האחת
אני לא זוכר הרבה פרטים מהפעם הראשונה שבה ראיתי אותה. הייתי עייף ועצבני וכנראה גם די שתוי. אני זוכר שהשיער שלה נראה כהה עם זוהר אדום כמו הילה מסביב. ייתכן שזה נראה כך בגלל התאורה במועדון. הרגליים שלה היו ארוכות מאוד וערומות מאוד ולבנות מאוד, כמעט כחולות מרוב לובן. היא נעלה עקבים גבוהים חדים כמו סכינים, שנראו כאילו הוברגו לתוך הרגל שלה. היא היתה יפה. מושלמת. בלי ספק. זה לא היה יוצא דופן. כל הנערות במועדון היו מושלמות, תמיד, עם שיניים לבנות נוצצות ושפתיים אדומות עגולות מוכנות לנשיקה, ריסים עבותים, גבות דקיקות, כפות ידיים רכות עדינות, שיודעות לעשות כל מה שצריך.
ישבתי בצד השני של הבר עם פחית בירה, אני זוכר, ובחנתי אותה קצת. זה לא שהיא היתה מיוחדת, אבל תמיד מעורר אותי לראות בחורה יפה. היא עישנה סיגריה ארוכה עם עשן מסתלסל. מאוד אלגנטי. לפעמים אני מקנא קצת. הן יכולות לעשן בלי אשמה. זה לא עושה להן כלום. היא נשפה עוד כמה בועות עשן ואז ליכסנה אלי מבט מתחת לריסים העבותים שלה. אני מכיר את המבט הזה שלהן. חצי אדיש חצי מזמין. מבט מתגרה: 'אתה רמש מבחיל, נראה אותך מעז להתקרב אלי, נראה אותך מפרק לי את הצורה המושלמת שלי כאן ועכשיו, תלכלך אותי בכל הגועל שלך, אפס, בהמה אנושית מגעילה שכמותך. נו, בוא, תעז'. עכשיו אני נזכר בשמלה. היתה לה שמלה צמודה מבריקה סגולה נוצצת, עם צווארון נשפך על החזה, כמו מעיין סגול מפכה ומפכה, שמכסה רק חלקית את כל השפע מתחתיו. היא נרכנה לפנים להניח את הסיגריה הדולקת על הדלפק, לאחוז בציפורניים ארוכות מושלמות בגביע הזכוכית של המשקה שלה, וסובבה את הגוף על הכיסא הגבוה, עד שפנתה אלי. היא לא הסתכלה לכיוון שלי בכלל, אבל יכולתי לראות את השדיים הלבנים שלה לחוצים מאחורי הצווארון הנשפך. זה היה ממש לרגע, אבל מהזווית שלי אפשר היה לראות את הכל, ממש עד הפטמות הורודות-חיוורות, כמו כפתורים של זמזם בבית קפה בהגשה עצמית. אחר כך הרגע חלף והיא הזדקפה והניחה את שפתיה על שולי הכוס בריכוז מתורגל.
