולות וריחות חדשים. העצים, הבתים, המכוניות, מגני הגשם המהלכים, הכבישים, האנשים.
"להתראות טיפות גשם!" אמיליה קראה היכנשהו מתחתיה. "נתראה שוב למעלה בשמיים בחיים אחרים, אני מניח—" קולה הצרוד של אמיליה נקטע על ידי המפגש עם האדמה.
דומה חשה עצמה מופרדת מן התצורה. כל שהצליחה לראות היה ירוק, ירוק ועוד ירוק ואז נשמע קול חבטה עוצמתי. רגע הנגיעה באדמה. רבות מחברותיה סיימו את מסען. אך לא היא. דומה הנידה את ראשה בבלבול, הסירה את הקסדה מראשה והסתכלה סביב. היא כבר לא היתה באוויר, אך אף לא היתה על האדמה. היא ציפתה שרגע המפגש יגרום לה לכאב, אך זה לא היה כך. גופה הקטן נח על גבי עלה ירוק שנדמה היה שריחף בכוחות עצמו. דומה שפשפה את עיניה והתבוננה שוב על סביבתה. ממש מולה התנדנדו חלק מחברותיה על העצים ונופפו לה לשלום בשמחה. הן קראו לעברה, אך לא היה ביכולתה לשמוע את אשר אמרו. מילה אף היתה שם. דומה נשמה לרווחה. מילה הצביעה על משהו בידה המימית הקטנה.
"מה אני אמורה לראות?" דומה קראה לעברה, אך לא נראה שמילה שמעה אותה. דומה הביטה לצדדים. בצד אחד, חלפו מכוניות נוסעות על פני הכביש; בצד השני, היו בתים עם רעפים אדומים. מילה הנידה את ראשה לשלילה והביטה למעלה, אל עבר השמיים. דומה עשתה כמוה והסיטה את מבטה מעלה. במקום השמיים האפורים אותם ציפתה לראות, היא ראתה אותה, בת האדם. ההלם שבקרבה לבת האדם הביא אותה להתגלגל על גבי העלה עד שכמעט ונפלה למטה, אל האדמה. העלה המרחף זז קלות וסייע לדומה להשיב את שיווי משקלה ולייצב את תנוחתה. מהר מאוד הבינה דומה שלא היה זה העלה שעזר לה; היתה זו בת האדם. שלוש אצבעות ורודות התחבאו מתחת לעלה; לא, הן לא התחבאו אלא למעשה החזיקו את העלה. שלוש אצבעות ורודות אלו הרגע הצילו את חייה; בת האדם הצילה את חייה.
בת האדם קירבה את פניה אל דומה. שתי עיני שקד חומות, מעט חבויות מאחורי פוני חום, בחנו אותה בסקרנות מלמעלה. את העיניים ליווה חיוך מבויש ומתוק אשר חשף שורת שיניים לבנות ושתי גומות חן עמוקות מתחת לשתי לחיים סמוקות. לאחר שהשתכנעה שהילדה לא תיתן לה ליפול, אזרה דומה אומץ, זחלה קרוב יותר אל עבר קצה העלה והסתכלה למטה. שתי רגליים נעולות במגפיים פרחוניות סגולות התהלכו להן מתחתיה. דומה פזלה לעברן של חברותיה על העצים. הן מעולם לא נראו מאושרות יותר. במרחק ההולך וגדל, מילה נופפה את ידה לעברה. היא נופפה את ידה בחזרה ואמרה מילות פרידה בליבה. דומה תהתה לאן בת האדם לוקחת אותה; האם מסעה האמיתי עמד להתחיל רק עכשיו? היא נשאה את מבטה לשמיים. הם עדיין היו שם, ממתינים לשובה יום אחד, הביתה.
*
הילדה נעצרה לפני הבית עם הגג הכחול-שמיים. היא פתחה את שער הפלדה החורק והלכה לאורך שביל החצץ שאת צידיו עיטרו אדניות עם רקפות ורודות, לבנות ואדומות. על גבי עלי הכותרת העדינים של הרקפות זיהתה דומה חלק מחברותיה; פרצופים מהבית בעולם זר זה. היא החוותה בידה, הן החוו בחזרה. הילדה טיפסה בחמש המדרגות הרחבות, הניחה את מגן הגשם הצהוב על רצפת המרפסת הקדמית, פתחה את דלת העץ הכבדה ונכנסה פנימה.
