אני שונה מאחרים. תמיד הייתי שונה, כל חיי. אולי זה בגלל העין. כשאמי הייתה בהריון, ימים ספורים לפני שיצאתי מהבטן, גילו הרופאים "תקלה". הייתי עלול לאבד את ראייתי בעין שמאל, אם הם לא היו מטפלים מיד. כדי להציל אותי מעיוורון, הרופאים ניתחו את עיני כשעוד הייתי ברחם. הם הצילו אותי מעיוורון, אפילו הייתי אומר שעשו הרבה מעבר. אני רואה את מה שאתם לא רואים, אני רואה את הממד האחר, המקביל, הבא, מה שתרצו. עיני השמאלית כולה שחורה כמו לילה ללא ירח. לאורכה עוברים קווים קטנים אדומים בזיגזג מחריד. הגלו אותי מהחברה, השפילו אותי בבית הספר, אך הכאב הנורא מכל היה בבית. מכיוון שאמי מתה כשילדה אותי, אבי החליט שאני האשם במותה. בנוסף לכך, הוא התעצבן בכל פעם שהזכרתי את הממד. מול חברים, הייתי עושה לו בושות בכל פעם שדיברתי על היצורים שאני רואה. נמאס לו שאני מדבר שטויות ולא מחובר למציאות. על רקע השנאה אלי, גדלה אהבתו אל אחותי הגדולה. היא למדה מדעים מדויקים, הצטיינה בלימודים ומצאה עבודה כמדענית. עבודה שהלכנו לבקר. בקצה השכונה שלנו נמצא בניין לבן עצום. שם נמצאים המשרדים והמעבדות של חברת אושנס. שם אחותי עובדת. שם מצאתי את עצמי בסיור כיתתי. לא אשקר, התבאסתי ללכת עם כל הכיתה למקום עבודתה של אחותי. "היי, טמבל," שמעתי קול מאחורי שנכנסנו לבניין "זה לא הבניין הזה שאחות שלך עובדת בו?" זה היה אחד מ"חברי" לספסל הלימודים. הנהנתי בחיוך והמשכתי ללכת. "לאחר הפסקת האוכל" אמרה המורה "נפגוש באחותו של צ'ייס, גוון, והיא תדריך את הסיור שלנו כאן להמשך היום." כשסיימנו לאכול נדחסנו ארבעים תלמידים ומורה למעלית כשיציאה ממנה אומרת מפגש עם אחותי. ואכן, כשנפתחו לאטן דלתות המעלית, ניצבה מלפנינו דמותה של אחותי. אני גלגלתי עיניים כשמורתי לא הפסיקה להחמיא לגוון על שכבר בגיל 22 היא מדענית בכירה בחברת אושנס. "למה אחיך לא מוצלח כמוך? איך את כזאת מוכשרת והוא… כזה?" שאלות כמו אלו ועוד הרבה אחרות הורעפו על גוון מפיה של המורה שלי. "ובכן, חבריי," אמרה גוון כשרצף המחמאות הגיע לסיומו "יש לנו הפתעה קטנה עבורכם." התגנבו לאוזניי אי אלו מלמולי התרגשות "אתם הולכים לחזות בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית בה בני האדם ביקרו בממד חדש!" גוון הכריזה בהתרגשות וזכתה למחיאות כפיים סוערות. "אבל כל זה יהיה בסוף הסיור." אמרה ומחיאות הכפיים גוועו "בואו אחרי." לאורך כל אותו יום ארוך סיירנו בין המצאות מדעיות משמימות ושמענו הסברים מתמטיים מרדימים. כשכבר חשבתי שהסיור לא ייגמר לעולם והיאוש גבר, גוון אמרה את מה שכולנו רצינו לשמוע: "הרגע לו חיכיתם סוף כל סוף הגיע, והוא נמצא מאחורי הדלתות האלו." היא פתחה דלת כפולה עבה ונכנסנו למעבדה מלאה בכתבים וצלמים שיזכו לסקר את המסע הראשון לממד המקביל. "המטיילים הממדים," המשיכה "סלחו לי על השם הצולע (לא אני המצאתי אותו), יהיו אני, כמובן, פרופסור קאטברט היקר שפיקח על כל הפרויקט וניהל אותו, ונכדו של הפרופסור, טיירון. כולנו נשהה שם למשך שבוע, וכעת אני אסביר לכם איך העניין עובד: במרכז הבמה הקטנה מאחורי ניצב לוח קטן דמוי מחשב נייד, כמו שכולכם רואים. שלושתנו נעמוד עליו עם תיקים מלאים באספקת מזון ושתייה לשלושה אנשים לשבוע בלבד על גבינו. בנוסף למזון ושתייה התיקים מכילים ציוד מדעי מתוחכם שאתו נחקור את הממד החדש, את החיים בו ו…צ'ייס, אולי תנסה להקשיב פעם אחת בחיים שלך כדי שכן יצא ממך משהו? או שאתה כבר בממילא מקרה אבוד?" כנראה חוסר העניין והשעמום בלטו על פני. "בסדר, אני אקשיב לך." אמרתי בסבלנות בוגרת למדי. פשוט כל כך לא היה לי כוח לריב אתה אל מול כל הכיתה שלי. "בהנחה שאחי כן מקשיב לי לשם שינוי" גוון אמרה" אמשיך את ההסבר. אך קודם אקרא לשותפיי. פרופסור, טיירון." הפרופסור ונכדו נעמדו מלפני הבמה משני צידיה של גוון. על גביהם היו תיקים עצומים, אחד לכל אחד, ותיק נוסף הם נתנו לגוון. "כשנעמוד שם," היא המשיכה להסביר "פרופסור קאטברט יקיש על הלוח והבמה תסתובב במהירות. המהירות תיצור בניינו לבניכם מעיין קיר בלתי נראה למשך כמה דקות. בסופן של הדקות הללו נעלם מעיניכם ונשוגר לממד האחר." מיד בסיום דבריה עטו עליה ועל הפרופסור עשרות עיתונאים ומראיינים. אני מודה שאפילו לא הבנתי חלק מהשאלות. בין כל הפרצופים של העיתונאים הבחנתי בפרצוף אחד מוכר. היה זה אבי. הוא בא לראות את בתו המוצלחת עושה היסטוריה. לאחר חצי שעה או יותר, החליט הפרופסור שדי עם השאלות ושלושתם נעמדו סביב הלוח על הבמה. "אנא תסלחו לי," אמר הפרופסור "אני אערוך כמה תיקונים אחרונים, הרי אנחנו רוצים שהכול יעבוד."
