אהבה שנייה
שלוש שנים אחרי האסון, יקום עמרי לבוקר חדש, וזאת לצידה של אישה שהוא אוהב.
ובכן, "אוהב" זו מילה מסובכת.
הוא יחשוב לעצמו שהוא באמת אוהב אותה, שהרי זה נכון ואין על כך עוררין, אבל הוא עדיין יאהב את אשתו יותר. הוא ימשין לקרוא לה כך, "אשתי", למרות שהיא כבר מזמן לא באמת תהיה "אשתו". האם אתה עדיין נחשב כגבר נשוי אם אשתך כבר לא בין החיים? הוא ישאל את עצמו את השאלה הזו, אבל לא ימצא לה תשובה משביעת-רצון.
בשנה הראשונה הוא ינסה למצוא לעצמו משהו שאפשר יהיה לקרוא לו "אהבה", ואולי לעתים יהיה אפשר להוסיף למילה הזו גם כל מיני תיאורים כגון "אהבה בוגרת" או "אהבה אחרת" או "אהבה שנייה", אבל כל התיאורים האלה יסתירו אמת אחת פשוטה ובלתי ניתנת לשינוי: הוא לעולם לא יאהב מישהי כפי שהוא אהב אותה.
בשנה השנייה הוא יפגוש בדפנה, בחורה צעירה ממנו בשבע שנים, אבל אינטליגנטית ונבונה בדיוק כפי שאשתו הייתה. הוא יפגוש אותה בבר, בר סטנדרטי שיראה כמו כל בר אחר, והיא תיגש אליו למרות שהוא יהיה באמצע שיחה קולחת עם חבריו. היא תשאל אותו אם הוא מגיע לבר הזה הרבה, והוא יגיד לה שכן, ותהיה ביניהם שתיקה מביכה לכמה רגעים. ואז היא תצחק ותספר לו שאחרי כל-כך הרבה פעמים שבהם גברים התחילו איתה עם המשפט הזה, היא חשבה שיהיה נחמד לנסות אותו בעצמה על מישהו שנראה חמוד כמוהו. הוא יסמיק ולא יהיה לו שום דבר מה להגיד, אבל היא בכל זאת תתן לו את המספר שלה, למרות שהוא לא ביקש אותו.
יומיים אחר-כך הוא יתקשר אליה בחשש. הוא יגיד לה שהוא ישמח לצאת איתה לדייט, אבל שפער הגילאים מפריע לו. היא תגיד לו שהיא תשמח לצאת איתו, ושפער הגילאים לא מעניין לה את התחת. אחרי דייט אחד הוא יבין שזוהי לא הבעיה העיקרית שלהם.
אשתו היא הבעיה.
בשנה השלישית הם יעברו לגור ביחד. מדי כמה שבועות הוא יקרא לה בטעות בשם של אשתו, ובכל פעם היא תיעלב מחדש עד עמקי-נשמתה. הוא ינסה להסביר לה שהאהבה ההיא שהייתה לו, תבועה לו עמוק בתוך המוח, בתוך הדי-אן-איי, ושהוא לא מסוגל להוציא אותה משם בכוחות עצמו. דפנה תענה לו בתגובה שהיא מצפה שהוא יעשה משהו אקטיבי בנידון, והוא יגיד לה שהוא לא מסוגל. בכל פעם שזה יקרה הוא יהיה בטוח שעכשיו הם נפרדים, אבל דפנה תישאר למרות הכל, ותמשיך להיראות מאוכזבת מכך.
*
כשהוא יתעורר, היא עדיין תישן. הריב שהיה להם יום קודם לכן עוד יהדהד במוחו: היא תגיד לו שנמאס לה להרגיש שהיא בתחרות עם אשתו, והוא יגיד לה שהוא לא מנסה להשוות בין שתיהן; היא תגיד לו שהיא מרגישה שהוא לא אוהב אותה, והוא יגיד לה שהוא אוהב אותה עד לב-השמים, ושפשוט הוא עדיין אוהב את אשתו (הוא לא יעז להגיד לה שהוא עדיין אוהב את אשתו יותר, ועוד יותר את העובדה שהוא לא חושב שזה ישתנה אי-פעם); היא תגיד לו שהיא רוצה ילדים, והוא יגיד לה שהוא לא מסוגל.