אתה יודע מראש שכבר ניצחת. המשחק מכור. אתה שילמת מראש, וכל נערה שתבחר תבוא איתך ותעשה כל מה שתרצה. הכל. אתה יכול להקפיץ, לבעוט, לסובב, לגלגל, לזרוק, לתפוס, להפוך אותן מבפנים החוצה ובחזרה. אין שום גבול וזה לא פוגע באף אדם ואף אחת לא תעצור אותך. אתה מוגבל רק במה שאתה רוצה ויכול לדמיין. אפילו אם ריסקת מישהי לחתיכות אין בעיה. הם מתקנים אותן אחר כך שוב ושוב, עד שהן יוצאות מכלל שימוש, ואז מביאים חדשות. בכל זאת, תמיד יש איזה פחד קמאי, אידיוטי, מפני סירוב. הן תמיד נראות כאילו הן מתכוונות לומר לך לא. לפעמים הן באמת מסרבות. כשראיתי אותה בפעם הראשונה יושבת על הבאר ומעשנת כבר הייתי ותיק במועדון. עניין של כמה שנים, אולי עשור, אני לא יודע בדיוק. אפשר לומר שהפכתי עם הזמן למכור. כל סוף שבוע, לפחות, ולפעמים גם באמצע השבוע, אם הייתי מדוכדך קצת. שפכתי שם את כל הכסף שהרווחתי, ולא היה אכפת לי. הרגשתי שאני חי רק כשהייתי במועדון. כל היתר היה סתם, שגרה, זמן שצריך להעביר מהר, עד שאפשר לברוח למועדון. הכרתי כבר כמה בנות ממש טוב. אפשר לומר שהיו לי מערכות יחסים ארוכות טווח עם לפחות חמש נערות מועדון לפני שראיתי אותה מעשנת על הבאר. אבל בכל זאת, קשה להסביר את זה, לא היה לי אומץ לגשת אליה. כשאני חושב על זה היום אני אומר לעצמי שאולי, איכשהו, כבר אז ראיתי שהיה בה ניצוץ של רוע. היא נראתה לי אפלה יותר, מסוכנת יותר משאר הנערות. אני לא יודע למה. ישבתי קפוא, וידעתי פתאום בבת אחת שזאת הבחורה שהכי רציתי אי פעם בחיים שלי. אם אפשר היה הייתי מציע לה נישואים במקום. זה טיפשי, כמובן, באותה מידה הייתי יכול להציע נישואין לכוס המשקה שלי. בכל זאת, הייתי מציע, והיא בוודאי היתה פורצת בצחוק מתגלגל ומסיטה קצוות שיער כהה, זוהרת באדום, אל מעבר לכתפה. היה לה משהו שלא ראיתי אף פעם קודם, עיצוב ייחודי. ניסיתי להבין מה זה בדיוק. היא זהרה כולה, כל הזמן, בבוהק כמעט מסנוור אבל שחור לגמרי. ישבתי משותק על הכיסא שלי והלכתי והתמלאתי בזעם נוראי על הבחורה המפתה הזאת ועל הבוס המשעמם שלי בעבודה ועל ההנהלה של המועדון שיודעת לגבות יפה יפה דמי מנוי אבל לא מספקת את השירות כמו שצריך, ואפילו על עצמי.
הרגשתי ליטוף קל בגב ידי. הרמתי את ראשי והיא היתה שם, פתאום קרובה כל כך, והעיניים שלה זרקו אור לתוך עיניי, כמו צג המחשב בעמדה שלי בעבודה. היא קירבה את שפתיה לשפתיי ברפרוף. אחזתי בעורפה ונישקתי אותה, פוער את פיה בלשוני בכוח, בכל הזעם שהצטבר בי עד לאותו רגע. היא נרתעה לאחור. היא התבוננה בי בריכוז, גבותיה הדקיקות מעוקלות בכעס. שוב אחזה בי חרדה בלתי מוסברת. הרגשתי כאילו פתחתי דלת מקפיא של משפחת קניבלים, והוכיתי גל קור. "אתה חוצפן!" היא אמרה, ולהפתעתי הגמורה חלקה לי סטירה עדינה-מתגרה על לחיי הימנית. כאב לי. קצת. מתוך אינסטינקט, תפסתי את מפרק ידה שסטרה לי וסובבתי אותו לאחור עד שהיא צעקה. "מה זה? מה את עושה?" שאלתי בתדהמה. היא התבוננה בי בתשומת לב. עיניה הכהות נצצו באדום כמו שערה, שמתי לב. אישוניה היו מורחבים. היא חייכה חיוך קטן, שובב. "אני לורנה", היא אמרה. "נעים מאוד". היא הושיטה יד רכה ודקה לכיוון ידי. לא לחצתי את ידה. היא שוב ליטפה בקלילות את גב ידי. "אל תכעס…אתה היית חצוף אלי קודם…" היא אמרה בטון מפייס. הייתי מכושף. שוב לא יכולתי לזוז ממקומי מרוב הפחד שמילא אותי. הבחורה הזאת היא לא רגילה. יש בה משהו. משהו נורא, מחריד. הרגשתי את זה במעמקי הבטן כמו נורת אזהרה. הסטתי את מבטי מהעיניים הזוהרות באדום. יכולתי להריח את