אינסוף נשותיו של סולומון
"אני בסדר. אולי קצת מים. לא, בעצם לא. משקה קפאיני קר עם אלכוהול יהיה ממש מתאים.
"תודה. כן, הכל בסדר. נוח לי. ספסל הפלסטיק הזה הוא הכי נוח שהישבן שלנו פגש בכל העולמות בהם תיירנו, ובילוי הזמן המועדף עלינו הוא להיחקר על ידי שוטרת.
"תוכלי להזכיר שוב בבקשה מאיזה גוף של כוחות הבטחון אמרת שאת?
"בסדר. אנחנו מבינים שאת זו ששואלת את השאלות. וגם שהכל נכנס לפרוטוקול ויכול לשמש נגדי. ברור. זו כבר קלישאה.
"למה את מתכוונת כשאת אומרת שהקלישאה לא מדוייקת? בסדר, בסדר, הבנתי שזו את ששואלת את השאלות, ושאתחיל לספר מההתחלה.
"אז ההתחלה. אני מניחה שההתחלה הייתה כשגמרתי ללמוד ורציתי לצאת לטייל קצת לפני שאשתקע. כסף לא היה לי, כמובן, ולא ידעתי איך אוכל לטייל. זה היה מקרה ממוזל, אחד ממיליון, כשנתקלתי במודעה של משפחה שמחפשת אומנת לילדים שלהם. הם היו ממש קרובים אלי, בכוכב הלכת הכי רחוק של מערכת השמש שלנו, רק קפיצה קטנה בשבילי. ומה שיותר חשוב, הדרישות במודעה שלהם ענו בדיוק על ההיצע שלי: אומנת אנושית, בעלת הכשרה בחינוך, שמוכנה לנסוע לזמן ארוך, לכיוון אחד, פיצוי כספי מכובד למתאימים לדרישות. כאילו, זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הדבר היחיד שנותר לעשות היה לשנות צורה לאנושית.
"את צריכה לדעת שכוכב הלכת שגדלתי בו היה אורבאן, שנמצא רק שתי דקות אור מהכוכב שלנו, פרוקיון. פרוקיון הוא מסוג F, לבן כחול. הייתה לנו שם אנרגיה שחבל על הזמן. אף אחד לא חשב או שקל כמה זה עולה לשנות צורה, זה בא לגמרי בטבעיות וללא מחשבה. עשינו את זה על בסיס יומיומי, סתם כי רצינו, בשביל הכיף. אז שיניתי צורה והפכתי אנושית.
"וככה הגעתי לחללית של משפחת רובינסון. הם היו אתנוגרפים. קצת כמו אנתרופולוגים, אבל אתנוגרפים לא נשארים מספיק זמן במקום מסויים כדי ממש לחקור את התרבות שאליה הגיעו. הרובינסונים חיפשו תוצאות מיידיות, דברים שיצטלמו היטב, ויהיו מצד אחד דרמטיים, ומצד שני מספיק רדודים כדי שהקהל שלהם יצפה, יחווה, יתפעל ויעבור הלאה. באופן דומה, הרובינסונים מספיק אהבו את הילדים שלהם כדי לרצות לראות אותם כל יום או יומיים, אבל הם לא באמת רצו להתמודד עם חינוך נערה בגיל ההתבגרות, וילד צעיר שרק התחיל לאכול מזון מוצק. התקבלתי לעבודה מיד, היה מספיק להוכיח שלמדתי חינוך, לא עניין אותם שלמדתי חינוך אורבאני, או לבדוק במה הוא שונה מחינוך אנושי. הצלחתי לשכנע אותם שאני מתאימה בעזרת הידע שרכשתי בלימודים, נראיתי ונשמעתי פחות או יותר אנושית. הם הניחו שאני אפריקאית, בגלל צבע העור ושפת הדיבור שלא הייתה מוכרת להם, ובכלל לא העלו בדעתם שאני מגזע שונה.
"זה מצחיק. את הולכת ללמוד מקצוע חסר תכלית כמו חינוך ולימודי אנוש, ופתאום מגלה שהם משתלבים נפלא ואפילו משיגים לך עבודה. במשך השנים שהייתי אצלם למדתי המון על בני אנוש, דברים שלא הזכירו בשיעורים שלנו. על ההרגלים הקטנים שלהם, איך הם אוכלים, איך הם מתרבים, איך הם מבלים את שעות הפנאי שלהם, איך הם שונאים, נלחמים ונוקמים.
"נשארתי איתם, עם הרובינסונים, במשך זמן ארוך. בתחילה כי נהניתי ללמוד אותם וללמוד מהם, אחר כך נקשרתי לילד ונהניתי לראות אותו גדל ומתפתח, לבסוף נשארתי כי הבנתי שהפיצוי הכספי שהבטיחו בחוזה שהייתי חתומה עליו, היה פיצוי כספי מכובד במונחים של אורבאן, אבל במונחים של טיול גלקטי בין כוכבים הוא לא אפשר לי להתנתק מהם וללכת לדרכי. הייתי ענייה מרודה בכל קנה מידה אובייקטיבי. שלא תביני אותי לא נכון, לא היה לי רע, הם היו אנשים טובים בדרכם. אבל לא הייתה לי בחירה. בכל פעם שנגמר חוזה בינינו, נאלצתי לחתום על חוזה חדש, באותם תנאים. נשארתי כי לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת.
