תל אביב, תל אבנים
“There is a place, there is a place”
(Lykke Li)
היא שכבה בעיניים פקוחות, מביטה בתקרת האדמה הסמוכה כל כך לפניה. פעימת ההלימה הקבועה, המתמשכת בברזל העירה אותה מוקדם הבוקר. האור היה כפי שהוא תמיד במחילות: דלוח, דק ובלתי מספק עד שכמעט ניתן היה להבחין בכל חלקיק-אור מאט, מתאמץ לעשות את דרכו באוויר המעופש, העומד.
היא חשבה על הסרט על מוריס סנדק שראתה פעם ושגם תומר ראה. הם דיברו עליו פעמים רבות, כשעוד דיברו. סנדק תיאר רגע בחייו כשהיה פעוט. במקרה, הוא ראה תמונה בעיתון של התינוק של לינדנברג שנחטף ואחר כך התברר שנרצח. התמונה הזאת נחרטה במוחו, הוא סיפר שם כמה השפיעה עליו. אבל כשהוא סיפר עליה לאחרים, אף אחד לא זכר שהיתה תמונה כזאת. כולם אמרו לו שהוא המציא אותה. גם בכל הארכיונים שחיפש בהם לא נמצא עיתון כזה עם תמונה כזאת. סנדק צייר את פניו של התינוק בספרים שאייר. שנים אחר כך, הוא מספר בסרט, הוא גילה שמה שהוא ראה היתה המהדורה של עיתון הבוקר שנאספה חזרה במהירות, כשגילו שהתינוק נרצח. במהדורה הבאה, זו שנשמרה בארכיונים ושאותה זכרו האנשים, כבר לא הופיעה התמונה. שנים אחר כך הוא גילה שהוא לא בדה את התמונה הזאת, שהפכה להיות תמונתו שלו עצמו. אבל מה שנעמה חשבה זה שמשהו בתמונה הזו דיבר אל סנדק באופן עמוק כל כך, שהיא כמעט פורסמה רק עבורו. כשהונחו עיניו עליה, היא נספגה בו ונטמעה בו באופן מושלם, עד שנעלמה לחלוטין מהעולם.
שלושה צלצולים צורמים נשמעו. ארוחת הבוקר והחלפת המשמרות. היא חיכתה עוד רגע אחד לפני שהתגלגלה משק השינה שלה. היא כרכה סביב עצמה צעיף גדול, שהיה שייך לאמה. עוד היתה אצורה בו מעט מהרכות שכבר לא היתה שייכת לעולם הזה. רכות שהיתה שייכת לעולם של חנויות וחופש בחירה, של אור שמש, רוח קרירה ואוויר שאינו עובר דרך מסננים. היא יצאה מהמחילה בהליכה שפופה.
לאורך המנהרה הארוכה, היא הצטרפה לזרם של ההולכים לארוחת הבוקר. חדר האוכל, אם ניתן היה לקרוא לו כך, היה מחילה מעט יותר רחבה משאר המחילות. היו בה שולחנות ארוכים שנבנו ממשטחים שונים שנמצאו ונאספו: דלתות, קורות, שאריות מאתרי בנייה הרבים שהיו באזור. כל אלו הפכו לשולחנות וספסלים. האוכל שחולק בבוקר היה קבוע יחסית. לחמנייה עגולה וזהובה שתוכה רך, וכל הריבה שאפשר היה לאכול. זה הצחיק את מיכל, אמא של נעמה, שבמנהרות הכרייה, אחרי כל מה שקרה, הם מקבלים ארוחת בוקר כזאת, ארוחת בוקר קונטיננטלית, מיכל היתה אומרת לה בחיוך. אם זה היה סיפור, אמא שלה אמרה, היינו אוכלים דייסה מגעילה בצבע בז', שמתאימה למקום הזה, היא הרימה יד ומבט אל המחילה שעטפה אותן. אבל זה לא סיפור, זה מה שקרה. קמח לבן היה המצרך הזול ביותר והקל ביותר להשגה אחרי שפרצה המלחמה, בלב תל אביב – עיר המסעדות, בתי הקפה והמאפיות. עיר הפחמימות הפשוטות. גם מהריבה המתוקה נשארו תועפות של רזרבות. אריזות קטנות ואטומות שהוגשו פעם בבתי קפה ובבתי מלון ברחבי העיר. אבל המתיקות של הריבה היתה ריקה ומבוזבזת על רקע התפאורה העגומה, הלחם הלבן בלתי מזין, למרות רכותו וחמימותו. במהרה הוא הפך לסממן נוסף של רעב, ולא של רווחה.
