היום שבו קפצנו אחורה בזמן
אפס
"אוף. איזה קורס קשה" יניב גירד את ירכו הימנית "הלואי שיכולתי לחזור בזמן ולבחור חוג לכלכלה". שניהם הלכו לאיטם על הדשא, בהפסקה שבין שיעור תורת היחסות ושיעור מכניקה קוואנטית.
חן הלכה לצידו, שערה הכתום בוהק מעדנות בשמש הסתווית. "עזוב לחזור בזמן, זה לא מסתדר עם אף תיאוריה" הם צעדו לאורך שורת הדקלים, לקצה השני של הקמפוס.
"מה לא מסתדר?" הם פנו לשביל שבין השיחים וצעדו שם לבדם, במעבר המוצל שמחבר בין שתי המדשאות.
"אם תחזור אחורה בזמן, תוכל לגרום לפרדוקסים, כמו להרוג את סבא שלך לפני שנולדת".
"אבל אני מאוד אוהב את סבא שלי" קולו התיילד.
"הוא באמת נשמע איש נחמד" חן הביטה במבט חולמני על העץ הקרוב "הנקודה היא שכדי להימנע מפרדוקסים צריך להניח דטרמיניזם"
"למה?"
היא שמה ידה על מרפקו ועצרה את הליכתו. "כי אם תחזור בזמן, החזרה שלך כבר קרתה ולא תוכל לשנות כלום בקו הזמן".
"נו. אז אני סבבה עם דטרמיניזם"
"לא יניב. אתה לא סבבה עם זה. אתה לא תוכל לבחור. ובפרט, אתה לא תוכל לחזור בזמן ולבחור את החוג לכלכלה כמו שרצית, כי זה לא קרה באמת."
"באסה"
"חוץ מזה, זה מרגיש כל כך לא נכון. לא הגיוני שהכוכבים מסתובבים סביב השמש מיליוני שנים באופן ידוע מראש רק בגלל האפשרות שאנשים ימציאו מתישהו מכונת זמן"
"באמת מוזר"
"גועל נפש!"
"בקיצור, אנחנו שונאים דטרמיניזם".
"הלאה הדטרמיניזם! יחי חופש הבחירה" היא הניפה אגרוף באוויר.
הוא צחק. "חבל. נורא רציתי לראות שוב את הפעם ההיא שבה זכיתי בתחרות ריצה בתיכון. רגע השיא בחיי"
היא בהתה בפניו אבל לא ממש ראתה אותו, כשאמרה "זה אולי תוכל לעשות, אם תקפוץ בתודעה בלבד".
"מה ז'תומרת?"
"אתה, יניב של היום, עוזב את גוף הסטודנט ה-" היא העבירה את מבטה עליו מלמטה למעלה "-חמוד שלך, וחוזר לבקר בגוף השרירי של התיכוניסט שהיית אז. באותה תחרות ריצה".
"זה לא נשמע לך קצת כמו הפרדה בין גוף ונפש?"
"הו לא" חן הרימה את האצבע המורה שלה בסמכותיות "אנחנו לא רוצים את זה." היא הרימה את האצבע ללחיה וחשבה רגע קט. יניב נהנה לצפות בגלגלי המוח שלה עובדים. "מצאתי! כשתקפוץ אחורה בזמן, אתה תישאר מחובר לגוף שלך כל הזמן, ורק תתעורר ברגע מסויים בעבר שלך."
"אז התודעה שלי תגלוש בתוך הגוף לנקודת זמן בעבר שלי"
"אחלה מטאפורות יש לך"
יניב הרגיש את קצות אוזניו מתחממות "את אחלה השראה בשביל המטאפורות שלי"
מאחורי הקלילות המחוייכת בעיניו, היא ראתה את ההתרגשות שלו ממנה. זה נעם לה.
הם עדיין עמדו במעבר בין השיחים. עדיין בדרך לשיעור הבא שלהם. עדיין מתרכזים בטיעונים התיאורטיים. קרני שמש הציצו בין הצמרות המתנועעות ברוח וציירו צורות קליידוסקופ משתנות על סביבתם ועל גופם. הם לא רצו שההפסקה תיגמר עדיין.
"רגע, חן. כשאתעורר בתחרות הריצה, אני אהיה מי שאני היום, עם כל הזכרונות שלי?"
