לעולם אל תחצי את הגבול. זה מה שהוריה של ג'ניפר תמיד
אמרו לה. זה מה שכולם תמיד אמרו. אבל זה רק גרם לג'ניפר להימשך עוד יותר אל הגבול המסתורי. היא רצתה לדעת מה קורה כאשר חוצים אותו, מי הקים אותו, למה, ומה היה הסיפור מאחורי זה. כל הדברים שאף אחד לא העז לשאול.
היא אהבה לעמוד ליד הגבול ולהביט על האנשים מעברו השני. היא תהתה אם יש משהו שמבדיל את הצד ההוא מהצד הזה. היא הייתה בטוחה שהגבול הוא מה שגורם לעיירה הזו לתפקד שלא כראוי. אף אחד לא עוזב, אף אחד לא מגיע. יותר ויותר אנשים מתחילים לחלות. גם אמה של ג'ניפר חלתה.
תסמיני המחלה המסתורית הזו לא היו כמו שום דבר שרופאי העיירה ראו לפני; חום גבוה; בחילה; חוסר באנרגיה ובעיות ריכוז רציניות.
אמה של ג'ניפר חלתה לראשונה לפני כשלוש שנים. כעת כבר לא יכלה לקום מהמיטה, ושנתה הייתה מלאה בסיוטים.
יום אחד עמדה ג'ניפר כמנהגה ליד הגבול, מנערת את השלג הטרי ממעילה.
היא קיפלה את ברכיה, הסתכלה על הצד השני וראתה תור של שישה ילדים עומדים מאחורי אישה מבוגרת. אחת הילדות משכה את עיניה. היא הייתה בת לא יותר משמונה, עם שיער שטני אסוף לשתי קוקיות מתחת לכובע צמר צבעוני.
עיניה היו בשני צבעים שונים. הן היפנטו את ג'ניפר. אחת כחולה ואחת חומה.
הילדה הייתה תחת השגחתה של האישה המבוגרת, ונראה היה שהיא לא נהנית מכך ומנסה להתרחק. לבסוף היא ניתקה
מהשיירה שלה וניגשה אל הגבול. היא נעמדה מול ג'ניפר
והתנדנדה קלות על עקביה. ג'ניפר חייכה קלות."העיניים שלך מיוחדות" אמרה בשקט. הילדה חייכה אליה בחזר.
שמה היה גרייס, היא גרה במשפחת אמנה. היא סיפרה לג'ניפר שהיא מצאה מנהרות שמשתרעות מתחת לכל העיר, ועוברות מתחת לגבול. היא נשמעה לג'ניפר כמישהי שיהיה נהדר להעביר איתה קצת זמן. היא סיפרה לה איפה הכניסות למנהרות, והן קבעו להיפגש בדיוק מתחת למרכז העיר.
גרייס צפתה לכך בקוצר רוח. עבר זמן רב מאז שנהנתה לדבר כך עם מישהי מבוגרת ממנה.
בערב המחרת, ג'ניפר חיכתה במנהרות ותהתה מה היא עושה שם בכלל. היא קבעה להפגש עם ילדה שפגשה רק אתמול.
גרייס הייתה קטנה, ולא נראתה מאוד מזיקה.
המנהרות היו עגולות וחשוכות. הקירות היו חלקים.
ג'ניפר ישבה בגבה אל הקיר הכעור והחזיקה את הפנס קרוב אל פניה. היא שנאה להישאר לבד בחושך. תמיד הייתה לה הרגשה שמישהו צופה בה, שמשהו עלול לקפוץ עליה.
צעדים התחילו להדהד במנהרה, היא סובבה את ראשה לכיוון ההד שהגיע מצעדיה המהירים של גרייס. הילדה הקטנה סחבה תיק שנראה כפול בגודל ממנה. "אנחנו באמת צריכות את כל הדברים האלה?" היא שאלה. גרייס הנהנה והתחילה לפרוק את
התיק "אנחנו הולכות לבנות מחנה סודי!"
והן בנו מחנה סודי בכוך מעופש שהיה מתחת למדרגות שחיברו בין חלקי הספרייה. הן ציידו את המחנה שלהן בדברים שנראו שימושיים למקרה שירצו לבלות שם זמן יחד. הן שמו אוכל בקופסה, וג'ניפר שמה גירים צבעוניים ודפים בתיבה קטנה. הן תלו יריעת נייר גדולה על הקיר והחלו לשרטט מפה של המנהרות.
זה היה כמו מבוך תת קרקעי. המנהרות חיברו בין כל חלקי העיר, ועברו מתחת לגבול כך שג'ניפר וגרייס יכלו להיפגש בסתר. ג'ניפר נדהמה מהתגלית החדשה.
לא לקח עוד הרבה זמן עד שהשתיים הפכו לחברות.
יום אחד ג'ניפר גילתה שגרייס לא יודעת לקרוא.
ברגע שחזרה הביתה היא גזרה אותיות צבעוניות והשחילה אותן על חוט, אותו תלתה במחנה שלהן. היא החלה ללמד את גרייס והקדישה לכך חלק גדול מזמנה.
אביה של ג'ניפר ראה שהיא יוצאת מהבית לפרקי זמן ארוכים וחוזרת רק לפנות ערב. כבר מזה זמן רב שהוא ואמה של ג'ניפר הבינו שהיא ילדה מוזרה. אמה הייתה גאה בה, אך אביה החל לחשוד שמשהו בבת שלו לא בסדר. המחשבות שלה היו יוצאות דופן. היא נהגה לפלוט בפתאומיות משפטים חסרי כל קשר למתרחש סביבה. היא הייתה תלמידה מצטיינת ובוגרת לגילה. היא רצתה לצאת מהעיר, לטייל בעולם.
אף אחד מעולם לא העז לחלום על כך.
בחלק הדרומי של העיר היה בניין שעברו שנים רבות מאז
שמישהו נכנס אליו. זו הייתה ספרייה. ג'ניפר השתוקקה להיכנס פנימה, אבל גילתה ששתי הדלתות, החיצונית והפנימית, נעולות בקוד. היא ניסתה לשווא לפתוח את החלונות. היא גם לא הצליחה לשבור אותם. היא סימנה את המבנה בקו אדום על המפה שלה ושל גרייס.