הוא ייזכר שאשתו לא רצתה ילדים, למרות שהוא מאוד רצה, ושמהיום הראשון שהם יצאו היא אמרה לו את זה; הוא ייזכר שכשהם התחתנו, הוא אמר לה שלמרות שהוא כבר מוכן להיות אבא, הוא מבטיח לחכות עד שגם היא תרצה בזאת; הוא ייזכר שהיא שאלה אותו אם הוא מוכן לחכות עבורה לנצח, כי זה הזמן שייקח לה לקבל את ההחלטה הזו, והוא אמר לה שכן. הוא לא ידע שהם לעולם לא יביאו ילדים יחדיו.
דפנה בדיוק בגיל שבו היא אמורה לרצות את זה, הוא יחשוב לעצמו. גם הוא רוצה ילדים. אבל ההבטחה לאשתו לא תרפה: הוא ימשיך לחכות לה, גם אם זה אומר לחכות לה לנצח. הוא לא יוכל לשאת את המחשבה שהוא יעשה ילדים עם מישהי שהיא לא אשתו. הוא יאמר את זה לדפנה, במילים הללו, והוא יבין מיד לאחר מכן שבמילותיו הוא הכניס את שניהם למשבר הגדול ביותר ביחסים שלהם עד כה. שניהם ילכו לישון כועסים, כל אחד מהם בצידה האחר של המיטה.
כשהוא יתעורר, היא עדיין תישן, אך במוחו של עמרי תתחיל להתעורר החלטה שתשנה את כל מסלול חייו: אי-אפשר להמשיך ככה. הוא יפתור את זה, גם אם זה אומר לעשות את הדבר האחד שהוא לא היה מוכן לעשות לאחר מות-אשתו. הוא ידליק את המחשב ויחפש במנוע-החיפוש את המילים: רופא, המוח, הטוב, בישראל.
*
יום אחד, בעתיד הלא רחוק, יקומו כל בני-אדם לעולם שבו כל מיסתורי-הגוף שלהם נפתרו: הקוד הגנטי שלהם יפוצח, איברי-גופם ייוצרו באופן תעשייתי-המוני והמוח שלהם ימופה מכל פינה. בעתיד הזה, עמרי יוכל לעשות את הדבר שדפנה רוצה ממנו כל-כך: להפסיק לאהוב את אשתו המנוחה. זה לא יהיה כמו ב"שמש נצחית בראש צלול", שכל הזכרונות שלו מאשתו פשוט יימחקו. הזיכרונות עדיין יהיו שם. זאת פשוט שארית-האהבה שתעלם. כל השאר יישאר ללא פגע.
התהליך יהיה פשוט מאוד: הרופא יחבוש על ראשו של עמרי קסדה כבדה; הקסדה תשדר ותקלוט אותות מהמחשב שיישב בצידו השני של החדר, אל המוח שבתוך גולגלתו; הרופא יישב אל מול המחשב בשעה שזה יסרוק את מוחו של עמרי וימצא בדיוק רב את הנקודות שבהן שמורה אהבתו לאשתו; הרופא ייגש לעמרי וישאל בנועם, האם אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה? ועמרי יענה בלחש, כמעט בחוסר-רצון, שכן. וכך, בלחיצת כפתור אחת, יוכל הרופא למחוק את כל שאריות רגש-האהבה שעוד נותרו אצל עמרי לאשתו, ועמרי יוכל להמשיך הלאה.
עמרי ידמיין את כל זה בזמן הנסיעה לבית-החולים. המכונית תיקח אותו במסלול הארוך ביותר, כפי שהוא הורה לה לעשות, בשעה שהוא ישקע במחשבות על עולם בו הוא לא אוהב יותר את אשתו. עולם שכזה יראה בעיניו עצוב עוד יותר מהעולם שבו הוא נמצא כרגע, והעולם שלו עצוב למדי. הוא מעולם לא התגבר על מה שקרה באותו היום, היום בו אישתו החליטה לוותר על הנהג האוטומטי של רכבה ועברה לנהיגה ידנית. הוא לעולם לא יסלח לעצמו על שלא הפציר בה לחדול מהמנהג המיושן הזה, לנהוג בכוחות עצמה. בשביל זה המכוניות אוטונומיות היום, הוא ניסה להסביר לה, אבל היא לא הקשיבה. ביציאה מהכביש המהיר, היא סטתה מהכביש, התנגשה במעקה, ומכוניתה עפה אל אמצע הנתיב. רכב שנסע מאחוריה התנגש בה בחוזקה, ובכך סיים את חייה.