"כן. התודעה שלך היום קופצת לגוף שלך אז"
"אבל אני מודע לזה שאני כבר לא האצן שהייתי אז, ואולי זה יגרום לי להפסיד בתחרות ולשנות את מה שקרה. פרדוקס"
"לא חייב להיות פרדוקס. למשל, אם אתה לא תשנה אפילו במילימטר את מה שקורה בעולם."
"איך אוכל לא לשנות? אפילו בקצת"
"הגוף שלך הוא אותו הגוף של אז והוא יעשה בדיוק אותם דברים. רק המחשבות והרגשות שלך תהיינה שונות"
"אז חזרנו לדטרמיניזם. ניסינו להיפתר מהחרא הזה." קולו של יניב נשמע נמוך ואיטי.
"לא ממש" חן החזיקה עתה בשתי ידיה את ידו הימנית וחיפשה את עיניו "כשרצת בפעם הראשונה הדברים קרו באופן ספונטני, עם בחירה והכל. כשהתודעה שלך תחזור לאותם רגעים, זה יהיה יותר כמו לצפות בהילוך חוזר של משחק כדורגל. זה לא דטרמיניזם".
"זה טוב!" יניב השיב לה מבט ואמר בקול משולהב "אז קפיצה אחורה בזמן מאפשרת לנו להיות היסטוריונים של עצמנו"
"זאת גם דרך להסתכל על זה" חן זרחה אליו. שעת צהריים התקרבה והשמש עמדה להציץ מעל הצמרות.
אחת
"את מדהימה" עיניה של חן נצצו. יניב התקרב והחזיק את ידה השנייה. הוא הסיט את שערה מפניה והם הסתכלו זה לזו בעיניים במשך דקה ארוכה.
"רגע" חן הרחיקה את ראשה, מצחה מתכווץ. "אנחנו מפספסים משהו. לא בדקנו עד הסוף".
הם שמטו ידיים. יניב גירד את סנטרו בין האגודל לאצבע. "את חושבת שיש עוד בעיות?"
חן עמדה בגב זקוף וראש מכופף. "אם תבנה מכונת זמן ותלחץ על הכפתור כדי לחזור דקה אחורה, נגיד… לנקודה שבה סיימת להרכיב את המכונה. אחר כך תחבר את המכונה לחשמל, בדיוק באותו אופן כמו בפעם הראשונה, כאשר רק המחשבות הפנימיות שלך שונות. ואז…"
יניב השלים אותה "ואז אגיע לנקודה בזמן שבה עמדתי ללחוץ על הכפתור"
חן הסתכלה עליו שוב "ואתה תהיה חייב ללחוץ על הכפתור. לא תוכל לשנות את זה, אפילו אם תרצה".
כתפיו של יניב השתופפו "ואני אהיה תקוע בלולאת זמן. התודעה שלי לא תוכל להתקדם אף פעם".
שניהם שתקו והסתכלו על האדמה ליד רגליהם.
"אלא אם כן… אין כפתור" חן לחשה והרימה את ראשה.
"מה?" יניב שאל במהירות.
חן דיברה ביתר ביטחון "נניח שהקפיצה התודעתית אחורה בזמן לא קורית בגלל התרחשות פיסית. אלא בגלל מחשבה או התרחשות מנטלית".
יניב הרהר רגע ועיניו אורו "את גאונה! אז ברגע שאגיע שוב לאותה נקודה שבה עמדתי לקפוץ אחורה בזמן, התודעה שלי יכולה להחליט לא לקפוץ פעם נוספת. כמה פשוט, ככה גאוני" החיוך שלו נמתח על פניו.
הם פנו זה אל זו והתקרבו. היא החזיקה בכתפיו. הוא ליטף את צווארה. הם התנשקו ארוכות. אחר כך הם עמדו חבוקים, השתהו על העונג של גוף נשען על גוף, ברוח הסתווית הנעימה. אחר כך הם התנשקו שוב.
קרן שמש סוררת חדרה בעד שערה הכתום ופגעה בנקודת החיבור שבין לבבותיהם.