"ולא נמות." המשיך אותו נכדו. שניהם ואחותי הסתובבו אל הלוח ותקנו אותו. כשגבם אלינו, והמורה מפטפטת עם אחד העיתונאים, אחד התלמידים נגע בצלע חברו עם המרפק. "אחי," הוא אמר לו "קבל קטע ענק." שניהם הגיחו משני צדדי, כל אחד תפס יד, והתלמיד לחש לאוזני: "עכשיו נפטר ממך ומהשטויות שלך." שלוש פעמים ניערו אותי אחורה וקדימה ולבסוף השליכו אותי לתוך המכונה. נתקלתי בתיק שעל גבו של הפרופסור, המכונה החלה להסתובב במהירות, ואני בפנים! הדבר הראשון שראיתי היה צחוקם של התלמידים. אבל אז נחשול אש מהיר יצא מהמכונה המסתובבת ושרף את כל הנוכחים במעבדה. תארו לכם איך זה מרגיש לראות את האנשים, שרק לפני רגע עמדו חיים לידך, עכשיו כשלדים ודמויות פחם. ראיתי את התלמידים נשרפים, המורה נשרפת, העיתונאים והכתבים נשרפים, שאר המדענים נשרפים ואבא שלי… נשרף. אמנם הוא אף פעם לא באמת אהב אותי, אך עדיין למרות כל זאת המראה היה לי קשה מנשוא. הצלילים פשוט נעלמו, וכל ששמעתי היה צפצוף דק ארוך וממושך. ראיתי את פניה של אחותי הופכות אדומות ונהר של דמעות נשפך מעיניה הירוקות כשהיא דופקת באגרופיה על הקיר שאי אפשר לראות. אותו קיר בלתי נראה, שממה שהבנתי נוצר מצפיפות של חלקיקים, הוא זה שהגן עלינו משהשרף למוות יחד אתם. גוון רצתה לשבור אותו, לנסות להציל את אבינו, או לפחות למות יחד אתו. הנמשים העליזים שקישטו את פניה הפכו עגומים, שיערה החום הבהיר התפזר על פניה ואפה הסולד הפך אדמדם. ידעתי מה היא חושבת, היא לא תוכל לאבד אבא, אחרי שכבר אבדה אמא בלידתי. חשבו על הקושי של לאבד אבא. כעת חשבו עד כמה קשה לראות את זה קורה. ברגע אחד, הוא הפך מאדם לשלד, נשימתו נדמה, לבו נדם, והוא נפל אחורה, חרוך כולו. היו אלה הדקות הארוכות בחיי. החלקיקים שמסביבנו לא חדלו אף לא לרגע מסיבובם המהיר, כה מהיר עד שיצר קיר בנינינו לבין הנספים. בחנתי את פרצופיהם של שלושת האנשים שאיתי על הבמה הקטנטנה. מבטו של פרופסור קאטברט מבוהל ומהוסס, חרד למראה האסון. עיניו החומות מבוהלות, אישוניו מרצדים ונוצצים מעל שקיות עייפות עצומות. שיערו הלבן, הארוך והפרוע נראה כאילו התפרע עוד יותר למראה האסון שנגרם. נפערו נחיריו של אפו העקום, ושיניו הצהובות והשבורות נראו כשפתח פיו בתדהמה וצער. את אוזניו הגדולות הטה על מנת לשמוע את זעקותיהם של הנספים, אך שמע רק צפצוף חורק. הוא נישען על קיר החלקיקים בגבו הכפוף וחיפש מילות נחמה, לגוון, לנכדו ולעצמו. לעומתו, נכדו טיירון נראה אדיש למראות הקשים, מפהק ומעט מנומנם. פרצופו הרציני והאדיש נראה מתאים אך ורק לו, ואמר הכל. עיניו השחורות, שיערו השחור והקצוץ, פיו הקטן ושפתיו הדקות, סנטרו התקיף, גבותיו העבות, עצמות לחייו הגבוהות, נראה היה שכל אלה מתאימים לו בלבד, ולא לעוד אף אחד אחר בעולם. ואז, אז הבטתי בהשתקפות שלי, זו שנוצרה אך בקושי על קיר החלקיקים הבלתי נראה. ראיתי נער בעל מראה שגרתי לגמרי, מלבד העין. כל תשומת הלב של המתבונן בפני מיד הופנתה לעין. הוא מיד היה מתעלם מהעין הבריאה הכחולה, מתעלם משיערי החום וחסר הסדר, מתעלם משיני הלבנות המסודרות כחיילים, מתעלם ממני, מהאישיות שלי, ומתמקד בעין. כך עמדתי דקות ארוכות, שמסביבי כולם נשרפים למוות, ואני עומד בפנים, בוהה בבבואה שלי. לאחר רגעי האימה הללו, הושלם תהליך השיגור לממד האחר ומצאתי את עצמי בחושך מוחלט. חושך כה עמוק ואפל, כה נוראי וצורב, חושך כמוהו לא ראיתי, לא חשתי, מימיי. הצבתי את ידי אל מול פניי. כלום ושום דבר. צליל צורם, ארוך ומתמשך עוד מהפיצוץ, דאג לצרום את עור התוף עמוק באוזניים. צליל החריקה המר לא הרפה, ולא לרגע קט. אט אט עיני החלו להתרגל לאפלה והצלחתי להבחין בדמויות ובצורות. נמצאנו במעיין יער עבות צפוף. אך לא היו אלו עצים רגילים, אלא צמחים מטפסים ענקיים שהתמתחו מעלה מעלה מבלי לטפס על דבר. עלים עבים עצומים נתלו עליהם בעצלות. צבעם של העלים היה