הוא ישקע בזיכרונות מהיום ההוא בשעה שהמכונית תביא אותו אל שערי בית-החולים. הוא ייצא ממנה בהיסוס ובחרדה גדולה שתתחיל לפעפע אליו יותר ויותר. הוא יורה על מכונית לבוא לאסוף אותו בעוד שעתיים, והמכונית תיסע משם בחזרה לביתו על-מנת להסיע את דפנה לשיעור היוגה שלה. הוא יסתכל על בית החולים עצום-המימדים ויתחנן לאל שיכה בו ברק. אך אפילו ענן לא יופיע בשמים, והוא ייאלץ להכנס לבית-החולים בכניעה.
*
כבר בדרך חזרה הוא יבין שמשהו שונה: הזיכרונות שלו עם אשתו כבר לא מתרוצצים לו בראש, וחלקם אפילו קצת דוהים. הוא עדיין יזכור אותם, אבל לא באותה עוצמה כמו קודם. הוא ירגיש להט עז לחזור הביתה אל דפנה ולנשק אותה כפי שלא נישק אותה מעולם. תמיד הוא הרגיש שלהיכנע לתשוקה שפועמת בין שניהם מהווה בגידה מסוימת באשתו, אבל כעת הוא לא ירגיש כך. הניתוח יעבור בהצלחה מלאה.
הוא יגיע הביתה ומיד יתחיל בכל הארגונים הנדרשים: הוא יפרוש מפה לבנה על שולחן-האוכל ויסדר אותו לשני אנשים, עם נרות ריחניים על פמוטים מכסף. הוא יבשל עבורם את העוף במרינדה שהיא כל-כך אוהבת, זה שמיוצר מתאי גזע של תרנגולות מובחרות. הוא יכין תבנית עם תפוחי-אדמה ויחתוך לשניהם סלט ירקות (והפעם בלי העגבניות שהוא תמיד שוכח שהיא שונאת). הוא רק יחכה שהיא תחזור הביתה בכדי לספר לה על החדשות הטובות: אשתו מתה, והפעם לתמיד.
כשדפנה תגיע, היא מיד תבין במה מדובר. היא תקפוץ על עמרי, תנשק את צווארו ותלחש לו באוזן: ידעתי שתעשה את זה בשבילי. עמרי ינשק אותה בחזרה ויענה לה את המשפט הכי רומנטי שהוא יצליח לחשוב עליו באותו הרגע: בשבילך הייתי מוריד גם את הירח. חיוך ענק יפרש על שפתיו כשהוא יבין בפעם הראשונה שהוא באמת מסוגל לאהוב שוב מישהי אחרת.
המוח הוא דבר נפלא, הוא יחשוב לעצמו. הוא מסוגל להשתנות, להסתגל, להתעצב ולהשתכלל לפי חוויותיו של אדם: אדם יכול לשנוא משהו בכל מאודו, ולאהוב אותו מיד אחר-כך; אדם יכול לפחד פחד-מוות מדבר מה, להתגבר על הפחד ויותר לא להרגיש כך לעולם; אדם יכול לאהוב מישהי עד עמקי-נשמתו, שהיא תזרום בכל נים מנימיו, ולאחר מכן להפסיק לאהוב אותה ולאהוב מישהי אחרת. נושא הנוירופלסטיות תמיד יהיה נושא שנוי במחלוקת בשיחותיו עם חבריו, ואילו הפעם הוא ירגיש שניצח במאבק על השאלה: האם אנשים באמת מסוגלים להשתנות?
הם יישבו לאכול ודפנה תיראה מאושרת, ועמרי יהיה מאושר מהאושר שלה. הוא יתבונן בה ויבחין, אולי בפעם הראשונה, באוצר המופלא הזה שהתגלם לו מתחת לאף, ויתהה מדוע לא אהב אותה יותר קודם לכן. הוא יקום מהשולחן באמצע האוכל, ייפסע לעברה וילחש לה באוזן את המילים שהוא ידע כבר זמן רב שהיא רוצה לשמוע: בואי נעשה ילד.
