דואט לצ'לו / * אוגוסט 2018
שתי עיניה כשתי בריכות טורקיז עמוקות. אלומת אור קלושה, כמעט בלתי נראית, נשלחת מהן אל נקודה מהבהבת רחוקה בחלל וחוזרת. ואז מתחלף הטורקיז בתכלת. הוא אוהב לצלול אל תוכן, להישאר שם, במעמקיהן ולעולם לא לצוף חזרה, אל חיבוטי הנפש המכאיבים. עכשיו, משהחלה לנגן, הוא עוקב במבטו אחר כל תנועה שלה. הנה היא מרימה את הקשת הארוכה והצלילים הענוגים ממלאים את החלל. קרן האור מוחזרת.
הצ'לו הענק מונח בין רגליה הארוכות, שמלת הערב שלה, בצבע כחול עמוק, המתמזג עם צבע עיניה, משתפלת לצדי רגליה, מלחכת את הרצפה. זרועותיה הערומות מכל תכשיט נעות בבטחה, האחת על פני מיתרי הצ'לו המתוחים, השנייה אוחזת בקשת ומנתבת אותה בבטחה על פני המיתרים. עיניה עצומות עכשיו – כך תמיד כשהיא מנגנת – על פניה הבעה חולמנית, ונדמה לו שהוא רואה הילה מקיפה את ראשה. היא נמצאת במקום אחר.
הוא יושב, כהרגלו, בכיסא החמישי בשורה החמישית של האולם. מספיק קרוב כדי לא להחמיץ אף תנועה שלה, אף זיע של שריר בפניה, אף פרפור של ריסיה הארוכים. אצבעותיו נעות עם הצלילים, מציירות אותם על ברכיו. עוצמת המוסיקה שהיא מפיקה עולה ובמקביל, הבעת השלווה על פניה נמוגה והווריד שבמצחה נרעד. שרירי לסתותיה מתהדקים, משקפים את הסערה שמתחוללת בקרבה. לרגע נדמה לו שהיא פוקחת את עיניה ומפנה אליו מבט. ושוב הן עצומות.
אולם הקונצרטים מלא מפה לפה. הצ'לנית הצעירה כבר הספיקה לסחוף מעריצים רבים מבין חובבי הצ'לו. זה הרסיטל החמישי שלה באולם זה. בשניים הראשונים היו מקומות רבים ריקים, אך השמועה עברה מפה לאוזן, ומן הרביעי אזלו הכרטיסים כבר ביומיים הראשונים למכירה.
הוא מרגיש שדומיניק, אשתו היושבת לידו, זעה בכיסאה. מדי פעם היא זקוקה לשינוי תנוחה, בשל רגלה הכואבת. גם היא הייתה פעם נגנית צ'לו, אך אחרי תאונת הדרכים שעברה, זנחה את הצ'לו שלה. כל ניסיונותיו לשדל אותה לחזור לנגן לא צלחו. הוא חשב שהנגינה תאיץ את החלמתה, אבל היא נותרה בסירובה. הצ'לו, שהיה אתה, נפגע גם הוא בתאונה. השריטה העמוקה שנחרצה בכלי הגדול כתוצאה מהחבטה שספג בתאונה, בולטת לעין כצלקת מכוערת בגוף הדומם, המונח בפינה אפלה בביתם מוזנח ומעלה אבק, עד אילם לאותם רגעי אימה שעברו עליהם יחד. בכל פעם שמבטה נח עליו, היא צוללת אל אותם רגעים, שרק הוא היה שותף להם. ופעמים אחרות היא חולקת עמו את זיכרון השעות שבילו יחד בשעורי הנגינה וברסיטלים שהופיעו בהם, היא והצ'לו שלה.
הוא מסתכל לעברה. יופייה של דומיניק כמעט שלא נפגע מן התאונה, והוא ניכר גם באור הקלוש של אולם הקונצרטים. הפציעה ברגל ימין שלה, שהותירה אותה צולעת באופן בלתי מורגש כמעט, היא השריד היחיד הנראה לעין לאותה תאונה. בעיניו, הצליעה הקלה אפילו מוסיפה לה לוויית חן. מבטו נישא שוב אל הצ'לנית שעל הבמה, שמבקרי המוסיקה מכנים אותה "התאומה הווירטואוזית". כינוי שלא ערב לאוזניה של דומיניק. היא קיוותה שהתאהבותו בה זמנית, שתעבור בחלוף תקופת הלהט הראשונה – אך יודעת שלא. יודעת שבעלה כרוך אחר האחרת.