נעמה סיימה את ארוחת הבוקר שלה והלכה להחליף את תמר, בעמדת הכרייה. היא הניחה יד על כתפה. תמר נבהלה רק לרגע, והורידה את אוזניות ההגנה מפני הרעש וחייכה אליה.
היי, מה נשמע? איך עבר הלילה?
תמר משכה בכתפיה. מה כבר יכלה להגיד. היא שמטה את את-החפירה לצידה וניערה את זרועותיה שדאבו. כמו תמיד.
אני הולכת לאכול. נתראה אחר כך, תמר לחצה את כתפה של נעמה. משמרת נעימה.
עד שהחליטו על בניית הרכבת הקלה, אף אחד כבר לא רצה בה. הפרוייקט היה גדול מדי, מסורבל מדי ויקר מדי. לפני שהתחילו את החפירות פורסמו כתבות על כך שזה כבר לא הפתרון היעיל והנוח ביותר למצוקת התחבורה בתל אביב. אבל כעצם גדול שהחל כבר את התגלגלותו במורד, הפרוייקט יצא לדרך, בלתי ניתן לעצירה. רחובות נחסמו ובורות נפערו. קשה עכשיו, הקלה אחר כך. ההתחכמות הזאת עלתה לכולם על העצבים. קריקטורה של חפרפרת מחייכת. חבל שלא ציירו חולדה, זה היה הרבה יותר מדויק, אמא שלה אמרה פעם כשהם חזרו בלילה מאיזו הצגה, נעמה היתה בת 12, ועברו ליד מנהרה שזה עתה נחפרה. אלפי חולדות יצאו מהמחילות ההן. גדולות, מבשרות רע. היא זכרה כמה פחדה מהן ואיך אמא שלה דחקה באביה ללכת לכיוון האחר, לתפוס מונית, כל דבר, רק לא לראות את החולדות המחרידות האלו. במשך לילות רבים לאחר מכן היא היתה מתעוררת בבעתה, מרגישה שמשהו זוחל עליה, נוגע בה. מאז, ציור החפרפרת המחייכת הזו נראתה לה כמו בדיחה אכזרית.
נעמה הניחה את האוזניות על ראשה וכל הרעש מסביבה התעמעם. לרגע היא דמיינה שמוזיקה זורמת מבעד לאוזניות. כשהיתה ילדה, היו לה אוזניות גדולות כאלו, ורודות ואיכותיות, שאמא שלה קנתה לה ליום הולדת שתים-עשרה. מרגע שקיבלה אותן, היא לא הפסיקה ללכת איתן לכל מקום. כשיכלה לשמוע מוזיקה, שמעה מוזיקה, וכשלא יכלה, הן היו מונחות על צווארה, כתכשיט יקר ערך. כשהלכה לישון הניחה אותן ליד המיטה שלה והן חיכו לה עד הבוקר. באותו יום, ארבע שנים אחר כך, כשעזבו את הבית בחופזה, היא דחפה את האוזניות האלו לתיק גב, יחד עם קצת בגדים, כמה ספרים. בחירות כמעט אקראיות, חפצים שלא עזרו לה. במשך השנים היא היתה עושה את הרשימה הזאת שוב ושוב, מה היתה צריכה לקחת, מה היה מרכיב את תיק הבריחה המושלם. אז בטח חשבה שעוד מעט תחזור. אבל לא היתה מוזיקה יותר בעולם שלהם. כל המכשירים האלקטרוניים והחשמליים גוועו באחת, אחרי שנפל הטיל הראשון, קוברים בתוכם אוצרות בלומים וחסרי תועלת של מוזיקה אינסופית. עכשיו המכשירים האלו היו חסרי תועלת כאבנים. פחות מכך, מאבנים ניתן היה לבנות חומה, ניתן היה לזרוק אותם כדי להגן על עצמך מפני פולשים, אפשר היה לחרות באבן שם, כדי לא לשכוח. המלבנים השחורים האטומים היו מיותרים כל כך שזה כאב.