הסיגריה ואת האלכוהול מנשימתה. "אז אתה כאן לבד?" היא שאלה, מסיטה את שערה מכתפיה. "לא ראיתי אותך קודם", היא הוסיפה. היה לה קול מתוק, דק ומשונן, כמו צעצוע מנגן לתינוקות. לא אמרתי כלום. אני יודע איך צריך להתנהג איתן, וזאת היתה אגוז קשה לפיצוח, אני כבר הבנתי את זה. אז עשיתי את עצמי חירש-אילם. היא לקחה לגימה קטנה מהגביע שלה, שאיפה קטנה מהסיגרייה הארוכה שלה, והתקרבה אלי אפילו יותר. היה לה בשיער ריח של תרסיס ורדים ודלק. היינו כל כך קרובים עכשיו עד שהירך שלה, עטופה במשי סגול, נגעה בשלי. "ספר לי מה אתה אוהב…" היא לחשה לתוך אוזני בקולה המתוק. פתאום התמלאתי חשק להרים את הירך שנגעה בירכי ולנגוס בה כאילו היתה חתיכת עוף עסיסית. אבל כמובן שלא הסגרתי כלום. זה היה שלב הפיתוי והמיקוח, וידי היתה כבר על העליונה, בזכות הסטירה הזאת שקיבלתי ממנה. בשלב הבא היא תהיה השפחה שלי, ואני אחזיר לה כמה סטירות שאני ארצה. לא התכוונתי להוציא עליה אפילו גרוש אחד נוסף.
נפגשנו עוד הרבה פעמים במועדון. היתה לה השפעה מאוד חזקה עלי. הרגשתי שאני הולך ומאבד את השליטה כשאני איתה. זה היה כמו ליפול לתוך תהום מרופדת קטיפה ומוארת בנאון. בפעם הראשונה בחיי לא ידעתי לאן אני הולך, ולא היה לי אכפת. אחרי כמה פגישות עם לורנה כבר לא רציתי בחורות אחרות. מרגע שפגשתי אותה אף נערת מועדון אחרת לא עניינה אותי. הסתכלתי על החשפניות והרקדניות לפעמים, אבל לא היה לי חשק להזמין אף אחת מהן. אפילו לא לאורגיה ביחד עם לורנה. רציתי להיות רק איתה. היא ואני, לבד, ושישרף העולם. למרות תוספות התשלום שהגדילו את המינוס בבנק לקחתי אותה גם מחוץ למועדון, לבילויים וטיולים, לקולנוע, אפילו. לא צפינו בסרט, כמובן. היא לא צפתה מכיוון שבמילא אין לתמונות שום משמעות בשבילה, ואני לא צפיתי מכיוון שהייתי עסוק בלהנות מהפינוק שקיבלתי בזמן הסרט. בכל רגע שבו לא הייתי איתה חשבתי רק עליה. בכל רגע פנוי שהיה לי השתדלתי לבלות יחד איתה. אפילו שאלתי במועדון אם אפשר לשלם רק לנערה אחת, שתבוא איתי הביתה ותגור איתי וכל זה. הם אמרו שזה לא משתלם להם, הם צריכים את לורנה לזמנים שבהם לא הייתי במועדון. הם היו ממש מגעילים. נקבו בסכום עתק ממש. ברור שגם אם אעבוד מבוקר עד ערב לא אוכל להרשות לעצמי לקנות אותה רק לעצמי. הם איימו עלי שאם אני אמשיך להטריד אותם הם יאלצו אותי לשלם על הבלאי שגרמתי לה. תמיד צריך לתקן אותה אחרי שהיא מבלה איתי, והם יכולים לתבוע אותי על זה. לורנה היא נערה מאוד פופולארית, הם אמרו לי, כל הזמן עסוקה. אני רק רציתי להקיא. ניסיתי בכל הכוח לא לדמיין איך היא עובדת עם לקוחות אחרים בזמנים שאני בלעדיה. זה היה בלתי נסבל. הרגשתי שאני נקרע מגעגועים אליה. היא היתה האשה היחידה שאהבתי אי פעם, והיחידה שרציתי להיות איתה לתמיד, עד יום מותי. זאת היתה אהבה אמיתית, נדירה, שאין לכל אחד. הרגשתי את זה עמוק בלב. לורנה היא האחת. האחת והיחידה בשבילי. היא היתה מיוחדת. היא אפלה, מסתורית, בלתי מושגת. היא הלהיבה אותי, ידעה איך להוציא ממני את המיטב, איך לעורר בי אנרגיה אפילו אחרי כמה ימי עבודה מתישים. עם לורנה הרגשתי גבר. הרגשתי חי. לרוב היא העמידה פנים שהיא מתנגדת. אחר כך היא צחקה ואמרה שזה הכל היה סתם, כדי לגרות אותי יותר. היא הביאה אותי לשיאים רגשיים וגופניים שלא חוויתי קודם. אף פעם לא אוכל לאהוב אף אשה אחרת. ידעתי את זה. ידעתי שזה אומר שלא תהיה לי משפחה, שלא יהיו לי אף פעם ילדים, ולא היה לי אכפת. אם לורנה תהיה שלי אני לא צריך אף אחד יותר. רק אותה. רק אותה.
