גופי מים גדולים
אחר הצהריים כבר התחילו לראות זהב על העצים הכמושים בדרך לבריכה. אמא לקחה אותו לבריכה כמעט כל יום במהלך הקיץ. עדיין היו שם הרבה ילדים, למרות שהקיץ כמעט נגמר. כמה פעמים במהלך החופש הגדול הציקו לו, למרות שהיה שם עם אמא. הוא ביקש מאבא לבוא איתו לבריכה, אבל אבא היה בעבודה בשעות שבהן הבריכה הייתה פתוחה.
אמא חיכתה לו מחוץ למלתחה. למרות שהוא כבר ילד גדול שיכול להחליף לבגד ים, היא בדקה שכובע הים מכסה את השיער הארוך, שגדל מאוד במהלך הקיץ. בהתחלה הייתה נכנסת איתו לבריכה, אבל הוא ידע שהיום תתפוס את מקומה הקבוע על כיסא נוח ותקרא ספר. הוא תמיד היסס כשנכנס לבריכה, פחד שאחיזתו במעקה המדרגות תתרופף והוא ירסק את הברכיים על הקרקעית של הבריכה. הוא הכיר מישהו שזה קרה לו ועוד ברדודים. הוא לא התכוון להשפיל את עצמו ככה, לא כשבדיוק למד להסתדר במים העמוקים.
שתי רגליו נגעו בקרקעית הבריכה והוא הסתכל אחורה אל אמא, לראות אם היא מסתכלת. היא חייכה אליו והרימה אגודל לאישור. הוא חצה את אזור הרדודים. הראייה שלו היטשטשה מבעד למשקפת הצלילה והוא השתדל לא להיתקל בילדים אחרים. כשהראש שלו היה כמעט מתחת למים, הוא צלל. הוא הרגיש את כובע הים התרומם מעט מעל לאוזניו כשהזימים שמתחתיהן נפתחו. הוא היה עמוק במים ואף אחד לא יוכל לצלול כמוהו ולראות את הזימים, אז לא היה לו אכפת.
הרופא אמר שהוא המקרה הראשון בארץ. בהתחלה הם חשבו שזה סוג של קפל עור מוזר, אבל הרופא אמר משהו שאף אחד לא חשב עליו: יש לו זימים. זה כבר קרה בכמה מקומות בעולם, בעיקר לילדים בגילו, בעיקר במדינות שיש בהן ים או הרבה נהרות רחבים. אמא נהייתה חיוורת ובלילה, כשלא נרדם, הוא שמע אותה מדברת עם אבא בחדר השינה שלהם ובוכה. הרופא אמר שזה לא מזיק ושהוא לא יהפוך לדג שלם באף שלב בחיים, אולי רק יפתח קרומים בין אצבעות הגפיים שלא יפריעו להליכה או לתנועות ידיים. מה שהוא כן אמר, זה שעדיף להם לעבור כמה שיותר מהר למקום עם גופי מים גדולים. בקרוב הבריכה לא תספיק לו. ממה שידוע כרגע לרפואה, זה לא בהכרח יכול להזיק לזימים, אבל אולי עדיף לו לא לשחות במי כלור לאורך זמן. הוא צריך מים חיים, יהיה צריך לבדוק אם מתוקים או מלוחים. ים, נהר, אפילו אוקיינוס. אוקיינוס? שאלה אמא בבהלה, אבל בארץ אין אוקיינוס. אני לא מבקש מכם לעזוב את הארץ, אמר הרופא, אפילו אגם או נחל קטן יכולים להספיק, אבל גופי מים גדולים יותר עדיפים בהחלט.
הוא לא יהיה עצוב לעזוב את הברכה. בים הזימים שלו יוכלו לנשום יותר טוב. אמא הבטיחה שהם יעברו לבית ליד הים והוא יוכל לשחות כל יום, גם בחורף. גם כשאסור? הוא שאל אותה, גם כשיש דגל שחור? היא הסתכלה עליו והמבט שלה היה עצוב. היא אמרה שהם יצטרכו לשאול את הרופא. כשהם יצאו מהבריכה, אמא אמרה שהם עוברים מהר בבית כדי שהוא יוכל לעשות מקלחת נורמלית שתשטוף את הכלור ואז יוצאים שוב, לאוניברסיטה. כשהוא שאל למה הם נוסעים לאוניברסיטה, אמא אמרה שהם הולכים לפגוש מישהו שמבין בביולוגיה ימית. הוא שאל מה זה והיא אמרה שאלו אנשים שחוקרים חיות בים. הוא שאל אם הוא הולך להפוך לחיה בים יום אחד. היא שתקה ואז אמרה שאבא יפגוש אותם שם. הוא שמח, כי הוא לא ראה את אבא מאז אתמול מאוחר בערב.