המלחמה פרצה בקיץ 2019. אחרי שישראל הוכרזה כדיקטטורה ב-2018 וניתקה את עצמה מהעולם. העולם הפקיר את ישראל מרגע שהוכרזה הדיקטטורה ומרגע שמראית העין של קיום נאור ונורמלי הוסרה. ישראל סגרה את שעריה. מי שעוד אחז בדרכון זר ברח מכאן. מי שלא, נשאר בלית ברירה. ארצות הברית שלחה את הטיל הראשון. זה היה טיל אלקטרו-מגנטי שנועד לשתק את מערכות התקשורת של ישראל. אף אחד לא היה מעוניין במלחמת עולם אטומית. שליחת הטיל היה יריית הפתיחה של המלחמה הכוללת שנפתחה על ישראל. עזה, חברון, סוריה, אחר כך גם מצרים ולבנון. הטילים – חלקם כימיים וביולוגיים – הפגיזו את ירושלים ואת תל אביב ואת חיפה ואת באר שבע. התקיפות היו ממוקדות ועזות. תל אביב נהרסה עד היסוד. רוטשילד נכתשה עד דק, דיזנגוף סנטר קרס לחלוטין, מגדלי עזריאלי בערו לערימת אבנים נוצצת. מההריסות של הבימה הזדקרו שלושת העיגולים, כשמשות שוקעות.
מי ששרד את המתקפה, ניסה למצוא מחסה במנהרות החפורות של הרכבת הקלה. הם נאספו שם קבוצות קבוצות, מתחת לאדמה, מחכים לרגיעה, להבין מה קורה. זה אמור היה להיות מקלט זמני. אבל גם אחרי שהתפזרו ענני הגז וצבאות החיידקים, בחוץ נמשכה הלחימה. מה שנשאר מצבא ההגנה המשיך להיאבק. הם צירפו אזרחים לשורותיהם, בנו רימונים מאולתרים, אילתרו כלי נשק. האזור היה אזור מלחמה, ולא היה בטוח לצאת. ולאן היו יוצאים? לאט לאט אלו שהתחבאו במחילות הבינו. העובדה הפשוטה, החותכת, מישהי עמדה בכניסה לאחת המחילות, מביטה החוצה וידיה בכיסיה, מכנסיה מלוכלכים אבל עשויים בקפידה, ודיברה אל האוויר, אל עצמה, היא שאין לנו לאן ללכת. ואז היא הסתובבה, נכנסה אל תוך המחילה ולא יצאה ממנה שוב.
נעמה ומיכל הגיעו לשם לבד. אביה של נעמה לא היה שם כשנפלו הטילים, הוא היה בנסיעת עבודה בירושלים. הן לא ידעו מה קרה לו ולא יכלו ליצור איתו קשר. הן הניחו שמת. לפעמים היה מגיע מישהו שניצל, שהצליח להתחבא ושמע על המחילות. אף אחד לא שמח כשמישהו כזה הגיע. הוא היה תזכורת מכאיבה מדי לכל מי שהם איבדו.
במחילות אורגנה הנהגה בזריזות. הם החליטו להמשיך בחפירות, להעמיק את המחילות כדי שיוכלו לשמש כמקום מגורים קבוע יותר ושיוכל לשמש עוד פליטים, כאלו שעוד הופיעו מדי פעם, עד ש… עד שמה. אף אחד לא ידע לומר. אבל כך הוחלט. חוליות של שמונה יצאו ל"קניות", ככה הם קראו לזה. גופם עטוף היטב, כך שלא תהיה פיסת עור חשופה. כל כלי נשק או מה שיכול לשמש ככזה בחגורתם. מסכה רפואית על פיהם ומשקפי שמש אופנתיות מדי, כי איתן הגיעו האנשים למנהרות, להגן על החרכים של העיניים שלא כוסו בבד. הם יצאו כדי לבזוז חנויות בשביל ציוד. היא ואמה עמדו מהצד, עדים לוויכוחים, לאיזה קניון כדאי ללכת. ממש כמו בחיים הקודמים, אמה אמרה לה, זורקת לעברה חיוך ולוחצת את ידה, קופצים לקניון.
מישהו נגע בכתפה והיא הרימה את מבטה וחייכה. היא הורידה את האוזניות מאוזניה.
היי תומר. מה אתה עושה פה, לא עבדת במשמרת לילה?