גרייס אמרה שהן יכולות לבקש מראש העיר את הקוד, וג'ניפר הופתעה לגלות שבכלל יש אחד. היא מעולם לא שמעה עליו, וגרייס סיפרה שהוא איש מבוגר ורגזן, היחיד שחוצה את הגבול.
היא ניסתה לברר איך תוכל לגשת אליו ולדבר איתו על הספרייה, ומהר מאוד התברר לה שלא תוכל. בעיקר בגלל שראש העיר לא רוצה לבזבז את זמנו על ילדים תמהוניים.
היא הצליחה לחלץ מהאנשים שאותם שאלה על ראש העיר וגילתה שיש לו נכד, שלומד שלוש כיתות מעליה בבית הספר שאליו הלכה.
היא לא הצליחה לאזור את האומץ לגשת לחפש אותו בכיתות הגבוהות, ולבסוף הניחה לעניין.
גרייס הצליחה לקרוא טקסטים קצרים, באנגלית פשוטה. היא הייתה מאושרת. משפחתה האומנת לא הבינה מאיפה הילדה הצליחה לצבור ידע כה רב. גרייס התחננה בפניהם שיישלחו אותה לבית הספר. הייתה לה חלילית קטנה וישנה, מזכרת מההורים שלה. היא סיפרה לג'ניפר שכשהיא מנסה לנגן בחלילית, גם אם היא לא כל כך טובה בזה, היא מצליחה להגיע לתחושה נוסטלגית מיוחדת, שהזכירה לה את הוריה.
היא עשתה את כל המטלות שלה, הלכה לישון בזמן. היא אפילו ביקשה מג'ניפר שתלמד אותה לקרוא תווים.
"תווים?" התפלאה ג'ניפר "אבל את מנגנת מקסים בלעדיהם".
גרייס פכרה את ידיה "הם אומרים שלא אוכל להתקדם לשום קריירה מוזיקלית בלי שאדע לקרוא תווים, ובגלל זה הם לא מוכנים לשלם על שיעורי מוזיקה"
ג'ניפר חייכה אליה בחיבה. היא הבטיחה שתעשה כמיטב יכולתה ללמד אותה תווים.
מספר ימים לאחר מכן פרצה סופה, והשתיים לא יכלו להתראות. לג'ניפר לא הרשו לצאת מהבית, ומצבה של אמה החמיר. ג'ניפר שקעה בתוך הספרים, התנתקה מהעולם.
היא קראה כמעט כל ספר שהיה בבית. היא זכרה כל פרט.
הראש שלה היה כמו ארכיון אינסופי של מידע; לפעמים היא יכלה ללכת שם לאיבוד.
מצב הרוח שלה השתפר רק בליל חג אמצע החורף, כאשר יצאה עם שון ואביה לראות את אורות הצפון ולהסתובב בפסטיבל.
חג אמצע החורף נמשך לילה ויומיים. בכל אותו הזמן התרחשה התופעה של אורות הצפון, אך רק בלילה ניתן היה לראות. זה קורה פעם בשנה – 239 ימים – בעת פעילות מוגברת של השמש.
את החג חגגו בשני צידי העיר. היה פסטיבל גדול עם דוכנים, מוזיקה, ריקודים.
ג'ניפר קנתה כמה ספרונים באחד הדוכנים, ואגוזים מסוכרים בדוכן אחר. היא נשכבה על הדשא וצפתה באורות הירוקים המשתרעים על פני השמיים.
היא קיוותה שתוכל לבלות עם גרייס את החג הזה, אבל כעת הרעיון נראה לה לא מציאותי.
גרייס ניסתה להמשיך ללמוד תווים גם בלי עזרתה של ג'ניפר. היא לא נחלה הצלחה רבה, ושקעה בלמידה דכאונית למשך שלושה ימים ארוכים. המצב רק החמיר כאשר ילדה חדשה הגיעה למשפחה האומנת.
גרייס החלה להרגיש כאילו מנסים להחליף אותה. היא סירבה לקום בבוקר והפסיקה לעשות את המטלות שלה. אפילו כשהסופה שכחה, היא לא הלכה לפגוש את ג'ניפר, שכבר השתוקקה לראותה שוב.
ג'ניפר רצתה ללכת לבקש מהנכד של ראש העיר שיעזור לה
להיכנס לספרייה, אבל לא היה לה מספיק ביטחון עצמי בשביל
לעשות זאת לבדה. היא קיוותה שגרייס תבוא איתה, אבל עברו ארבעה ימים מאז הסופה, וגרייס לא הגיעה למחבוא שלהן.
ג'ניפר התייאשה מההמתנה ואמרה לעצמה שללכת לדבר עם נער שלומד שלוש כיתות מעליה זה לא כזה סיפור גדול.
ברגע שחזרה לבית הספר היא חיפשה אותו בהפסקה.
לנער קראו ווסטלי. הוא היה בעל שיער שחור ועיניים חומות. בזמן ההפסקה הגדולה הוא שם לב לילדה מכיתה ו' שמציצה בהססנות מבעד לדלת הכיתה, תרה בעיניה אחריו.
הוא ניגש אליה. "היי, ילדה. מחפשת מישהו?"
היא הרימה את מבטה אליו וטמנה את ידיה בכיסי המעיל שלה. "אתה ווסטלי גראנט?"
"כן. ואת?"
ג'ניפר הציגה את עצמה והסבירה לו למה היא שם.
הוא חייך בהפתעה "הספרייה השמורה? למה את רוצה להיכנס לשם?"
ג'ניפר נשכה את שפתה התחתונה "אמ, סקרנות…?"
הוא נעץ בה מבט ספקני. ג'ניפר חייכה בתקווה להראות לא תמימה וטיפשה מדי. זה רק גרם לווסטלי להרים גבה. "את יודעת, אף אחד לא נכנס לשם מאז שאני זוכר"
ג'ניפר שתקה.