אבא פגש אותם מחוץ למשרד של ביולוגיה ימית, שהייתה אישה בשם אדווה. הוא נתן לו חיבוק גדול ונשיקה ובזמן שהם חיכו אבא סיפר לו איך היה היום בעבודה והוא שאל את אבא אם הוא מכיר אנשים של ביולוגיה ימית. אבא אמר שלא. הוא נזכר שעוד לא סיפר לאבא שיום אחד הוא רוצה להיות מציל ולעזור לאנשים, אם הוא לא יהפוך לחיה בים. אבא צחק ואמר שהוא לא יהפוך לחיה, אז הוא שאל למה לקחו אותו לביולוגיה ימית. אמא התערבה ואמרה שהם רוצים שאדווה תכיר אותו.
אדווה הייתה אישה נחמדה. היא הייתה גבוהה והיו לה תלתלים. היא שאלה בעיקר את ההורים שאלות, שאלות מסובכות כאלו של רופאים, כמו מתי התחילו הסימפטומים או אם זה משפיע לו על הגדילה. אחר כך היא שאלה אותו קצת שאלות, כמו בן כמה הוא, מה הוא אוהב לעשות אחרי בית הספר ואם הוא שחיין טוב. כשהם הלכו, היא אמרה לו שהם ייפגשו שוב בקרוב. אבא חזר לעבודה, אמא והוא הלכו לאכול גלידה. הוא הזמין חמאת בוטנים ותות, היא הזמינה שוקולד ולימון. לפחות לקצת זמן, הוא הרגיש כמו שהוא מרגיש מתחת למים: הוא לא צריך לחשוב על ילדים אחרים שיצחקו עליו, או על לחזור לבית הספר, או על ליפול בבריכה. הוא לא צריך לזכור בכלל שיש לו זימים. הוא רק ילד רגיל שאוכל גלידה עם אמא שלו.
בפעם הראשונה שהם דחפו את הראש שלו לאסלה כדי לראות אם הוא יכול להמשיך לנשום, אמא ואבא כעסו מאוד. גם אז הוא לא נרדם ושמע אותם מדברים. חשבתי שעושים דברים כאלו רק בסרטים אמריקאים, אמר אבא. בתיכון אולי, אמרה אמא, לא ילדים בכיתה א'. את חושבת שנצטרך להעביר אותו בית ספר? שאל אבא. אולי, אמרה אמא. מזל שזה קרה ביום שישי, כי הוא כל כך התרגש מהמחשבה על לעבור בית ספר שלקח לו המון זמן להירדם באותו הלילה.
עד שהלימודים התחילו, הוא הספיק לשחות כל יום בבריכה של האוניברסיטה. היה שם הרבה יותר שקט ולא היו שם ילדים בכלל. אדווה ישבה ליד אמא והסתכלה עליו צולל. לפעמים הן דיברו ביניהן. העמוקים של הבריכה הזאת היו הרבה יותר עמוקים מאלו של הבריכה העירונית. זה היה דבר טוב. כמה שיותר מים מעליו, ככה זה יותר הרגיע אותו. זה אפשר לו לחשוב יותר בצלילות לאן הוא רוצה לשחות, לפעמים אלו היו מקומות שאדווה אמרה לו לשחות אליהם. הוא התחיל לחשוב שהיא בכלל לא עובדת בביולוגיה ימית, אלא מורה לשחייה שרוצה לשלוח אותו לתחרות. הוא לא ידע אם נותנים לילדים שיש להם זימים להשתתף בתחרויות שחייה. לפעמים היא הביאה אנשים שנקראים סטודנטים להסתכל עליו שוחה ביחד איתה והוא תהה האם היא באמת חוקרת חיות שגרות בים, או שהיא בעצם חוקרת ילדים עם זימים?
