הורד הכחול
היא עמדה שם בחצות הלילה , חיכתה שיישוב , שיישוב ממלחמתו הקרה . המילים שלחש לה בעת ההיא , כל כך מנחמות ,כל כך מלטפות , היחידות שנשארו איתה בזמן שיצא אל החזית .
כמובן שאינו יצא לדרכו מבלי עימות חוזר ונשנן עימה , היא לא ויתרה כל כך בקלות . אם נסיכות היו רשאיות לצאת לקרב היא הייתה בעלת התואר הנכסף , היא לוחמנית ,יודעת להשיג את מבוקשה ללא צורך במשחקים מלוכלכים , היא חזקה פיזית ונפשית כאחד , אבל עבר הרבה זמן מאז התקופה שבה חיפשה את החרב ולא את האביר . היא מעלה בזיכרונה את הרגע הראשון שחלקו ביחד , לפני שהמלחמה התחילה , לפני שהכל הסתבך בעלטה נצחית . כעת מבוקשה מחוץ להישג ידם של הבריות . הוא נאלץ לצאת למלחמה עקובה מדם כדי להילחם על עצמו ועל אושרו , הוא יצטרך להילחם , כל הבריות יהיו נגדו , אך הכול נחשבו כאין וכאפס לעומת שבועתו לאהבתו שמחכה לו . הוא השאיר לה את נשמתו כעירבון בתנאי שתשמור עליו , על הורד הכחול
הפעם הראשונה שנפגשו הייתה מקרית לחלוטין , עיוורת מזעמו הטהור של הנקמה ,אפשר לקרוא לזה אפילו טעות חמורה . היא רכבה על סוסה השחור ביער אפל עם דמעות שזלגו לאורכו של היער האינסופי , שערה החום מתולתל התבהר בקצוות כצבע עיניה . למרות שהיא קרויה על שם אלת המים של ממלכתה היא סירבה להאמין במלאכים או שדים אך עם זאת הבינה כי נשמתה כרגע אבודה אם היא דורכת ביער עבות עם רצון אחד בודד שנשאר איתן ויציב לאחר סערת הרגשות שבלבה , הרצון להרוג.
דקות אחדות לאחר שאמה נמצאה ללא רוח חיים במיטתה כשבידה נמצא ורד כחול, ליילה עלתה על גבו של סוסה השחור ודהרה בעודף מרץ אחר האיש שניצב בחדרה של אמה. הלילה כבר התפשט ברחבי היער , היא עדיין רדפה אחרי האיש בעל הברדס השחור , עיניה היו רחוקות מלראות , אבל הדמעות הוליכו אותה בעקבותיו . לאחר שראתה את דמותו בחשיכה , ליילה ניסתה לקפוץ עליו אך בכישלון מוחלט הוא תפס בידה והפכה על פני האדמה . זעמה לא כבה , היא ניסתה שוב להושיט ידה על העליונה , הם נאבקו דקות אחדות עד שצורתו האמיתית התגלתה בפניה , צורה שנאסרה לבני האדם להיחשף בפניו . ליילה איבדה שיווי משקל , ליבה הולם מהיר יותר משרכבה על סוסה , כעת עיניה לא יכלו להילחם בדמעות , אם כי נעצמו בניגוד לרצונה והיא נפלה מהצוק אל הנהר הסוער .
במאמץ אחרון הצליח האיש בעל הברדס השחור למשות אותה מן הנהר , ידיו רעדו לא מן המאמץ אלא הרבה לפני שפגש את הנערה חמומת המוח הזאת . עוד לפני שהצליח לסובב את גבו כנגדה , ליילה במאבק אחרון ניסתה להרים את חרבה כנגדו , הוא החזיק בידה הרועדת וחרבה נשמטה מידה .
"מי אתה ?? " קולה מתנגד לזעמה הבוער .
