ואת כמו צדפה
בדיוק כמוך, גם אני הייתי בתיכון. בדיוק כמוך, גם אני התאהבתי. ובדיוק כמוך, גם לי נשבר הלב.
ואז הורי באו וחיבקו אותי,
הכינו לי שוקו חם והתכרבלנו בפוך ביחד. ואז, כמו שעשו הוריהם, וכמו שאני אעשה
עכשיו, הם סיפרו לי סיפור, בערך כזה…
היה פעם ילד, ילד קטן, שגר על חוף הים.
הוא אהב להבריח את השחפים, לאסוף אבנים וצדפים, לבנות ארמונות בחול ולקפוץ מעל הגלים.
אך יותר מכל, הוא אהב לצפות בשקיעה.
כמה קסומה היא השקיעה. הרגע בו הים נהפך לכתום, והשקט משתחרר. הפלא הכתום הזה, המחליף את הכחול בשחור, הופך את העננים לכוכבים. תחושת החום הממלאת את ליבך, רגע לפני הקרירות המרעננת של הלילה.
כל לילה היה יוצא לראות את השקיעה. לראות איך עוד יום נגמר לו.
ויום אחד, בערב יום שישי קיצי, גילה שהוא לא לבד.
הוריו תמיד אסרו עליו לשחות לבד. הם אמרו שהים מסוכן, בלתי צפוי ושבשום אופן לא ניתן לסמוך עליו. הדבר הכחול והמרהיב הזה, הקריר והמלוח, שכל כך אהב, עשוי לקחת אותו הרחק מהם.
במיוחד הזהירו אותו מן הסלעים, כיוון שהגלים מתנפצים עליהם בעוצמה, והמים שם עמוקים. מול הנקודה בה נהג לשבת לצפות בשקיעה, היו סלעים מרהיבים – הם בהקו בכתום כשהשמש ירדה, ותמיד נראו כל כך חזקים ויציבים, תמיד במקומם. תמיד מרשימים. אך הם היו גם מפחידים, משוננים, שחורים. הוא הבטיח להוריו שלעולם לא יתקרב אליהם.
וביום ההוא, ממש לפני ארוחת יום שישי, גילה ילדה.
החושך כמעט שרר, הוא עמד לחזור לביתו, ופתאום הבחין בילדה היושבת על הסלעים. היא נראתה שלווה, פניה כתומות מהשקיעה, ועל צווארה שרשרת פנינה מקסימה. פחד מילא אותו, הרי הסלעים מסוכנים!
אז הוא קרא לה. קרא לה שתחזור לחוף, שהיא עלולה להיפגע.
והילדה המבוהלת הסתובבה לעברו למאית השנייה, ואז קפצה אל תוך הגלים.
הילד המבולבל בהה בסלע עליו ישבה הילדה, שעה שהוריו גררו אותו לקרוואן שהיה ביתם, וריחם של אצות ממולאות ושעועית מילא את אפו.
אך הוא לא שכח את אותה ילדה, ולמחרת חיפש אחריה עם המשקפת הישנה שאביו נתן לו לצפייה בשחפים, וכפי שקיווה, ראה אותה שוב.
אך כשניסה לקרוא לה, שוב קפצה למים.
ולמחרת שוב ראה אותה, ושוב קפצה ונעלמה.
ושוב.
ושוב.
ושוב…
אך לבסוף, סקרנותה גברה עליה.
היא שחתה אל החוף בחשש, בעוד הילד הקטן מחייך אליה. הוא לחץ את ידה – כמו ג'נטלמן אמיתי –, והם צפו בשקיעה יחדיו.
וכך החלה הידידות המוזרה בין ילד החוף לילדת הסלעים.
עברו להם ימים, עברו השנים.
הילד הפך לנער, הילדה לנערה.
הם דיברו על הכל, כל הצרות והחוויות, ההצלחות והאכזבות.
ואיך שהיא שונאת לנקות את הגינה, וכמה מקסים הפארק במרכז העיר שנסע אליו אתמול.