"בסדר" ווסטלי שילב את ידיו על חזהו ונשען על משקוף הדלת "אני אעזור לך. יש לך משהו להציע בתמורה?"
ג'ניפר הנידה בראשה. היא ממש לא ציפתה לזה.
ווסטלי גיחך "זה בסדר. בינתיים פשוט תהיי חייבת לי. תפגשי אותי מחר בחצות בכניסה לספרייה. אני אכניס אותך
לשם".
ג'ניפר עברה במחבוא שלהן בדרכה לספרייה. היא השאירה פתק על מחברת התווים של גרייס, אשר בו סיפרה לה מה קרה.
לאחר מכן היא הלכה לספרייה וחיכתה לווסטלי ליד שער הכניסה. היא סובבה קווצת שיער כהה על אצבעה.
היא יכלה לראות את מגדל השעון בקצה השני של העיר, בחצי שמעבר לגבול. השעה הייתה 23:58.
ג'ניפר חיכתה עוד כמה דקות לפני שהתכוננה לחזור הביתה.
היא נתנה מבט אחד אחרון לספרייה, בעודה הולכת אחורנית, מגפיה שוקעים בשלג הפריך. היא כמעט צרחה כאשר נתקלה במישהו שעמד מאחוריה. זה היה בסך הכל ווסטלי.
הוא עזר לג'ניפר לטפס מעל לשער ואז פתח בשבילה את הדלת הראשית. לא היה לה מושג איך ווסטלי השיג את הקוד, והאמת היא שהיא פחדה לשאול. הוא נראה עצבני.
הספרייה הייתה ענקית.
כל הקירות היו מכוסים במדפים עץ מגולפים, הנמשכים עד התקרה הקעורה. על המדפים היו סולמות כדי להגיע לספרים הגבוהים, ובשורה התחתונה של המדפים היו ארונות עם תאים למגילות וכתבים עתיקים.
היא הייתה מוקסמת.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראתה כל כך הרבה ספרים במקום אחד.
המקום כולו הואר בנברשות התלויות אי שם למעלה. ווסטלי
תהה בקול מה עושים אם אחת הנורות נשרפת. הם סקרו את הספרייה כולה מקצה לקצה, ג'ניפר טיפסה על הסולמות וירדה מהם, התרוצצה בין האגפים והשמיעה קולות התלהבות.
לבסוף בחרה כמה ספרים שנראו לה מעניינים יותר מהאחרים. היא דחסה את מה שהצליחה לתוך התיק שלה ואת השאר לקחה ביד. לאחר שנפרדה מווסטלי, שנראה מסוקרן ממניעיה להיכנס לספריה השמורה, היא סידרה אותם במחבוא שלהן.
כעבור שלושה ימים, שבהם ג'ניפר הספיקה לקרוא שניים מהספרים שהביאה מהספרייה, גרייס התגברה על הדיכאון שלה ויצאה מהבית. היא הלכה למחבוא, ישבה על כרית והשעינה את ראשה על ידיה. היא חיכתה לג'ניפר.
ג'ניפר יצאה מהבית והלכה לכיוון המחבוא שלהן תוך כדי קריאת אחד הספרים מהספרייה. הספר דיבר על שערים בין ממדיים. כתב אותו דוקטור מ' אלן. אחת התאוריות שלו הייתה שבעזרת הרבה זמן, ובמקום הנכון, אפשר לפתוח פורטל.
כמובן שזה היה הרבה יותר מסובך. הספר היה מלא במשוואות, טבלאות ושרטוטים שג'ניפר לא הצליחה להבין, אך הרעיון עצמו קסם לה. לטייל לא רק בעולם הזה, אלה גם באחרים. כל כך הרבה עולמות שמעולם לא שמעו עליהם. כל כך הרבה דברים לגלות… ג'ניפר הצמידה את הספר לחזה והמשיכה ללכת קדימה במבט מהורהר.
כאשר היא הגיעה למחבוא היא מצאה את גרייס ישנה מכורבלת על אחת הכריות.
ג'ניפר הסתכלה על הילדה הקטנה בראש מוטה. היא נראתה כל
כך תמימה כשישנה.
לאחר מכן התיישבה על הכרית הסמוכה לה וכיסתה את כתפיה של גרייס בשמיכה. הייתה לה הרגשה שהן נכנסות למשהו הרבה יותר גדול ומפחיד ממה שהן חושבות.וזה לא הרתיע אותה. נהפוך הוא.
כאשר גרייס התעוררה מכורבלת בזרועותיה של ג'ניפר הדבר הראשון ששאלה היה על מה היא קוראת.
ג'ניפר ניסתה להסביר את התאוריה של דוקטור אלן, אך נכשלה. כנראה היא התלהבה יותר מדי, וגרייס לא הייתה מורגלת לרעיונות מטורפים מעין אלה. היא הציצה בספר ושאלה את ג'ניפר על אחד הרישומים.
"זה אמור להיות מה שמגדיר את הגבול בין הממדים השונים" היא משכה בכתפיה "משהו כזה".
עיניה של גרייס בהקו בצבעים שונים. היא התיישבה והניחה את ראשה על כתפה של ג'ניפר. "זה נראה כמו גבול העיר שלנו".
ג'ניפר קמה בחיפזון ומיהרה לצאת מהמנהרה. גרייס מיהרה בעקבותיה "את בסדר?" שאלה "מה קרה?"
ג'ניפר עצרה. מוחה פעל בקדחתנות. מליון ואחת מחשבות רצו בראשה, התחברו אחד אל השני וקיבלו צורה. היא נעצרה וחיבקה את גרייס חיבוק מהיר וחזק "את גאונה. תישארי פה. מיד אחזור".
"אבל לאן את הולכת?!" צעקה גרייס בעקבותיה.
"אני יודעת מי יכול לעזור לנו!"
"פורטל?" התפלא ווסטלי.
ג'ניפר הנהנה בהתלהבות.
"את באמת חושבת שזה אפשרי?"