-"זה לא עניינך " ענה ,
-" אתה היית האחרון שהיה לצד אמי לפני מותה " סיננה מבין שינה החשוקות , עיניה יורות טינה עזה כלפיו
-"לא הרגתי את אמך " אמר בקול אגבי ,
"אם לא אתה , מי הרג את אמי ?" דרשה לדעת , ליילה נעמדה וחרבה הורמה שוב באוויר ,
-" למה את רוצה לדעת ? "
"לנקום את מותה " אמרה בקול נוקשה ,
-"כמה טיפשי מצידך " , ליילה לא יכלה לסבול זאת עוד , חרבה הורמה באוויר ,
"מי אתה שתגיד דבר כזה ? , לאמי לא היה מגיע למות !" צעקה כשהדמעות חונקות את קולה . ליילה התקדמה לעברו בכעס , חרבה לכיוון ליבו . רגליה רעדו מדי מהחבלות , היא כשלה על ברכיה וידיה היו מותשות מכדי להחזיק דבר מה , האיש בברדס השחור תפס במותניה וקירב אותה אליו לפני שנפלה על האדמה הלחה .אחיזתו הייתה קטלנית .
-"מי את שתגידי דבר כזה ? להתנקם ? למה אתם בני האנוש חייבים לקחת הכל בידיים ? אולי מפני שנחלתכם בעולם הזה היא כלום!…." אמר בכעס, עיניו השתנו לאדום להבה , ליילה הרגישה שהיא רועדת בכוחותיה האחרונים הצליחה רק לשאול דבר אחד.
" מה אתה ?" האיש לא ענה . ליילה לא פחדה ממה שהוא אמר , היא פחדה ממה שהוא לא אמר .
עיניו עדיין בצבע אדום , אדום כמו השחר , הברדס השחור שלו הוטל מעליו על גבי עץ למרות הקור המקפיא ששורר כמו ערפל בבית הקברות . הוא ידע מההתחלה שזו טעות חמורה שנפגשו , הוא ידע שזה הולך להסתבך אך בכל זאת , העדיף את הלא נודע מאשר את סופו המוכר.
"אדם שלא מגלה את שמו רומז על כך שזהותו מחשידה מתמיד אתה לא מסכים ?" אמרה .
-"נערה שמדברת הרבה מדי רומזת על זה שצריכים לסתום את פיה דחוף " צוטט בחזרה ,
"אני לא נערה ! ," אמרה .
-" למה את מדברת בשפה גבוהה מדי? , את מנסה להיות מנומסת לעצים ? " הזר התעלם משאלתה .
" הרגלי מלוכה , אבי דורש זאת ממני , "
-"הוא לא יכל לדרוש שתדברי פחות ?"
"לשונך בהחלט חדה אך לא כמו חרבי !" אמרה בזעם , ליילה שלפה את חרבה והידקה זאת לכיוון בטנו , הזר אפילו לא נרתע .
"אתה רוצה שאני אדבר בפשטות כדי שאדם עלוב כמוך יבין ? , אני אהרוג אותך " אמרה , היא לא שכחה את מבטה האחרון ששלחה לאמה המנוחה לפני שיצאה לרדוף אחריו , היא לא יכולה להשלים אם העובדה הזאת , היא לא תשכח לעולם .
ליילה הידקה את חרבה אך ידה רעדה ,
-"עשי זאת עכשיו " ציווה הזר , הוא תפס בידה של ליילה ונעץ את חרבה בבטנו , כעת הם היו קרובים מתמיד .
-"נשק של בני האנוש לא משפיע עליי" אמר, הוא הוציא את חרבה מבטנו כאילו הייתה מונחת על גביו . הוא בהחלט היה נראה כמו בן אדם , פניו היו נאותות כמו של מלאך , לשונו מכאיבה כמו שד .
הוא הביט בה בפנים מפצירות כאילו חיפש משהו בעיניה., שערו בהיר וגופו חסון . הוא נראה גדול בכמה שנים ממנה , על פניו נראה כאילו עבר הרבה יותר מעבר שנות חייו יחסית לפניו הצעירות והנאות..
אפילו לא טיפת דם אחת ניכרה על חרבה , שניהם המשיכו במסעם .
ליילה והזר מצאו מקום מנוחה להעביר בו את הלילה זרוע הכוכבים , הם אספו עצים , הדליקו מדורה . וככה הם נחו תוך כדי שהם מביטים אל שמי הלילה עד החצות .