שתיים
יניב – "את מדהימה" שמעתי את עצמי אומר. לא אמרתי את זה מקודם? מה אכפת לי. היא באמת מדהימה. הראש שלה עובד באופן מבריק והיא אומרת את הדברים הכי חכמים בקלילות כזאת. עיניה נוצצות והיא מחזיקה בידי הימנית. אני מתקרב, מחזיק תלתל כתום ליד פניה. אני יכול לטבוע בעיניים שלה.
חן – אני אוהבת להרגיש את המבט הזה שלו עלי. הוא כזה מתלהב ולוקח את כל מה שקורה לו במלוא הרצינות. "רגע" משהו מוזר. אנחנו התחבקנו והתנשקנו ופתאום בלי לזוז אנחנו רק מחזיקים ידיים. לא זוכרת שהתרחקתי ממנו. יכול להיות שזה קורה לי? קפצתי אחורה בזמן? איך זה קרה? "אנחנו מפספסים משהו. לא בדקנו עד הסוף"
יניב – מה היא אמרה? זה בדיוק מה שדיברנו לפני דקה. אני לא מבין. בעצם… אני כן מבין. התודעה שלי קפצה אחורה כמה דקות בזמן. "את חושבת שיש עוד בעיות?"
חן – זה מטורף! זה בדיוק כמו קודם. זאת אותה שאלה. אותו חשש וסקרנות. אותן עיניים רציניות. אז ככה דז'ה וו מרגיש. "אם תבנה מכונת זמן ותלחץ על הכפתור כדי לחזור דקה אחורה, נגיד… לנקודה שבה סיימת להרכיב את המכונה. אחר כך תחבר את המכונה לחשמל, בדיוק באותו אופן כמו בפעם הראשונה, כאשר רק המחשבות הפנימיות שלך שונות. ואז…"
יניב – אני לא מאמין שהיא עומדת במין ריכוז כזה ושוב אומרת את אותם דברים בדיוק. זה בעצם לא שוב. זאת אותה התרחשות כמו מקודם. לא כמו. ממש אותו דבר "ואז אגיע לנקודה בזמן שבה עמדתי ללחוץ על הכפתור"
חן – אנחנו באמת באותה נקודת זמן? לא יכול להיות. אני מרגישה שקשה לי לנשום "ואתה תהיה חייב ללחוץ על הכפתור. לא תוכל לשנות את זה, אפילו אם תרצה".
יניב – "ואני אהיה תקוע בלולאת זמן. התודעה שלי לא תוכל להתקדם אף פעם" מה? אני תקוע? אני באמת לא מצליח לשנות דברים? לא מקבל את זה! מה פתאום!
חן – הוא התרחק ממני ועכשיו הוא מתרכז באדמה. הוא מנסה לחשוב באופן תיאורטי על הלולאה הזאת, בעוד שאני נמצאת בלולאה באופן הכי לא תיאורטי שיש. לא יכול להיות שאני תקועה כאן? מצד שני, אני רואה מה שכבר קרה. אני מדברת מה שדיברתי ועושה מה שעשיתי ואני יכולה לשנות כלום. כאילו אני בתוך חלום "אלא אם כן… אין כפתור"
יניב – באמת לא היה כפתור. אבל מה כן היה? "מה?"
חן –"נניח שהקפיצה התודעתית אחורה בזמן לא קורית בגלל התרחשות פיסית. אלא בגלל מחשבה או התרחשות מנטלית". באמת אמרתי עכשיו את השטויות האלה? זו סתם התפלפלות. אפילו אני לא מאמינה לעצמי.
יניב – זהו זה. הנה הפתרון שלה. היא באמת חריפה "את גאונה! אז ברגע שאגיע שוב לאותה נקודה שבה עמדתי לקפוץ אחורה בזמן, התודעה שלי יכולה להחליט לא לקפוץ פעם נוספת. כמה פשוט, ככה גאוני" חיוך נמתח על פני מבלי לשלוט בזה. היא כל כך יפה. אנחנו קרובים עכשיו. הצוואר שלה כל כך חלק. איזה נמש חמוד יש לה בשקע הכתף. הנה הנשיקה הראשונה שלנו מגיעה, רק שעבורי זאת הפעם השנייה של אותה נשיקה. הלב שלי הולם באוזניים. בטוח היא שומעת את זה.