"מאדי, מתוקה, בבקשה אל תסתובבי בבית עם המגפיים הבוציות שלך, בסדר?" קולה של אישה הגיע ממקום כלשהו בפנים.
"כן, אמא, אני יודעת. כבר אמרת לי מיליון פעם לפני זה, זוכרת?" הילדה אמרה בעודה נשענת על קיר עמוס ווי מפתחות וחלצה את מגפיה. היא הניחה אותן על גבי שטיח אליפטי שעיר ליד דלת הכניסה.
מאדי. היתה זו פיסת המידע היחידה אותה הצליחה דומה להבין; כל פרטי השיחה האחרים בין השתיים היו לא יותר מג'יבריש מבחינתה. אז לילדה יש שם. כמו לטיפות הגשם. והן—הילדה ובעלת הקול האחר אותה כינתה הילדה 'אמא'—גם יכולות לשוחח. רק חבל שדומה לא הצליחה לפענח את שפתן.
"ארוחת הצהריים תהיה מוכנה בקרוב!" קראה האישה שוב.
"בסדר!" מאדי טיפסה בגרם המדרגות המוביל לחדרה, ידה מחזיקה בחוזקה את העלה. היא התהלכה בגרביה על גבי השטיח שהתפרש לאורכו של המסדרון מקיר לקיר, עברה דרך וילון חרוזים ונכנסה לחדרה. ברגע שהיתה בפנים הניחה מאדי את העלה על גבי שולחן הכתיבה, התכופפה על ברכיה וחיטטה במספר מגירות. "הנה זה!" אמרה מאדי ונעמדה. ביד אחת החזיקה הילדה צנצנת זכוכית כחולה וביד השנייה חבילת צמר גפן. היא תלשה חתיכת צמר גפן, הניחה אותה בתוך הצנצנת ושיטחה אותה עד שנוצרה מיטה נחמדה ורכה. היא הושיטה יד לעלה של דומה ובזהירות הניחה אותו על גבי מיטת צמר הגפן.
"איזה כיף! עכשיו יש לי כאן בחדר חתיכת שמיים ממש משלי!" אמרה מאדי ורקדה. היא הניחה את צנצנת הזכוכית על המדף הצמוד לחלון מעל מיטתה ונעלה את נעלי הבית החתוליים שלה. "תסתכלי החוצה, טיפת גשם קטנה," היא אמרה. "החברות שלך נמצאות שם. נכון שהגשם יפה? אני אחזור בקרוב. אמא מנדנדת לי עם ארוחת הצהריים." מאדי עברה דרך וילון החרוזים ורצה במורד המדרגות.
*
בבוקר יום המחרת התעוררה מאדי לשמע צלצולו הטורדני של השעון המעורר. היא השליכה מעליה את שמיכת החורף הכבדה, נעמדה במיטתה וקירבה את ידה לצנצנת שעל המדף. בזהירות, כמי שנוגעת באוצר יקר, הסירה מאדי את מכסה הצנצנת והוציאה ממנה את העלה של דומה. היא קירבה את פרצופה העגול ורחרחה את העלה. דומה בהתה בשתי העיניים החומות בעודן סוקרות אותה וניסתה לנחש מה פשר הבעתן. הילדה היתה כה קרובה אליה, עד שיכלה דומה לחוש בהבל נשימתה החם ובניחוח המתקתק של ידיה. "את מריחה כמו הגשם!” קראה מאדי. היא העבירה אצבע דביקה לאורכו של העלה, נזהרת שלא לגעת בטיפת הגשם הקטנה, ועיקמה את אפה הסולד—לא רק שהעלה היה יבש כמעט לגמרי והחל להתפורר מעט למגע אצבעה, אלא הוא אף שינה את צבעו. מירוק כהה הפך העלה לחום בהיר. באותו הרגע למדה מאדי שלעלים ישנה נטייה להתייבש ולהתפורר די מהר.
"מאדי, הגיע הזמן לקום. בית ספר עוד מעט!” קרא הקול האחר אותו כבר הספיקה דומה לזהות.