"כשהצאצא שלהם הפך לבוגר הוא עזב את הספינה. פשוט עזב את הספינה באחת העצירות, ונעלם. זה שבר את ההורים שלו, שכבר לא היו אנשים צעירים. כל מה שהם רצו זה לחזור הביתה, לכדור הארץ שלהם. אני מבחינתם הייתי מטען עודף, סרח מיותר. כשכבר נכנסו למערכת השמש שלכם, בטיטאן, נגמר החוזה שלי. הם סירבו לחתום על חוזה חדש, הורידו אותי שם והמשיכו הלאה.
"עכשיו תארי לעצמך. אורבאנית שמגיעה מפרוקיון. נטושה בטיטאן. מאור יקרות ואנרגיה חסרת גבולות, למקום קר, איטי ועוין. חסרת כל, פושטת יד. אנחנו לא גזע בררן כמו בני אנוש, אנחנו יודעים להסתגל להרכבי אטמוספירות שונים יחסית, לכבידות שונות מזו שאיתה נולדנו. אבל כל מה שעשה אותי לאורבאנית לא היה אפשרי או רלבנטי בטיטאן.
"שינוי הצורה, שהיה טבעי ונכון ונבון לשימוש במשך כל חיי באורבאן, היה בלתי אפשרי, הוא דרש יותר אנרגיה ממה שהייתה זמינה לי. נתקעתי בגוף של אדם, של אשה, שאמנם היה כבר מוכר לי אחרי הזמן הארוך שבו נשאתי אותו כאומנת של הרובינסונים, אבל לא יכולתי לצאת ממנו או לשנות אותו כעת, כשכבר לא היה רלבנטי או דרוש.
"לדוגמה, אחד ממנגנוני ההגנה החשובים באורבאן הוא פיצול. כשאת עומדת בפני סכנת מוות, את יכולה לפצל את עצמך, ובכך את מכפילה את סיכויי ההישרדות. זה עולה בהרבה מאד אנרגיה, ושתי ההתפצלויות יצטרכן להחלים אחר כך לפני שיוכלו להמשיך ולגדול, אבל זה אמצעי הגנה שאפשר את קיום הגזע במשך מיליוני שנים. בטיטאן, בגלל שסבב את סול, שמש קרה הרבה מזו שלנו, והיה במרחק גדול כל כך ממנה, לא יכולנו להתפצל פיזית. לא הייתה לנו מספיק אנרגיה לזה.
"אבל המנגנון נשאר, הדחף להתפצל היה דחף בל יסורב. בכל פעם שעמדנו בפני סכנת חיים, התפצלנו. והיו שם, בתחנת החלל בטיטאן, מספיק אירועים שגרמו לנו להרגיש בסכנת חיים. הייתה פעם אחת כשגרם מדרגות סמוך אלינו התמוטט, זמן קצר אחרי שעלינו בו. פעם נוספת כשחללית משא התנגשה בקיר החיצוני של התחנה והפעילה אזעקות והתראות חירום. עוד פעם כשקבוצה של תיירים שיכורים מכדור הארץ הקיפו אותנו מכל עבר, דחפו אותנו, קרעו את הלבוש מאיתנו, ואיימו עלינו בחפצים חדים. אפילו בפעם הראשונה שבה נכנסנו למועדון ריקודים, והרעש הבלתי נסבל והאורות המהבהבים תקפו אותנו ולא ניתן היה להתחמק מהם.
"אז התפצלנו. והתפצלנו. והתפצלנו שוב. לא יכולנו למנוע את זה. החיים בטיטאן היו מלאים בטראומות.
"ועוד דוגמה לחוסר ההתאמה. באורבאן, כשאת מתפצלת, יש אפשרות לפצות על כך. הפיצול הפיזי דורש ממך הרבה אנרגיה, ולפעמים את זקוקה לה. כשאנשים מתחברים, הגוף שלהם נוגע אחד בשני, הם עושים אחד לשני טוב בגוף ובנשמה, ואז הם מתאחדים. מתאחים. ההתאחות הוא תהליך הפוך לפיצול, תהליך שבו נוצרת הרבה אנרגיה. לפעמים, אם השניים שהתאחדו מתחילים עם רמת אנרגיה מספיק גבוהה, האיחוד יכול לספק מספיק אנרגיה כדי ליצור אורבאני חדש. אבל גם אם לא נוצר אורבאני חדש, בכל מקרה מדובר בריפוי והחלמה של המתאחים לאחד. ריפוי והחלמה שלא היו אפשריים לנו, לא בטיטאן, לא במצבנו, כשכל צל וכל צליל גרמו לנו לקפוץ מעורנו ולהתפצל.
"זה פחות או יותר היה הילך הרוח שלנו כשפגשנו את סלומון.