מכיוון שהייתי עסוק בלעבוד ולפנטז על לורנה בכל הזמנים שבהם לא היינו יחד, לא שמעתי בכלל את החדשות ולא ידעתי על הארגונים הפמיניסטים ששמו את המועדונים על הכוונת. כל הזמן מספרים סיפורים מפחידים על המועדונים. כל מיני צדקנים, אנשי דת שאין להם מה לעשות בחיים, תמיד נטפלים לעניין המועדונים שמשחיתים נפשות של בחורים טובים כמוני. שמעתי כבר אינספור הטפות והפחדות בנושא, סיפורים על אנשים שאיבדו את כל הכסף שלהם בגלל שהתמכרו למועדוני המין, כאלה שהיו צריכים להתאשפז מרוב שהגזימו בסקס. זה הצחיק אותי, הסיפורים האלה. הנה אני, כבר למעלה מעשור, מבלה כל סוף שבוע ויותר במועדון, והכל סבבה לי. לאף אחד לא נגרם נזק. שמעתי גם פוליטיקאיות שמטרטרות בשכל שהמועדונים גורמים לגברים להסתכל על נשים כמו על חפץ שאפשר להשתמש ולזרוק. מבט אחד בפמיניסטית שדיברה גרם לי לצחוק. היא היתה כל כך מכוערת…מלאה בכתמים וחריצים בכל הפרצוף והידיים. השיניים שלה אפילו לא היו לבנות. זה ברור שנשים כאלה לא רוצות שנלך למועדונים. למה שנסתכל על אשה כזאת כשיש לנו מבחר אינסופי של יפהפיות מושלמות שעושות כל מה שנרצה תמורת דמי מנוי שווים לכל נפש? אפילו חבר מהעבודה ניסה לשדך לי מישהי. הוא אמר לי "אתה בחור טוב, הגיע הזמן שתמצא לך אישה אמיתית". צחקתי עליו. "מה שאתה קורא 'אשה אמיתית' זה פשוט מגעיל אותי. סתימות בשיניים, ריח רע מהגוף, קשרים בשיער, שומן מיותר, שיער מיותר בכל מקום, כתמים על העור…אני מכיר את הכל וזה דוחה. אני לא צריך את זה. כבר יש לי אשה, הכי אמיתית שיכולה להיות!" אמרתי לו. גם כן אדיוט.