כן, אבל ביקשתי להחליף עם עומרי.
אתה עושה משמרת כפולה?
כן.
למה?
שלא תעבדי לבד, הוא הבזיק אליה חיוך.
היא חייכה אבל השפילה את מבטה. נעם לה לדעת שיעבדו זה לצד זה היום, שהוא מוכן לעבוד במשמרת כפולה כדי להיות איתה, אבל היא ידעה כמה יכאבו שריריו, כמה עייף הוא יהיה, כמה יפחיד אותה, כבר תמיד על סף התמוטטות, במבט זגוגי של עייפות. ובשביל מה, בשביל לחפור זה לצד זה במשך שמונה שעות. היא הושיטה יד לאחד הכיסים הרבים במכנסי הדגמ"ח שלה, פעם זה היה אופנתי, אמא שלה אמרה, מי ידע שזה באמת יהיה שימושי בסופו של דבר. היא הוציאה משם שקית קטנה, עם כדורי תמרים ואגוזים שהכינה ונתנה לו. הוא ניסה לסרב, אבל מבטה היה נחוש, לא היה מקום לסירוב. לא ביניהם. זה היה חלק מההסכם הלא כתוב. הם שומרים זה על זה. הוא הכניס כדור אחד לתוך פיו ולעס במהירות, ואת השקית הכניס לכיס שלו.
כשהם רק הגיעו לכאן, הם דיברו קצת, נעמה ותומר. ניהלו את אותן שיחות שניהלו כולם. מאיפה באת. את מי איבדת. גם אמה חיבבה אותו. הם היו יושבים יחד לאכול, עד שאמה נחלשה ולא קמה הרבה ממקומה במחילה. נעמה טיפלה בה, מביאה לה את מעט המזון שהוגש. תומר והיא היו יוצאים לשוטט ברחבי המחילות בלילות. לא היו כוכבים להתבונן בהם, אבל הם היו מספרים זה לזה על ספרים שפעם קראו וסרטים שפעם ראו. ידו רפרפה על ידה כשהיו הולכים במבוך התת קרקעי. פעם ישבו באיזו פינה, ודיברו ודיברו, מהר והרבה, בקצב שהלם את הדופק המהיר והנרגש של שניהם. ואז היא השתתקה בבת אחת והביטה בו. הוא השתתק גם, כמבין. היא רכנה אליו ונישקה אותו.
ערב אחד, אחרי המשמרת, הם ישבו במחילה שלה. אמא שלה ישנה לצידם, מותשת, בריאותה מידרדרת. לא היתה שם הרבה פרטיות, אבל הם ישבו קרובים זה לזה, ראשיהם כמעט נוגעים, אצבעותיהם מסורגות. הוא סיפר לה שהוא רוצה לצאת מהמחילות, לנסות לברוח משם. הוא שמע שיש סירות של ארגונים הומניטריים שמבריחים פליטים מישראל ליוון. הוא רצה שהיא תבוא איתו. לא, היא אמרה. היא לא יכלה לעזוב את אמה. ובמסע, אם בכלל יצליחו לצאת אליו, אם באמת יש סירות כאלו, אמא שלה לא תוכל לעמוד. כבר שנתיים שהם במחילות האלו. היא היתה בת 16 כשהגיעו. תלך אתה, היא אמרה. אתה צריך ללכת, יש לך סיכוי. אבל אני לא עוזבת. הוא ניסה לשכנע אותה עוד פעם או פעמיים, אבל לבסוף ויתר על ניסיונות השכנוע. ויתר, אבל לא עזב. הוא רק הסתגר בתוך עצמו, עבד יותר שעות. חבט באדמה הקשה בעוצמה רבה יותר. מבטיו נעשו חלולים ונואשים יותר. אבל הוא לא עזב. נעמה ידעה שהוא לא עוזב בגללה אבל לא יכלה לעשות דבר. היא לא יכלה להציל את אמא שלה והיא לא יכלה להציל את תומר.
אמה נהיתה חלשה יותר ויותר, עד שחלתה. חוליות הרפואה, זרועם מסומנת בסרט לבן, עברו בין החולים. מי שנחשד במחלה מדבקת נשלח אל מחילה צדדית שנאטמה על ידי שכבות רבות של יריעות פלסטיק. שפעת, הם קבעו. אין ברירה. היא ישבה לצד המחילה האטומה במשך שבוע. בוכה בלי הפסקה. עד שחדלו השיעולים. תומר הגיע לשבת לצידה כשלא עבד לאורך כל אותו שבוע. מביא לה מעט אוכל. אוחז בידה. הם היו יושבים שם בשתיקה. הוא מחזיק את ידה, ראשה על כתפו.