"מצאנו עבודה, במקום שהציע מזון מותאם לגזעים רבים, חומרים פסיכואקטיביים לשתיה ומאכל, בידור חי ומפגש אישי בין פרטים שונים. קראו למקום 'מכל העולמות', למרות שהיה מוטה בצורה ברורה להעדפות של יוצאי כדור הארץ. דונה פלורה, הבעלים, ניסתה להציע למבקרים חוויה אחרת, מכילה יותר, מגוונת יותר. גם בתפריט שהציעה, גם במופעי הבידור, גם בצוות שהעסיקה. אהבתי את הפלורליזם, את ההכרה באחרות. רבים מהמופעים היו כאלו שהכילו לעג לשונה. אני זוכרת מופע אחד של יצור ימי מפרוקסימה קנטאורי B, שהיה מנגן או שר על הגפיים שלו בתוך אקווריום, בזמן שהקהל האנושי ברובו היה משליך עליו שאריות אוכל מטוגן. אז זה לא שכולם אהבו את כולם. אבל הייתה מספיק סובלנות כדי להיות לחלוק את אותו מרחב, גם אם לא כשווים מול שווים.
"עבדנו ב'מכל העולמות' מתוך בחירה. כלומר, לא שלא היינו אביונים, הפיצוי הכספי היה חיוני להישרדות שלנו. והכשרה אחרת לא הייתה לנו. חינוך ולימודי אנוש, במרחק עשר שנות אור ולפני לא מעט שנים, לא היו שווים דבר על טיטאן. אבל היו לנו שתי ידיים, ושתי עיניים, ושתי אוזניים, ועוד איברים אחרים שהפכו אותנו לאנושיים למראה ומגע. זה הספיק לדונה פלורה לשכור את שירותינו. הגשנו אוכל ושתיה, הצענו חומרים פסיכואקטיביים, רקדנו ובידרנו. אם המבקר רצה להשתמש בשירותינו באופן יותר אינטימי באחד החדרים העליונים, יכולנו להיענות לו תמורת פיצוי כספי נוסף, ויכולנו לסרב בנימוס, דונה פלורה גיבתה אותנו ושמרה עלינו. לא היה לנו אישור שהייה חוקי, אבל בהיות טיטאן אזור ספר, לא באמת נזקקנו לו, היה מספיק להציע פיצוי, כספי או אחר, לאנשים מכוחות הביטחון שדרשו שנציג אישור כזה.
"סולומון הגיע יום אחד. בחור צעיר ולא מגולח. הוא התיישב בפינה אפלה יחסית, והזמין משקה קפאיני קר עם אלכוהול ואמפטמינים. שאלנו אותו אם הוא רוצה ללוות את המשקה במזון, כי קיבלנו בונוס על הזמנות גדולות יותר ועל שימור לקוחות. הוא אמר שהוא ישמח, בתנאי שנשב לידו בזמן שיאכל.
"הסתכלנו מסביב, המקום היה שומם למדי, ויכולנו להרשות לעצמנו לשבת לידו. הגשנו לו אוכל, ודיברנו כמה דקות. הוא היה חמוד, החליט לקחת פסק זמן לפני הלימודים ולצאת לטייל בעולם. הוא הזכיר לי את עצמי, כל כך הרבה שנים לפני כן. הכנות, התמימות, האמונה שהעולם הוא מקום מרתק וכל האפשרויות פתוחות בפניו.
"זה כל מה שהיה שם, בפגישה הראשונה ההיא. סימפטיה בסיסית ותו לא.
"אחר כך הוא חזר. בעצם הוא חזר כל יום. היה מגיע לקראת אמצע המשמרת שלנו, ונשאר עד סיומה. היו ימים שיכולנו להצטרף אליו, והיו ימים שלא.
"אני זוכרת פעם אחת שסולומון לקח אותנו לאכול גלידה. גלידה כאן על טיטאן זה מצרך יקר מאד, מותרות. כל החומרים מיובאים מכדור הארץ, ויש רק מקום אחד במושבה שמוכר גלידות, כך שלא יצא לי מעולם לטעום. לדעתי הוא בזבז על הגלידה הזו חצי מהכסף שהיה בתרמיל שלו למקרי חירום. נתתי לו להזמין לשנינו, ואז ישבתי מולו, כל אחד עם קונוס מאפה קטן ובתוכו שלושה כדורים צבעוניים וקפואים. זה היה מוזר, די מרתיע, הניגוד שבין האריזה החמה יחסית לתוכן הקפוא. הסתכלתי על הפנים של סלומון, על עיניו שנעצמו, ועל קצה הלשון שהגיח מתוך הפה וגישש את דרכו אל הערימה הקפואה שהחזיק בכף ידו, ואז על החיוך שהתפשט על פניו.
"זה היה מין סוג של קסם, כאילו הינתכות הגלידה גרמה להתחממות שלו. הייתי חייבת לנסות גם. עלי הקסם לא פעל. הטעם היה נחמד, מתוק מדי, אבל סביר יחסית למאכלים אחרים שיצא לי לפגוש בטיטאן. אני מניחה שלראות את סולומון נהנה היה קסם בפני עצמו. גיליתי שאני נהנית לגרום לו הנאה.