"כן, אמא, אני ערה וכבר מתארגנת!” מאדי הניחה את העלה של דומה על המדף ורצה יחפה מבעד לוילון החרוזים. היא ירדה בשקט במדרגות והלכה על קצות אצבעותיה לכיוונו של פרח גן העדן הסגול-אדמדם אשר עמד זקוף קומה ליד כוננית הספרים שבסלון. מאדי התבוננה בעליו הקשיחים של הפרח ובעיניים עצומות קרעה פיסה קטנה מאחד העלים. "סליחה,” לחשה לפרח. "לא התכוונתי להכאיב.” היא ליטפה את העלה הקטום וכשבידה חלקו השני, רצה בחזרה במעלה המדרגות.
"מאדי, אני מקווה שזה שאת מרוצצת בבית משמעו שסיימת להתארגן!” קרא קולה של האם. הפעם הגיע הקול מחדר השירות הצמוד למטבח.
"כמעט, אמא!” מאדי צעקה.
מאדי עברה בריצה דרך וילון החרוזים שלה, טיפסה על מיטתה והניחה את חתיכת העלה שבידה לצד העלה המצהיב של דומה. ביד שהשתדלה מעט שלא לרעוד, שינתה מאדי את זוויתו של העלה וסייעה לטיפת הגשם הקטנה להחליק למטה מן העלה הישן לעלה החדש. "אחרי בית ספר אמצא לך עלה רך יותר,” הבטיחה לדומה. מאדי הניחה את העלה החדש של דומה בתוך הצנצנת, סגרה את המכסה והניחה אותה בחזרה על המדף מתחת לחלון. היא ירדה מן המיטה ורצה לשולחן הכתיבה עליה הונחה הכוס ממנה נהגה מאדי לשתות כל לילה כשהתעוררה והיתה צמאה. עוד נותרו בה מעט מים. בעזרת הפיפטה משיעור מדע הוסיפה מאדי שתי טיפות מים על גבי העלה של דומה. "כדי שלא תרגישי בודדה," אמרה ומיהרה לרכון מעל ערימת בגדי החורף שעל הריצפה. מאדי, שהיתה עסוקה בבחינת ערבוביית הסוודרים, המכנסיים והגרביים, כלל לא הבחינה בטיפת הגשם הקטנה שבאופן אינסטינקטיבי התרחקה ככל יכולתה משתי הטיפות המשונות שהופיעו לצידה ונצמדה לקצוות העלה החדש, שהיה רחב ועמוק דיה להכיל עליו אף עשר טיפות ויותר.
“מאדי!” נשמע הקול. שוב. "אנחנו חייבות לצאת תיכף! כבר איחרת פעמיים השבוע. קדימה!”
מאדי לבשה אפודה לבנה עם לבבות שחורים ואספה את שערה המתולתל בקוקייה אדומה. היא הגניבה מבט לעברה של דומה, הושיטה יד לתיק בית הספר בצידי השולחן ויצאה בריצה מן החדר.
כעת, בהיעדר נוכחותה המרגיעה של מאדי, החלה דומה לחוש חנק בגרון. שתי הטיפות האחרות אשר ישבו על העלה מרחק ארבע טיפות גשם ממנה—בגלל או שמא הודות לתצורה, ידעה דומה לאמוד מרחקים רק במונחי טיפות גשם והמרווחים ביניהן—התלחששו האחת עם השנייה. מדי פעם, סובבה אחת מהן, הגבוהה יותר, את ראשה חסר הצורה ונתנה בדומה מספר מבטים ולאחר מכן שבה לשיחה עם חברתה. על אף שהיה ברור ששתי טיפות אלו כלל אינן טיפות גשם—גופן היה חסר צורה מוגדרת בניגוד לטיפת גשם שלה תמיד צורה אליפטית כלשהי—היה לדומה ברור שהשתיים מדברות עליה. בנוכחותה. החוצפה! דומה, שמעולם לא אהבה ריכולים והתלחששויות ולא יכלה להמנע מלומר על שליבה, סובבה אליהן את פניה וכחכחה בגרונה. השיחה הופסקה ושני פרצופים מבולבלים פנו לכיוונה.
"אולי במקום לדבר עלי תנסו לדבר איתי?” דומה נאבקה בדמעות שאיימו לפרוץ מעיניה המימיות. בדומה לבני האדם, אף דמעותיהן של טיפות הגשם מהולות במלחים ועל כן הן משתדלות להמנע מבכי עד כמה שניתן; מלח הוא אויב מוכר ולעתים אף מסוכן היות והוא מייבש את מרקם עורן של הטיפות. חברותיה בשמיים, טיפות הגשם האחרות, מעולם לא היו מעלות בדעתן לדבר עליה בין אם שמאחורי גבה או ממש כך, לפניה. כמה התגעגעה אליהן פתאום, כמה לבד חשה פתאום.