סגול זוהר. בשמיים, בין צמרות העצים ריחפו מעיין דגים לבנים, חיוורים. על האדמה התהלכו לאט עקרבים בגודל משאית בין גזעי העצים. החושך הפך רק רקע לנוף. הדשא השחור היה קר וסמיך, כמעט הרגיש כמו אדמה. כשהרמתי מעט כדי לבחון אותם, עלי הדשא הרגישו בידי כמו חצץ דוקרני במיוחד. אך הדבר המשונה ביותר בממד זה היה האוויר. האוויר היה כה צפוף, הרגשתי כאילו אני נע מתחת למים. עיני הבלתי שגרתית החלה לצרוב ולגרד. הכאב חדר עמוק פנימה, אך לא היה נורא בכהוא זה. הרגשתי… לא, ידעתי שהיא מנסה להשלים את החלק אשר חסר לה. למזלנו הטוב, גוון והפרופסור ידעו להתקין למכונת השיגור אורות חירום. אמנם לקח להם מעט זמן להידלק, אך הם נדלקו בסופו של דבר. אור אדום ארוך האיר אותנו ומסביבנו. לאותו אור ראיתי את גוון, את הפרופסור ואת נכדו מקיפים אותי. מראיה של גוון זועזע אותי, אך יחד עם זאת הדהים אותי כאילו היה טריק של קוסם. היא עמדה קפואה ללא ניע לחלוטין, גבה ישר כסרגל, סנטרה שמוט ופיה פעור, ידיה צמודות לגופה, רגליה מפושקות מעט, ועיניה, הו עיניה הירוקות העמוקות הביעו כל כך הרבה; צער ועצב, פחד ובהלה, אומץ וכוח. ניכר אך מתוך עיניה שהיא מבועטת לגמרי. אך רגע קט לאחר מכן התחלף המבט הקפוא בנהר של דמעות חמות. "זאת אשמתי! זאת אשמתי!" היא יבבה בקול גדול "אני הרגתי אותם, את כולם! איבדתי את אמא ועכשיו גם את אבא!" היא כרעה על הקרקע הקשה. מיד ניגשתי אליה. הנחתי יד חמה על גבה וזקפתי את ראשה. קרעתי גם אני והבטתי אל תוך עיניה. "זו לא אשמתך." אמרתי בקול חם, עמוק ורך ככל שיכולתי "הרי זו הייתה כל מטרתו של הניסוי, לבדוק האם המתקן עובד, והרי לך, הידד, הצלחת באמת לשגר אותנו לממד אחר, גם אם הוא חשוך במקצת." אמנם אלו היו מילותיו, אך לא הייתי שלם איתן, שכן הרגשתי שיש לה יד בגרימת האסון, שחוסר האחריות שלה ושל הפרופסור הביא למותם של כל כך הרבה אנשים. בדיוק כשנראה שגוון עומדת להתעשת על עצמה, התערב הפרופסור ושאל: "גוון, האם זכרת לבדוק את תפקודו של מחולל הזרם האטומי התלת-פאזי הראשי לפני שהתחלנו בניסוי הבאמת קטנטן שלנו?" גוון הביטה בפניו, עדיין דומעת, לכמה רגעים קצרים. היא לא ענתה. "כך חשבתי," אמר הפרופסור "לא בדקת." גוון החלה לבכות שוב בקול רם וקברה את ראשה בין ברכיה, שאותן עטפה בחיבוק קרוב לחזה. שום פעם עיניה התמלאו בדמעות ואפה בנזלת טורדנית. "הו, איך, איך שכחתי, איך יכולתי לשכוח לבדוק את המחולל!?" היא המשיכה בבכיות והרימה את שתי ידיה גבוה לשמיים "רק בגלל הרשלנות המטומטמת שלי כולם עכשיו אינם עוד ולא ישובו לעולם!"
"אף אחד לא יכל לצפות שאסון שכזה יתרחש." אמר טיירון והתקרב לגוון "לא הכל הולך חלק בפעם הראשונה." באותו הרגע נראה שגוון חזרה לחזותה החזקה ומלאת בטחון עצמי. "עכשיו כשחושבים על זה…" היא נעמדה על רגליה ומחתה בגב כף ידה את הדמעות "זו לא אשמתי בכלל. זו אשמתך, צ'ייס, כמו תמיד!" היא סטרה לי. הלחי שלי נעשתה אדומה ברגע. "אתה גרמת לזה!" היא המשיכה עם ההאשמות "מה לעזאזל עשית שם בתוך המכונה!? היא לא בנויה לשגר ארבעה אנשים, מקסימום שלושה." התכוונתי להגן על עצמי ולהביע את עמדתי בנושא אבל הפרופסור אמר: "די, די. אין שום צורך בהאשמות. הדבר הנורא ביותר שעלול להתרחש הוא שנתפלג. התכנון המקורי שלנו היה לשהות פה שבוע ולחזור, אך כעת לא בטוח בכלל שיש לנו דרך לחזור. עכשיו אנחנו צריכים להתרכז במציאת דרך לתיקון מכונת השיגור." כולנו בהחלט הסכמנו אתו. למרות שכעסתי על שגוון האשימה אותי במצב הלא נעים שאנו נמצאים בו, חשתי רחמים כלפיה, על שהיא הרגישה שהיא גרמה למותם של אנשים כה רבים, ביניהם גם אבינו. בנוסף לכך ריחמתי על ארבעתנו, שאנו תקועים במקום החשוך והאפל הזה עכשיו, לא יודעים כיצד נחזור, אם בכלל. מסיבה כלשהי ההרגשה הטורדנית מעט שהמקום הזה מוכר לי רק הלכה והתגברה, המשיכה לקנן בלבי כמו ציפור נודניקית.