*
כשהילד יוולד, לדפנה יהיה ברור איך היא רוצה שיקראו לו, אבל עמרי יחשוש מהשם שהיא תציע. היא תבקש לקרוא לבנם מיכאל, על שם אשתו המנוחה, מיכל. עמרי לא יבין מדוע אחרי כל-כך הרבה צרות שהם עברו בגלל אשתו, דפנה תתעקש לקרוא לבנם על-שמה. הוא ישאל אותה את זה, והיא תענה בצורה משכנעת למדי: אני רוצה לחלוק לה כבוד, שהרי היא אהבה כל-כך את הגבר שאני אוהבת. אחרי הרבה לבטים, עמרי יסכים לשם.
מיכאל יגדל ויהיה ילד נעים ונבון. עמרי יבחין כבר מהרגע הראשון שהילד נולד להיות מדען. הוא ישאל אותו את כל השאלות "הנכונות": מדוע השמים כחולים? איך זה שאני זוכר דברים שקרו לי בעבר אבל לא יודע מה יקרה לי בעתיד? למה השמש שוקעת בכל פעם באותו המקום? איך ילדים באים לעולם?
עמרי יענה לו בסבלנות על כל השאלות, ועל שאלות שהוא לא יידע את התשובה להן, הוא ידאג שיחפשו את התשובה יחדיו. הסקרנות של בנו תעורר אצלו הערצה. איזה ילד חכם יש לי, הוא יחשוב לעצמו, ויתגאה על כך בפני כל מי שיפגוש.
יום אחד מיכאל ישאל אותו שאלה חדשה: אבא, זה נכון שגם אתה היית ילד פעם?
כן, יענה עמרי.
ומיכאל ימשיך: ואז גדלת, ונהיית אבא?
נכון, מיכאל.
גם אני אגדל ואהיה אבא?
אתה תגדל ותהיה לבן-אדם בוגר, ואם תרצה אז גם תוכל להיות אבא כמוני לילד משלך.
אתה בטוח שאני אגדל?
אני בטוח שתגדל, כי כל הילדים גדלים בסוף.
מיכאל ישתוק לכמה רגעים, ינסה לעכל את האמת החדשה שגילה מאביו.
אתה יכול להראות לי?
עמרי יהנהן וייגש עם בנו אל המחשב. ביחד הם יפתחו את הרשת החברתית הותיקה, איפה שכל התמונות שלו שמורות עוד מתקופת הגן, ושם הם יעברו שנה אחר שנה ויסתכלו על התמונות והפוסטים שעמרי פרסם לאורך השנים, ייבחנו איך וכיצד גדל והתבגר. למיכאל תהיה שאלה על כל תמונה ותמונה, על כל פוסט ופוסט, ועמרי יענה לו בנעימות ובאורך רוח.
תעצור! יצווה עליו מיכאל בשעה שעמרי יעבור מהתמונה עליה הם מסתכלים לתמונה הבאה.
מה קרה? ישאל עמרי בבהלה ויחזור לתמונה הקודמת שזה עתה העביר.
מי זאת? ישאל מיכאל.
ומבלי לשים לב, עמרי פשוט יענה לו: זאת אשתי.
*
לתופעה הזו שהוא יחווה, כך יתברר, יש שם: קוראים לה "אחזור". מדעני-העתיד יגלו משהו שכולם כבר יודעים: המוח הוא איבר אלסטי. אפשר לעצב אותו ולמתוח אותו, אבל הוא תמיד ישאף לחזור אל המקום שבו התקבע. זו הסיבה שבגללה קשה כל-כך להתגבר על הרגלים ישנים: המוח פשוט רוצה לחזור לאן שהוא מכיר, כמו קפיץ מתוח ששואף להתכווץ. המדע המודרני יצליח להתגבר על המכשול הקטן הזה עד למצב בו מרבית ניתוחי-המוח יעברו עם אחוז אחזור נמוך מאוד, רק 0.02% מהמקרים. לצערו של עמרי, הוא ייפול באותם 0.02%.
מאז שיתבונן עם בנו בתמונה של אשתו, תחזור אהבתו אליה כמו בומרג: הוא יחשוב עליה בכל שעה ביום, ידמיין את פניה בימים ויחלום עליה בלילות, יחשוק במגע שלה ויערוג לריחה, יתגעגע אליה כפי שלא התגעגע אליה במשך שנים רבות, אפילו בזמן השבעה. וזאת תהיה בעיה.
