מודל אליאנה
אביטל הובלה אחר כבוד לעבר הספה עם כריות בגוון אופנתי של חרדל, והושארה שם לחכות למנכ"לית של T.L . המשרד שבו ישבה נצבע באפור בהיר כל כך עד שנראה כמעט חמים, ועל הקירות נתלו דפים מתוך מגדירי פרפרים ישנים שמוסגרו במסגרות לבנות. דמויות הפרפרים הקפואים עוררו בה חוסר נחת, היא ידעה שסגנון הרטרו הזה מאוד עדכני כרגע, אבל הנייר החום והחרקים הדוהים גרמו לה לחשוב על מומיות משומרות.
רחש רך של דלתות זכוכית מחליקות גרם לאביטל לעמוד במקומה, לחייך ולהושיט את ידה.
"לילך שרגא, תודה רבה שהסכמת לראיון הזה".
לילך הייתה אמורה להיות בערך בשנות הארבעים המאוחרות לחייה על פי הנתונים היבשים אבל
הייתה אישה מטופחת מאוד. עורה היה חיוור ומנומש, ולמעט מספר קמטים מסביב לעיניה לא הסגיר את גילה כלל. שיערה הג'ינג'י נצבע בקפדנות והזכיר לאביטל חוטי חשמל חשופים ואש. המנכ"לית לבשה מכנסיים מחוייטים וחולצת משי עם שרשרת זהב גיאומטרית שבטח עלתה יותר ממה שהמגזין ישלם לאביטל עבור הראיון הזה.
"בשמחה", המנכ"לית התיישבה מולה בספת היחיד. "תהיתי מתי ה'גלובל' ישלחו אלי מישהו". החיוך שלה לא היה נעים במיוחד. "אתם משמיצים אותנו הרבה באינטרנט אבל אף אחד לא העז להגיע אלינו, לראות את הנתונים ולשמוע את הצד שלנו כמו שצריך".
"אני כאן כדי לשמוע את הצד שלך", אביטל ניסתה להוריד את מפלס העוינות שבחדר. "אבל גם לשאול את השאלות הקשות שלפעמים נראה ש־T.L מתחמקת מהן".
"אני לא מסתירה שום דבר, להפך הנתונים שלנו חשופים לכולם. מאז שהתחלנו לשווק את אליאנה
2.3 המחקרים מוכיחים שיש עליה באיכות החיים של הלקוחות, מדד האושר עולה, הכול מתועד ומוכח".
"זו בדיוק הביקורת שאירגונים פמיניסטיים מותחים על T.L . אליאנה יצאה לשוק לפני כמעט חמש שנים, אבל מתי נזכה לראות מודל של בן זוג רובוטי בגרסה זכרית שמיועד לנשים? לקוחות גברים
ברחבי העולם כלו מרוצים מאוד, אבל למה אין בשוק איזה… דוד, או יוסי או שלומי?"
החיוך של לילך נעשה רך, כאילו אביטל אמרה משהו טיפשי או ילדותי אבל משום שהיא אישה נדיבה ורבת חסד, היא מתכוונת לסלוח לה. "לא צריך להיות גאון כדי להבין שרובוטית המיועדת לגבר היא פרוייקט הרבה יותר פשוט וקל מאשר לבנות את בן הזוג המושלם עבור אישה. רמת התיחכום של התוכנה והאנטיליגנציה המלאכותית שונה לגמרי".
"אני חושבת שהרבה גברים ונשים היו חושבים שזאת אמירה קצת פוגענית", אביטל לא חייכה, אך במקביל השתדלה שלא להתנגח עם המרואיינת שלה. לא מצא חן בעיניה סיגנון הדיבור הזה, של שיחת בנות מתנשאות על קופים שטופי זימה. "גם לנשים יש צרכים גופניים, ולפעמים גם אנחנו מחפשות פשטות".