אחרי שאמא שלה נפטרה, כמעט שלוש שנים אחרי שהגיעו אל המחילות, הוא משה אותה מנהר הדיכאון שנסחפה אליו. הוא ישב לצידה ימים ושבועות, מחליף משמרות, פודה טובות כדי להיות איתה. כשהתאוששה מספיק מהאובדן והאבל, היא אמרה לו שאפשר ללכת. שיוכלו לצאת לדרך מתי שרק יגיד. אבל הוא שתק. תומר, היא אמרה, בוא נלך מכאן. נמצא מקום. נמצא דרך. אתה ואני. אני מבטיחה. תומר לא ענה. הוא פנה ממנה והלך משם בשתיקה. היא לא הבינה בהתחלה. אבל היא ניגשה אל המחילה שלו לילה אחד כשישן, והביטה בו. הוא היה תשוש. גופו צנום. לא נותרו לו כוחות למסע, היא הבינה עכשיו. מאוחר מדי. תומר הלך ודעך מול עיניה. היא לא יכלה להציל את אמא שלה ולא יכלה להציל את תומר. היא איבדה גם אותו.
קדימה! לחזור לעבוד, כולם! נגמרה ארוחת הבוקר במלון! הגיע הזמן להפעלת הבוקר בבריכה! היא שנאה את רביד, מנהל משמרת הבוקר. היא שנאה את התחכמויותיו וזחיחותו הבלתי נסבלת. גם בסוף העולם יש אנשים שרק מחכים לרגע שבו יינתן להם קצת כוח כדי לנצל אותו עד הסוף.
היא החזירה את האוזניות לאוזניה והמשיכה לעבוד. היא זזה מעט הצידה, כדי להיות טיפה יותר קרובה לתומר. תזוזה חסרת משמעות אמיתית, כמעט לא מורגשת במרחב, אבל כזאת שניחמה אותה מעט.
בשעות האחרונות של המשמרת היא רואה שתומר מנסה להניף את האת, אבל מצליח פחות ופחות. הברכיים שלו קורסות תחתיו והיא חובטת חזק יותר באדמה, כאילו כדי לפצות על תנועותיו המתמעטות, כדי לשחרר את זעמה. הלוואי ויכולתי להגיד, היי, אתה צריך לנוח. אל תבוא מחר. אולי תעבוד פחות. תעבוד פחות קשה. אבל היא יודעת שזה חסר טעם. מה שמניע אותו עכשיו, לא קדימה, כי אין פה לאן להתקדם במנהרות האלו, היא ידעה, זה משהו מעבר לאת ולאדמה. משהו שלא קשור אליה.
בסיום המשמרת, בהישמע הצלצול, היא הסירה את האוזניות והניחה את האת. המתכת והאדמה עוד מדנדנים בשריריה, היא נגעה בכתפו של תומר. בוא, היא אמרה לו. הוא נראה כל כך עייף עד שלא יכלה להביט בו. דמעות עלו בעיניה. היא רצתה להגיד לו שוב, שהם ילכו יחד לאן שרק ירצה. שהם ימצאו מקום, שימצאו דרך. אבל היא לא אמרה דבר. היא תומכת בו והם פונים לאחור, אל פנים המנהרות, אל חדר האוכל.
הוא יושב לידה דואב ושקט. בקושי אוכל. אחרי משמרת קשה של עבודה, כולם אוכלים ברעבתנות כל פיסת מזון שניתנת להם. אבל הוא דוחה את צלחתו ממנו והלאה, כשהיא כמעט מלאה. היא מתבוננת בו, רושם הרזון בולט בו יותר. מבטה נודד לזרועו, גומה של רזון נפערה בה מעל המרפק. המראה שלה מעביר בה רעד. למה הוא לא שומר על עצמו טוב יותר. למה הוא עובד כל כך הרבה ואוכל כל כך מעט. למה ההתעקשות הזאת, הדחיקה אל מעבר לקצה. אבל היא לא שואלת, התהום כבר פעורה ביניהם.