"היי, חברים" נשמע קולו העבה של טיירון "כדאי שתבואו לראות את זה." אימצתי את עיני על מנת לראות באפלה המקיפה אותנו. עם הראות הנמוכה לאורן של מנורות החירום הבחנתי בשלולית עצומה, שהשתרעה לכל עבר. כשקרבתי ואימצתי את עיני עוד יותר הבנתי שזו לא שלולית רגילה, אלא שלולית דם. כל כולו של האזור היה מוצף בדם סמיך, ופה ושם שחו בו אברים כרותים. בנוסף לאברים, הבחנתי בכמה גופות יצורים מרוטשות ומדממות. המראה המחריד כמעט גרם לפרופסור להעלות בחזרה את ארוחת הצהריים שלו. במשך הדקות הארוכות בהן ישבנו שם חסרי אונים, התחילו עיני… לא, לבי החל להתרגל למראות המחרידים, ותחושת הדה ז'א וו שאפפה אותי, רק התחזקה בעקבות אותן זוועות. הרגשתי שהמקום מוכר לי היטב, הייתי פה בעבר, או לכל הפחות ראיתי אותו כבר פעם. אט אט התחלתי להרגיש את שערותי מסתמררות, מזדקרות מעלה כמו שערותיו של חתול מבוהל. גרוני ניכר, והפך יבש כמו מדבר צחיח. חשתי כאילו עיני מתחננות לקפוץ החוצה מתוך חוריהן, ופי נפער לגמרי. "הבנתי! הבנתי!" זינקתי במקום מחויך "הבנתי מדוע אני מרגיש שהמקום הזה כל כך מוכר לי. מוכר לי ממש כאילו הייתי כאן בעבר." שלושתם נעצו בי מבטים מבולבלים וניכר היה שהם לא מבינים על מה אני מדבר. השמחה והששון אשר תקפו אותי פתאום במקום המחריד והעגום הזה, גרמה להם לתמיהה הגיונית ומובנת בהחלט. "זה הוא המקום אותו ראיתי בעיני המיוחדת." הסברתי "מאז שאני זוכר את עצמי ראיתי את הממד הזה, והנה סוף סוף אני מגלה שהוא אמת לאמיתה. לא דמיינתי, אני לא חולה נפש וזו לא שום בעיה פסיכולוגית, העין המיוחדת שלי אפשרה לי לראות את הממד שכעת אנו נמצאים בו! אני זוכר את היצור האלו שכאן, את הצמחים המוזרים, את החשכה, את הכל. אך משום מה לא זכור לי שראיתי את כל הגופות הללו." הם האזינו לי מבלי להוציא הגה מפיהם. פרופסור קאטברט אפילו נראה מרותק לדברי. "מדהים!" הוא אמר וקרב לעיני "אז כל השנים הללו בעצם ראית את הממד שאחותך חקרה." הוא בחן את עיני בעיניו. לא אוכל לומר שלא חשתי מבוכה קטנטנה באותו הרגע, אך הייתי כה שמח על גילויי החדש, שידעתי שאני יכול להתעלם מהמבוכה שבחקירתו של הפרופסור את עיני. אושר עצום שטף את לבי. אותן אשליות שראיתי כל חיי, אותם חזיונות, היו למעשה מציאות אחרת בממד מקביל, לא המצאות שלי. היה זה הרגע המאושר בחיי, אני לא משוגע, אני בסך הכל שונה. לא רציתי להתגרות בגוון, חלילה, בטח שלא במקום כזה, אך הרגשתי שעלי להעמיד אותה במקומה. "את רואה, גוון," אמרתי בקול מתנשא "כל החיים צחקת עלי והשפלת אותי בגלל מה שאני רואה. לפעמים אפילו התביישת בי. אבל האירוניה הגדולה היא שלא רק שהמראות שראיתי אמתיים, את עוד חקרת ולמדת אותם."
"אולי אתה צודק, צ'ייס." היא אמרה "אבל זה לא מצדיק את הדיבורים המוזרים שלך על הממד הזה. גם אם הוא אמתי לגמרי, לא היית צריך לעשות לי ולאבא את הבושות שעשית. התביישנו בכך, חשבנו שאתה חולה נפש, ניסינו לעזור לך, כל המטפלים והפסיכיאטרים ניסו, וכלום לא עזר." נימה רגועה ושלווה, מוזרה לדעתי, בלטה בטון הדיבור שלה. "אז קדימה," אמרתי והושטתי את ידי כלפיה "תתנצלי." מיד כשסיימתי לדבר, פניה הפכו אדומות מכעס ולחייה התנפחו. "להתנצל?!" היא צרחה בגרון צרוד "על מה לעזאזל אני צריכה להתנצל. אם מישהו צריך להתנצל פה זה אתה!" היא הפנתה אצבע מאשימה כלפי "על שהיית מוזר ודיברת שטויות כל החיים, ועל שכלום לא עזר לך והייתי צריכה לסבול אח קטן ומפגר כמוך! במקום שתהייה נורמלי ואני אוכל לשחק אתך כמו האחים הקטנים של כל החברות שלי, אני ואבא היינו צריכים להתרוצץ אתך מרופאים לרופאים, כל היום לדאוג ולטפל רק כדי שתשתלב בחברה ותפסיק לדמיין שטויות כאלה!"
"עכשיו את רואה שלא דמיינתי, ואלו לא היו שטויות בכלל. אז את מוזמנת להתנצל."
"זהו, נמאס לי." היא קרבה אלי, ומיד הפרופסור וטיירון בלמו בעדה לזנק עלי. "די, אני צריכה לשאוף קצת אוויר רחוק ממך." אמרה גוון כשהשתחררה מאחיזתם של הפרופסור וטיירון. היא החלה להתרחק כשטיירון אמר: "תפסיקו לריב. כמו ילדים קטנים אתם." גוון ואני נמצאנו משני עבריו. "עכשיו הגיע הזמן שנחשוב כיצד לתקן את המשגר," אמר הפרופסור "בייחוד את מחולל הזרם האטומי התלת-פאזי הראשי." מבטה של גוון נראה מתריס.