"אין לך שם ? , אין לך זהות ? " ליילה התעקשה שחייב להיות משהו שהזר הזה מסתיר
-"אין " ענה,
"לכל הבריות יש שמות".
-"אז אולי אני לא בריאה…."
"אם אתה לא בריאה אז מה אתה ?" שאלה בחשש , היא עוד זכרה את עיני הלהבה שהפחידו אותה עד מוות .
-"אני בעצמי לא בטוח" הודה ,
"מה זאת אומרת??"
-"אני רואה שמצאת לך חברה " קול זר נשמע מרחוק , האיש עם הברדס קם במהירות , ניכר שהיה מודע מי הוא . הוא דחף את ליילה בגסות
-"תסתלקי מפה מיד , ותשכחי שראית אותי , לכי עכשיו "
"למה?"
-"עשי מה שאני מצווה עלייך עכשיו !" צעק , עיני הדבש עלו בלהבות , ליילה נרתעה לאחור .
-" אני רואה שמצאת לך חברה רוי, לא חבל שגם היא תמות ?"…….
רוי ….זהו שמו של הזר חשבה ליילה לעצמה כשהסתתרה מאחורי אחד הסלעים .
"לך מפה " סינן רוי בכעס.
-"אל תצחיק אותי , הראית לבת האנוש העלובה הזאת את צורתך האמיתית , חשבת שלא אדע מזה ?"
"לא הראיתי לה שום דבר סבסטיאן , עזוב אותה לנפשה!" צעק.
סבסטיאן היה גבוה בעל מבנה שרירי , עיניו זרחו בסגול שחור , הברדס שלו נהפך לכנפיים שחורות משחור ,
-"אפילו את העבודה שלך לא יכולת לעשות כראוי , אני הייתי צריך להרוג את האישה הזאת בסוף!"
"אמרתי לך כבר אני לא רוצח , אתה הפללת אותי "
-"שדים אמורים להרוג נשמות אבודות , אנחנו אמורים לצוד אותם! ומה הופך אותך שונה מאיתנו ??"
סבסטיאן נעמד דרוך ,הריח היה מוכר לו מדי , הריח הנואש הזה ,הזעם והכעס הטהור , הבלבול וכמובן הפחד המפתה. הוא הלך בעקבות הריח של הנשמה האבודה שהובילה אותו אל מאחוריי הסלעים .
ליילה הבינה מאוחר מדי שרוי לא הרג את אמה , היה יותר מדי קשה לעכל . שדים ? נשמות אבודות ? מה בדיוק רוי הזה?
עוד לפי שהספיקה לעכל את מה שנאמר סבסטיאן התנפל עליה , פניו השתנו לצורת אדם מתוחות וגדולות עם יותר מדי הבעות פנים בבת אחת , הוא צרח וצווח , כנפיו השחורות חסמו את ראייתה ,
היא הרגישה את נשמתה הולכת ממנה , איך הפחד מחלחל בה . היא מרגישה שהיא נשאבת אל השאול בעל כורחה . היא ניסתה להילחם אך הרגישה יותר מדי נואשת ,יותר מדי אבודה . היא לא הצליחה לנשום יותר .
יד אחזה בידה , עוד לפני שהספיקה להבין מה אירע , זוג עיניים אדומות הביטו בה , אדומות כלהבה.
"תסתכלי עליי , תתרכזי , תילחמי בזה . את יותר חזקה מזה אני יודע !" אותן העיניים שהפחידו את ליילה כל כך , עיני הלהבה כבר אינן נראו מפחידות יותר , האדום העז לא הפחיד אותה , אלא עורר אותה להיאבק בזה , אדום כמו שחר הלוחמים שהיו יוצאים למחלמה עקובה מדם עם האויב.
רוי משך אותה אליו , היא קברה את פניה בו בחוזקה בתקווה שכל זה סיוט.
סבסטיאן היה מבועת , אף אחד לא הצליח להיאבק נגד שד , בטח שלא בת אנוש.