שתי הטיפות המשונות בהו בה במשך דקה ארוכה ולא אמרו דבר. "לא היינו בטוחות שאת יודעת לדבר,” אמרה אחת בהן כדרך אגב וקטעה את השתיקה המעיקה. היתה זו הטיפה הגבוהה שנראתה מעט שקופה יותר מחברתה.
"מה זאת אומרת?” הפטירה דומה בכעס. “למה שלא אדע כיצד לדבר? מה זאת השאלה הזו בכלל?”
"פשוט, את נראית כמו…את לא טיפ..לא ידענו מה את,” השיבה הטיפה הנמוכה יותר וחייכה חיוך מתנצל. דומה מיד החליטה שמבין השתיים, טיפה זו נחמדה הרבה יותר.
"אני לא ‘מה’; אני ‘מי,’” השיבה דומה. “קוראים לי דומה ואני טיפת גשם. ומי אתן?”
“אה, סליחה, פשוט הנחתי ש…לא משנה,” אמרה הנמוכה.
“קוראים לי דומה ואני טיפת גשם. ומי אתן?”
“טיפת גשם? ברצינות?!” הטיפה הגבוהה יותר התקרבה מעט לכיוונה ונעצה בה את עיניה העגולות והנוזליות.
“אההה, כן. למה את בשוק?” דומה עיקמה את אפה.
“לא בכל יום טיפות מים זוכות לפגוש טיפות גשם,” הוסיפה הטיפה הנמוכה. “למעשה, מעולם לא שמעתי על טיפת מים שראתה טיפת גשם אמיתית, כזו שיורדת מן השמיים.”
דומה תהתה מה הכוונה ב’טיפת מים.’ מעולם לא שמעה על ייצורים כאלו. במשך כל ההכנות לקראת מסען לארץ התמקדו תמיד בלימודי בני האנוש, בעלי החיים, הטבע והאדמה אשר המתינה למטה. ‘טיפות מים’ כלל לא נכללו בכל אלו. “גם אתן מגיעות מן השמיים?” שאלה.
“לא, ענתה הטיפה הנמוכה, חיוך מבויש נסוך על פניה. “אנחנו מגיעות מן האגמים, המעיינות והבארות היישר לצינורות המרשתים את ערי האנשים. בתוכם אנו זורמות עד יעדנו הסופי: ברז המים.”
“אז אתן מגיעות מן האדמה?” ככל שניסתה, לא הצליחה דומה לדמיין כיצד הדבר אפשרי.
“אפשר לומר…” אמרה הטיפה הגבוהה. נדמה היה שהיא פחות ביישנית מחברתה. “בני האדם? הם שותים אותנו,” הוסיפה.
“שותים? מה הכוונה?”
"את רצינית? את באמת לא יודעת?” גיחכה הטיפה הגבוהה בבוז. “בזכותינו, בני האדם בחיים; בזכותינו, כל צורות החי הארציות בחיים. בלעדינו, ימותו כולם; בלעדינו, ימות העולם כולו.” הטיפה שכלל לא טרחה להציג את עצמה זקפה את גווה וחייכה לעצמה.
דומה שמרה על ארשת פנים שאינה אומרת דבר, אך בפנים חשה שוב באותה דקירה לא נעימה, באותו גוש חונק בגרון; נוכחותן של שתי טיפות אלו, שלבטח הכירו האחת את השנייה זה לא מכבר, גרמה לה לרצות לעוף ישר בחזרה לשמיים, לבית. והרי במשך כל חייה שמעה את טיפות הגשם האחרות משוויצות שאין דבר אותו הן לא יודעות אודות ‘החיים של למטה,’ אודות בני האדם,’ אודות האדמה.
“יולה סתם אוהבת לעשות רוח, בעיקר בפני טיפות אותן היא לא מכירה. אל תתרגשי ממנה. היה לנו הרבה יותר זמן ללמוד אודות החיים הארציים במשך מסעינו הארוך עד לברז המים. אה, ואני לומה, דרך אגב. נעים להכיר אותך, דומה.”