"באחד הימים סולומון ראה אותנו רוקדות. לרוב כשהתבקשנו לרקוד, זו הייתה נעמה, וגם באותו הערב. ואולי נסביר, כדי שתביני. כשנעמה רוקדת, העולם עוצר מלכת. נעמה שולטת בכל חלקי איבריה ויודעת להניע אותם בהרמוניה וזרימה. השרירים שלנו נעים, גלים גלים שמתפשטים לאורך הגוף, מקפצצים בקצב של המוזיקה. זה מהפנט, אפילו אותנו. כשנעמה הייתה מתאמנת מול המראה יכולנו כולנו להתבונן שעות.
כשסולומון ראה את נעמה רוקדת, הוא נשבה בקסם, יכולנו לראות את זה בעיניים שלו המזוגגות, ובחיוך הקטן שנשאר כל הערב על שפתיו. אחר כך, כשבאנו לשבת איתו, זו הייתה לילית. ולילית היא. היא לחלוטין אשה. אף אחד לא יכול לסרב לה. ולילית לקחה את סולומון לחדר הקטן שמאחור, זה שדונה פלורה שמרה למלצרים ולמלצריות שלה שרצו לקבל בונוס והיו מוכנים להתפשט בשביל זה.
"אני לא בטוחה שאת רוצה לשמוע מה היה שם. היה שם עור חשוף, וריחות כבדים של פרומונים, והתחככויות של איברים מסויימים באיברים אחרים. הפרטים לא משנים. היינו עדות לזה באופן חלקי בלבד. זה מפתיע שלילית יכולה להיות מאד ביישנית מול קהל, כשמול הפרטנר שלה היא חסרת כל גבולות, ולא ניתן לעמוד בפניה.
"מה את מנסה להגיד? שזה לא חוקי בטיטאן לשלם תמורת מין? הוא לא שילם תמורת מין, הוא סוג של. הוא קיבל מין, ונתן טיפ גדול תמורת המזון והמשקה למלצרית שטיפלה בו. ואת צריכה להבין, זה לא שהוא היה עבריין מועד, צרכן כפייתי של מין בתשלום. באמת אי אפשר לסרב ללילית. היא הכוח שלא ניתן לעמוד בפניו.
"זה לא נכון מה שאת אומרת. תאמיני לי, יש פיתויים שאי אפשר לעמוד בפניהם. פשוט יש כאלו. זה קל להוכיח.
*
*
* פ ר ו ט ו ק ו ל ק ט ו ע
*
*
*
"סליחה.
"אני מצטערת. אנחנו מצטערות. לא היינו צריכות לאפשר לזה לקרות. לא היינו ערניות מספיק.
"את בסדר? אני יכולה לעזור לך להסתדר? החולצה שלך קצת. היא טיפה קרועה מקדימה. וגם. נשארו לך קצת סימנים מדממים של שריטות על הצוואר. והשיער שלך. הוא פרוע ממש.
"לא, לא. אני לא נוגעת בך. סליחה. אנחנו מצטערות. להביא לך מים לשתות? אני יכולה לתקן איכשהו?
"לעזוב אותך בשקט לכמה דקות. אוקי. בסדר. סליחה.
"זה נכנס לפרוטוקול, מה שקרה בינינו. סליחה. אני מצטערת, זה לא משנה אם כן או לא.
"כן. אני אחכה כאן. זה לא שאני יכולה לצאת, חדר החקירות הזה נעול מבחינתי, הוא מקודד רק לקול שלך. אז אני אחכה כאן בינתיים. לא שיש לי משהו יותר חשוב מאשר לחכות.
*
*
* פ ר ו ט ו ק ו ל ק ט ו ע
*
*
*
"ברוכה השבה. את נראית הרבה יותר מסודרת עכשיו.
"אנחנו מבקשות שוב את סליחתך. לילית שמעה אותך אומרת שאפשר לעמוד בכל פיתוי, רצתה להדגים שהיא הכוח שלא ניתן לסרב לפיתוי שלו, אז היא פרצה קדימה ולקחה שליטה, אבל זה לא מקובל ובלתי נסלח לחלוטין. לא היית צריכה להיות עדה לזה. סליחה. הכנסנו אותה לצינוק. זה לא באמת צינוק, אבל פה בראש שלנו זה סוג של בידוד וסוג של גיהינום. אנחנו לא עושות את זה הרבה, רק למי ששוברת את כל הכללים, וזו החלטה שמתקבלת בפה אחד.
"חה, מצחיק להגיד עלינו 'פה אחד'. זה ביטוי מצחיק. בכל אופן, אנחנו מבקשות סליחה, וזה באמת בפה אחד.
"את סולחת? באמת? באמת באמת? ממש ומכל הלב?
"אני לא מבינה למה. אנחנו לא מבינות לא מבינה איך את יכולה לסלוח למישהי שפוגעת ככה.
"איך ומתי נוצרה ההתפצלות של לילית. הממ. אני חושבת. אולי. אנחנו די בטוחות שזה היה בפעם הזו שסיפרנו עליה, כשקבוצה של תיירים שיכורים הקיפו אותנו, הפשיטו אותנו, והפחידו אותנו עד מוות.