היא משכה בכתפיה "זה ספר מדעי כזה. חצי מהזמן אין לי מושג
על מה הדוקטור הזה מקשקש, אבל זה מרתק. רק תחשוב אילו אפשרויות יעמדו בפנינו אם זה אפשרי!"
ווסטלי צחקק "הבנתי! את רוצה לטייל בעולם"
"בין עולמות" היא תיקנה אותו.
ווסטלי התכופף מעט על מנת להגיע לגובה העיניים של ג'ניפר "תקשיבי. אני מאוד מחבב אותך, ושמחתי לעזור לך לפרוץ לספרייה. אבל פורטל?!" הוא הניד בראשו "יש גבול למה שאני מוכן לעשות בשביל לעזור לך. מצטער"
גרייס ניסתה להדביק את הקצב של ג'ניפר בעודה רצה לספרייה.
"לאן את הולכת עכשיו? חשבתי שהוא לא רוצה לעזור לנו"
"אז מה?"
"אז… לאן את הולכת?"
ג'ניפר הסתובבה אליה בעודה ממשיכה ללכת לאחור "לספרייה. אני מתכוונת למצוא עוד ספרים של הדוקטור הזה. אני חייבת להבין מה המשמעות של כל הדבר הזה, ואני לא אתייאש רק בגלל שאני צריכה להסתדר בעצמי!"
הן הגיעו לספרייה וטיפסו מעל השער. ג'ניפר הכניסה את הקוד, והדלתות נפתחו. גרייס התרוצצה בעקבות ג'ניפר בין האגפים השונים של הספרייה.
"את לא חושבת שהמקום הזה נראה הרבה יותר גדול מבפנים?" היא שאלה.
ג'ניפר משכה בכתפיה "לא יודעת, ולא אכפת לי. אני עומדת לגלות למה יש גבול משונה באמצע העיירה הזו. יש לי תאוריה".
היא עצרה לרגע והתכופפה על מנת שתוכל להיות בגובה של גרייס. "נכון שאף אחד מעולם לא הגיע לעיירה מבחוץ, ואף אחד לא יצא?"
גרייס התכוונה לענות אבל ג'ניפר כבר המשיכה לפני שהספיקה לעשות זאת. "אז מה אם זה פשוט בגלל שאין לאן ללכת?"
גרייס הביטה בה, מבולבלת.
ג'ניפר התיישבה על שרפרף סמוך "בסוף הספר דוקטור אלן כותב על ניסוי ליצור מימד נוסף. הוא מעולם לא סיים לכתוב את הספר, כך שאני לא יודעת מה תוצאות הניסוי. אבל מה אם הניסוי הצליח? מה אם תוך כדי כך אחת הערים נתלשה מהעולם ההוא והועברה למימד שלנו?!"
גרייס רק הביטה בה בהלם.
ג'ניפר זינקה מהכיסא ורצה לאגף המדעי של הספרייה, נחושה למצוא עוד ספרים של דוקטור אלן.
היא בילתה כך את השעות הבאות, הופכת את המדפים על פיהם, משאירה ספרים פתוחים על הרצפה מאחוריה באגפי האסטרונומיה, המדע, אלכימיה ופנטסיה. גרייס לא הצליחה לדבר איתה כל כך.
באותו הצד של הגבול, בבניין העירייה, ישב ווסטלי בחדר ההמתנה וחיכה שסבו יצא מהפגישה החודשית.
הנגן דיסקים שלו פעל בווליום גבוה, והאזניות היו תחובות
באוזניו.
תשומת ליבו נמשכה אל האנשים הרבים שנכנסו אל חדר
הישיבות. הם נראו ממהרים ומודאגים, כאילו יש להם משהו חשוב ודחוף במיוחד לספר לסבו.
האחרון בקבוצה נעץ בווסטלי מבט מוזר לפני שסגר את הדלת בעקבותיו.
ווסטלי הוציא אחת מהאוזניות והתקרב אל הדלת, מצותת לשיחה.
"השם שלה זה ג'ניפר, אדוני" אמר אחד האנשים לראש העיר, "היא גילתה את האמת לגבי הניסוי, ונצפתה מנסה לשכנע בכך את ווסטלי".
"תביאו אותה אלי" נשמע קולו של ראש העיר.
ווסטלי התרחק מהדלת, מבוהל ממה ששמע.
ג'ניפר צודקת.
הוא יצא בריצה מבניין העירייה ומיהר להגיע בספרייה.
ג'ניפר עדיין חיפשה ספרים, גרייס עדיין נשרכה בעקבותיה וניסתה להבין איך היא יכולה לעזור.
ווסטלי רץ במסדרונות בתקווה למצוא אותן לפני שיהיה מאוחר מידי,ומעד על אחד ספרי האסטרונומיה הפתוחים שג'ניפר השאירה בעקבותיה. הוא שמע את גרייס שואלת אותה שאלות ורץ בכיוון הקול שלה.
הוא מצא אותן באגף האלכימיה. ג'ניפר טיפסה על אחד הסולמות והורידה ספרים שנראו לה שימושיים, וגרייס עמדה למטה,
מחזיקה את הסולם כדי שלא ייפול.
ג'ניפר הפילה את הספר שאחזה כאשר ראתה את ווסטלי רץ
לעברן. גרייס תפסה והניחה אותו בראש הערימה.
"מה אתה רוצה?" שאלה ג'ניפר ברוגז. היא בבירור כעסה עליו מפני שלא האמין לה.
"סבא שלי", הוא גמגם " הוא גילה שאת יודעת את האמת. הוא שלח אנשים שיחפשו אותך. הם בדרכם ממש עכשיו".
ג'ניפר הביטה בו, מופתעת. העיניים האפרות שלה נפערו.
השלושה שמעו את דלת הספרייה נפתחת במרחק. ג'ניפר מיהרה לרדת מהסולם, ו-ווסטלי עזר לה לקחת את הספרים שהיו חיוניים על מנת שתוכל להמשיך במחקר.
גרייס רצה בעקבותיהם, עדיין מנסה להבין מה קורה ולמה.
ג'ניפר התכופפה לגובה העיניים שלה והבטיחה לה שהכל יהיה בסדר כל עוד היא תעשה מה שווסטלי אומר לה.