"אם גבר קונה אליאנה, היא מגיעה לבית שלו בדואר, והוא מרוצה. שיווק מודל גברי דורש
תמיכה רחבה הרבה יותר. לאישה את צריכה לספק חבילה תומכת, שהרובוט יגש אליה, יתחיל איתה בפאב, יחזר אחריה, כשהיא לא עונה לאסמסים שלו הוא ינסה שוב, ושוב למרות שלכאורה זו דחיה".
"אבל יש לך אחריות כלפי חמישים ואחד אחוז מהאוכלוסיה, בייחוד בגלל המחקרים שמוכיחים
שישנה עליה ברמת החיים בעקבות מערכות יחסים עם הרובוטים שלכם. חוץ מזה מחצית מכוח הקניה נמצא בידי נשים, מוצרים תומכים יכולים דווקא להכניס רווחים נוספים לT.L למה למנוע אותם?"
"תראי, צריך לזכור שבסופו של דבר, אנחנו חברה עסקית. השיקולים שלנו מוכתבים על ידי המשקיעים וחבר המנהלים. ממחקרים שערכנו, 'רומנטיקה' מייקרת את הפיתוח ואת התמיכה לרמה בלתי אפשרית. כמובן שכולנו מקווים שבעתיד הקרוב יהיה אפשר להשיק… איך קראת לו? יוסי? שלומי? שמות כל כך לא סקסיים… איזה אלחנדרו או ג'סטין מסוקס ושרמנטי. עד אז אליאנה 2.3 היא המודל היחיד שאנחנו משווקים, כמובן עם התאמות של מראה חיצוני ותחומי עניין בהתאמה על פי הלקוח". לילך חייכה חיוך דק, שלא הגיע לעיניה כלל.
אביטל הנהנה בהיסח הדעת, והן המשיכו לדון בהשפעות השונות של אליאנה 2.3 כמו שלילך שרגא הקפידה לקרוא לה. המנכ"לית הייתה אישה שאפתנית ומעוררת השראה במובנים רבים, בדיוק הנרטיב ש'גלובל' אהב; יצאה בשאלה בגיל צעיר, עברה גירושים דרמטים ומתוקשרים, וצורת דיבור שגרמה לכל משפט שלה להישמע כמו משפט השראה. היא הייתה מושלמת מדי, חשבה לעצמה כאשר לחצה את ידה הרכה והריחנית מקרם יקר. כמעט כאילו היא מסתירה דבר מה מאחורי תדמית ללא רבב.
שלוש רכבות חלפו על פניה כאשר אביטל יצאה מבניין הזכוכית והמתכת של T.L אך היא הייתה מהורהרת מכדי למהר אחריהם. היא עמדה בתחנה שלה עם בני אדם ורובוטים כאחד, ולמרות שאלה הקיפו אותה ללא הפסקה בחמש השנים מאז ההשקה של אליאנה, היא הביטה בהם כאילו ראתה אותם לראשונה. כחלק מתקנות הממשלה בנוגע לרובוטים, T.L חוייבו להשאיר את החיבורים במקום יחסית בולט כדי לאפשר לשוטרים ואנשי שירות להבין האם האדם שמולם אנושי או לא. לכן בצד ימין של צוואר הרובוטיות היו שני שקעים קטנים ועגולים, כמו נשיכת ערפד. הפגם הקטן הזה לא פגע במראן, אלא הדגיש אותו, כמו נקודת חן או נמש. הן היו יפהפיות, מודל אליאנה נודע בחינניות שלו ובמפרט הגבוה שלו; גווני שיער שונים, משקל וגזרה, אפילו תווי פנים. אבל לא היה אף לא רובוט זכרי אחד בקהל. זה לא כל כך הפריע לאביטל בעבר, לא לפני שהיא פגשה את אלה. אפילו כאשר התקיפה את לילך עשתה זאת מתוך דף המסרים שניסחה לעצמה כחלק מההכנה המקדימה שעשתה לפני הראיון. אבל פתאום חוסר הצדק שבמצב בצבץ לנגד עיניה מכל פינה. מה כל כך מיוחד ברובוטים גברים שעושה את הייצור שלהם בלתי אפשרי?