"לא. האמת היא שאנחנו לא זוכרות מה קרה אחר כך. כשנוצרת בנו התפצלות חדשה זה תמיד מלווה בחולשה גופנית של החלק הנוכחי, וברוב הפעמים נלווית לזה אמנזיה של כמה שעות.
"מה אני חושבת שקרה כשלילית נוצרה, וקבוצת התיירים הייתה שם? אני לא יודעת. אין לי מושג. לא חשבתי על זה אף פעם.
"אה. אני מבינה לאן את חותרת. את מנסה להגיד שלילית הגנה עלינו, בכך שהיא סיפקה מין לכל מי שהיה שם בקבוצה הזו.
"אונס קבוצתי זאת מלה גדולה. ממה שאנחנו מכירות את לילית לא היה שם שמץ של אונס, זה בטח היה לגמרי בהסכמה וברצון מבחינתה, ביוזמתה אפילו. כמה שיותר – יותר טוב, אם את שואלת את לילית.
"אם היית שואלת את כל האחרות לגבי הסכמה? אז אנחנו לא. כלומר, אנחנו היינו מפוחדות עד מוות, חשבנו שהגוף שלנו הולך למות. וכאן בטיטאן, כשאין לנו מספיק אנרגיה להתפצל, אם הגוף ימות כולנו נמות איתו. אז לא, לא רצינו מין עם קבוצה של תיירים שיכורים. לילית הצילה אותנו מלחוות את זה.
"אני חושבת. כלומר. אנחנו חושבות.
"אנחנו אסירות תודה ללילית. על זה שהיא הצילה אותנו.
"וזו הסיבה שאת סולחת לנו. סולחת ללילית. כי הבנת מה הסיבה שהיא נוצרה, ואיך זה מניע אותה.
"תודה. את אשה מאד חכמה. יותר חכמה מאיתנו. יותר נדיבה מאיתנו. אני חושבת שאנחנו.
"זה יהיה בסדר אם נעשה עכשיו הפסקה של כמה דקות? אנחנו צריכות להתארגן קצת. להתכנס ולהתמקד. לנשום.
"כן, אני אשמח לשתות משהו קר. תודה.
*
*
* פ ר ו ט ו ק ו ל ק ט ו ע
*
*
*
"היי. ברוכה השבה. טוב לראות אותך.
"זה מצחיק, אבל באמת טוב לי לראות אותך, למרות שאנחנו מכירות רק כמה שעות.
"כן, את צודקת. חקירה ונסיון אונס הן בהחלט דרכים אינטנסיביות להכיר מישהי. שוב סליחה על זה. אני יודעת שסלחת, הרגשנו את כנות הסליחה ואת עומקה בכל הגוף, אבל בכל זאת אני מבקשת, כי זה חשוב לי. אפשר לספר לך משהו?
"בזמן ההפסקה עכשיו, בחמש דקות האלו, קיבלנו החלטה פה אחד לשחרר את לילית מהצינוק. גם כי את סלחת לה, וגם משום שגרמת לנו להבין למה היא נוצרה, ולמה היא פועלת כפי שהיא פועלת. והיא כבר לא הייתה שם, בצינוק.
"לא, זה לא בדיוק מקום פיזי בראש או במקום אחר בגוף. זה מקום יותר וירטואלי, אבל מאד ממשי. השארנו אותה שם. כלאנו אותה שם. והיא לא הייתה שם. נשארה רק התבנית שלה.
"תבנית זה. איך להסביר. קצת כמו חיסון. את יודעת, כשאת חולה במשהו ויראלי ונוצרת לך תבנית שיודעת לזהות את הוירוס ולחסל אותו בפעם הבאה? אז כבר אין לילית, ההתפצלות שלה נעלמה, והתבנית שלה נשארה לטובת הכלל.
"לא. אל תדברי במלים כאלו. כשהתפצלות נעלמת ומתאחה זה לא רצח, זו לא הריגה. לילית לא הייתה אורבאנית שלמה, היא הייתה התפצלות, כשהתפצלות מתאחה, הידע והנסיון שהיא רכשה נשארים אצל כולנו, לשימוש של כולנו.
"אני חושבת שכשאת סלחת לנו, סלחת ללילית בעצם, ממש ובאמת מעומק הלב. כשאנחנו הבנו אותה וסלחנו לה, אז היא יכלה להתאחד. זה בעצם מחזיר אותנו לסיפור של סולומון. את עדיין זוכרת שאת חוקרת אותנו, נכון?
"אז נחזור לסולומון.
"אחרי שהוא ולילית הלכו לחדר האחורי הוא היה מכור. בסוף המשמרת לקחנו אותו לקובייה שלנו. לישון, לא לעשות שום דבר מסובך. ביום למחרת הוא בא איתנו לעבוד למשך כל המשמרת, ובסופה של המשמרת הוא הביא את תרמיל הגב שבו היה כל רכושו אל הקובייה שלנו, ושוב ישן איתנו. ואחרי כמה ימים הוא ביקש מדונה פלורה עבודה, והתחיל לעבוד איתנו.