מתי התחיל האחזור? ישאל אותו הרופא.
לפני שבועיים, יענה עמרי במיידיות.
ומאז אתה שוב מאוהב באשתך המנוחה?
כן, דוקטור.
האם אתה נוטה לישון בשעות קבועות בדרך-כלל?
כן, דוקטור. אבל איך זה קשור לאחזור שלי?
זה קשור. אם תלך למסעדה שאתה מכיר, האם תזמין מנה שכבר טעמת ואתה אוהב, או שתנסה משהו חדש שעוד לא ניסית?
אני מאמין שאני אלך על המנה שאני כבר אוהב.
האם אתה "טיפוס של שגרה"?
כן.
ובכן ידידי, המצב שלך חמור משחשבתי.
עמרי יסתכל על הרופא במבט של חוסר-אונים. מה זה? הוא ישאל אותו באנחת-אכזבה.
המוח שלך לוקה באלסטיות-יתר, ישיב הרופא. המוח שלך פשוט מעוצב בדרך מסוימת, והוא מתנגד להשתנות. אני מניח שתמיד היה לך קשה ללמוד דברים חדשים, נכון?
נכון, אבל תמיד חשבתי שזה ככה אצל כולם, ישיב עמרי.
זה נכון אצל כולם, במידה מסוימת, יסביר הרופא. אצלך זה פשוט בולט יותר. אנחנו לא יכולים למחוק את האהבה שלך לאשתך המנוחה שוב. זה רק ייסב נזק למוח שלך, וסביר להניח שהוא יאחזר את זה בכל מקרה. כנראה שבמקרה שלך יש צדק באמירה "עד שהמוות יפריד ביננו". עדיף שפשוט תנסה לחיות עם זה. זה לא נורא כל-כך, כשחושבים על זה.
הרופא לא מבין עד כמה זה נורא, יחשוב לעצמו עמרי. הבעיה היא לא העובדה שהוא חזר לאהוב את מיכל. הבעיה היא שהוא הפסיק לאהוב את דפנה לחלוטין.
*
הוא יתחיל לשים לב לזה כשבועיים לאחר הניתוח ההוא, זה שבו מחק את אהבת-אשתו. פתאום, דברים שהוא אהב לעשות עם דפנה יעוררו בו דחיה: להתבונן בה בזמן שהיא מבשלת להם ארוחת שישי; לעשות איתה מקלחות ארוכות; לשיר איתה בזמן הנסיעה במכונית. היא תשים-לב שמשהו השתנה, אבל תניח שהוא פשוט עדיין מתאושש מהניתוח ושיקח לו קצת זמן.
וכשהזמן יעבור והוא לא יתאושש, היא תגיד לו את מה שהיא יודעת שהוא רוצה לשמוע: הם מצפים לילד. עמרי יעשה את עצמו נרגש, כאילו זאת ההודעה המשמחת ביותר שהוא אי-פעם קיבל בכל ימי-חייו, אבל בפנים משהו יציק לו: בעבר הוא לא רצה לעשות איתה ילד בגלל האהבה שעוד נותרה לו לאשתו; כעת הוא לא רוצה לעשות איתה ילד כי הוא כבר לא מרגיש אליה אותו הדבר. ההבדל הוא, שעכשיו זה מאוחר מדי.
וכשבנם יוולד, דפנה תבין שהיא במרחק ימים ספורים מלאבד אותו. בכוחות-נפשיים אחרונים היא תעשה את המעשה הנואש האחרון, זה שהיא תחשוב שיציל את הקשר שלהם: היא תציע לעמרי לקרוא לבנם על שם אשתו. זאת תהיה הדרך שלה להגיד שהיא מתנצלת על שדרשה ממנו למחוק את אהבתו אליה. היא תבין כעת את מה שהיא לא הבינה אז, שאחת הסיבות שהוא אוהב אותה כל-כך הינה שהיא מזכירה לו את אשתו המנוחה, וכעת כשהאהבה לאשתו נעלמה, כך גם האהבה אליה נעלמה. עמרי יהסס, אבל היא תתעקש, ולבסוף הוא יסכים.