"אף פעם לא היית עם אשה אמיתית, אז אתה לא יודע כמה זה טוב. זה הרגשה אחרת לגמרי, להיות עם עוד בן אדם, מישהי עם שכל, עם רגשות, מישהי שבאמת רוצה אותך", המשיך הקולגה שלי לעצבן. "אתה בחור יציב, נראה בסדר גמור, יש לך עבודה מסודרת. אין סיבה שלא תוכל למצוא לך מישהי", הוא קשקש. "דווקא הייתי עם כמה כאלה, מה שאתה קורא, 'אמיתיות', לפני שנים…לפני שהיה לי כסף לשלם למועדון", אמרתי לו. "ממש לא רוצה לחזור על החווייה. לא אהבתי בכלל". הוא נראה די מיואש. "מה לא אהבת?" הוא לא הבין. "דוחות אותי האמיתיות האלה שלך. מגעיל אותי לחשוב שהן משתמשות באיברים שאמורים לענג אותי גם בשביל ללכת לשירותים, וללדת ילדים. מגעיל אותי שהן צריכות שאני אתחנף אליהן בשביל שבכלל יבוא להן עלי, ואז הן לא גומרות, ורק צועקות עלי שאני מכאיב ושאצא כבר. לורנה שלי אף פעם לא בדיוק בזמן הזה בחודש, אין לה מצבי רוח, והיא אוהבת אותי באמת. כמו שאני אוהב אותה!" אמרתי לו. "היא לא אוהבת אותך, היא בסך הכל מכשיר משוכלל לאונן איתו, זה הכל" אמר לי האידיוט. נמאס לי ממנו ודי. הוא לא מבין שום דבר, ומאז הפסקתי לדבר איתו. שיהנה מהאשה השמנה שלו ומהילדים הנודניקים שלו. אני לא רוצה שום קשר עם אף אחד. אני זאב בודד. מצידי כל העולם יכול למות, חוץ מלורנה. רק היא ואני נחיה לנצח, שנינו לבד. שיתפגרו כל האחרים. היא לא תזדקן אף פעם אבל היא תאהב אותי גם שאזדקן, כי לה לא מפריע מראה חיצוני ושטויות כאלה. אם לורנה היא רק מכשיר משוכלל אז האשה שלו וכל שאר האמיתיות הן בסך הכל מכשיר פרימיטיבי. זה כל ההבדל, לדעתי.
חשבתי על זה והחלטתי להוציא אותה לסוף שבוע רומנטי. זה נורא יקר להוציא את הבנות מהמועדון, אבל אני חסכתי במשך תקופה בשביל זה. הן צריכות סוללה נטענת, כי אין להן את הטעינה האוטומטית של המועדון, והייתי צריך להזמין לנו גם אחת רזרבית לקחת איתנו למקרה חירום לסוף השבוע, זה מאוד מייקר את כל העסק. אבל הרגשתי שאני חייב לה את זה. הקדשתי לנושא היחסים של לורנה ושלי הרבה מחשבה לאחרונה, ואני מרגיש שאני מוכן לקחת את זה לשלב הבא. אני יודע שהיא לא יכולה להתחתן איתי וחייבת לשרת את כל מי שמגיע למועדון, אבל אני חושב ברצינות על הלוואה רצינית מהבנק, כך שלפחות את כל סופי השבוע נוכל לבלות מחוץ למועדון, ביחד. בשביל בחורה כמו לורנה זאת מחוייבות. הכי רצינית שיש. אני מאוד רציני. אני מרגיש שהיא האשה שאני רוצה לבלות איתה במשך שארית חיי. אני מתכוון לומר לה את זה ולהציע לה נישואין. נכון, זה יהיה נישואין של סופי שבוע בגלל שאני לא יכול להרשות לעצמי להיות עם אשתי בכל השבוע. זה מאוד עצוב שהכסף מפריד בינינו ככה. אבל אני מרגיש שאני כבר לא ילד, אני כבר מוכן לקשר רציני, והיא היחידה שאני רוצה. אני אציע לה את זה בסוף השבוע הקרוב, במלון יוקרתי, ואתן לה גם טבעת. זכותי לתת לה טבעת נישואין! הם לא יכולים להכריח אותה להסיר את הטבעת. אני לא ארשה את זה. לפחות זה. אני רוצה שהיא תזכור שהיא שלי תמיד, אפילו כשהיא עם אחרים.