הוא עוצם את עיניו ומתמסר בכל חושיו לצלילים הבוקעים מן הצ'לו שעל הבמה, שוטפים את האולם. הם משלחים בו גלי כאב שמטלטלים את חזהו. תוך זמן קצר, הוא יודע, יהא עליו להחליט. ובעוד הוא פוקח את עיניו ושולח שוב את מבטו לעבר הבמה, מזדחלת כף ידה של אשתו אל בין אצבעות כף ידו, חמימות. הוא לוחץ אותן קלות – ומניח לה. הידיעה שהיא יודעת, מייסרת אותו אך גם מקלה עליו. יש ביניהם הבנה ויכולת לחוש ולקרוא איש את רעותו, תכונות שנרכשו במשך שנות נישואיהם. היו אלה שנים יפות והוא עדיין אוהב אותה.
הנצנוצים המרצדים בתוך אלומות האור שנשפכות מן הזרקורים המופנים אל ורוניק, סוחפים את מבטו חזרה אליה. היא מעסיקה את מחשבתו בכל רגע מרגעי היממה. פניה מלוות אותו, צווארה הארוך כצוואר איילה, עיניה, שהוא אוהב לצלול למעמקיהן. הוא בכלל היה מסתפק בכך ולא נזקק למלים, לשיחה. אוהב להקשיב לקולה המלטף. יכול לשבת כך שעות ולספוג אותה לתוכו.
לרגעים הוא מתאווה לחזור אל השקט והשלווה שהשרו עליו מעט שנות נישואיו, אל האהבה השקטה של אשתו, שנוסכת בו תמיד בטחון. היא עוגן השפיות בחייו. עד שהכיר אותה לא ידע שלווה. האהבות המעטות שידע היו קצרות והותירו אותו פצוע. שמו כמוסיקאי וכמורה מעולה למוסיקה משך אליו נשים שביקשו את קרבתו כקרש קפיצה בעולם זה, ומשלא נתממשה תקוותן, היו מדלגות לאפשרות אחרת, כצרעות המעופפות מפרח לפרח כדי ללקט את צוּפם.
נגינתה של דומיניק – כשעוד ניגנה – הייתה רגועה. לא כך נגינתה של ורוניק, הצ'לנית שעל הבמה. זו תזזיתית וסוערת, מפתה. לופתת את הלב, מיידה רסיסי אור שמתפזרים סביבה. הוא נזכר ביום בו הגיעה אליו לראשונה, ללמוד אצלו. נזכר בעיניה הבורקות שמיגנטו את מבטו מיד. היא אחרה לפגישה הראשונה שקבעו והוא קם כבר ללכת. לא סבל איחורים. ואז היא הגיעה, לחייה סמוקות, מתנשפת מן העלייה המהירה במדרגות למשרדו. התייצבה מולו. אפילו לא התנצלה על האיחור.
"אמרו לי שאם אני רוצה ללמוד נגינה על צ'לו – זה רק אצלך," אמרה ללא הקדמות. היא התיישבה על כסא התלמיד, הניחה את הצ'לו בין רגליה, והוא שם לב לאלומת אור שנכנסה בעד החלון ושילחה ניצוצות לכל עבר. כשחזרה התופעה בכל פעם שבאה אליו, הייתה לו הרגשה שיש לה השפעה על הצלילים שהיא מפיקה מן הצ'לו. הוא שמר זאת בלבו. והיא הייתה תלמידה נפלאה. לא היה צריך להסביר לה הרבה. לפעמים די היה בניע ראש, במבט, והיא הבינה. ולעיתים היה זה הוא שלמד ממנה. המוסיקה זרמה בעורקיה, והצ'לו שלה ניגן כמעט מעצמו. כשהייתה נתקלת בקושי מסוים או בדילמה כיצד להתייחס למשפט כלשהו בלחן, היה העורק במצחה נרעד, ועמו נרעדה גם אלומת האור.