רוי בעט בו בחוזקה , הוא עלה בלהבות שהתפשטו סביבו ויצרו מעגל סביב סבסטיאן ,
"לך מפה "
סבסטיאן עמד מנגד , צפה בבת האנוש שנמצאת לידו
-"אתה יודע מה יותר גרוע מלהרוג בני אנוש ? להתאהב בהם " הוא הסתלק כמו ערפל שחור שאפף מכל הכיוונים .
"זה נגמר " אמר , ליילה לא יכלה לזוז , גופה רעד מדי , זה היה יותר מדי בשבילה להכיל .
"מי אתה?"
-" זה מסובך מדי שתביני , אסור לך לדעת מזה " היא התרחקה ממנו מעט .
"אז מה אתה??"
-"אני לא יודע !" צעק , לפתע ליילה ראתה טיפות דם בזו אחר זו , עד שזה נהפך לדימום רציני שבו רוי קרס על ברכיו ואיבד את הכרתו . היא החזיקה בו חזק והתפללה בכל ליבה שיהיה בסדר , היא ניסתה להציל אותו אך ידעה שזה מאוחר מדי , היא חיבקה אותו חזקה ולחשה לו מילים מנחמות באותה העת.
"אתה הצלת אותי….למרות שבהתחלה רציתי להרוג אותך , אני אפילו לא יודעת מי אתה וכנראה שגם אתה לא " היא ליטפה את פניו ברכות ורק עד הבינה עד כמה נאה הוא היה , כשהביע רצינות כל הזמן הוא היה נראה בוגר ממנה בלא מעט שנים , אך כעת שעניו נעצמו ופניו שלוות הוא היה נראה כמעט בגילה.
היא החזיקה בידה את אותו הורד שאמה נשאה , הורד הכחול , ברגע שאחזה בו , עיניו של רוי נפקחו באחת והוא השתעל כאילו עצר את נשימתו לזמן ממושך , הורד היה בצבע כחול כמו עיניו , שערו בלונדיני . ליילה הביטה בו בפליאה ,
-"הפרח ?…מאיפה השגת אותו?" שאל בהשתאות ,
"לקחתי אותו מהמיטה של אמי , לפני שמתה " השפילה את מבטה ,ואז עלה במוחה התשובה
"בגלל זה ראיתי אותך בחדר של אמי? , בגלל הפרח ? " הוא חטף את הורד מידיה כאילו זה קדוש.
-"זה לא סתם פרח !" צעק , הוא הביט במבט רחום בורד , הכניס אותו בחיפזון אל כיסו ועמד לצאת לדרכו …..
רוי אכן היה בריאה משונה, משום שקיבל תפקיד וליבו נטה לצד השני כמו הטבע של היצור האנושי, משום ששגה הרבה בחייו, משום שהתנהג כמו בן אנוש , הוא בסך הכול רצה להיות אנושי , הוא נהפך כמעט אנושי לגמרי כשהבין כי התאהב באותה נערה חמומת המוח שהתגלתה כלוחמת לא רעה, הוא החליט להיות אנושי ודי , וכי מה עדיף? נצחיות חסרת רגשות , או אהבה שלא מתה לעולם?.
בזמן שחיכתה היא החזיקה את הורד וליטפה אותו בעדינות ,היא יודעת שרק בלילה הוא ישוב . היא קיוותה בכל מאודה שיבוא , זו הייתה טעות להעלות בזיכרונה את הפעם הראשונה שנפגשו , כעת הגעגועים עזים יותר משיכלה להכיל. לפתע עלה כותר אחד התחיל לנבול מהורד , נשימתה של ליילה נעתקה , היא פחדה מהנורא מכל , לפתע עוד עלה כותר אחד נבל , היא פרצה בבכי , והתפללה שישוב , לפני שיהיה מאוחר מדי .. עוד עלה נבל מהורד המסכן , ליילה ידע שזהו סימן לא טוב בכלל ., כעת רוב עלי הכותרת נשרו , היא לא רצתה להתעסק בהווה , היא העדיפה להעלות בזיכרונה את הרגעים הטובים שלהם ביחד ובתקווה שהוא יחזור…..