מעניין אם יש עוד ילדים כמוהו בארץ. אם יש, הוא לא פגש אף אחד מהם. הוא רצה לשאול את אדווה, אבל התבייש. גם אמא ואבא לא ידעו. הוא הלך פעם לחדר המחשבים של בית הספר כדי לנסות לבדוק. הוא לא ידע לכתוב מספיק טוב כדי לחפש באינטרנט ולא רצה לבקש מילד יותר גדול לחפש בשבילו. הוא זכר משהו שהרופא אמר, המקרה הראשון בארץ, אבל לא ידע מה זה אומר. גם את זה הוא התבייש לשאול את אדווה. אולי הוא יוכל לשאול את אחד האנשים שקוראים להם סטודנטים, אם הם יתחילו לדבר איתו יותר מסתם להגיד שלום. הם התלהבו מהשחייה שלו, בעיקר כשהתחיל לעבור לעמוקים הבאמת עמוקים, שבהם לא החזיק את הראש מעל המים ונשם רק עם הזימים. בהתחלה זה היה קשה והוא פחד, כי הוא היה רגיל לנשום עם האף והפה. לאט לאט הוא התרגל לסמוך על הזימים שלו.
באחד הימים האחרונים של החופש, כשיצא מהמלתחה, הוא הקשיב לשיחה של אדווה ואמא כשהן לא ראו אותו. אמא אמרה שהיא ואבא התכוונו לעבור ממילא, , כי הוא גדל וכבר נהיה צפוף, אבל הם לא ידעו איך הם יעשו את את זה. היא אמרה שזה בא להם בדיוק בזמן. אדווה חייכה ואמרה שהיא שמחה. אמא אמרה שאבא שאל אותה אתמול אם הם לא מנצלים אותו. אדווה הפסיקה לחייך ואמרה שהוא המקרה היחיד בארץ והמחקר לא מסב לו שום נזק, להיפך, הוא טוב לו לבריאות. זה לא שונה מילד שלומד שחייה. בדיוק אז איש רצה לעבור והוא זז. אדווה ואמא ראו אותו, השתתקו מייד וחייכו אליו. בדיוק אמרתי לאמא איזה ילד מקסים אתה, אמרה אדווה. אמא הנהנה ואדוווה אמרה, אמא בדיוק סיפרה לי שכשהחופש ייגמר אתה עובר לבית ספר חדש, נכון? כן, הוא אמר והתחיל לספר לה כמה המנהלת בבית הספר החדש הייתה נחמדה. אמא והוא דיברו איתה על זה שהילדים בבית הספר הקודם הציקו לו והיא אמרה שבבית הספר שלה זה לא יקרה. הוא שכח לשאול את אדווה על מה שהרופא אמר כי הוא כל כך התרגש לפגוש ילדים חדשים.
הנסיעה לבית הספר החדש הייתה ארוכה יותר מהנסיעה לזה הקודם והוא התרגש לאורך כל הדרך. המנהלת הבטיחה שהילדים לא יציקו לו והחצר של בית הספר החדש הייתה גדולה, הוא בחיים לא ראה בית ספר עם חצר כזאת גדולה. הייתה לו הרגשה טובה כשהוא נפרד מאמא בשער. היא שאלה אם הוא רוצה שהיא תלווה אותו לכיתה, אבל הוא רצה ללכת לבד. היו בכיתה ילדים כשהוא נכנס והם אמרו לו שלום ושאלו אם הוא הילד החדש. הוא דיבר איתם קצת. רובם היו מהעיר והוא אמר שהוא גר עכשיו במקום אחר, אבל יעבור לפה עם ההורים שלו. הם אמרו שהמקומות הקבועים של שנה שעברה כבר לא תפוסים, אז הוא יכול לשבת איפה שבא לו. ילד אחד אמר שהוא יישב לידו. הוא גם אמר שהוא תמיד רצה שיער ארוך אבל ההורים שלו לא מרשים לו.
המחנכת נכנסה לכיתה, חייכה ואמרה שהיא רואה שהוא כבר התיידד עם הילדים. הוא לא ידע מה זה "התיידד", אז הוא רק הנהן. היא אמרה שכשכל הילדים יגיעו היא תציג אותו בפניהם. הוא גילה שגם הילד שישב לידו אוהב לשחות והם דיברו על ללכת לשחות ביחד. הכיתה התמלאה לגמרי עד הצלצול. כשהשיעור התחיל, המחנכת אמרה לו לקום ולבוא לעמוד ליד השולחן שלה. היא הציגה אותו וכל הכיתה אמרה לו שלום. בסוף היום היא ניגשה אליו ואמרה שהיא גאה בו שהוא מצא חברים כל כך מהר.