רעש מחיאות הכפיים מעיר אותו מהרהוריו, מחזיר אותו למציאות. הקונצרט הסתיים. הוא רואה את מבטה המחפש את מבטו. גם אשתו רואה. הם קמים ונשרכים עם הקהל הגדול שיוצא מן האולם. במבואה הוא מהסס. לרגע הם עומדים שם שניהם בשקט.
-אתה יכול להיכנס אליה, אומרת אשתו. הוא מסתכל בה. מבטה רך.
-בואי אתי, הוא מבקש והיא מהנהנת בראשה בהסכמה. הוא לוקח את ידה ומוביל אותה אל חדר ההלבשה.
הדלת פתוחה לרווחה והחדר הומה מידידים שבאו לברך. הם מהססים רגע ליד הדלת. כל הנוכחים מפנים אליהם את מבטיהם. אל אווירת המתח במקום נוספת התרגשות. מקורביהן של הצ'לניות מודעים לתחרות ביניהן, וגם לרומן שנרקם בין בעלה של דומיניק, הנגנית הוותיקה שזנחה את נגינתה, לבין ורוניק, הצעירה, שזכתה זה עתה לתשואות רועמות.
שתי האחיות מתחבקות. למרות התחרות, שורה ביניהן אהבה. הן נותרות חבוקות שניות ספורות ואחר עושה דומיניק תנועה של מחיאת כפיים ללא קול.
-היית נפלאה, היא אומרת לאחותה. ורוניק מחייכת, משפילה את מבטה, וקרן האור שעוטפת בזוהר את שערה נשברת ונסוגה.
****
הוא זקוק לאוויר. –אני יוצא לעשן סיגריה, הוא אומר. לא יזיק להן פסק זמן ללא נוכחותי, הוא חושב. חושש שהקשר ההדוק ביניהן ייפגע. בנוסף לכאב שנגרם לאשתו כתוצאה מן הרומן שלו עם אחותה הצעירה, היא עלולה לאבד גם אותה. יודע שמאז מות הוריהן, הקשר ביניהן התהדק עוד יותר, ונוספה גם תלות כלשהי. דומיניק סיפרה לו על דאגתה לאחותה הצעירה. וכשהחלה לנגן בקונצרטים, אף סייעה לה במימון לימודיה.
המפגש בין האחיות מטלטל אותו, וסערת רגשותיו מועצמת מהתרגשותה של אשתו מן המעמד. הוא חש מחנק בגרונו. האם אפשר לאהוב שתי נשים, ובעוצמה כזו? הוא חוזר ושואל את עצמו עשרות פעמים בכל יום, וגם עכשיו נוחתת השאלה אל תוך מערבולת מחשבותיו.
הוא מוצף בזיכרונות ששתיהן מככבות בהם. נזכר כיצד נדהמה דומיניק כאשר נרשמה לתחרות נגינה בצ'לו, וראתה את שמה של אחותה הצעירה בין הנרשמים לתחרות היוקרתית. ורוניק ידעה על כוונותיה להשתתף בתחרות. זה היה עוד בעיצומם של לימודיה, כאשר אחותה הבכירה כבר כיכבה על בימות הקונצרטים. דומיניק סיפרה לה על לבטיה, אם להשתתף בתחרות. והנה, הקטנה הזו, חשבה לעצמה בכאב. לא תיארתי לעצמי שהיא מסוגלת להכאיב לי כך. היה ביניהן עימות חריף. ורוניק לא הבינה מדוע בגלל אחותה היא צריכה להימנע מהשתתפות בתחרות שעשויה לקדם את הקריירה המוסיקלית שלה.
-על איזה קריירה את מדברת?! הטיחה בה דומיניק. -יש לך עוד זמן עד שהקריירה שלך תתחיל!
****
שישה נגני צלו צעירים נרשמו לתחרות. דומיניק בחרה לנגן סונטה שקטה של באך, ואילו ורוניק בחרה ביצירה מודרנית יותר – עתירת אפקטים, ומהירה, שאפשרה לה להפגין את יכולותיה הטכניות.