חן – הוא מתקרב אלי ואני לא יכולה לחשוב. הוא מריח טוב. הנשיקה הזאת היתה אחת הטובות בחיי. אני אוהבת שהוא מחבק אותי ככה והאוזן שלי צמודה לחזה שלו. אני מרגישה שאני יכולה להכנס לתוך העור שלו. השפתיים שלו כל כך נעימות. תיכף נתנשק שוב ואולי, באופן פלאי, התודעה שלי תוכל להחליט שהיא ממשיכה הלאה.
קרן שמש סוררת חדרה בעד שערה הכתום ופגעה בנקודת החיבור שבין לבבותיהם.
שלוש
יניב – "את מדהימה"
חן – הוא שוב אומר את זה. אנחנו שוב לא חבוקים ורק מחזיקים ידיים. התודעה שלי שוב חזרה בזמן. מה אעשה? מה אעשה? מה אני יכולה לעשות? "רגע. אנחנו מפספסים משהו. לא בדקנו עד הסוף"
יניב – אנחנו עוד פעם בשיחה הזאת. התודעה שלי אשכרה בלולאת זמן. התיאוריה של חן נפלה. ואני חשבתי שהיא פתרה את זה. "את חושבת שיש עוד בעיות?"
חן – אני חייבת להתרכז יותר. אני מרגישה שאני מזיעה ואדומה כולי. יניב לא ירצה להתקרב אלי. אבל זה בעצם לא יכול לקרות אחרת מהפעם הקודמת – הרי הגוף שלי בדיוק באותו מצב. זו סתם התודעה שלי מתעתעת בי ואני לא מזיעה יותר מאשר קודם. אני מתחרפנת. לולאת הזמן התודעתית הזאת זה ממש כלא "אם תבנה מכונת זמן ותלחץ על הכפתור כדי לחזור דקה אחורה, נגיד… לנקודה שבה סיימת להרכיב את המכונה. אחר כך תחבר את המכונה לחשמל, בדיוק באותו אופן כמו בפעם הראשונה, כאשר רק המחשבות הפנימיות שלך שונות. ואז…"
יניב – אוי חן. אם רק היית יודעת שכל זה אמיתי. "ואז אגיע לנקודה בזמן שבה עמדתי ללחוץ על הכפתור"
חן – ממה אני מתעלמת? אני לא יכולה להישאר ככה תמיד. אולי אם אחשוב על משהו אחר אצא מהלולאה? "ואתה תהיה חייב ללחוץ על הכפתור. לא תוכל לשנות את זה, אפילו אם תרצה".
יניב – היא כל כך יהירה. חושבת שהיא יודעת הכל. אולי זה בכלל מה שתקע אותי כאן. קרה משהו פיסי בזמן הנשיקה השנייה שלנו ואני לא יכול לשלוט על זה באמצעות התודעה שלי בלבד "ואני אהיה תקוע בלולאת זמן. התודעה שלי לא תוכל להתקדם אף פעם"
חן – הוא שוב התרחק ממני ועכשיו הוא מתרכז באדמה. אני גם חייבת לחשוב. אני חייבת לפתור את זה. אני לא יכולה לאכזב אותו ולהישאר כאן בלעדיו. האם יש דרך לשבור את מה שקרה מבחינה פיסית בעולם ולצאת מהלולאה? בעצם אם הייתה דרך זה היה סותר את מה שאמרנו קודם. הרי יניב אמר את זה בעצמו: אני רק צופה באירועים כמו היסטוריונית של עצמי. איזה חרא! "אלא אם כן… אין כפתור"
יניב – המוח שלה מתחוכם מידי. תיאורטי מידי "מה?"
חן – "נניח שהקפיצה התודעתית אחורה בזמן לא קורית בגלל התרחשות פיסית. אלא בגלל מחשבה או התרחשות מנטלית". אני טיפשה. טיפשה. טיפשה. איך לא ראיתי את זה? התרחשות מנטלית היא רק אפשרות אחת. היתה גם אפשרות שהתרחשות פיסית היא זאת שגרמה לקפיצה אחורה בזמן ושאהיה תקועה בלולאה אינסופית. סתם ניסיתי להיפטר מהבעיה במקום להתמודד איתה. אבל איך אני אמורה להתמודד עם דבר כזה. אין לי שום שליטה במה שקורה לי. הצילו!!