"סולומון היה מתוק. מאד צעיר, מאד תמים, נשרך ואולי אפילו תלותי. אבל מתוק כל כך. היו כל כך הרבה דברים שהוא לא ידע. לגבי מערכות יחסים, לגבי מין, דרכי בהתנהלות מול אנשים. והיו כל כך הרבה דברים שהיו מובנים לו מאליהם, כמו נאמנות ואחריות, לתת כתף ולשאת בעול.
"הקובייה שלי למשל. הייתה תקלה במערכת סינון האוויר שלה, ונשמנו אדים של דלק. אילו זה היה תלוי בי, כנראה שהיינו ממשיכים לנשום אדי דלק עוד הרבה זמן. סולומון החליט שהוא רוצה לנסות לתקן את הבעייה. הוא פירק את מערכת האיוורור לחלקים, כשהוא מכין שרטוט של המערכת תוך כדי פירוק, ואז ניקה כל חלק וחיבר אותה בחזרה לפי השרטוט שהכין. זה לקח שלושה ימים, ובזמן הזה הסתובבנו עם חליפות חלל ונשמנו אוויר מבקבוקים, והיינו לחוצות שהוא לא יצליח להרכיב הכל בחזרה. אבל הוא הצליח, וזו הייתה הצהרה, שהקובייה היא גם המקום שלו, שהוא רוצה לתרום ומוכן לעבוד קשה כדי שמה שיש בינינו יצליח לנו.
"המגע עם סולומון עשה לנו טוב. יכולנו להרגיש איך מספרנו פוחת והולך. ועם כל התפצלות שהתאחדה, נוספה לנו אנרגיה. קצת אנרגיה. זה לא כמו באורבאן, שם ההתאחדות היא פיסית, ובפעולה משתחררת הרבה אנרגיה. כאן בטיטאן, בגלל שההתפצלויות לא פיסיות, וההתפצלות עצמה דורשת פחות אנרגיה, אז גם ההתאחדות מייצרת פחות אנרגיה. זה הגיוני בסך הכל. אבל היה לנו יותר כוח, יכולנו לעמוד מול משימות שקודם נראו לנו בלתי אפשריות, חייכנו יותר. היינו סובלניות. יכולנו לשאת.
"ואז עשינו טעות. דבורה עשתה טעות. דבורה תמיד סומכת יותר מדי ומדברת יותר מדי. אז היא דיברה יותר מדי וחשפה יותר מדי, וסיפרה לסולומון שאנחנו אורבאנית.
"זאת הייתה טעות, כי פתאום סולומון נהייה מודע לכוח שלו עלינו, להשפעה שלו. באמצע יחסי מין, הוא היה יכול לצעוק 'כמה נשים יש לי', ולהיות מרוצה עד אינסוף מכך שיש לו אינסוף נשים. יש לו את דבורה, ויש לו את תמר, יש לו את רחל ויש לו את לילית ויש לו את נעמה, וכולן שלו. כמו הרמון שלם שמציץ לך מתוך זוג עיניים אחד.
"וזה עדיין לא היה כל כך נורא. סולומון עדיין היה מתוק ועדין ואוהב. הוא היה מצחיק אותנו, ומלטף, ויכולנו לדבר איתו על הכל. גם אם הוא לא הבין את הכל, אפילו לא את הרוב, זו הייתה הקלה כל כך גדולה, שלא היה צורך להתחבא, שאפשר היה לחשוף. יכולנו להרגיש את האיחוי, את הריפוי.
"פעם סולומון חלה. זה היה וירוס שתקף את רוב בני האנוש בתחנה. אני הייתי עמידה כמובן, כי הצורה החיצונית האנושית לא התבטאה בחומר גנטי פגיע כמו אצל אנשים. אבל סולומון נפגע קשה. היה לו חום גבוה מהרגיל אצל בני אנוש, העיניים שלו היו מבריקות, והוא התחיל להזות. ישבתי לידו והחזקתי לו את היד במשך שעות, ליטפתי לו את המצח, המהמתי לו, ובכלל התנהגתי אליו קצת כמו שהתנהגתי את הילד שהייתי אומנת שלו. זה היה נוגע ללב, והפך עוד יותר נוגע ללב כשההזיות שלו לקחו אותו ואותי למקום אימהי וילדי, ובקול דקיק הוא ביקש שאערסל אותו.
"כשקמתי בבוקר למחרת ועשיתי ספירת מלאי, גיליתי שנותרנו רק שלוש. הדאגה לסולומון, והאהבה שהעניק לי, איחו אותי כמעט לחלוטין. הייתי שלווה ומאושרת.
"עד שיום אחד הוא ביקש את נעמה. הוא רצה שנרקד בפניו, כמו בפעם הראשונה שהתאהב בנו. אבל נעמה כבר התאחתה, היא כבר לא הייתה דמות בפני עצמה, כזו שאפשר לקרוא לה החוצה שתופיע. היא השאירה תבנית מאחוריה, אבל השימוש שלנו בתבנית שהשאירה היה לא-מושלם, וסולומון הבין שמי שרוקדת מולו זו לא נעמה ההיא, שפגש אז.
"הוא שאל שאלות. והייתה מי שענתה לו תשובות. תשובות כנות הרבה יותר מדי.