היא פתחה את דלת הדירה, וריח של בצל מטוגן התקיף אותה.
"הקדמת", אלה הוציאה את ראשה מן המטבח. "חשבתי שתחזרי רק בשבע".
"נסעתי למרכז העיר כדי לראיין מישהי אז לא הייתי צריכה לקחת שתי רכבות". אביטל
זרקה את המעיל והתיק שלה בפינה ונכנסה למטבח.
אלה עמדה ליד השיש, בחולצת טי שירט עם צווארון גזור שחשף את חורי החיבור שבצווארה,
ומכנסי בד עם דוגמת אריות בצהוב ירוק ואדום של דגל אתיופיה. שיערה השחור והחלק היה אסוף בגומיה שיצרה 'כרבולות' מקסימות בצד ראשה. היא חתכה במאמץ־מה עגבניה. שתיים מאצבעותיה היו חסרות, חושפות פרקי מתכת שהספיקו להחליד. "הראיון היה מוצלח?"
אביטל חייכה לעצמה, הראיון הזה בעיקר גרם לה להרגיש בת־מזל, שהיא לא בודדה. רוב הנשים
ההטרו חיו בעולם אכזרי מאוד; הצעירות שבהן התנהלו בשוק תחרותי להחריד, והמבוגרות מילאו קליניקות של פסיכולוגים ודיברו ללא הפסקה על החרדה שבני זוגן ינטשו אותן לטובת רובוטית. אביטל לעומת זאת לא נאלצה להתמודד עם השינויים הרבים שנוצרו מאז החל עידן אליאנה. היא הייתה נאהבת, ובבית שלה חיכתה מישהי ששמחה לראות אותה. "נראה לי שכן", אמרה לפני שחיבקה את אלה אליה, ונשקה לשפתיה.
אחרי ארוחת הערב אביטל שטפה את הכלים, ואלה הדליקה את המחשב כדי לטעון ספיישל של נשיונל ג'יאוגרפיק על החיות הארסיות ביותר בעולם. הן לא האמינו בנאמנות נטפליקס, היה להן טעם שונה מדי. אלה אהבה דוקומנטרי, סדרות היסטוריות ולעיתים רחוקות בלבד חטאה בקצת 'מראה שחורה'. אביטל בקושי צפתה במשהו. הסדרה האחרונה שראתה הייתה 'ג'סיקה ג'ונס', והיא לא שרדה לעונה השניה.
אבל למרות זאת הן אהבו לשבת ביחד, ברך חשופה נוגעת בהיסח דעת במכנס מתפורר מרוב כביסות. אביטל דחפה לאוזניה אוזניות והריצה שוב ושוב את השיחה עם לילך שרגא. ברכות טבעית, ראשה של אלה החליק אל כתפה של אביטל ומדי פעם גופה רטט מצחוק חרישי מאיזו בדיחת קרש של המנחה.
"היא מסתירה משהו", תלשה אביטל את האוזניה, אחרי שהאזינה לאותה שיחה בפעם השלישית. בחיקה נחה ערמת ניירות ופתקים עם משפטי מפתח שיוכלו לשמש ככותרות מודגשות, אבל דווקא החזות מעוררת ההשראה של לילך שרגא היא זאת שעוררה בה חוסר נוחות.
"מי? המנכ"לית של T.L ?"
אביטל הנהנה, "היא טוענת שמבחינה כלכלית לא הגיוני להוציא רובוט זכרי, אבל אני די בטוחה שהיא טועה".
"או שמה שקשה לחברה הוא לשנות את צורת החשיבה שלה". העירה אלה בזמן שכיבתה את המחשב ודחפה את הדפים של אביטל כדי שתוכל להניח את ראשה בחיקה. "אגב, לא אמרת שום דבר על הפרחים שקניתי".
"אה, נכון", הגניבה אביטל מבט מלא טינה לעבר הצמח שמוקם על אדן החלון הצר בדירת המרתף שלהן, "אני לא אוהבת אורכידאות, הן צמחים סנובים. הייתי מעדיפה סוקולנט במקום".