הוא אמר את זה לאמא, שאמרה שגם היא גאה בו ושיש לה הפתעה בשבילו. היא הביאה את בגד הים שלו מהבית ואמרה שנוסעים לים. בדרך הוא סיפר לה על הילד שרוצה שיער ארוך ועל זה שהם מתכננים ללכת לשחות ביחד ועל הילדה שרוצה להיות בת ים כשהיא תהיה גדולה. המנהלת צדקה, הילדים באמת היו נחמדים.
אמא לא נתנה לו להתרחק יותר מידי מהחוף כשהוא שחה, אבל לא היה לו אכפת. בים באמת היה לו יותר קל לנשום מהזימים ולא מהאף או מהפה והתנועה שלו הייתה יותר מהירה. הוא צלל עד הקרקעית ומצא שם צדף יפה שהוא נתן במתנה לאמא. ילד קטן אחד בלע מים והתחיל להשתעל, אז הוא עזר לו להגיע לחוף עוד לפני שהמציל ראה.
מאז שהם הלכו לים ביום הראשון של בית הספר, אדווה והסטודנטים התחילו לחכות להם בים במקום בבריכה של האוניברסיטה. אדווה הרשתה לו להתרחק מהחוף יותר בכל פעם ולפעמים היא אפילו לבשה בגד ים ונכנסה איתו למים. הסטודנטים ישבו על החוף וכתבו דברים במחברות שלהם. יום אחד כשאדווה והוא יצאו מהמים, אדווה אמרה לאמא משהו על דבר שנקרא פרופסור ואמא חייכה. למחרת, הוא שאל את חבר שלו מבית הספר מה זה פרופסור. גם הוא וגם הילדה שרצתה להיות בת ים לא ידעו. לילדה שרצתה להיות בת ים היה יום הולדת שבע ועשו לה מסיבה בים. הוא וחבר שלו שרצה שיער ארוך שמחו, כי הם תכננו ללכת לשחות משהתחיל בית ספר. הוא התלבט אם להביא את כובע הים שלו למסיבה, כי בים לא חייבים כובע. הוא החליט שלא. כשהחבר ראה את הזימים, הוא אמר שזה הדבר הכי מגניב שהוא ראה בחיים שלו. עכשיו בטוח תנצח אותי, הוא אמר. הוא צדק. בכל פעם שהם התחרו, הוא ניצח, כי הוא הגיע לעמוקים שההורים של החבר לא הרשו לו לשחות בהם. הוא ניסה ללמד אותו לצלול. זה הצליח לא רע, למרות שלא היו לו זימים. הדבר היחיד שהיה לא כל כך כיף הוא שבאמצע המסיבה נפלה לו שן. בבוקר הוא מצא דולפין קטן מפלסטיק מתחת לכרית וחשב על איך זה יכול להיות שפיית השיניים יודעת שהוא אוהב דברים שקשורים למים כי יש לו זימים.
ביום שאחרי המסיבה, הוא הלך לבית הספר עם קוקו. מישהו הצביע עליו וצחק, אבל במקום להתחיל לבכות, כמו שעשה בכיתה א', הוא הסתכל לילד בעיניים. אתה סתם מקנא, הוא אמר, שלך אין זימים ולי יש. הילד הפסיק לצחוק. בהפסקה, חבר שלו אמר שאם היו צוחקים כליו ככה, הוא היה מתחיל לבכות ישר. הוא ענה שהוא גם היה בוכה, כשהוא עוד לא ידע שהזימים שלו עוזרים לו לשחות יותר טוב. עכשיו הוא יודע שהוא יכול לשחות יותר טוב מכל ילד אחר שאין לו זימים ולכן הוא יודע שצוחקים עליו מתוך קנאה. החבר אמר שהוא רוצה גם להיות אמיץ כמוהו. הוא אמר שיום אחד הוא בטוח יהיה.