הם רצו וחיפשו מקום מחבוא.
ווסטלי הזיז את אחד השטיחים וחשף דלת סודית.
הם פתחו אותה, וכעת כבר יכלו לשמוע קולות צעדי ריצה.
ווסטלי, ג'ניפר וגרייס נדחסו דרך הדלת הסודית ונעלו אותה מעליהם.
הם שמעו את הצעדים של האנשים מעליהם מנסים לפתוח את הדלת.
הם ישבו שם קרוב לעשרים דקות, במרתף חשוך ולח, שקרוב לוודאי תקרתו הייתה מלאה בקורי עכביש ועוד סימנים לכך שלא היה שם אף אחד קרוב לפחות כמה שנים. גרייס נרדמה בחשכה, בזרועותיה של ג'ניפר. ווסטלי ישב מולן וקיפל את ברכיו אל חזהו.שניהם שתקו לזמן ממושך, עד שהשתיקה הייתה בלתי נסבלת.
"אני לא מאמין שסבא שלי ידע על כל זה" הוא לחש.
ג'ניפר לא ענתה. היא לא ידעה מה לומר.
"אתן בסדר?" שאל ווסטלי.
ג'ניפר הנהנה, נזכרה שהוא לא יכול לראות אותה בחושך ענתה בקול.
"אני פשוט מתקשה לעכל שכל חיי היו לא יותר מתוצאה של ניסוי. כל מה שאנחנו מכירים, כל מה שלימדו אותנו בבית ספר, כל החגים, האגדות, הגבול הטיפשי הזה, זה הכל תוצאה של ניסוי. גם כשאמא שלי תמות מהמחלה, זה יהיה לא יותר מתוצאה של ניסוי".
"אמא שלך חולה?" שאל ווסטלי. הוא נשמע לא מופתע במיוחד.
"כן" השיבה ג'ניפר בשקט."היא חלתה לפני שלוש שנים. מאז החיים שלי נהיו מתסכלים ואפורים יותר ויותר. היא כבר לא אותו האדם שהייה לפני כן, ואבא עובד כל הזמן אז אני צריכה לשמור על אח שלי שון. הוא גם לא מאוד בריא".
היא עצרה לנשום בשקט.
ווסטלי ניסה לחשוב על משהו חכם להגיד.
הם ישבו בשתיקה עוד כמה דקות.
"למה את רוצה לטייל בעולם?" שאל ווסטלי.
ג'ניפר משכה בכתפיה "תמיד קראתי ספרי הרפתקאות, ובשלב כלשהו הבנתי שלא אצליח למצוא שום הרפתקה מעניינת אם אשאר בעיירה הזו. אני רוצה לצאת החוצה ולגלות דברים חדשים. ללמוד על העולם האמיתי"
ווסטלי קם על רגליו ונזהר שלא לחבוט את ראשו בתקרה "טוב, אני לא חושב שתוכלי לעשות את זה כל עוד אנחנו תקועים פה למטה. כדאי שנדליק אור ונמצא דרך לצאת מפה." הוא זחל בזהירות על הרצפה עד שנתקל בארגז קרטון שהיה רטוב במקצת. לקחו לווסטלי כמה שניות ארוכות להצליח לפתוח את הארגז, תוך שהוא משמיע קולות גועל שקטים.המקום הסריח מעובש.
באחד הארגזים הם מצאו מנורת נפט. באחד אחר הם מצאו כמה חבילות גפרורים, ובעזרתם הדליקו קצת אור.
החדר היה קטן, והתקרה נמוכה. עשרות ארגזים נדחפו אל הקירות, ומתחת לדלת עמדה ספה ישנה ומרופטת. התקרה הייתה מכוסה בקורי עכביש ועל הרצפה השתרע שטיח וויקטוריאני ישן.
"טוב," נאנחה ג'ניפר וניערה את גרייס בעדינות עד שהתעוררה והתחילה לשפשף את פניה."רואים שלא היה כאן אף אחד כבר כמה שנים טובות" ווסטלי הנהן בהסכמה. לא היה נראה שיש יציאה כל שהיא. ג'ניפר התחילה לדאוג.
גרייס קמה, הסתכלה סביב בישנוניות והתיישבה על הרצפה כשגבה נשען על הספה. היא שמטה את ידיה לצדי גופה וידה השמאלית התחכחה בדבר מה עשוי עץ מחוספס. היא הרכינה את ראשה על הרצפה, הציצה מתחת לספה וגילתה קרשים תקועים ברצפה במסמרי ברזל. מוזר.
"ג'ניפר!" קראה. קולה היה צרוד מהשינה. היא השתעלה."יש משהו מתחת לספה. מישהו תקע קרשים ברצפה."
ג'ניפר המשיכה לפשפש בארגזים בעוד ווסטלי הסתובב ורכן לצידה. "היא צודקת" אמר והשתעל מהאבק."זה נראה כמו דלת מרתף. ג'ניפר" הוא פנה אל ג'ניפר כשהתקדמה לעברם עם חפץ משונה שמצאה בארגזים."עזרי לנו להזיז את הספה"
בכוחות משותפים בעיקר של ווסטלי וג'ניפר הם הצליחו להזיז את הספה, שהייתה כבדה באופן מפתיע, לכדי חשיפת הקרשים שהיו ברצפה. זו הייתה דלת, נעולה כמובן, עשויה מקרשים כהים.
"אהה… אולי יש לסבא שלי מפתח. יכול להיות שהוא מחביא אותו במשרד שלו. מי יודע מה הוא עוד מחביא שם." מקולו של ווסטלי השתמע שהוא עצוב בגלל עניין סבא שלו.
"אז כדאי שנלך לחפש שם" אמרה ג'ניפר "אתה חושב שהאנשים שסבא שלך שלח כבר הלכו?"
ווסטלי הנהן "סביר להניח. אני אצא קודם, כדי לבדוק שזה בטוח".