"אנחנו יכולות ללכת בשישי להחליף את העציץ", הציעה אלה בקלילות שגרמה לאביטל לחייך. היא ליטפה את שיערה של אלה, ריח שמפו רוזמרין מציף אותה, והביטה בתווי הפנים היפים שלה.
אביטל מצאה את אלה בחנות מוצרי יד שניה שבה ביקרה כדי להשלים חוסרים של רהיטים וכלי מטבח שהאקסית שלה לקחה כשעזבה. הבעלים הקודמים של אלה זרק אותה בגלל שנשברו לה שתי אצבעות והיה יותר זול לקנות מודל חדש מאשר לתקן את הישן. מדי פעם אביטל ניסתה לנחש מי היה האדם שרכש את אלה לראשונה על פי החיווט באופי שלה. הוא כנראה אהב סטאר וורז, ומשחקי מחשב, אבל גם ספורט. אלה אהבה כדורסל וצפתה בטורנירים באדיקות דתית כמעט. אחרי שאביטל קנתה אותה היא ניסתה לפרמט אותה, הזכרונות של אלה באמת נעלמו, אבל את האופי והמראה לא היה אפשרי לשנות אחרי שפגה האחריות.
"את שוב חזרת לחשוב על הראיון הזה, נכון?" קולה של אלה היה מחוייך.
אביטל הנהנה וטפחה בחיבה על אפה של הרובוטית שלה. "המנכ"לית הדגישה שוב ושוב שהם חברה עסקית, לכן לא נראה לי הגיוני שהם היו מפחדים מחשיבה יצירתית בשביל להכפיל את השוק שלהם".
"יש דברים יותר חשובים מכסף".
אביטל גיחכה, "אני לא חושבת שאידאלים הם חלק מהשיקולים שלה, היא מנהלת עסק, לא בית
תמחוי ללבבות שבורים".
"גם בית תמחוי הוא עסק, לא?" שאלה אלה מתוך תמימות רובוטית מקסימה.
"העולם לא עובד ככה", נשקה אביטל למצחה של הרובוטית שלה, אבל בינה לבין עצמה החליטה
שאם T.L באמת מסתירים משהו – היא תמצא אותו.
*
סדרת הכתבות על T.L התקדמה היטב ונקבעו לה עוד שלוש פגישות ראיון עם לילך שרגא, כולל צילומים בביתה שהשקיף אל החוף בהרצליה וסקירה של פריטים נבחרים מארון הבגדים שלה. העורכת הראשית ב'גלובל' הייתה מרוצה מהכיוון של הכתבות. "זה נושא שיעורר המון שיח, טראפיק מטורף גם מארגונים פמיניסטים זועמים וגם תנועות כמו זכויות הגבר במשפחה וקהילות טכנולוגיות וסטארטאפים". אביטל עצמה קיבלה אחוזים על פי התנועה לאתר המגזין וציפתה בקוצר רוח לראות איך הדבר יתורגם לתלוש המשכורת בסוף החודש.
אולם חוסר הנוחות שלה מלילך שרגא לא חלף. הביקור בביתה של המנכ"לית עורר בה תחושה מטרידה שהיא נכנסת לגוב אריות, או לכל הפחות מוכרת את נשמתה לשטן תמורת כמה גרושים. באותו הבוקר אביטל הרתיחה את הקומקום החשמלי שלוש פעמים לפני ששמה לב שהמים התאדו. אלה כנראה חשה בפיזור הדעת שלה כי היא ליוותה אותה לתחנת הרכבת הקלה, מה שלא עשתה אם הן לא רבו.
"היא בסך הכול בת אדם, עם אותן רצונות, דעות ובעיות כמוך", אמרה הרובוטית כשחיכו לקו 14.
אביטל נאנחה, אבל אז משכה בכתפיה וחייכה, "תודה, אהובה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך". רגע לפני שמיהרה לרכבת היא הדביקה נשיקה זריזה על הלחי הקרירה של אלה.