אך הוא מעולם לא שאל כיצד מגיעה לסלעים, והיא לא שאלה מדוע נמנע להיכנס למים.
יותר מכל אהב את החיוך שלה, ואת הצורה שבה צחקה.
הוא אסף בדיחות במיוחד בשבילה, והכין לה מתנות רבות.
יותר מכל אהבה את הצמיד המדהים שהכין לה ליום הולדתה השישה עשר, זה עם הקונכייה הסגולה וחרוזי הכסף, ואת הבדיחה על המשוגע שחשב שהוא אריה ים.
ובתמורה, היא סיפרה לו כיצד הדולפינים צדים את ארוחותיהם, והביאה לו את שרשרת הפנינה שלה, שעברה במשך דורות במשפחתה.
וביום הולדתה ה18, הוא הכין לה הפתעה. בשל אהבתה למתוקים ולדולפינים, אפה לה עוגיות בדמותם, עם הקרם בטעם אוכמניות שגרם לפרצופה להתכווץ ולצידי פיה להתרומם.
אך היא לא נראתה על הסלעים, ולא הגיעה לצפות בשקיעה.
והנער? הנער קפץ.
בלי היסוס הוא זרק את המגש החמים על האדמה הלחה ושחה אל הסלעים, הוא יצא לחפש אותה.
ושם היא היתה, רועדת כנגד האבן הקרה, זנבה המקסים פצוע.
הוא חיבק אותה ללא מילה, זרועותיו מגוננות ומרגיעות, בעוד היא בוכה ללא קול.
ופתאום, הרגיש את שפתיה על שלו, בחמימות מפתיעה כמו השמש, כמו השקיעה.
מבוהל, הוא דחף אותה בכוח. הוא התנשם בכבדות, ופתאום הסתובב ושחה אל החוף, ללא מילה. היא ניסתה לתפוס את ידו, למשוך אותו אליה, אך איחרה את המועד. הגל פגע.
ראשו הותך כנגד הסלע הבוהק. הוא שקע. הכל החשיך.
הדבר האחרון שראה היה פניה של הנערה.
עיניה הנוצצות מדמעות.
שיערה הארוך המקיף את ראשה כהילה של מלאך.
אפה הקטן, שנהג לצבוט כשהתחכמה.
מצחה, שנהג להצמיד לשלו כל ערב, לפני שנפרדו.
ושפתיה, שלחשו סליחה.
הוריו חיפשו אחריו כל הלילה, מודאגים ולחוצים. הם קראו למשטרה ולמשמר החופים.
ובבוקר הוא נסחף אל החוף, והתחילו הדמעות.
ידו לחצה על הפנינה בכוח, המתנה היקרה לו מכל.
והוריו עברו משם, נטשו את הקרוואן הקטן שהיה פעם ביתם.
הם לא יכלו להישאר בו יותר.
השקיעה כאבה.
עברו כמה חודשים, והנערה לא יכלה לצפות בשקיעה.
זאת היתה אשמתה. אסור היה לה לפעול בחפזה.
זאת היתה טעות. ועכשיו היא איבדה אותו.
זאת אשמתה. הכל באשמתה.
ולבסוף, החליטה לחזור אל החוף. לצפות שוב בשקיעה.
בפעם האחרונה.
אך כשהגיעה לחוף, הוכתה תדהמה.
לא מהבוהק העוצמתי של השקיעה, שנראה שהתחזק במיוחד בשבילה, ולא מהשתקפותו המרהיבה על הגלים.
לא מהפרחים שהתרבו בהמשך החוף, היכן שנשתלו במקור לזכר אהובה.
לא מעוצמת הצווחות של השחפים, שרבו על נבלה בקרבת מקום.
ולא מחמימות האוויר המלוח האופיינית לחודשי הקיץ.
רק דבר אחד יכול לעורר בה תדהמה כה גדולה.
היא ראתה אותו.
הוא ישב שם, חיוור ומובס, עוצם את עיניו כנגד השקיעה העוצמתית, שכמעט והעלימה אותו.