הוא טיפס דרך הדלת בתקרה וגילה שבספריה חזר להשתרר שקט מהסוג שיש בספריות. הוא עזר לג'ניפר וגרייס לטפס בעקבותיו. הם התגנבו החוצה, מציצים מעבר לפינה כדי לוודא שזה באמת בסדר.
המשרד של סבא של ווסטלי היה בקומה הראשונה של בניין העירייה.
ווסטלי הלך לדבר עם סבא שלו כדי להוציא אותו מהמשרד (הוא טען שההורים שלו לא עונים לטלפון ושהו מפחד שמשהו קרה להם) בזמן שג'ניפר טיפסה ונכנסה דרך החלון.
המשרד היה לבן ורגיל. ג'ניפר מצאה את המפתח למגירת השולחן בכיס החולצה שנשכחה על המתלה בכניסה – בדיוק איפה שווסטלי אמר שהוא יהיה.
במגירה היו הרבה ניירות. כשג'ניפר הזיזה אותם היא מצאה צרור מפתחות, אשר אותו תחבה לכיסה. הייתה שם גם תמונה של ראש העיר הצעיר יותר עם ילד קטן וחמוד. ג'ניפר הניחה שזה ווסטלי. היא חייכה קלות.
בתמונה ווסטלי צחק וחיבק את סבו. הוא נראה באמת מאושר.
ג'ניפר הוציאה את התמונה מהמסגרת ותחבה גם אותה לכיסה. היא התכוונה לתת אותה לווסטלי מאוחר יותר.
היא הזיזה עוד כמה ניירות ומצאה מה שנראה כמו יומן. היא פתחה אות בעמוד הראשון וחיפשה שם. מ.אלן.
זה היה היומן של דוקטור אלן! בטח יש שם הוראות איך לפתוח מחדש את הפורטל.
ג'ניפר שמה את היומן בתיקה והציצה מבעד לדלת.
ווסטלי עדיין עיכב את סבו. היא סימנה לו שהוא יכול להפסיק ומיהרה לצאת דרך החלון.
ווסטלי פגש אותה למטה. היא הראתה לו את המפתחות ואת היומן, אבל שכחה לתת לו את התמונה.
הם מיהרו לכיוון הספרייה.
"מה עם גרייס?" שאל ווסטלי.
"עזוב אותה" אמרה ג'ניפר "היא במקום בטוח. אני לא רוצה לסבך אותה יותר משכבר סיבכתי".
ווסטלי לא העלה שוב את הנושא.
הם הגיעו לספרייה, ירדו למרתף ווסטלי התחיל במבצע בדיקת כל אחד מהמפתחות על מנעול הדלת בזמן שג'ניפר קראה ביומן.
"כתוב פה שאנחנו צריכים אבן ספיר בשביל לפתוח את השער" אמרה ג'ניפר "יש לך מושג איפה נוכל למצוא אחת כזו?"
"אף פעם לא שמעתי עליה. אולי כתוב גם את זה ביומן?"
ג'ניפר המשיכה לקרוא "הוא כותב בארגז מס. 8. מה זה אומר?" היא שאלה.
"תבדקי בארגזים. אני חושב שהם ממוספרים"
ג'ניפר מצאה ארגז שכתוב עליו מס. 8. בתוכו הייתה תיבה קטנה ובה מספר אבנים כחולות ויפות. ככל הנראה אבני ספיר.
בארגזים האחרים היו עוד כמה רכיבים הנחוצים לפתיחת השער.
"אוקיי, יש את המרכיבים. הוא כותב מה לעשות איתם?" שאל ווסטלי.
"רק רגע" אמרה ג'ניפר והעבירה את אצבעה על כתב היד המבולגן. היה קשה למצוא בדיוק את מה שהם צריכים כיוון שבכל מקום היו רישומים והסברים.
ווסטלי עדיין התעסק במפתחות.
"אין לנו את כל החומרים." אמרה לבסוף. "וגם חלק מהדפים חסרים." בדיוק אז ווסטלי הצליח לפתוח את הדלת. המפתח הנכון היה מפתח בעיצוב של כלפני מאה שנים והיה חלוד מעט.
הדלת נפתחה אל כעשרים או שלושים מדרגות, שהובילו את חדר ספרייה קטן יותר.
"יש כאן עוד ספרים! למה הם כאן?" התפלאה ג'ניפר.
ווסטלי ענה "האפשרות היחידה היא שהם יותר חשובים מאלה שלמעלה. הם מאחורי עוד שתי דלתות." הוא האיר במנורה על סביבתם בזמן שירד במדרגות האחרונות.
חדר הספרייה היה הרבה יותר קטן מהספרייה שלמעלה. למעשה היו בו רק שלושה מדפי ספרים, לא גבוהים מאוד, בלי סולמות.
לעומת זאת, היו שם מדפים עם דברים אחרים. צנצנות, בקבוקים וקופסאות עץ וזכוכיות. המון מהם.
"את חושבת שיש פה את שאר בחומרים שצריך לשער?" שאל ווסטלי. ג'ניפר הנהנה בהתלהבות והתחילה לחפש במדפים.
כעבור עשרים דקות היא מצאה את כל מה שהיה נחוץ להם, ותחבה את כל אלה ועוד כמה ספרים אל תוך תיקה.
"את באמת צריכה את כל הספרים האלה?" התלונן ווסטלי. ג'ניפר הנהנה בשנית והורידה עוד ספר מהמדף. היא העיפה בו מבט וכנראה הספר לא עניין אותה במיוחד. היא עמדה להחזיר אותו. ממש לפני שבחזירה את הספר למקומו ווסטלי הבחין שלא היה קיר מאחורי המדף, אלא משהו מעץ.
"ג'ניפר, חכי רגע." הוא אמר.
ג'ניפר מצמצה ועצרה את ידה. "מה קרה?" היא שאלה.
"יש משהו מאחורי הספרים האלה." אמר ווסטלי והתחיל להוריד את הספרים מהמדפים. "עזרי לי בבקשה" הוסיף. הם הורידו כמעט את כל הספרים מהמדף וערמו אותם בערמות גבוהות סביבם. מאחורי המדף התגלתה דלת.