דירתה של שרגא היה בקומה ארבעים ושבע בבניין יוקרה ונהנתה מנוף עוצר נשימה של הטיילת, וים כחול עד האופק. על הפרקט הבהיר הוצבה ספת עור מנאטוצי, והנברשת היתה מונומנט של משקולות שחורות ונורות שרחפו באוויר. הצלם סידר את התאורה והציוד שלו מסביב לספה, ולילך, בשמלה סגולה בעלת כתפיה אחת וקפלים גיאומטרים, הציגה לו מספר חיוכים מתוחכמים ומודעים לעצמם כדי שיוכל לכוון את העדשה שלו.
"קיוויתי שנוכל להתחיל עם הראיון קודם", אמרה אביטל כאשר ראתה את החיוך על פניו של הצלם כאשר בחן את התוצרים במצלמתו.
"יש לנו כל הזמן שבעולם", נופפה לילך בידה, "הגרוש לקח את הבן שלי לתערוכה של מכוניות מירוץ. הם בטח יאחרו ויגיעו רק אחרי ארבע". קולה היה קליל מדי, כאילו ניסתה בכוח להעמיד פנים שהדבר לא נגע בה למרות שהכאיב לה מאוד.
"נחמד שהוא מבלה זמן עם הילד", ניסתה אביטל למשוך אותה בעדינות בלשונה.
לילך גלגלה את עיניה לעבר התקרה, "יש לו הרבה על מה לפצות".
אביטל הנהנה בהיסח הדעת, אבל הצליחה לשלוט בעצמה. האמת היא שהסיפור היה מתוקשר מאוד כאשר התפוצץ לראשונה. נועם אדלר הגיש תביעת גירושים מהפכנית מבחינה משפטית: הוא תבע מחצית מהונה באותה העת, ובנוסף דרש חלוקה של חמישים אחוז של כל הון עתידי שתפיק מהסטארט-אפ הקטן שהקימה במהלך נישואיהם משום שלדבריו הוא היה הכוח המניע מאחוריה.
"גם כלפי הילד?" קולה של אביטל היה סתמי, היא ידעה שלו תדבר על העוולות של הגרוש כלפי לילך עצמה לא תצליח לגלות הרבה. אבל הורים נטו להיות הרבה יותר רגשיים ופתוחים כאשר נשאלו על ילדיהם.
לראשונה מאז החלה סדרת הראיונות הזאת, מנכ"לית הפלדה נראתה אנושית פתאום, מודה שישנו תחום בחייה שאינו מושלם. "אין שום בושה בגירושים, אבל כשאנשים בוגדים הם מלמדים את הילדים שלהם שאין משמעות לאמון או נאמנות".
אביטל שתקה, ובתוך תוכה התנצלה לפני לילך על כל הפעמים בהם חשדה בה שהיא מסתירה משהו. זה היה פרט מידע שלא הייתה מרשה לעצמה להוציא החוצה בכתבה לעולם, לא משנה כמה עסיסי הוא היה. גם בתור עיתונאית הייתה לה סוג של אתיקה. "אני מצטערת".
"אין על מה להצטער", לילך חזרה לעצמה במהירות, "לפחות הוא לא קיבל מחצית מT.L".
אביטל חייכה, "לפחות זה".
השאלות המשיכו הלאה לכיוון המלתחה של שרגא, והיכן היא מתכננת את חופשותיה, אבל מחשבותיה של אביטל עדיין עסקו בסיפור הגירושים. והיא חשבה שלה הייתה פרידה קשה כשהאקסית לקחה חצי דירה ועזבה אותה לבד עם חשבונות לא משולמים. למזלה היא מצאה את אלה בחנות יד שניה וקנתה אותה בתור בדיחה על כך שהיא זקוקה לריבאונד. אבל זה היה ריבאונד שהסתבך לטובה.