"ובכן, חברים," אמר הפרופסור "לפי הרדיו-מטר שלי," הוא שלף מכיס מעילו מכשיר קטן, אפור ומרובע מוזר למראה, בעל מסך ירקרק וכפתורים צבעוניים רבים. האנטה הארוכה שבסופו נשלפה החוצה מעצמה, והמכשיר החל לצפצף בלי הרף ולהציג חישובים מתמטיים מוזרים על צגו. "עולה" הוא המשיך לאחר רגע של בהייה במכשיר "שבמקום כלשהו בקרבינו, נמצא מקור כוח מוזר. אם אני אינני טועה, צומחות בו סוללות על העצים." אני, גוון וטיירון נראנו מופתעים והבטנו בו במבט תמוה. סוללות שגדלות על עצים, טוב, בעצם הדבר איננו מפתיע, הרי זה הוא ממד אחר, אני לא אתפלא אם קיימים פה גם קופים שהופכים לרובוטים. "יכול להיות, לא בטוח" המשיך קאטברט "שבאפשרותן של סוללות אלו לעזור לנו לתקן את מתקן השיגור."
"סוללות צומחות על העצים?" שאלו טיירון וגוון יחד מופתעים. "כן,כן," אמר הפרופסור "הבה נתפצל, על מנת לחפש את הסוללות."
"אני לא חושב שהרעיון הזה כל כך להיט." אמרתי בקול שברירי וחסר בטחון "לא כדאי שנתפצל. המקום הזה גם ככה מסוכן, הכי טוב שנשאר יחד לשמור אחד על השני."
"אוי, שתוק כבר, טמבל," אמרה גוון "אם נתפצל נעשה שני דברים במקביל ונחסוך זמן עבודה, במקום שכל הכוח יתבזבז על פעולה אחת."
"נכון בהחלט." אמר הפרופסור. "למדתי מהטוב ביותר." גיחכה גוון והצביעה על קאטברט. "גוון וטיירון," אמר הפרופסור "אתם תלכו יחדיו מכיוון שיש לנו שלושה תיקים בלבד ואיננו רוצים שמישהו יישאר ללא אספקת מזון ושתייה." גוון נראתה מרוצה למדי מדבריו. אני לקחתי תיק אחד, הפרופסור לקח אחד, וטיירון לקח אחד. הפרופסור הנחה אותי ללכת לאחור, לכיוון דרום, וצפיתי בו ובצמד הולכים ומתרחקים ממני לכיוונים שונים. לאחר כמה רגעי הליכה בודדים, שהרגישו לי כמו נצח, מצאתי את אשר חיפשתי. הדרך הייתה לחה ורטובה, גופה מזדמנת פה ושם אבל נראה היה לי שמצאתי את העצים עליהם דיבר הפרופסור. ״לא יאמן, באמת צומחות סוללות על העצים כאן." אמרתי בלבי. במקום עלים – סוללות. אחזתי חזק את העץ בשתי ידיי, והחלתי לטפס עליו, על מנת להגיע לסוללות. לפתע שמעתי רחש בין השיחים למטה. הרעש הבהיל אותי ואיבדתי את האחיזה בעץ. מיד התרסקתי על האדמה בקול חבטה רועמת. באותו רגע הכול היה נראה לי מעורפל, רק הרגשתי שנושאים אותי. לא יכולתי לראות דבר, אפילו לא את המעט שהצלחתי לראות בחשכה מקודם. הרגשתי שאני לכוד בתוך דבר מה,ככל הנראה שק. בין רגע, מהזמן בו חזרה אלי תודעתי הבריאה, הורד ממני השק. הסתכלתי לכול הכיוונים בו זמנית, כמו זיקית פוזלת, מנסה לקלוט כמה שיותר מידע. ידי ורגליי נקשרו לעמודי אבן גדולים. ראיתי את הפרופסור מימני, קשור בדיוק באותה הצורה, ולשמאלי, גם גוון וטיירון באותו המצב. מסביבנו נמצאו בקתות עץ מרקיבות. לפידים ספורים ריחפו באוויר (אל תשאלו אותי איך זה אפשרי) לצד יצורים מוזרים רבים. דומים היו לפרימטים. גיבנת בלטה בגביהם של כולם, והם הלכו על ידיהם הארוכות. רגליהם הקצרות קופלו, צמודות אחת למשניה, לכיוון החזה. ראוי לציין את גובהם הרם ורזונם המחריד. צבע עורם היה ירקרק-צהבהב, וזימים מוזרים נמצאו על צווארם הארוך. עיניהם השחורות תופסות את רוב המקום על פניהם, ומבעד לשפתיהם הדקות ניתן היה לראות את שיניהם הארוכות והחדות. כולם היו קירחים לחלוטין, מבלי אף לא שיערה אחת על ראשם. גבותיהם העבות והמחודדות, השעירות והפרועות,פיצו על חוסר השער שעל הראש. אפם לא היה יותר משני חורים מאורכים, שנמצאו בדיוק במרכז בין עיניהם, נוטים מעט אחד לשני. ציפורניים, הן בידיים ששימשו כרגליים, והן ברגליים חסרות התועלת, היו מאורכות וחדות כתער. לגופם לבשו סחבות קרועות ומטונפות, בצבעים שונים ומגוונים; אדום, חום, וורוד וכו'. "אונו מטונותו מאיללה מגייעה!" הכריז אחד מהיצורים. לגופו לא לבש את הסחבות של האחרים, אלא בגדי מלכות מוזהבים, וכתר נוצות צבעוני עיטר את ראשו. משום מה, הצלחתי להבין את דבריו. הוא אמר: "ועכשיו נשרוף את הכופרים!" למרות שמעולם לא שמעתי את שפתם מקודם, הצלחתי להבין אותה. יותר מזה, הצלחתי גם לדבר בה. תחילה הסברתי