כל כך הרבה דלתות… ג'ניפר ממש קיוותה שגם זו לא תהיה נעולה. היא עזרה לווסטלי להזיז את המדפים הריקים ולחשוף את הדלת במלואה.
הדלת הייתה עגולה, בדיוק כמו הקודמת. היא נפתחה בקלות והובילה למנהרה עגולה ללא סוף נראה לעין.
"אני חושבת שזו אחת המנהרות התת-קרקעיות שיש מתחת לכל העיירה. בו נבדוק לאן היא מובילה".
הם סגרו את הדלת לאחר שעברו בה והחלו לצעוד במנהרה.
במנהרה שרר חושך מוחלט, מה שהלחיץ את ג'ניפר. לא היה להם פנס, והייתה לה שוב את ההרגשה המעצבנת הזו שמשהו עומד לקפוץ עליה.
היא לא הפסיקה להעיף מבטים מעבר לכתפה.
היא זינקה בבהלה כאשר עלומת אור נראתה לרגע בצללים, ואז נעלמה.
ווסטלי הניח יד על כתפה של ג'ניפר ולחש לה שתירגע.
צמרמורת עברה בגבה. "אז למה אתה לוחש?" היא התלוננה "אנחנו לא לבד פה, אני בטוחה בזה".
הם המשיכו ללכת בשתיקה, ג'ניפר עדיין מעיפה מבטים מעבר לכתפה.
הם שמעו צעדים מאחוריהם, ווסטלי נעמד במקומו. הם הסתובבו אל עבר אלומת אור בוהקת. מישהו כיוון אליהם פנס.
ג'ניפר סוככה בידיה על פניה. ווסטלי התקרב בזהירות אל הדמות, שהייתה בגובה של ילד קטן.
ווסטלי תפס במפרק ידה של הדמות והטה את הפנס כלפי מעלה. גרייס נשנקה בבהלה וניסתה מיד לשחרר את ידה.
"גרייס?" הוא שאל בהפתעה.
הילדה הקטנה שחררה את ידה, רצה אל ג'ניפר וחיבקה אותה. "אסור לכם לפתוח את השער בלעדי! אני לא רוצה להישאר פה לבד".
ג'ניפר חייכה אלי והסכימה לה לבוא אתם.
השלושה המשיכו ללכת בשתיקה. הסתבר שהדלת הסודית הייתה ממש ליד המחבוא של ג'ניפר וגרייס. גרייס שמעה קולות ויצאה מהכוך המעופש כדי לבדוק מי עוד יודע על המנהרות הסודיות שלהן. היא לא העלתה בדעתה שאלה עשויים להיות ווסטלי וג'ניפר.
כשהם יצאו לבסוף מהמנהרה ואל האוויר הצח, השמיים כבר החשיכו והרחובות התרוקנו מאנשים. ענני סערה נראו באופק, מתקדמים לעבר העיירה במהירות.
זה היה החלק של העיירה שאותו ווסטלי וג'ניפר מעולם לא ראו. מגדל השעון נראה להם גדול וגבוה מתמיד.
ההוראות ביומנו של דוקטור אלן אמרו שיש לטחון את כל החומרים לאבקה דקה ולפזר אותה ממקום גבוה.
השלישייה הצליחה לטחון את המרכיבים, וג'ניפר הכניסה את האבקה לבקבוק ישן שנראה לקוח מספר אגדות. הם הרגישו כאילו הם מכינים שיקוי.
מגדל השעון נראה כמו המקום האידיאלי לפזר ממנו את האבקה. הוא היה הבניין הכי גבוה בכל העיירה, ואף אחד לא טיפס לשם בלי סיבה.
ג'ניפר קראה ביומן בעודם הולכים.
"טוב… זה לא ברור… אני חושבת שברגע שהפורטל ייפתח אנחנו אמורים להישאב פנימה" היא אמרה "קצת כמו מגנט. זה אומר שנגיע לעולם אחר, שפועל בצורה אחרת מהעולם שאנחנו מכירים. אנחנו צריכם להישאר ביחד".
היא סגרה את היומן ותחבה אותו לכיס הפנימי במעילה, יחד עם הבקבוק שהכיל את האבקה.
עיניה פגשו את עיניו של ווסטלי. הוא הסתכל עליה במבט מוטרד "מה קרה?" שאלה ג'ניפר.
"זה רק ש… אני לא מבין איך את יכולה להיות בסדר עם כל זה", הוא היסס קצת לפני שהמשיך "אמא שלך חולה. יש לך אח קטן, ואבא שלך כל היום בעבודה. המשפחה שלך צריכה אותך. איך את יכולה לנטוש אותם?"
ג'ניפר נאנחה, הסיטה את שערה מפניה "אמא שלי תמיד אמרה שאסור לי לפספס הזדמנות לחולל שינוי, אפילו לא בשבילה. אבא שלי קובר אותי תחת מטלות ושמירה על שון רק במטרה שלא אעשה משהו מטורף. הוא חושב שמשהו לא בסדר איתי.
אני לא יכולה להפנות גב לעולם רק בגלל שילד בן ארבע צריך את אחותו הגדולה.
מה אם גם המימד ההוא צריך עזרה? בתור מישהי שיודעת את האמת יש לי אחריות לעשות משהו בנושא.
אני לא יכולה לחולל שינוי מפה. אני צריכה לצאת החוצה כדי לעשות את זה". היא הביטה אל ווסטלי "למה אתה מחייך?"
הוא טמן את ידיו בכיסי מכנסי הג'ינס שלו "זו פעם ראשונה שאני שומע מישהו מדבר ככה, על האמת, שינוי, אחריות. יש בך הרבה יותר ממה שנראה לעין".
ג'ניפר חייכה קלות. זו הייתה הפעם הראשונה שהביעה את המחשבות האלה בקול.
לראשונה מזה הרבה זמן היא הרגישה באמת טוב עם עצמה.
הם עלו לראש מגדל השעון במעלית ישנה וחלודה.
השעון היה שקוף, והם יכלו להשקיף ממנו על כל העיר.
ווסטלי מצא ידית שפותחת אותו כמו חלון, כך שהם יוכלו גם לפזר את האבקה.