לאחר שאביטל שאלה את כל מה שיכלה להעלות על דעתה כדי לסיים את סדרת הכתבות שלה, הצלם פסע קדימה והחל את עבודתו. "יש לנו בערך חמישה אוטפיטים שונים, שיספיקו לכל סדרת הכתבות".
אביטל לעומת זאת שמחה על ההזדמנות להתרחק מעט, "איפה נמצאים השירותים?"
"בסוף המסדרון, אחרי הפאטיו".
אביטל המהמה בתודה, למרות שלא הייתה בטוחה מה זה בדיוק פאטיו. מסדרון הזכוכית שבו פסעה צפה מצד אחד לים, ומצד שני שובצו דלתות מעוצבות ומעוטרות בדוגמאות מתכת גיאומטריות. היא הניחה שדלת השירותים היא זאת עם חלון הזכוכית החלבית וניסתה לפתוח אותה.
הידית התנגדה.
ככל הידוע לאביטל לא היה איש בבית בנוסף לבעלת הבית והצלם. היא לחצה על הידית שוב, עם הרבה יותר כוח, ואז הדלת נפתחה באיטיות מצמררת.
נדרשו לה מספר רגעים להבין מה היא רואה. היה זה חדר קטן יחסית, חסר חלונות, ובמרכזו ארון עץ חסר דלתות שבו עמד גבר לבוש בחליפה ועיניו עצומות. נדרשו לה מספר רגעים כדי להבין שבצווארו של האיש, בדיוק מעל הצווארון המגוהץ והעניבה האדומה, היו שני נקבים שנועדו להטענה.
רחש חשמלי ואוושת אוויר גרמו לאביטל לסגת חצי צעד לאחור. הרובוט פקח את עיניו הכחולות ושאל במבטא מתגלגל, "הם הלכו כבר, נסיכה שלי?"
היא טרקה את הדלת כאילו ראתה רוח רפאים ובדרך־לא־דרך מצאה את השירותים ונעלה מאחוריה. הם קיימים, אביטל חשבה שוב ושוב, בזמן שהורידה את המים ושטפה את ידיה בסבון ריחני מדי. כמובן שהם יהיו קיימים, לעזאזל, היה זה חוסר היגיון כלכלי משווע לא לייצר אותם. אבל ככל הנראה הם לא מיועדים להפצה המונית כי T.L ולילך שרגא בראשם, הכחישו שוב ושוב את עצם קיומם. אבל למה?
"כי יש דברים חשובים יותר מכסף" כמו שאלה אמרה.
אביטל חזרה לסלון, חדורה ברוח קרב עיתונאית ובקושי שמעה את הצלם שהודיע לה שהתמונות מושלמות. "יופי, אולי אוכל לשאול בכל זאת כמה שאלות נוספות?"
לילך שרגא כנראה לא חשדה בדבר. "בטח, למה לא".
"לאורך כל סדרת הראיונות הללו טענת שT.L לא מתכננת ליין גברי של רובוטים".
"נכון" המנכ"לית נשמעה חסרת סבלנות, עייפה מהשאלה הזאת שחזרה על עצמה שוב ושוב בגרסאות שונות.
"את משקרת", תקפה אביטל חזיתית, "ראיתי את האלחנדרו המגוחך שלך יש לך את הטכנולוגיה והיכולת לייצר אותם. הם קיימים! ואת מונעת מאלפי נשים ברחבי העולם להיות מאושרות בגלל מה? באיזו זכות?!"
היא ציפתה שלילך תתקפל, או לפחות תובך. אבל ההפך הוא הנכון, היא רק הלכה ונראתה יציבה ומוצקה יותר בספה שלה. "אני לא משקרת, כמו שאמרתי כבר, T.L בהחלט לא מתכוונת לשחרר אותם לשוק".
הצלם קיפל את הציוד שלו באיטיות רבה יותר פתאום, מחדד את אוזניו היטב.
"למה?" אביטל דרשה תשובה.
לילך שרגא הרימה גבה מרוטה ומוקפדת, "באמת היית מוכנה לחלוק מישהו שאת אוהבת עם כל העולם?"