שאיננו כופרים, רק נוסעים מממד אחר. הוא התקשה להאמין, אך לבסוף השתכנע כשהבין שאין לנו שום כוונת זדון. אחר, ביקשתי ממנו שייתן לנו להתגורר תחת קורת גגם, בעצתו של טיירון, רק עד שנתקן את מתקן השיגור. ראש השבט אמר לי שעלינו לעבור טקס חניכה ובגרות, ראגנאר בשפתם, אם אנו רוצים להישאר. מיד הוא דאג להרגיע אותנו ואמר שמספיק שאחד מאיתנו יעבור את הטקס, וכולנו נוכל להישאר. החלטתי לקחת את המשימה על עצמי, מכיוון שלמעשה ראיתי אותם כל חיי בעיני המיוחדת, לכן אני הכי קרוב אליהם. ראיתי שאינני מסוגל להבחין בין הזכרים לנקבות בשבט. ראש השבט הסביר לי שהציפורניים של הנקבות ארוכות יותר. מיד בבוקר למחרת התחלתי את הליך החניכה. התרגשתי מאוד, נתנה לי הזכות להכיר תרבות חדשה לגמרי, ועוד להפוך לחלק ממנה. בתו של ראש השבט, קאמיקה, הדריכה אותי. היא ספרה לי שנהוג אצלם דבר ראשון בבוקר, לקטוף עלה אחד ולקבור אותו, על מנת לעזור לטבע להתפתח. במשך חודשים ארוכים למדתי את תרבותם עד שהפכתי ממש לאחד מהם. נראה היה לי שקאמיקה מתחילה לפתח רגשות כלפי. מחשבה זו עברה בראשי רגע לפני טקס הבגרות שלי. עלי להצליח לרדת מראשו של מפל. אך לא היה זה מפל שגרתי כמו אלו המוכרים לנו בכדה"א, היה זה מפל "מטפס", והוא עלה מעלה. אם לא אעבור את הטקס, לא אהפוך לגבר. נלחצתי מאוד, נשמתי עמוק, והתחלתי בירידה. כשהמים זורמים כנגדי, נאבק לרדת מטה, לאחוז בסלע תחתון יותר ולהניח רגל על סלע נמוך יותר. לבסוף צלחתי את המשימה הקשה. קאמיקה רצה אלי ונשקה בלחי. היא העניקה לי פגיון ואמרה לי שעלי לייצר את הזימים שלי, כמו כל בני השבט. חתכתי ארבעה חתכים בצווארי, שניים מכל צד, כמו בני השבט. אין לתאר את הכאב שחשתי באותם רגעים. מהר מאוד קאמיקה אחזה בצווארי ולחשה תפילה. בין רגע נעלם הכאב. היא הסבירה לי שהתפילה נועדה לדאוג שהחתכים לא יירפאו, אך עדיין לא יכאבו. כעת הגיע הזמן שאלמד את דתם. קאמיקה הסבירה לי שהם מאמינים שהאלוהים נמצא בצמחים, וכל שהוא מבקש זה שנהיה טובים אחד לשני. לפי תרבותם נהוג להאמין שהירח הוא עוזרו של האל, אשר בעבר ניסה לתפוס את מקומו. עוד היא אמרה לי שכשהנשים מגיעות לבגרות הן נוהגות לתפור לגופן עלה. כשחזרנו אל השבט, גילינו שדודה של קאמיקה נפטר בשיבה טובה. לקאמיקה היה קשה לקבל את הבשורה המרה ומיד היא פצחה בבכי. כשניחמתי אותה, הבנתי שהיא דומעת מאושר, למעשה, כל בני השבט היו שמחים. השבט כולו החל בחגיגה. נראיתי מבולבל. קאמיקה הסבירה לי שהם שמחים מכיוון שכעת הוא חיי בתוך הצמחים, במקום טוב יותר, והם יוכלו לתקשר אתו כשיאחזו בצמח כלשהו. ברגע שיעשו זאת, הוא יוכל לקרוא את מחשבותיהם, לפי אמונתם. את גופתו מסמרו לעץ עצום, והחלו בני השבט לרקוד ולפזז סביבה. קאמיקה הסבירה לי שכך הוא יישאר עד שיירקב, ואז היא ובני משפחתה יאכלו את בשרו, על מנת שימשיך לחיות בתוכם בנוסף לצמחים. איזו תרבות שונה ומרתק! לשמוח על מותו? לאכול את גופתו? אלו הם דברים שלא יעלו על הדעת אצלנו, וכאן הם אפילו לגיטימיים ומבורכים. היא אמרה לי ששימחתם היא תנאי לשמחתו. הרהבתי עוז, ושאלתי את קאמיקה בשפתם: "אם אתם התרבות האינטליגנטית היחידה באזור, מה הוא הגורם לגופות המבותרות שראינו במרחק חמישה קילומטרים מכאן לכיוון צפון?"
"השבט שלנו איננו אחראי." היא ענתה לי בשפתם "קיימת אצלנו אגדה עתיקה, לפיה פעם בעשרים ושבע שנים, הירח שוקע אל תוך הר הגעש ומצפוצץ על ידו. הדבר משחרר אנרגיה קוסמית עצומה אשר קורעת את המרקם הבין גלקטי, ומשחררת מפלצת נוראית. המפלצת היא זו האחראית לגופות שראיתם כאן. הפעם האחרונה שהדבר קרה הייתה לפני 27 שנים."
"אז את רוצה לומר שזה ייקרה שוב בקרוב?" שאל טיירון ותרגמתי לקאמיקה. "ליתר דיוק," השיבה "מחר." הודענו לה, ופנינו לישון במעוננו. אחרי שינה עמוקה, לפתע משום מקום העיר אותנו ראש השבט ואמר בשפתם: ״תקשיבו, בעוד מספר שעות הר הגעש יתפרץ והירח יושמד. האנרגיה שתיפלט תשחרר את המפלצת הנוראית אשר גרמה לכל הגופות שראיתם פה." תרגמתי לשלושתם את מילותיו של ראש השבט.