ליילה מיהרה לעלות על עקבותיו לפני שיברח לה , תוך שניות הם יצאו מהיער והגיעו אל כפר , הם נכנסו אל פונדק זר ,
"בפעם הבאה אשמח אם תודיע לי לפני שאתה מחליט לצאת מהיער לבד " , הוא התעלם ממה שאמרה וניגש לבעל המקום , הוא הוציא מכיסו כמה מטבעות והושיט לו , בעל הפונדק הנהן לאות הסכמה , רומאן חזר להתיישב ליד ליילה
-"השגתי לנו חדר לכמה ימים ואז נצא לדרכנו"
"לדרכנו?" חזרה ליילה בשאלה.
-"את צריכה לחזור לארמון שלך, אני מניח שאביך לא יודע מזה " פניה נכלמו , היא שכחה את העוול שגרמה לאביה .
הוא תפס את זרועה בגסות יתרה , והושיט לה את המפתחות
-"תעלי בינתיים לחדר לנוח , אני אכין את הציוד למסע "
ליילה לא התווכחה אתו ועלתה לחדר , השעה כבר הייתה מאוחרת מדי והיא הרגישה מסוחררת , עוד לפני שהספיקה להיכנס אל החדר , פיה נחסם בזרועות גסות , אותה אפלה שחורה סגולה אפפה אותה , סבסטיאן משך אותה אליו , ליילה לא ויתרה ונאבקה בו , היא בעטה בו, הכתה אותו בכל מה שיש לה אך ללא הועיל , הוא חטף אותה מן הפונדק באישון ליל .
שנאתה כלפי סבסטיאן גברה . היא לא שכחה איך הוא הכה אותה בגסות והמילים שאמר לה ,כאבו יותר מהמכות . איך הוא העיף אותה מן צוק תלול ואיך היא צרחה עד שהרגישה את נשמתה יוצאת , ואז רוי החזיק אותה בדקה האחרונה כך שרק קצות אצבעותיה נגעו במים הקרים , איך הוא אחז בה בעדינות , איך היא לטפה את פניו וחיבקה אותו , התחושה שנתן לה מאז ומעולם עוררה בה רגש שמאז חשקה בו עוד יותר , איך עיניה נעצמו , איך שפתיו התקרבו לשפתיה והנשיקה ביניהם גרמה לה להסתחרר , מהרגע הזה רוי ידע מה הוא רוצה להיות , מהרגע הזה ליילה הבינה במי נפשה חשקה יותר מכל .
אך כאב לה שכל זה רק זיכרון . הורד הכחול כבר לא כחול . היא התפללה בתקווה שיחזור אליה , אך זה כבר היה מאוחר מדי , העלה האחרון נבל , נותר רק הגבעול שצבעו דהה, ואתו נשמתו של אהובה שכנראה לא יחזור .
היא עמדה שם בחצות היום , בידיעה שלא ישוב עוד ממלחמתו , הוא לא ישוב עוד מהחזית . המילים שלחש לה בעת ההיא , כל כך מנחמות ,כל כך מלטפות , היחידות שיישארו איתה. כעת כל שנותר לה הוא רק הזיכרונות שהעניק לה…..
-"אל תפתחי יותר מדי תקוות בפרח " ….זרועות חזקות אוחזות בה , נשימתה נעתקה , ליבה קם לתחייה .
היא הסתובבה וראתה אותו , דמעות טשטשו את ראייתה . היא ניסתה לדבר אך רק מלמולים חסרי היגיון נפלטו ,אצבעותיו נחו בעדינות על שפתייה בניסיון להרגיע אותה . הוא נישק אותה ארוכות, היא לא התנגדה . כעת נשמתו אינה הייתה תלויה עוד בצמח ולכן הוא נבל , היא הייתה בטוחה אחרת . אך רוי הספיק להבהיר לה את אהבתו אליה , ובכל פעם שנפגשו הוא הביא לה ורד.
ורד כחול .
עד שכל הארמון היה ורדים כחולים.
אהבה יכולה לרומם ולמוטט . ישנם מחשיבים אותה לאש בוערת , כגון התשוקה הבלתי נכבית אל אהובינו , או שהיא שורפת בקרבנו , כולנו נכווים ממנה , כולנו מתחממים כנגד אורה . אך כולם רוצים את האש הזאת ,
או לפחות לקבל ורד כחול……..
,