*
בהתחלה, בימיה הראשונים עם מאדי, טיפות המים המשונות לא היו חביבות מאוד על דומה. הן דיברו בצורה משונה והתעקשו על היותן קרובות משפחה רחוקות שלה, על אף, שלמיטב ידיעתה, לטיפות גשם המגיעות מהשמיים ולטיפות מים המגיעות מהארץ כלל לא היו קשרי משפחה. אולם בהדרגה, החלה דומה להינות משיחותיה עמן. בעיקר שמחה כשאלו ביקשו ממנה לספר להן על חייה הקודמים בשמיים. בתמורה, סיפרו לה טיפות המים אודות המסעות הארוכים אותם עשו מהאגמים, המעיינות והבארות עד הגיען לצינורות העיר. טיפות אלו לא היו כאלו נוראיות כפי שחשבה; הן פשוט היו שונות. למרות שטיפות המים על גבי העלה של דומה הוחלפו מדי יום ביומו, עדיין דמו כולן זו לזו הן במראן והן באופיין; הן היו כה דומות עד שכמעט ונראו זהות בעיניה של דומה. מאדי צדקה: הודות לחברותיה המימיות החדשות של דומה פחתו געגועיה הביתה.
אולם החלק הטוב ביותר היו טיוליה היומיים של דומה עם מאדי. דומה חיכתה בשקיקה לשיטוטים כיפים אלו ברחבי השכונה הפרוורית במשך היום כולו, כל יום. כאילו שיכלה לקרוא את מחשבותיה של דומה, הסירה מאדי את מכסה הצנצנת ואפשרה לה ולטיפות האחרות ליהנות ממשבי הרוח הרעננים ומקול שירתן של הציפורים. שירתן הזכירה לדומה את מלודיית טיפות הגשם בשמיים. מאדי שיתפה את דומה בכל מה שהתרחש בחייה. בידיעה שהן יוחלפו ביום המחרת, טיפות המים האחרות על גבי העלה לא טרחו לשים לב לדבריה. בניגוד אליהן, דומה נהגה להשתהות על כל מילה שיצאה מפיה הילדותי של מאדי. לאחר מאבקים עיקשים, החלה דומה להבין את שפת האדם האניגמטית של הילדה. לא היתה לה ברירה אחרת; חוסר יכולת להבין את מאדי, מאדי שלה, לא באה כלל בחשבון. היא נהגה להקשיב למאדי בעודה מספרת לה על הילדים האחרים אשר צחקו עליה בבית הספר; בעודה מספרת לה על אביה אשר אהב אותה פחות לאחר גירושי הוריה; בעודה מספרת לה על הדאגה אותה הפגינה אמה כשזו גילתה שמאדי יוצאת להליכות עם צנצנת זכוכית בתוכה עלה במקום לשחק עם הילדים האחרים; בעודה מספרת לה על אנדרו, השכן בבית ליד וחברה היחידי אותו אהבה בסתר. ככל שדומה היטיבה להבין את מאדי, כך אהבה אותה יותר. מאדי תמיד היתה שם בשבילה. מאדי סמכה עליה עם סודותיה הכמוסים ביותר. דומה היתה היחידה אשר ידעה על המהמורות הרבות שליוו את מאדי בדרכה הכאובה לבגרות.
הזמן חלף ביעף ומאדי כבר לא היתה ילדה. כפי שהבטיחה לדומה ביום הראשון בו נפגשו דרכיהן, מאדי לא השאירה אותה מאחור. גם לאחר שמאדי עזבה את הבית והחלה בלימודיה האוניברסיטאיים. טיפת הגשם הקטנה גרמה לה לחוש קרובה יותר לשמיים ולשמיים קרובים יותר אליה, כך קיוותה מאדי כששילחה לשמיים משאלות אילמות. מאדי הכירה את דומה היטב; לא היה עליה לדבר את שפת הגשם בכדי לדעת מה היה חשוב באמת עבור חברתה הקטנה. ולכן, תמיד כשהגשם החל לרדת על הארץ, נהגה מאדי לקחת איתה את מגן הגשם שלה ולצאת החוצה; היא רצתה שדומה תראה שוב את חברותיה. אז, נשאה דומה את מבטה מעלה והתפלאה לנוכח היעדר הגעגועים לבית. השמיים לא היו עוד ביתה. מאדי היתה ביתה; הגשם היה ביתה, כל פעם מחדש.