יניב – "את גאונה!" אני לא יכול שלא להתפעל מהדרך שבה האינטלקט שלה עובד. "אז ברגע שאגיע שוב לאותה נקודה שבה עמדתי לקפוץ אחורה בזמן, התודעה שלי יכולה להחליט לא לקפוץ פעם נוספת. כמה פשוט, ככה גאוני" חיוך נמתח על פני אפילו בלי שארצה. הטעות שלה כל כך חכמה. הלוואי שהייתי יכול לשלוט על הקפיצה בזמן באמצעות התודעה שלי. אבל לא. אני כלוא. אני כלוא בלולאה אינסופית. אני כלוא בלולאה אינסופית ואין לי צל של מושג איפה המפתח. מעולם לא הרגשתי כל כך חסר אונים. חן כל כך יפה ונעימה. תיכף נתנשק. אולי זה ירגיע אותי קצת.
חן – תפסיקי להתמקד רק בטעם של השפתיים שלו ותתחילי לחשוב ברצינות איך את יוצאת מכאן. מה הייתה ההתרחשות הפיסית שמיד אחריה קפצתי בזמן? התנשקנו בפעם השנייה. הוא גבוה ממני בחצי ראש אז אולי היה שם איזה משהו בתנוחת הנשיקה? זה לא יעזור בעצם. אין לי דרך לשלוט באירועים הפיסיים שיקרו לי, אחרת היו פרדוקסים. שיט! אין לי שום ברירה אחרת. כל מה שנותר לי זה להתמסר לריח שלו. להרגשת החיבור בינינו.
קרן שמש סוררת חדרה בעד שערה הכתום ופגעה בנקודת החיבור שבין לבבותיהם.
ארבע
יניב – "את מדהימה" אז זהו. אני כאן ושוב אומר לה את זה. כנראה שזה יחזור לנצח נצחים.
חן – הוא כל כך חמוד, איך שהוא מחניף לי בכנות כזאת. "רגע. אנחנו מפספסים משהו. לא בדקנו עד הסוף"
יניב – לא שיש לי מה להתלונן. אני נהנה כל פעם מחדש מאותה התרחשות איתה "את חושבת שיש עוד בעיות?"
חן – למה אני סתם מתעקשת לפתור את זה. אולי פשוט אקבל את זה שאני תקועה כאן בלולאה אינסופית ואהנה מכל רגע "אם תבנה מכונת זמן ותלחץ על הכפתור כדי לחזור דקה אחורה, נגיד… לנקודה שבה סיימת להרכיב את המכונה. אחר כך תחבר את המכונה לחשמל, בדיוק באותו אופן כמו בפעם הראשונה, כאשר רק המחשבות הפנימיות שלך שונות. ואז…"
יניב – מעניין האם תהיה איזו פעם שאתחיל להשתעמם מזה. בינתיים היא רק מרתקת אותי יותר ויותר "ואז אגיע לנקודה בזמן שבה עמדתי ללחוץ על הכפתור"
חן – אני מאוד נמשכת אליו. הוא עושה לי להרגיש פרפרים בחזה. הייתי ממשיכה איתו לקשר רציני אם לא הייתי תקועה בלולאה אינסופית "ואתה תהיה חייב ללחוץ על הכפתור. לא תוכל לשנות את זה, אפילו אם תרצה".
יניב – אז אני אמשיך להנות לי כאן שוב ושוב. להנות מהשיער הכתום שלה. מהעיניים החכמות והשובבות שלה. מהמחשבות המשוגעות שלה. אני יכול להנות מזה. "ואני אהיה תקוע בלולאת זמן. התודעה שלי לא תוכל להתקדם אף פעם"
חן – הוא שוב מהרהר בטיעונים הטפשיים שאמרתי. אני לא רוצה לחשוב על כלום. רק להמשיך בהצגה ולהגיע לרגע הטהור הזה של הנשיקה והחיבוק "אלא אם כן… אין כפתור"
יניב – אבל מה קורה בעולם אחרי הנקודה הזאת? "מה?"