״אוקיי, אם כך בשביל להשלים את תיקון המכונה צריך למצוא מקור כוח חלופי חזק מספיק כדי להפעיל אותה מחדש." אמר הפרופסור "ובשביל זה בדקתי ברדיו-מטר ויש דבר מה בעל קרינה אלקטרו מגנטית שמשבשת את האות שלו. הדבר אומר שישנו מקור אנרגיה חזק ביותר בסביבה, שאנו חייבים למצוא." טיירון הציע שנתפצל לזוגות ונחפש, כדי שבמקרה והר הגעש יתפרץ, לא נהיה לבד אבל לפחות נרחיב את שטח החיפוש. גוון וטיירון הלכו לצד אחד ואני והפרופסור הלכנו לצד השני. מכיוון שמנקודה זו והלאה צ'ייס איננו נמצא, הסיפור יסופר מפיו של מספר כל יודע: ״גוון בואי מהר לכיוון הר הגעש, חייבים למהר!״ אמר טיירון. ״למה שנתקדם לכיוון הר הגעש?" שאלה גוון יגעה "מסוכן שם וגם מתחיל להיות חשוך יותר מרגע לרגע. אני לא יודעת על מה אני דורכת אבל זה עושה רעשים מחרידים של קראקים מלחיצים." השטח כולו היה עמוס בשלדים של יצורים כאלה ואחרים. ״אל תשאלי שאלות ופשוט בואי איתי." התעקש טיירון "אנו חייבים להיות שם לפני שההר געש מתפרץ.״ גוון הנהנה והמשיכה לרוץ אתו לכיוון הר הגעש מהר ככל שיכלה.לפתע התייצב מולם ראש השבט כאילו מבקש שירמסו אותו בדרכם. ״מה אתה רוצה, אין לו פנאי אליך ואנחנו חייבים למהר.״ אמרה גוון וידעה שהוא לא מבין את דבריה. לפתע הדבר הכי לא צפוי שיכל לקרות אכן קרא. ראש השבט התמוטט בפתאומיות ונראה כאילו הגוף שלו מתחיל לבעבע ולהתעוות. הר הגעש שאג ופלט לבה רותחת. ״עזבי אותו עכשיו, גוון. חייבים להגיע הכי מהר שאפשר! מהר, לפני שההר מתפרץ ומשמיד את הירח.״ צרח טיירון. נאנקים מהאדים הרעילים שבסביבת ההר, שניהם רצו במעלה מה שהיה נראה כמדרגות. ההר היה שחור כפחם ולבה זלגה מכול כיווניו. ״זהו גוון עצרי. עכשיו נחכה שהירח יושמד.״ אמר טיירון. ״אתה משוגע! למה לעזאזל באנו לכאן? חשבתי שאנחנו מחפשים פה את מקור הכוח שהפרופסור דיבר עליו.״ לפתע פיצוץ נוסף נשמע מהר הגעש. הלבה שפרצה כמעט הגיע לירח. בעוד ששניהם מתחבאים בתוך מערה טחובה ואפלה, הירח נראה כאילו שוקע לתוך הר הגעש ומבקש לטבוע בתוך הלבה.״תקשיבי, גוון," אמר טיירון מתנשף "לא הייתי לגמרי כן אתכם. האסון שקרה באותו יום בניסוי השיגור, אני גרמתי לו, אני חיבלתי במחולל, אבל זה לא מהסיבה שאת חושבת עליה." פעורת פה ומבולבלת לגמרי גוון התחילה להחוויר וקימרה את גבותיה בכעס. ״תקשיבי עד הסוף." תקף טיירון. "בילדותי שני הורי נהרגו על ידי שודד, ממש כמו הוריו של ברוס ווין. הפרופסור לא באמת סבא שלי, הוא רק אימץ אותי. ומאז חקרתי ביחד אתו את הממד הזה. גיליתי שברגע שהר הגעש משמיד את הירח, נפלטת ממנו אנרגיה כול כך חזקה שאם יהיה אפשר לתעל אותה נכון – אני אהיה מסוגל לנסוע לעבר, להציל את הוריי ולחיות חיים נורמליים. אני יודע שהשאיפה שלי גבתה את מחיר חייו של אביך ושל רבים אחרים, אבל אם אשנה את העבר, יכול מאוד להיות שגם אביך יישאר בחיים." גוון, שלא הייתה מסוגלת יותר להקשיב לבלבולי המוח של טיירון, סטרה לו בחוזקה בפנים. מיד לאחר מכן קירבה את פניה אל פניו. ״אתה לא יכול לשנות את העבר." אמרה "וגם אם כן זה לא ישנה כלום. מה שהיה היה, אין להשיב את הנעשה אלא להסתכל קדימה אל העתיד, ולחשוב על עתיד טוב יותר בו אתה נמצא עם האהובים שלך. ומה שלמדתי מכול המחקרים שלי, זה שהזמן תמיד מוצא דרך לתקן את עצמו.״ גוון הצמידה את שפתיה אל שפתיו ונישקה אותו חזק. וברגע זה הירח טבע כולו בלבה רותחת ובפיצוץ אדיר. נוצר גל הדף אשר ריסק את המערב ולכד את שניהם בפנים. ״מה נעשה עכשיו? המפלצת תבוא ותחסל את שנינו!״ גוון מיררה בבכי. ״לפחות אנחנו ביחד ברגעים האחרונים של חיינו, גוון." טיירון הושיט את ידו לידה ושלח אליה חיוך חם..בינתיים צ'ייס והפרופסור הספיקו למצוא שמקור האנרגיה היה אבן עגולה וסגולה, שבאפשרותה לתקן את מכונת השיגור. וכעת שבים לנקודת מבטו של צ'ייס:
״מה זה היה? שמעת את זה, פרופסור?״ צעקתי אל הפרופסור. הר הגעש התפוצץ, מה שאומר שבקרוב עומד להתחיל מרחץ הדמים. ליל הטיהור החל ואנחנו איחרנו את המועד. ״מהר,צ׳ייס! נמהר לכיוון השבט. הם בטוח התכוננו לרגע הזה היטב.״ אמר הפרופסור. מיהרנו ככול שרגלנו יכלו לשאת אותנו. קאמיקה הגיע מלפנינו. ״קאמיקה מהר עזבי הכול חייבים לברוח לפני שהמפלצת תבוא לכאן!״ צעקתי אליה. משהו לא היה בסדר. גופה החל להתעוות ולפרכס. נראה שהיא עוברת סוג של טרנפורמציה. ולפתע זה הכה בי. תפסתי את ידו של הפרופסור וצרחתי: ״רוץץץץץץץץץץ!!! אל תסתכל אחורה! רוץ הכי מהר שתוכל!״ מבולבל לגמרי הפרופסור עשה כמו שאמרתי לו, ושנינו רצנו כול עוד נפשנו בנו.