ורוניק עלתה לתחרות לפניה. קרני אור ריצדו סביבה, יצרו השתקפויות בזוהר הזרקורים המופנים אליה. נגינתה זיכתה אותה בתשואות רמות מן הקהל. אחר עלה לנגן צ'לן אחר ודומיניק, שהמתינה לתורה, החלה להסס אם לעלות בכלל לבמה. חששה שלא תוכל לשאת תבוסה. אך משהגיע תורה, והיא המשיכה להסס, לקח אותה בעלה בידה והתקרב עמה לבמה. מכאן כבר לא הייתה נסיגה. היא התיישבה והניחה את הצ'לו בין רגליה. ליבה פעם בגרונה. שאפה נשימה עמוקה, עצמה את עיניה, התרכזה, ומרגע שהקשת החליקה על המיתרים, והצלילים שבקעו מן הצ'לו מילאו את האולם – היא שכחה את כל לבטיה והפליגה את תוך היצירה. משסיימה, השעינה את ראשה על הצ'לו, שקועה עדיין בתוך עצמה. מרחוק הגיע אליה שאון מחיאות הכפיים, והיא התעשתה. לפחות לא התבזיתי, אמרה לעצמה וחזרה למקומה בשורת המתחרים. כאשר יצא נציג השופטים להכריז על המנצח, הייתה בטוחה שלא שמעה טוב.
"הזוכה היא דומיניק….."
אלומות האור נשברות וכבות.
*****
הוא יוצא ומשאיר את שתי האחיות זו לזו. מתהלך הלוך ושוב בין בתי הקפה הסמוכים לאולם הקונצרטים, מנסה לעשות סדר במחשבותיו, אבל אינו יכול להשתחרר מבריכות הטורקיז שאינן סרות מנגד עיניו. ריצודי האור מלווים אותו ומכאיבים למחוק. הוא לא מסוגל לחשוב בצורה מסודרת.
הנה אשתו מתקרבת.
-לך אליה, היא מחכה לך, היא אומרת לו בשקט. היא ידעה על המתרקם בין בעלה לאחותה כבר בתחילה, ואולי עוד קודם, לפני שהם עצמם ידעו. המבטים. -לא, אנחנו חוזרים יחד הביתה.
-זה בסדר.
כמו תמיד היא החכמה, המבינה. אין גבול ליכולת ההכלה שלה, הקבלה. ושוב הוא מוצף ייסורי חרטה ורגשות אשמה. נקרע בין שתי הנשים. איך הוא מסוגל לעולל כל זאת לאשה שמראה לו רק אהבה, ללא כל פניות.
לו לא היה נכנס למערבולת הזו, וחייו היו ממשיכים על מי מנוחות עם האשה הזו שכה אוהבת אותו, שהשרתה רוגע וביטחון על חייו. אבל זה גדול ממנו. הוא אינו מסוגל כבר לחיות ללא ורוניק.
הוא עוצר מונית, נושק למצחה ומחכה שתיכנס אליה. עוקב אחר המונית המתרחקת אתה, עד שהיא נעלמת מעיניו, מותירה בלבו חור.
חוזר אל חדר ההלבשה של ורוניק. היא החליפה כבר את שמלת הערב הכחולה שלבשה בשמלת חולין, כחולה גם היא. הצבע מתמזג עם תכלת עיניה. עכשיו היא אורזת את הצ'לו הגדול שמזכיר לו תמיד גוף של אשה, תנועת הקשת על פני מיתריו נדמית לו כמעשה אהבה.
הוא מתיישב ומתבונן בה, עוקב אחר תנועותיה. החיים שלנו הם הבחירות שלנו, נזכר באמרה החכמה שאמרה לו אשתו פעם.
ורוניק מסיימת את סידוריה, אורזת את הצ'לו שלה, ויחד הם יוצאים מן האולם וצועדים ללא מלים אל עבר הגן האהוב עליהם. מתיישבים על הספסל שמול גינת הוורדים. ריחות הפריחה האביבית משכרים, הרוח הקרירה מלטפת את פניהם. היא מניחה את ראשה על כתפו והוא מחבק אותה ומלטף את שערה, נושם אל קרבו את ריחה, לא שבע אותה. וכל העת אינם מחליפים ביניהם מילה. הוא חש בנוגה בוהק שמקיף אותם, עוטף אותם בחמימות נעימה.