חן – "נניח שהקפיצה התודעתית אחורה בזמן לא קורית בגלל התרחשות פיסית. אלא בגלל מחשבה או התרחשות מנטלית". אז אני כאן, ומה אחר כך? הגוף שלי ממשיך והתודעה שלי תקועה כאן. מה קורה לי שם אחרי הנשיקה השנייה? האם הגוף שלי מאבד את התודעה ואני מאבדת את הזיכרון, או נהיית צמח?
יניב – "את גאונה! אז ברגע שאגיע שוב לאותה נקודה שבה עמדתי לקפוץ אחורה בזמן, התודעה שלי יכולה להחליט לא לקפוץ פעם נוספת. כמה פשוט, ככה גאוני" אני מחייך כשאני חושב על הנקודה שמיד אגיע אליה, אולי הדקה שבה הרגשתי הכי טוב בחיי. הנשיקה הנעימה הזאת והחיבוק הזה. אני מתפוצץ מאהבה אליה. האם זה רק יצמח ויצמח בכל פעם מחדש? ואז מה? מה יקרה אחרי החיבוק והנשיקה הזאת? האם חן תישאר עם איש חסר תודעה? כלי ריק? מפגר שצריך לתמוך בגופו כי אין לו שום שליטה בעצמו? אני מניח שזה לא בעיה שלי. אני פשוט כאן כדי להנות מהמבט הזה בעיניים שלה, מהריח של העור על הצוואר שלה. מהטעם של הלשון שלה.
חן – אני כל כך אוהבת להתנשק איתו. הלב שלי דופק כל פעם מחדש כאילו זאת הפעם הראשונה שזה קורה. אני יודעת שהגוף שלי חש את זה בפעם הראשונה, אבל אני מרגישה את זה גם בלב, כלומר בתודעה. יש בכלל הבדל בין גוף לתודעה? הגוף שלי אוהב אותו והתודעה שלי אוהבת אותו. נמשיך ככה עד אינסוף. ואין לי שום בעיה עם זה.
קרן שמש סוררת חדרה בעד שערה הכתום ופגעה בנקודת החיבור שבין לבבותיהם.
וכן הלאה
קרן השמש סררה שוב ושוב ופגעה בהם שוב ושוב ושניהם קפצו אחורה בזמן שוב ושוב בלולאה אינסופית.
אלף-אפס
הנשיקה נמשכה ארוכות. הלשונות שלהם נצרבו בחום שעלה מגופם ומתודעתם. לבסוף ניתקו שפתותיהם והם נותרו עם עיניים עצומות. יניב פקח את עיניו ראשון והסתכל עליה. היא נראתה שקופה ומלאה צבעים בעת ובעונה אחת. כאילו כל העולם עבר בה. הוא הרגיש גדוש ומלא חיות.
"אני לא מאמין שאני כאן איתך" הוא הרגיש שתיכף יתפוצץ. הוא לא הבין מה קרה לו.
חן נשארה עם עיניים עצומות וחיוך התפשט על פניה. היא נזכרה באינספור הפעמים שחוותה את הקירבה הראשונית הזאת ביניהם. היא נזכרה בחום גופו וברחש ליבו הפועם עבורה עד אינסוף. היא פקחה עיניה.
"יניב? אני חולמת? אתה באמת כאן?" היא שלחה יד להרגיש את לחיו. זאת היתה אותה לחי נעימה שהרגישה שוב ושוב, ואותו חיוך ואותן עינים רציניות.
"אני לא בטוח באמת מה קורה כאן, חן" עיניו בערו אליה והוא התנשף כאילו אחרי ריצה "היה לי חלום מוזר כאילו התנשקתי איתך שוב ושוב בלי להפסיק לאורך זמן אינסופי"
האם יתכן שגם הוא? חן חייכה והתגלתה אצלה גומת חן קטנה, כמעט בלתי מורגשת בלחי שמאל. "זה לא היה זמן אינסופי. זה היה אינסוף פעמים."
גבותיו התרוממו ושפתיו נפסקו "אז גם את?"
"אני זוכרת המון נשיקות והמון מחשבות על מחשבות על מחשבות על אותן שתי נשיקות"
"ועוד איזה נשיקות!"