ולרגע זה יראה כאילו זה הצליח. הם ינהלו חיי-משפחה פוריים ומאושרים. מיכאל יגדל ויהיה ילד נפלא, סקרן ומתוק. היא תאהב את הילד הזה כל-כך, וכך גם עמרי, ואהבתם המשותפת לילד תחדש את אהבתם זה לזו. זה לא יהיה אותו הדבר כמו מה שהם חלקו לפני הניתוח, אבל זה יהיה מספיק.
ואז הוא יתקל בתמונה שלה.
בזמן שהוא ומיכאל ירפרפו בתמונות, היא תתבונן על שני הגברים של חייה ותגיד לעצמה בלב: אוי, כמה שאני אוהבת אותם. וכשבנה ייעצר על אחת התמונות וישאל מי זאת, היא מיד תדע במי מדובר, ובכל זאת היא לא תצפה לתשובתו של הגבר שהיא אוהבת. מיד כשתשמע את התשובה, היא תברח משם לחדר ליד ותתחיל לבכות, והכל מבלי שאף אחד מהם ישים-לב שהאזינה להם.
בימים שלאחר מכן, עמרי יפסיק לאהוב את דפנה לחלוטין. כשמיכל נמחקה ממוחו, היה לו מקום לאהוב אותה, לעתים אפילו בכוח. אבל כעת, כשאהבתו אל אשתו אוחזרה, אין לו מקום במוח גם לדפנה. דפנה תשים לב לזה, אבל במשך כמה חודשים תנסה להיאבק.
וכשהחודשים יעברו והיא תבין שאין טעם במערכה, היא תציע לעמרי את מה שהיא יודעת שהוא רוצה לבקש, אבל לא מסוגל: היא תציע לו להתגרש. אחרי ויכוח קצר, הרבה יותר קצר ממה שהיא חשבה שיהיה, עמרי יסכים. הם יתגרשו שבועיים לאחר מכן, וכל אחד מהם ילך לדרכו.
*
אבא, זה נכון שאתה ואמא התגרשתם בגללי?
עמרי יבהל מהשאלה הזו של בנו. מה פתאום! הוא ישיב לו בזריזות. אני ואמא שלך התגרשנו כי שנינו הגענו למסקנה שעדיף לנו להיות בנפרד מאשר ביחד, שככה כל אחד מאיתנו יהיה מאושר יותר. אין לזה שום קשר אליך.
אבל אתם תחזרו להיות ביחד יום אחד, נכון? זה לא לתמיד.
אני חושש שלא נחזור. לפעמים אנשים פשוט משתנים, ואז גם האהבה שלהם משתנה. אני ואמא שלך מאוד אוהבים אחד את השניה, אבל קצת אחרת מבעבר, ולכן התגרשנו.
מיכאל לא כל-כך יבין למה אביו מתכוון.
תראה למשל אותי ואת אמא שלך, יסביר עמרי. לפני שהכרתי את אמא שלך, אהבתי מישהי מאוד-מאוד. קראו לה מיכל. אפילו ראינו פעם תמונה שלה, אני ואתה. אחרי שהיא נפטרה, לא חשבתי שאני אצליח לאהוב מישהי אחרת שוב. והנה, שלוש שנים לאחר מכן, הכרתי את אמא שלך ואהבתי אותה מאוד. האם זה אומר שלא אהבתי את מיכל? מה פתאום! אהבתי אותה בכל לבי. זה פשוט שהאהבה שלי עברה ממנה לאמא שלך, וגם קצת נשארה אצלה. אותו הדבר בדיוק יקרה לי עם אמא שלך, ואותו הדבר יקרה לאמא שלך איתי, ואותו הדבר יקרה לך עם אנשים שאתה תאהב בעתיד. אהבה היא כמו מים, היא זורמת מאדם לאדם, היא אף פעם לא נשארת במקום.
כשאני אגדל ואני אוהב מישהו, יסביר מיכאל, אני אחפור בור עמוק בתוך הלב שלי, ואז כל המים של האהבה שלי יזרמו לתוך הבור ולא יוכלו לצאת, ואני אוהב אותו לנצח.
עמרי יחייך ויתבונן בעיניו של בנו. אני בטוח שזה מה שתעשה, הוא יגיד.
אבל מיד לאחר מכן, הוא יחשוב לעצמו: גם אני חפרתי בור בשביל דפנה, אבל בבור שלי התגלו מי-תהום.