"כן, זו הייתה דבורה שדיברה איתו. את כבר לומדת לקרוא אותנו.
"מי מאיתנו מדברת איתך עכשיו? לפעמים זו דבורה, לפעמים תמר, לפעמים מישהי אחרת. לפעמים כולנו מתייעצות על הניסוח, לפעמים מדברות איתך במשותף.
"בכל אופן, אם לחזור לסלומון, הוא קיבל תשובות. דבורה הסבירה לו שנעמה איננה משום שהתאחתה. שהיא התאחתה בעקבות אהבתו של סלומון אלינו, בעקבות המסירות והנאמנות שהפגין, בגלל שאנחנו מרגישות בטוחות לישון בזרועותיו.
"ואז סולומון נעלם ליומיים.
"כשחזר, הוא היה שיכור. שיכור ואלים ומפחיד. הוא פצע אותנו והשאיר צלקות, ונראה גדול פי כמה מהגודל הרגיל שלו, אולי כי אנחנו הרגשנו כל כך קטנות ופגיעות. ואז הוא דרש שנרקוד. ונעמי הופיעה ורקדה בפניו. היא לא הייתה נעמה המקורית. נעמה נוצרה בנסיבות אחרות. אבל נעמי ידעה לרקוד היטב, כמעט כמו נעמה. וסולומון היה מרוצה, העיניים שלו נצצו. הוא אמר 'אח, כמה נשים יש לי', והלך לישון חבוק בזרועותינו. ונשארנו בחיים.
"משם זה הלך והתדרדר. סולומון היה בלתי צפוי. היו ימים שהיה מחבק ואוהב, והיו ימים שהיה אלים. עבר לא מעט זמן עד שהבנו שזה מכוון. שהוא רוצה להיות תמים ואוהב ועדין, אבל יותר מכך הוא נהנה מההרמון שיש לו בתוך הראש שלי, מעוצמת השליטה בכל כך הרבה נשים.
"הוא איחה אותנו, ואז פיצל אותנו, ואיחה ופיצל. זה היה זוועה. לא יכולנו לצפות כלום, לא יכולנו להתרווח ולנוח, לא יכולנו לנשום.
"בערב האחרון.
"זה היה בדיוק אחרי העבודה. סיימנו לעבוד שעה לפני סולומון, הגענו אל הקובייה, נכנסנו למיטה וכמעט שנרדמתי. כשסולומון הגיע, הקובייה התמלאה אוויר רווי אלכוהול ועשן. הוא סחב איתו קופסת פלסטיק שנראתה גדולה וכבדה, והניח אותה על המיטה ליד הגוף שלנו. הצטמררנו בכל הנקודות שהקופסה נגעה בנו, והתקפלנו כדי לצמצם את שטח המגע. הרתיעה שלנו הצחיקה את סולומון, ותוך כדי צחוק הוא פתח את הקופסה והוציא ממנה מכשיר. אנחנו לא יודעות במדויק מה זה היה. משהו עשוי ממתכת, עם שיני מתכת חדות, וצבע אדום עז.
"סולומון לחץ על מתג, והמכשיר התעורר לחיים בצווחה, ברעש מנוע חורקני בתדר גבוה. שיני המתכת החלו להסתובב לאט, ואז מהר יותר ויותר, עד שלא ניתן היה להבחין בשיניים בודדות, רק לראות פה אדום ומאיים ולדעת שהוא מכיל שיניים רצחניות. סולומון קירב את המכשיר אלינו, תוך שהוא שר ומחייך, והידית האדומה נגעה בנו בירך.
"ואז הגיעה יעל. ויעל זרקה אותנו מקדמת הבמה, כך שלא נהיה עדות, אז אנחנו לא יודעות במדויק מה קרה שם. אנחנו יודעות את התוצאה. היא כנראה השתמשה במשור החשמלי. יעל פיצלה את סולומון לאינסוף חתיכות, והשאירה מכתב לנו שבו כתבה שכדי לעשות את זה צריך להיות אחד, שהיא מקווה שנוכל להינות מהתוצאה, ושמבחינתה כל אחת מאיתנו יכולה לקחת חתיכה מסולומון למזכרת.
"זה היה לפני חמישה ימים, ואז מצאתם אותנו.
"כן. את צודקת. זה לא היה קשה למצוא אותנו, לא התחבאנו כל כך טוב. למעשה לא התחבאנו בכלל, כשבאתם לתפוש אותנו היינו בקובייה.
"אני לא יודעת למה נשארנו שם. יכול להיות שבאמת רצינו שתתפסו אותנו. שחיכינו לכם. ידענו שזה בלתי נמנע, ורצינו שזה ייגמר כבר.
"אשמה? כן, ברור שאנחנו חשות אשמה. יעל עשתה את זה, אבל האשמה רובצת על כולנו, כי אנחנו לא ידענו להתמודד והנחנו לה להתפצל באותו הרגע, אנחנו הנחנו לה לצאת קדימה ולתפוש פיקוד. האחריות למותו של סולומון רובצת לפתחנו. הוא היה חרא של בן אדם, אבל גם לחרא של בן אדם לא מגיע שיקצצו אותו לאינספור חתיכות.