"יניב" היא התנשמה "אלה היו הדקות הטובות בחיי, עד שרציתי לחוות אותן שוב ושוב"
"חן" הוא נשף "אני חושב שרצינו את זה"
שני כיווצים הופיעו במצחה "ואולי זה מה שקורה לנו תמיד בזמן שאנחנו עוברים משהו משמעותי. אנחנו חווים את מה שקרה ובו זמנית גם חושבים על מה שקורה לנו ואז משחזרים אותו בתודעתנו מכל הכיוונים בלי הפסקה"
"אז את אומרת שזה לא לולאת זמן, אלא לולאת תודעה?"
"אולי אין הבדל בין השניים."
הוא הסתכל עמוק באישוניה, מחפש לגעת דרכיהם בתודעה שלה. הוא שלח יד ללטף את הכיווצים במצחה "המחשבות שיוצאות מכאן… אני אוהב את התודעה שלך. את יודעת?"
היא השמיטה עיניה לעבר חזהו ושאלה בלי קול "רק את התודעה?"
הוא החזיק בסנטרה והפנה את עיניה חזרה מעלה "ולהתנשק איתך זה חווייה חוץ גופית. אינסופית"
"מסכימה" היא צחקה "אשמח לעוד נשיקה"
יניב התרחק באחת, להפתעתה של חן. "את יודעת. אני גם אשמח לעוד אחת. והפעם זאת תהיה אפילו נשיקה חדשה לגמרי. אבל עוד מעט. תני לי עוד קצת זמן איתך" הוא שיחק בקווצות השיער שלה והתכופף להריח אותן.
חן הרצינה וחשבה רגע על מה שהוא אמר. עוד קצת זמן חדש. כן. היא לא רוצה להיתקע בעוד לולאה. וגם הוא לא.
"יניב"
"מה, חן"
"אני לא מרוצה מהפתרון שמצאתי לקפיצה אחורה בזמן. אני חושבת שטעיתי ויש עוד אפשרות"
"את יודעת מה. גם לי נראה שיש עוד אפשרות. על מה חשבת?"
"אני חושבת שאם אין דרך לשלוט בקפיצה בזמן מבחינה מנטאלית אז…"
"…אז באמת אפשר להתקע בלולאה אינסופית. זה מה שאת אומרת?"
"כן, זה מה שאני אומרת."
"אז איך בכל זאת יצאנו משם?"
"אני רק מנחשת כאן, אבל אולי אי אפשר שלא לצאת. הזמן נמשך מעבר ללולאה האינסופית הבדידה. הזמן הוא רציף."
"ואז מה זה אומר על התודעה שלנו? תגידי במילים פשוטות"
"חווינו אינסוף פעמים את אותם רגעים. עכשיו כשהזמן המשיך אנחנו מחזיקים בתודעה אינסוף רשמים והרגשות ותחושות שונות"
"כלומר – התודעה שלנו היא אינסופית, אפילו שאנחנו יצורים סופיים"
"משהו כזה"
יניב ניסה להמשיך לחשוב על העניין אבל המחשבות שלו התרוקנו לחלוטין. איך ייתכן שתודעה אינסופית מסוגלת גם לא לחשוב על דבר? הוא עטף את גבה בידיו ונשם אותה.
חן חבקה את מותניו. הריח שלו אפף אותה והיא הרגישה רק את ליבה הפועם במהירות בגופה, הדם הזורם והשערות הסומרות. היא לא היתה מסוגלת להתרכז בכלום מלבד התחושות האלה.
"את חושבת שהנשיקה גרמה לקפיצה אחורה בזמן?"
"אני לא יודעת, אבל היתה סמיכות זמן"
"אולי זה יקרה לנו שוב אם נתנשק עכשיו?"
"אולי"
"אז מה את אומרת?"
"אני אומרת שדיברנו יותר מידי"
והם התנשקו בפעם האלף-אפס ועוד אחת. והנשיקה היתה סופית ואינסופית. ושניהם מלאו תחושות ורגשות ומחשבות לאין מספר, ובה בעת תודעתם התרוקנה כליל עד שנשאר רק המגע הגופני שביניהם וההתמזגות של הלשונות שלהם. ואף קרן שמש לא סררה. וכאשר הזמן המשיך לנוע קדימה באופן רציף, כמו שהוא תמיד ממשיך, הם פנו יד ביד והמשיכו לצעוד אל עבר השיעור המשותף הבא שלהם.
יולי 2018