הוא חיכה לה במשך חודשים, וכמעט התייאש.
ואז היא הגיעה, ופתאום מצחה על מצחו, ושוב ליבם התמלא תקווה.
הוא קפץ אל בין זרועותיה, ונישק את שפתיה הרועדות.
והם בכו דמעות של אושר, מלוחות אך מתוקות.
הם חגו סחור סחור, במים שלא היו יותר איום, תחת אורה הכתום והמלטף של השקיעה, בתוך זרועות שחיבוקן הוא המתוק מכל, באהבה שלא ניתן להפרידה.
והפעם, כשנישקה אותו, לא נרתע. והחמימות המפתיעה שטפה את שניהם, החמימות המנוגדת לקרירות הים, וכל הצרות נעלמו.
ושוב דיברו זה עם זה, אך הפעם אהבו. והנער לא פחד מהסלעים יותר, והנערה סלחה לעצמה, שכן אהובה שוב איתה.
והתחילו חלומות לעתיד, והתחילו להתגבש תכניות. הם הוצפו תקווה.
אך הזמן עבר, ומישהו קנה את החוף, מישהו זרק את הקרוואן הנטוש.
הקרוואן, שבתוכו שרשרת, ועליה פנינה.
הפנינה שהכילה את האהבה.
ועם הקרוואן הלך גם הנער, ועם הנער הלכו התוכניות והתקווה.
והם שוב הופרדו, ושוב השקיעה כאבה.
עכשיו הנער חיי במגרש גרוטאות, רחוק מהים כמו שמעולם לא היה.
והבעלים הזקן מצא את הפנינה, הוא ראה את הנער.
הוא הקשיב לסיפורו בתשומת לב, הבין לליבו. והוא סיפר לו על עצמו.
גם אהבתו שלו הגיעה מהים, במסיבת חוף אנרגטית ותוססת. הם התאהבו במהירות, ומשם הכל היסטוריה. הוא חיי חיים טובים, עם 3 ילדים מדהימים שכל כך אהב, ואישה שלא הפסיקה לכבוש את ליבו, גם אם חיבתה לתכשיטים תמיד נותרה מבחינתו בגדר תעלומה. אך היא מתה בהפלגה עם חברות בגיל שישים, אחרי שהבטיחה שתחזור תוך שבוע. וילדיו גרים רחוק, עסוקים בעבודה וטיפול בילדים, אין להם זמן לבקר את האיש הזקן שלהם. הוא מרוויח כסף ממכירת חלקי מכוניות ישנות למוסכים בקרבת מקום.
אבל עכשיו יש לו חבר, יש לו נכד. מישהו שיוכל לדבר איתו, ללמד אותו, לאהוב אותו ולתמוך בו. הוא כבר לא לבד.
אך הזמן לא עצר, וכאבו של הנער גדל בכל לילה שעבר, בכל שקיעה שחלפה ונעלמה. היא הזכירה לו את החוף ואת הנערה. הפנינה, שלא הצליח להחזיק, איבדה את הבוהק המרהיב שלה. קרירות הלילה כבר לא היתה מרעננת, היא כמו הטיחה בליבו את הבדידות שהיתה קשה מנשוא.
אז הזקן בחר לא למכור את הקרוואן, ועל הפנינה דאג לשמור. את רוחו של הנער לא הצליח להרים, הוא לא הצליח לרפא את ליבו.
אך הזקן הטוב לא הרים ידיים, וחיפש פתרון לבעיה.
הוא חסך וחסך, עבד במרץ למען הנער המסכן.
והנער עכשיו מבוגר, והזקן טוב הלב מתקרב לסופו המר.
הוא תיקן את הקרוואן, הכין צידה וניקה את הפנינה.
ואת חברו המבולבל גרר לאורך כל המדינה, הראה לו את הגן אליו הלכו ילדיו ואת הפארק בו בילו את ימי שבת. את האוניברסיטה שבה בנו למד משפטים ואת החנות שבה קנתה אשתו תכשיטים.