"לא יודעת מה אנחנו רוצות שיקרה. ההחלטה בידיך.
"את צודקת. כבר מאוחר. ממש מאוחר.
"אני ישנה כאן, אני מבינה?
"ואת תבואי אלי מחר, ונמשיך לדבר, נכון?
"לא אמרתי שאת נוטשת אותי. התכוונתי ש. לא משנה. מאוחר ושתינו צריכות לישון. נתראה מחר.
*
*
* פ ר ו ט ו ק ו ל ק ט ו ע
*
*
*
"בוקר טוב גם לך.
"ישנו היטב, תודה. הביאו לנו מזרון ומצעים, והיה די נוח. ולפני כמה שעות הביאו לנו מזון ומשקה. הכל בסדר.
"לא יודעת איך אני רוצה שתפני אלי. לפעמים אני רבים ולפעמים אנחנו אחת. אנחנו עונות לשתי צורות הפניה, תעשי מה שנוח לך. אבל תודה שאת שואלת, זה מאד מתחשב. את מאד מתחשבת.
"בכלל את מתנהגת פחות כמו חוקרת, ויותר כמו.
"לא יודעת כמו מה. כשישבתי חמישה ימים בקובייה וניסיתי לדמיין איך תיראה החקירה, הנחנו שנחוש איום, ש. שנתפצל. ובבוקר כשקמנו, היינו פחות ממה שהיינו אתמול בערב. כאילו המגע איתך מאחה אותנו. כאילו ההבנה וההכלה שלך עושים לנו משהו.
"כמה בדיוק? לא בטוחה. אנחנו לא בודקות כל הזמן כמה אנחנו. פחות מעשרים. יותר מעשר.
"את רוצה לבדוק איתי את ההמלצה שלך לגזר הדין לפני שאת מפרסמת אותו. אני מבינה את כל המלים במשפט, אבל אני לא מבינה למה. את יכולה לעשות מה שאת רוצה, יש לך את כל הכוח, ולנו אין שום אפשרות השפעה.
"את יכולה לתת לי לקרוא, ואגיד מה דעתי.
כעונש על רצח בכוונה תחילה בנסיבות מקילות, הנאשמת תישא בעבודות של במשך 176 ימי ארץ במחנה כריית המגנזיום על כוכב חמה, בטמפרטורה של 450 מעלות צלסיוס לפחות. והיה ותשרוד את תקופת העונשין, תקבל שכר מלא בסיום התקופה, כאמצעי שיקום. אנחנו מבינות. אבל שוב, לא מבינות למה. מגיע לנו עונש. אבל את שולחת אותנו לכלא שבסיומו יש סיכוי לפיצוי כספי גבוה. מה הכוונה שלך בכל זה?
"כן, שמעתי על כוכב חמה. הוא כוכב לכת במרחק של שלוש דקות אור מהשמש. אני יודעת. והיממה נמשכת שם מאה שבעים ומשהו ימים, בגלל הסיבוב האיטי שלו על צירו. אני יודעת.
"אה. אה. אני חושבת שאני מבינה. אני מבינה?
"כוכב חמה מקום מאד חם, הכי אנרגטי במערכת השמש, גם מבחינת הטמפרטורה וגם מבחינת הקרינה. זה יהיה הכי דומה לבית שאפשר להשיג בסביבה הזאת, ואת רוצה לתת לנו אפשרות סיכוי קטן שאולי אוכל להתאחות ולהחלים.
"והכסף? הכסף זה כדי שתהיה לי אפשרות לעמוד על הרגליים. אבל אני עדיין בכל זאת לא מבינה מה הסיבה שלך.
"כי את מבינה אותי ומקבלת אותי. הו. המלים האלו הן כמו. כמו קרן שמש לוהטת שמחממת את תוך תוכי.
"מה אני ארצה לעשות בעוד חצי שנה ארצית, כשייגמר הזמן שלי במחנה הכרייה? לא יודעת.
"לחזור הביתה? ווואו. אני לא יודעת. לא חשבתי על זה כל כך הרבה שנים. פרוקיון נמצא במרחק של 11 ומשהו שנות אור מכאן. לא שקלתי את האפשרות בכלל עד היום. לא היה לי מספיק כסף לצאת מטיטאן. לחזור לאורבאן. לראות שוב אורבאנים. להיות מסוגלת לשנות את הצורה שלי כרצוני. אולי למצוא לי מישהו שירצה להתאחד איתי ולאבד את עצמנו בתוכנו. כל כך הרבה אפשרויות. כל כך הרבה אופקים. זה מדהים.
"רגע. רגע. חכי רגע. לפני שאת הולכת. אני רוצה להגיד משהו. זה. אני לא יודעת.
"תודה. תודה על הכל. אין לי מספיק מלים להגיד תודה.
"מי ייתן והחסד שאת מעניקה לי יחזור אליך מאות מונים. מי ייתן ולא תדעי התפצלות.
"היי שלום. ואולי יום אחד, אם תסכימי ותרצי לגלות אותו בפני, אני אשמח לדעת את שמך.
פרס עינתפרס עינת