״צ׳ייס, מה לעזאזל קורה לך? היא הייתה זקוקה לעזרתנו.״ גער בי הפרופסור. ״אין שום מפלצת, שום מפלצת." אמרתי לפרופסור בזמן שרצנו "המפלצת היחידה פה היא תושבי הכפר. הם כנראה לא מודעים לעצמם בזמן השינוי, ככה שהם חשבו שמדובר במפלצת.״
״אתה רוצה להגיד לי שאנשי השבט הם אלו שמתרוצצים ורוצחים כול דבר חי בסביבה?״ התפלא הפרופסור.הנהנתי בחוסר רצון.
לאט לאט הופיע אור קלוש בקצה הדרך. זו הייתה מכונת השיגור. ״פרופסור, בזמן שאתה מחבר את אבן האנרגיה שמצאנו מקודם למכונה, אני אלך למצוא את גוון וטיירון. הם הלכו לכיוון הר הגעש." רצתי כמשוגע לכיוון ההר. כעת נחזור למספר כל יודע: פיצוץ רם נשמע מפתח המערה, וסדק הופיע לאורכה. דממת מוות שררה במערה ברגע בו טיירון התקרב אל הסדק, על מנת לבדוק את מקורו של הסדק. מבעד לסדק הציצו פנים מטרידות. מיד, ללא שום היסוס, משכה גוון את טיירון אל לב המערה. בני השבט אחוזי הדיבוק פרצו אל פנים המערה והחלו להתקדם באטיות ובצליעה לעברם של הצמד. וכעת שבים לנקודת מבטו של צ'ייס: אצתי רצתי במעלה המדרגות המשובשות לעברם של גוון וטיירון. מימיני, בסוף מעלה המדרגות, נמצאה מערה. כבר מחוצה לה, הבחנתי בגוון אוחזת בטיירון המדמם. אך מה אני רואה כאן? האם ידו של טיירון חסרה? שוטט דם שכב הוא, חסר אונים בידיה החמות של גוון. כששקלתי כיצד אוכל להסיח את דעתם של בני השבט המשוגעים, החלטתי לבחול בכל האמצעים. אין לי ברירה, אני חייב להסיח את תשומת לבם על מנת לאפשר לגוון וטיירון נתיב בריחה חופשי. נזכרתי במילותיה של קאמיקה שלפיהם לבני השבט שלה ישנה נטייה מינית מוגברת. כנגד כל הסיכויים פשטתי את בגדי והשלכתי לעברם אבן קטנטנה. "בולו בולו, רדפו אחרי!" צעקתי בשפתם והחלתי במנוסה. גוון המבועתת מן המראה החלה לטפל בגדם של טיירון. "רוצו לעבר מתקן השיגור!" צעקתי אליהם "הפרופסור מסיים את התיקונים." בעודי רואה את גוון וטיירון נסים על נפשם, טיפסתי אל צמרות העצים והמתנתי עד שיעבור אחרון המשוגעים. כשחלפו לגמרי, ירדתי ולבשתי בחזרה את מלבושי אשר השארתי בפתח המערה. רצתי מהר לעבר מתקן השיגור. ככל שהתקדמתי ראיתי אור חלוש במרחק 300 מטרים ממני. שמעתי את צעקותיהם של גוון, טיירון והפרופסור. "מהר, צ'ייס, תמהר!" הם צעקו אלי "המכונה עומדת להשתגר!" אט אט יכולתי להבחין בסיום תהליך השיגור של המכונה. החלתי לחשוש שלעולם לא אראה את הבית שוב. אבוי, החמצתי את המועד. הנה מתקן השיגור נעלם מעיני ואנוכי עומד דומם בדד. במכתש זה לפני דקות אחדות נמצאה מכונת השיגור, השער האחד והיחיד חזרה הביתה. אך, איננה עוד. מחשבות רבות החלו מתרוצצות בראשי ללא הרף. אם בכדור הארץ יכולתי להציץ לממד שכאן, האם ייתכן הדבר גם הפוך? כיסיתי את עיני הבריאה, והנה לפני למרבה הפלא, מראות מכדור הארץ. השקפתי על גוון מתרפקת בידיו של טיירון וממררת בבכי רם. טיירון ניסה לנחמה ופרופסור קאטברט מנסה לתקן את המכונה, אך לשווא. הסרתי את ידי מעיני הבריאה, והנה חיוך עולה בפני. אושר שוטף את לבבי, ושמחה ממלאת אותי. כעת, כשחברי למסע נמצאים במקום מבטחים הגיעה מסעי לסיומו. שלחתי את ידי אל הפגיון אשר קבלתי מקאמיקה, וקרבתי אותו אל גרוני. עובר אורח התקרב לעברי. "שלום," אמר בשפתם "שמי הוא בוב. מה אתה עושה בליל כוכבים שכזה, אם אפשר לשאול?"
"אתה יודע," השבתי "מתאבדים."
"אמ.. המשך יום מקסים שיהיה לך. ותמסור ד"ש לחדווה." מבלי להסס שיספתי את גרוני והתרסקתי על הקרקע שוטטת דם. כנגד כל הסיכויים שמחתי, הרגשתי פעם ראשונה בחיי
שלו,
מצאתי את מקומי