כך הימים עוברים עד שיום אחד, היא שמעה צעקות עמומות מעומקה של המחילה הסמוכה, משהו במידת בהילותן, בחדותן, גרם לה להשליך את האת מידיה ולרוץ לשם לראות מה קרה.
קבוצת אנשים עמדה שם בעיגול קטן וצפוף. במרכזו רכנו שני אנשים מעל ערימה קטנה על הקרקע. מישהו קרס. בבקשה לא, היא חשבה, איפה תומר, בבקשה לא. היא התקרבה עוד בניסיון לראות. את הנעליים היא זיהתה ראשונות אבל מוחה לא הסתפק בכך, אולי זה רק דומה, היא היתה צריכה לראות ממש. היא הדפה אנשים ודחפה עצמה קדימה. לא תומר. לא תומר. לא.
כולם ידעו שהיו יחד. מישהו שישן בצמוד לו למחילה בא אליה עם צרור קטן של חפצים שהיה שלו. תיק גב מרוט. בפנים היא מצאה שקית קטנה עם כדורי התמרים והאגוזים שלה.
לאחר מכן היא היתה מחכה ללילה, ערה, עיניים בוהות בתקרה הנמוכה. לראשונה היא רצתה לצאת משם. היא היתה קמה ושמה את המסיכה על פניה, ויוצאת החוצה עם פנס, אל האוויר שכבר אי אפשר לנשום בו. היא היתה שומעת חיילים מתרוצצים, צועקים זה לזה ומתרחקת מקולותיהם.
אני זוכרת את הרגע הזה, שברירי תמונה, משהו שברגע שאני מנסה להתמקד בו, נעלם. איך אני מתארת את חדות של התחושות שהגוף היה מלא בהן, אז כשהייתי ילדה קטנה. אולי הייתי בת ארבע. אולי פחות. נדמה לי שזה היה הרגע שבו הבנתי מהו מוות. עצב חסר התחתית, שקעתי עוד ועוד בתוכי, ולא היה לזה סוף. אני זוכרת את הבכי, כשאמא שלי שאלה בבהלה, מה קרה, למה אני בוכה, ולא היו לי מילים להסביר. ומה אני זוכרת מכל זה באמת. סרט מנגה שבמקרה ראיתי. היו בו נער ונערה. הם היו יחד באיזה כלא, מקום שמור. ניסיון בריחה שנכשל. הנערה מתה במרדף והופכת לציפור, עוזרת לנער להימלט ממי שרודף אחריו. אני זוכרת צבעים, תחושה. אבל זה רגע אבוד, אבוד לחלוטין. כל מי שסיפרתי לו על זה, לא הכיר סרט דומה. הרגע הזה מתקיים רק בראשי, ואין לו שם, אבל שם נטמעו בי מוות ואהבה, ברגע אקראי מול טלוויזיה דלוקה, בילדות שכבר לא תהיה לאף אחד מאיתנו. והייתי שם לבדי, כמו שאני עכשיו.
היא הלכה על האבנים הממוטטות, על עיי הריסות. לילה אחד טיפסה על הר ההריסות הכחלחל-ירקרק שהיה פעם מגדלי עזריאלי. הוא ניצנץ בכל אלומה דקה של אור, זה היה כמעט יפה. היא טיפסה לנקודה הגבוהה ביותר שיכלה להגיע אליה. שם הביטה, אל הבניינים הגבוהים שלא הספיקו להיבנות ולהישלם, שניצלו מהטילים, ומנופיהם עוד מזדקרים אל השמיים, כציפורניים ארוכות וחדות. מה יש מעבר להם. מה עוד אפשר לרצות מהחיים. האם יש מקום, האם יש דרך. היא לא ידעה.
כשחזרה אל המחילות, היא ארזה את תיק הגב שלה, זה שהגיעה איתו למחילות שלוש שנים קודם, במעט החפצים שלה, כמה דברים שהיו שייכים לאמה, וצרור חפציו של תומר. כדורי התמרים שהכינה וספר אחד, "הירושימה מון אמור", שהיה של אמה. היא כרכה את הצעיף הגדול, הרך סביב צווארה ויצאה שוב, אל אוויר הלילה. היה נדמה לה שהיא רואה עורב, ציפור כהה, מתעופפת מאחוריה. בוא, היא לחשה. אנחנו עוזבים.