הטיול ארך שלושה ימים, והרים את רוחם של שניהם.
אך כל פעם שהגיע הערב, הוא שוב הסתגר. לא משנה מה הזקן ניסה, כאב השקיעה כיבה את רוחו של חברו כליל.
בבוקר הרביעי, הזקן נראה מעט לחוץ. ובשעות אחר הצהריים כבר נסע כמו משוגע. חברו המודאג כבר פחד שהזקן יצטרף אליו מוקדם מן הצפוי.
אך כשהנוף נראה מוכר, הבין מה הזקן רצה.
הם הגיעו אל החוף, בזמן לשקיעה.
והיא היתה שם, כמו שהזקן ציפה. יושבת על החוף, עיניה סגורות למחצה. נאבקת ברצון לראות את השקיעה, כיוון שהאור הבוהק הזכיר לה את אהובה.
האור הכתום והמרהיב, שהלהיב את שניהם כילדים, והשאיר את ההתלהבות חיה ובוערת בליבם לאורך כל השנים. האור שמחליף את הכחול בשחור, שהופך את העננים לכוכבים. הרגע בו הים הופך כתום, והשקט משתחרר. הרגע שממלא אותך בחמימות מפתיעה, כמו נשיקה מתוקה ומרגיעה, שנייה לפני הקור של הלילה, שמרענן את זיכרונך, ומזכיר לך את מה שאיבדת, ואת הבדידות שאתה חש.
האור הכתום, ששטף את הכאב לעוד לילה אחד.
והנער, שעכשיו הוא מבוגר, פתח בריצה אל החוף.
וכשפתחה את עיניה, לא הרגישה יותר את הקרירות של הלילה. לראשונה מאז עזב, החמימות המשיכה גם אחרי השקיעה.
אך החמימות לא הגיעה מהאור, מהשקיעה.
היא הגיעה מהנשיקה.
הוא משך אותה לתוך המים, צחוקו מאושר ומתגלגל.
וכשראה את בלבולה, צחוקו רק התגבר.
הזקן נתן לה את הפנינה, ולבסוף הם התאחדו.
וכלום כבר לא יפריד ביניהם, הם ידעו.
הזקן עבר הלאה לבסוף, התאחד עם אהובתו.
וביחד הם צפו בזוג, שצפו בשקיעה, ולבסוף גם בכוכבים.
הכוכבים שבהקו במיוחד בשבילם, מאירים את ליבם.
והשקיעה כבר לא כאבה. השקיעה סימלה את האהבה.
ואת רואה, ילדה שלי? האהבה תמיד מנצחת. גם אם את מרגישה לבד, למישהו תמיד אכפת. מי שבאמת אוהב יקבל את החסרונות שבך, ולא רק את היתרונות.
אם באמת תאהבי אותו, את תסלחי לו, גם אם פגע. והנשיקה שלו תהיה כמו השקיעה, חמימה וממלאת תקווה.
אהבה לא באה ביום אחד. היא נבנית לאט לאט, ולך, ילדה שלי, יש הרבה זמן לבנות אותה.
גם אני הייתי ילדה, והתאהבתי פעמים רבות. אך רק אדם אחד קיבל את החסרונות שבי, רק אדם אחד סלח לי כשטעיתי, רק אדם אחד נשאר לצידי בכל הקשיים והמורדות. וגם את תמצאי את האחד הזה, כי אהבה היא לא רק סיפורי אגדה.
בנות ים ורוחות לא קיימים, אך האהבה כן. היא נמצאת בכולנו, אך היא ביישנית. והיא יכולה להיפתח, אך היא צריכה את התנאים הנכונים. את האחד שתבטחי בו עם סודותייך הגדולים ביותר, האחד שיאהב אותך כמו שאת. האחד שיוציא מתוכך את הפנינה שאת.
וכמו צדפה, יש בתוכך פנינה, ילדה שלי. והיא נוצרת לאט, פנינה מקסימה ומיוחדת, שמחכה להתגלות.