חשבתי אולי לגנוב את לורנה וזהו. אמרתי שאני מתכנן סופ"ש רומנטי בצפון, וכמה זה יעלה להוציא אותה, סגרתי איתם את הכל, אפילו נתתי להם את הכתובת של הצימר. אולי אני פשוט אשכח להחזיר אותה. זאת עבירה על החוק, אבל אהבה אמיתית היא מעל להכל. לפעמים אפילו מעל לחוק. כי החוק לא תמיד צודק. תכננתי הכל עד לפרט האחרון, נוף אל השקיעה, ג'קוזי, מיטה ענקית בשביל כל ההשתובבויות שלנו, מטבח בשבילי. לא נצטרך לצאת אפילו. זה היה בקיץ. הגעתי בבוקר החם והמיוזע עם הרכב שלי, והיא כמובן היתה רעננה וריחנית כאילו רק עכשיו יצאה מהמקלחת. היא לבשה ביקיני קטנטן שהבליט היטב את חמוקי גופה המושלמים, חולצת חוף שקופה, כובע קש רחב שוליים, משקפי שמש. לא ידעתי שיש לה בגדי חוף כאלה בכלל. על רגליה היא נעלה את נעלי העקב שבהן ראיתי אותה לראשונה, בצבע הרגליים שלה ממש, כאילו עקבי-הסכין היו חלק בלתי נפרד מהגוף. הצעתי לה לנמנם בנסיעה, כי אני לא אוהב שמפריעים לי בנהיגה, והיא השעינה את ראשה על החלון ועצמה את עיניה הכהות-אדומות. לא יכולתי להתאפק מלהציץ עליה לפעמים במהלך הנסיעה. תווי הפנים שלה היו כל כך ענוגים ומושלמים… כשישנה ככה היא נראתה יפה כמו בובה חדשה בחלון הראווה של חנות צעצועים. הגענו לקראת הצהריים לצימר ואף על פי שהייתי מורעב ממש, כי לא אכלתי כלום מאז ארוחת הבוקר, לא יכולתי להתאפק וקרעתי מעליה את חולצת החוף והביקיני, משכיב אותה על המיטה הרחבה. הסקס היה טוב, כרגיל, אני זוכר. היא נאנחה ונהנתה ואמרה שהיא אוהבת אותי, ואני אמרתי לה שאני גם. הגעתי לשיא די מהר, אבל לא היה אכפת לי, כי ידעתי שיש לנו את כל סוף השבוע לפנינו, ואפשר לחזור על זה כמה פעמים שרק ארצה.
מה שקרה אחר כך קצת מטושטש אצלי. אני זוכר שהרגשתי כאב פתאומי. יותר מכאב, בעצם. משהו נוראי, בלתי נתפס, חד. מעולם לא הרגשתי כאב בעוצמה כל כך אדירה. הרגשתי כאילו עברתי שעות ארוכות של עינויים, אבל הרופאים קובעים שזה לא נמשך יותר משתי דקות. כשהתעוררתי הייתי במיטה לבנה בבית החולים. עדיין כאב לי. מכשיר שהיה לידי התחיל לצפצף, ומיד הגיעו רופאים ואחיות לבושים לבן, והזריקו לי משהו. המשפחה שלי הגיעה, ההורים, ואחי הבכור. הם הביאו פרחים ושוקולדים. אחר כך הזריקו לי שוב, ושוב נרדמתי. כשהתעוררתי ישבה לידי איזו צעירה מחוצ'קנת שאמרה שהיא פסיכולוגית ושאלה איך אני מרגיש. היא הסבירה לי שבינתיים יש כבר עשרים וחמישה אנשים שנפלו קורבן כמוני, בכל רחבי העולם, ושכוחות המשטרה כבר סגרו את כל המועדונים. ליתר ביטחון. היא נתנה לי חתיכת עיתון לקרוא. היה כתוב שם על פעולות טרור בינלאומיות, על תוכנות וחומרות זדוניות שהשתילו ברובוטיות-סקס. מלבישים משהו שנראה כמו פומפיה על דפנות הנרתיק המכני, הסבירו בעיתון. אפילו שמו תמונה של הדבר הזה. המחבלות השתילו את זה בתוך הרובוטיות, וזה מופעל לפי טריגר-מגע כדי לפגוע באיבר של מי שחודר לתוכן. ניסיתי לגעת לעצמי בין הרגליים, אבל היה שם המון גבס. הפסיכולוגית הסבירה שהפיגוע תוכנן לעשות כמה שיותר נזק בזמן כמה שיותר קצר. מי ששתלו את הנוזקה הבטיחו פגיעה בלתי הפיכה. הייתי המום. "מה נשאר לי?" שאלתי בחרדה. "תראה, הנזק הוא חמור מאוד…" התפתלה המחוצ'קנת. "תגידי לי ישר לפרצוף! מה נשאר לי מתחת לגבס?!" צעקתי עליה, וגם כיניתי אותה בכמה כינויים שבהחלט הגיעו לה, בשביל לעצבן אותה, כדי שתגיד לי את האמת. זה עבד. היא אמרה לי את האמת.