*****
בשובו לביתו, כבר במדרגות הוא שומע נגינת צ'לו. פותח את הדלת. נשימתו נעתקת והוא נעמד. אשתו יושבת בסלון, הצ'לו בין רגליה והיא שקועה בנגינה. אצבעותיה לוחצות במיומנות את המיתרים אל צוואר הצ'לו, מטפסות מעלה אל הצלילים הגבוהים, יורדות מטה, מדי פעם היא פורטת לחלופין על המיתרים באצבעותיה. פרק הזמן הממושך שבו שבתה מנגינה כאילו לא היה. הצלילים מדוייקים, ממלאים את חלל הבית, מהדהדים באוזניו, כאילו לומר לו משהו. הוא עומד ומקשיב.
נגינתה מזעזעת את לבו. לרגע מתלכדים מבטיהם. היא ממשיכה לנגן והוא מקשיב בראש מורכן, נפעם. לבו הולם מול חזהו. מחשבותיו נודדות בגעגוע אל העבר הרגוע. משסיימה את לימודיה אצלו, התקבלה דומיניק לתזמורת העיר. עד מהרה התבלטה בה ונתבקשה לנגן כמובילה ביצירות לצ'לו ולתזמורת, ולימים הופיעה כבר כסולנית ברסיטלים לצ'לו ופסנתר. תמיד בחליפת מכנסיים לבנה, שהפכה לסמל שלה. "הצ'לנית בלבן", כונתה בעיתונות המקומית. לא שעתה לביקורות על כך שאינה לובשת שמלת ערב לקונצרטים, כמקובל.
עוד הוא שקוע בהרהוריו, ודומיניק מפסיקה לנגן ומניחה את הקשת לצידה. הדממה המשתררת מעירה אותו, מחזירה אותו אל ההווה.
מבטיהם נפגשים.
– אני לא אעמוד בדרככם, היא אומרת לו. הוא מתקרב אליה ולוקח את ידה בידו. מבטה מחזיר אותו לימים הראשונים של היכרותם. כשהחלה ללמוד אצלו. היא באה כבר עם ידע, ועם מיומנויות שרכשה בעצמה. גילתה הבנה רבה במוסיקה וקליטה מהירה. לא תמיד נשמעה לו, והיו יצירות שהתעקשה לנגן בפרשנות משלה. במיוחד אהבה לעשות זאת בנגינת הסוויטות לצ'לו של באך. במקרים כאלה הייתה נושאת אליו מבט מתריס, אך גם שואל, מחפשת את מבטו לאישור, והוא היה מחייך אליה. כינה אותה בחיבה "קזאלס", כשמו של נגן הצ'לו הגדול בעולם, שהיה נערץ עליו.
"מוצא חן בעיני, קזאלס" היה אומר מדי פעם, וכשלא כך היה, השפיל את מבטו והיא קראה את התשובה בשרירי לסתותיו שהתקשו קמעה. הייתה מחפשת את מבטו, לאישור.
-קזאלס, הוא לוחש לעצמו.
******
כעבור שלושה חודשים נערך טקס הנישואין שלו עם ורוניק. רק מעט מוזמנים נכחו. חבריהם המוסיקאים ובני המשפחה הקרובה. על במה צדדית ליוו את הטקס שני נגנים: חלילן וצ'לנית – אחות הכלה, דומיניק. דומיניק שקועה בתוך עצמה, פניה קפואות. היא ממתינה, הדם זורם אל קצות אצבעותיה, מוכנה להתחיל בנגינה. ורוניק מחייכת אליה, ואלומת האור, המתפתלת בין שתיהן נשברת.
טקס החופה עומד להתחיל. האורחים מצטופפים סביב הזוג הטרי. לפתע נשמע קול נפץ. כולם מפנים לכיוונו את ראשיהם. הצ'לו נשמט מבין רגליה של אחות הכלה, נפל מן הבמה והתנפץ לרסיסים.
הוא נשא את מבטו לכיוון הרעש ולעיניו נגלה כדור אש מתרחק, מצטמצם, עד שנעלם.
*****