כעת ירד גשם בחוץ. טיפות גדולות ומלאות שהרטיבו את כל המימד.
ג'ניפר שפכה חופן אבקה על כף היד שלה, ונשפה עליה. האבקה התפזרה באוויר הלילה.
ג'ניפר נרתעה לאחור כאשר חצי מהאבקה הועפה על פניה.
היא השתעלה וניסתה לסלק את ענן האבק שהצטבר סביב פניה.
ג'ניפר חיכתה כמה שניות ואז הסתובבה אל ווסטלי וגרייס.
"אני די בטוחה שמשהו אמור לקרות עכשיו".
ווסטלי משך בכתפיו.
גרייס התנדנדה קלות על עקביה.
ג'ניפר ניפחה את לחייה. "אני באמת צריכה לעשות את הכל בעצמי, נכון?" היא השיבה את הבקבוקון עם האבקה שנותרה לכיס מעילה ורכנה מעט מעל אדן החלון, מסתכלת על ענני הסערה המתאספים בשמיים.
הגשם נספג בשערה של ג'ניפר והתערבב עם האבקה שהתפזרה עליה, יוצר עיסה אדומה.
ענני הסערה התקבצו סביב נקודה אחת, כמו מערבולת. במרכז היה עיגול מושלם של משטח מים.
ג'ניפר שיערה שבצד השני של אותו משטח מים נמצא מימד אחר.
גרייס התלוננה שהמגנט של ג'ניפר לא עובד.
"כי למגנט יש שני צדדים" לחש ווסטלי. הוא הביט בסופה המשתוללת בחוץ. כעת העננים היו בצבע עיניה של ג'ניפר.
רוח נשבה על פניה, מאיימת להעיף אותה דרך החלון הפתוח לרווחה.
באותו רגע כל רגשות האחריות הכו בווסטלי בבת אחת ובחזקה, למרות שהיה סוג של מאוחר מדי. הוא קלט בבת אחת מה הוא עושה. הוא נמצא על מגדל השעון של העיירה עם ילדה בת 12 שרוכנת מהחלון באמצע לילה גשום מאוד. זה מסוכן.
זה מסוכן, והוא אמור להיות האחראי ביניהם.
ווסטלי ניסה לפרש את ההבעה על פניה. היא נראתה כאילו הבינה מה לא בסדר.
ג'ניפר תפסה את רצועת התיק שלה, אשר התחיל להימשך ברוח אל מרכז הסערה. התיק היה מכוסה בעיסה האדומה שנוצרה מהשילוב של האבקה ומי הגשם.
ג'ניפר הבינה היכן טעתה.
אם משטח המים הוא צד אחד של המגנט, אז ייתכן שהצד השני הוא כל דבר שמכוסה בעיסה האדומה.
כולל את ג'ניפר.
היא פתחה את פיה, מנסה לסדר את המשפטים בראשה כך שתוכל להסביר אותם לווסטלי וגרייס.
גל רוח הכה בג'ניפר והעיף אותה כמה צעדים לאחור. היא הצרה את עיניה כנגד הרוח החזקה וסוככה על פניה בידיה.
גרייס נצמדה אל ווסטלי באימה "מה קורה?" היא ייבבה.
ווסטלי חיבק אותה ביד אחת והושיט את היד השנייה לג'ניפר.
"ג'ניפר!" הוא צעק. "זה מסוכן. אני לא יכול לתת לך או לנו להסתכן בנפילה מהמגדל, לא משנה עד כמה מרגש הניסוי הזה".
עוד גל רוח הכה בג'ניפר, והעיף אותה באוויר. היא צרחה והושיטה יד אל ווסטלי, באיחור של כשנייה. היא החלה ליפול, לאט יותר משציפתה, כי הרוח נשבה במעילה וטלטלה אותה. ווסטלי רכן אל החלון. ג'ניפר צנחה אל מותה בזרועות פרושות לצדדים.
אלא שהניסוי החליט לעבוד. היא נרטבה מהגשם, ושקיק האבקה שהחזיקה צמוד אליה נקרע. האבקה התפזרה וכיסתה אותה בעיסה האדומה. היא החלה להתרומם לכיוון השער בעודה מפרכסת באוויר, מנסה להזיז קבוצות שיער מפניה. ווסטלי וגרייס צפו בה באימה, עינייהם פעורות. גרייס בכתה וניסתה להגיע אליה למרות שלא יכלה.
כעת ג'ניפר הייתה רק כמטרים ספורים מהשער המימי. הוא נראה לה מזמין, אך היא לא רצתה לנטוש את ווסטלי וגרייס.
לא הייתה לה ברירה, הכוח של השער היה חזק ממנה. היא צרחה ככל שיכלה "תפתחו את השער שוב ותצטרפו אליי! אני אחכה לכם במקום שבו אנחת או…" היא לא הספיקה לסיים את המשפט. השער התקדם לעברה והיא נבלעה במערבולת של מים אדומים סמיכים.
מים בכל מקום. ג'ניפר כבר לא ידעה איפה זה למטה ואיפה למעלה. היא לא ידעה איפה האוויר, והחלה להיחנק.
היא לא הצליחה להבין איפה היא.
יד תפסה את צווארון מעילה ומשכה אותה למעלה.
היא לא ידעה לאן היא מובלת. אל תוך מימד שונה. אטמוספירה אחרת, צורת זמן שונה, היסטוריה ותרבות אחרות, אנשים אחרים.
אבל בלי ווסטלי וגרייס.
היא פקחה עיניים וראתה אפור. היא שכבה על משהו קשה ורטוב.
היא הביטה סביבה, יורקת מים מפיה. אנשים מודאגים התקבצו סביבה. היא ראתה מעליה מגדל שעון.
"הפורטל לא עבד?" היא שאלה את עצמה בקול חלש.
"היא דיברה!" אמרה אחת הנשים במבטא מוזר. "מסכנה קטנה. את בסדר?"
ג'ניפר השתעלה ושאלה:"איפה אני?"
"את בלונדון, יקירתי" ענתה האישה.