יום אחד אמא אמרה שהיא כתבה למורה שלו שהוא יגיע לשעה השלישית, כי הם צריכים ללכת לדבר עם הפרופסור. גם אבא בא איתם, גם הוא כנראה כתב לבוס שלו שהוא יגיע לשעה השלישית. בוס זה כמו המורה רק בעבודה, את זה הוא כבר ידע מאז גיל חמש. הוא שאל את ההורים מה זה פרופסור והם הסבירו לו שפרופסור זה אדם שלמד הרבה, עד שנתנו לו ללמד סטודנטים. אדווה היא פרופסורית והיא רוצה שהוא יפגוש פרופסור אחר, שגר בחוץ לארץ. הוא שאל איזה חוץ לארץ ואמרו לו ארצות הברית. הוא לא היה שם, רק ביוון ובקפריסין. הוא שאל אם הפרופסור טס לכאן מארצות הברית. הם אמרו לו שהם הולכים לדבר איתו דרך המחשב של אדווה ושמאוחר מאוד בלילה בארצות הברית עכשיו.
הם ישבו מול המחשב של אדווה וההורים דיברו בשפה שהוא לא הבין עם איש זקן שהיה על המסך. הוא לא הבין אף מילה מהשפה הזאת. אחר כך האיש דיבר אליו ואדווה תרגמה לו. האיש שאל שאלות כמו אלו שאדווה שאלה אותו כשהוא פגש אותה, אבל גם שאלות כמו מה הוא אוהב לעשות ומה המקצוע האהוב עליו בבית הספר. התשובות היו לשחות, לצייר ושיעור יצירה. הוא אמר שהוא רוצה שיהיו שיעורי שחייה בבית הספר. הפרופסור שאל אם הוא יודע שהאיש שיצר את התוכנית בובספוג עסק פעם בביולוגיה ימית. הוא אמר שלא ואדווה צחקה ואמרה שאם הוא אוהב לצייר אולי הוא ייצור את בובספוג הבא כשיהיה גדול. הוא לא ממש הבין, אבל כל השיחה הייתה מוזרה ממילא אז הוא פשוט הנהן. אחרי שהם דיברו לפחות שעה, אדווה ראתה שהוא משתעמם ונתנה לו דפים וצבעים. היא אמרה לו ללכת לשבת ליד שולחן אחר בחדר ולצייר, כמו שאבא היה עושה כשהוא היה מביא אותו איתו לעבודה. כשהוא סיים למלא שני דפים שלמים בציורים, הם אמרו לו השיחה נגמרה. אדווה אמרה לו תודה על הסבלנות. בדרך לבית הספר, ההורים אמרו לו שהפרופסור רוצה לפגוש אותו ואולי הם ייסעו לארצות הברית בקיץ.
את יום ההולדת השביעי שלו הם כבר חגגו בדירה החדשה המלאה בארגזים. ההורים שלו קנו לו במתנה סנפירים, שאותם הם הרשו לו לחפש באינטרנט ולבחור לבד. הוא כבר ידע לחפש באינטרנט בעצמו, שיעורי המחשבים בבית הספר החדש היו הרבה יותר כיפיים והוא אפילו קיבל מאה. כשהוא כיבה את הנרות שעל העוגה, הוא ביקש שאמא ואבא יהיו שמחים בדירה החדשה. כל המשאלות שלו כבר התגשמו: הוא שחה במים העמוקים בים, הוא עבר בית ספר, כבר לא הציקו לו, היו לו חברים והכי חשוב, הוא למד לא להתבייש בזימים שלו.
ההורים שלו הזמינו את אדווה והסטודנטים לאכול סושי לכבוד יום ההולדת שלו, הוא ניסה לא מזמן וזה הפך למאכל האהוב עליו. אחרי הסושי הם הלכו לים והוא צלל עם הסנפירים החדשים שלו. הוא הביא במתנה צדפה לכל אחד ואמר להם תודה שבזכותם הוא למד לאהוב את הזימים שלו. הוא אמר שלא אכפת לו אם אין עוד ילדים עם זימים בארץ, כי זה רק עושה אותו יותר מיוחד. אדווה חיבקה אותו ובכתה קצת וגם אמא בכתה. אבל היא לא בכתה כמו אז, כשדחפו לו את הראש לאסלה. היא בכתה משמחה. גם הוא היה שמח. שמח שאדווה מצאה אותו והוא עזר לה במחקר שלה. שמח שהיו לו חברים. שמח שהם חשבו שהזימים שלו מגניבים. ואפילו, אפילו הוא היה שמח שהוא המקרה הראשון בארץ. אבל הכי הוא היה שמח שעכשיו הוא גר במקום שהכי בריא לו, שבו הזימים שלו יכולים לנשום הכי בחופשיות. ליד גופי מים גדולים.