נערה צנומה נכנסת אל תוך חדר בית החולים, עוצרת בפתח. היא מביטה בזקן שיושב על המיטה הלבנה ומתקרבת אל מיטתו. צעדיה הרכים, שקולם נקישתם נשמע על רצפת החדר, מביעים הססנות. שפת גופה המרוחקת, הצורה שבה היא מחבקת את כתפיה ורגליה הנעות באיטיות, מראה את הפחד שלה משמיעה של גזר הדין.
החדר לבן ופשוט, חסר כל ציורים או קישוטים שינעימו את זמנו של הנמצא בו, אולי בגלל עיוורונו, רק מכשירים מאיימים ואוכל יבש.
"ג'יני, זו את?" הזקן שואל כשהוא מרגיש את משקלה הקל נוחת על ידו, מניח את ידו המקומטת על ידה.
"כן, זו אני." היא מחייכת ברוך, מביטה בו ומהנהנת קלות.
"רק רציתי שתדעי… שאני מצטער, בתי היקרה. מאוד." הוא השתעל, מתעוות במקומו. גבותיו האפורות התכווצו באופן חד על פניו, וגרונו השתנק בצליל מעורר רחמים בעודו משתעל.
ידו המונחת עדיין בתוך ידה מקפצצת בחדות, והיא אוחזת בו בידה הבהירה והעדינה, ניגוד מוחלט לידו המזוקנת.
"אני סולחת לך." היא אומרת בלחש, מקשיבה לקול המוניטור המצפצף, המונה את השניות המעטות שנותרו לגוף, עד שידום.
הנערה מתקרבת אליו, מביטה בעיניו לרגע קלוש, ומייד לאחר מכן עוצמת את עיניה.
ערפל סגול מסתלסל מתוך פיו של הזקן ונכנס אל תוך נחיריה, גורם לה לנשום נשימה עמוקה.
מיד לאחר שהערפל מתפוגג מפיו של האיש הזקן, פיו מחרחר בניסיון להגיד לה מילה אחרונה, אבל היא נודמת על שפתיו. עיניו, שהיו כה מלאות חיים לפני רגע קט, משקפות כעת רק את הנורות המלאכותיות של בית החולים.
"עכשיו, אתה יכול לנוח." היא עוצמת את עיניו, ופונה לצאת מהחדר.
כשקול צעדיה של הנערה נשמע בקול נקישה על רצפת בית החולים, היא נושמת עוד נשימה ועוצמת את עיניה בריכוז. לפני שהיא מגיעה לדלת, ההבזק הראשון כבר מגיע.
גבר צעיר, ששיערו הכהה מוברש לאחור, משחק בתופסת עם ילדה קטנה, ששמלתה הירוקה תואמת את צבע עיניה הבהיר, ושיערה האדמוני קשור בצמות. "ג'יני, חכי! הוא צוחק ומתקרב אליה, זרועותיו כמעט וחובקות אותה כשההבזק נגמר.
* * * * * * * *
כשהדלת נסגרת מאחורי גבה, היא פוקחת את עיניה.
בעיניה הכהות אין שמץ של חמימות, בעודה אוספת את שיערה השחור אל כתפה.
בעודה הולכת במסדרונות, בצעד בוטח עכשיו, היא סוקרת את שלל העובדים שנמצאים במתחם בית החולים, ידיה נעות בביטחון בצידי גופה.
עיניה החודרות לא מחמיצות דבר, והן מבריקות באור סגול בעוד מבטה מתביית על גבר צעיר, לבוש בחלוק רופאים ומחזיק בידו קלסר קשיח. כשהיא מתמקדת עוד קצת, היא כבר יכולה לחוש בכוח הזכרונות הממלא את גופו. חלק מכשרונה הוא לקאות את הילת הזכרונות שמקיפה את האנושי, העוזרת לאלו כמוה לדעת כמה זכרונות יש לאדם, לפי חזקה. אין לו הרבה ממנו – חיים שלמים של בדידות בניסיון להשיג את הקריירה הנחשקת מנעו ממנו לצבור זכרונות טובים, כאלו שימלאו אותו ויוסיפו אורך לחייו. גם אם לא הייתה יכולה לחוש זאת בכוח זכרונותיו, גבותיו המכווצות בנוקשות וסבר פניו החיוורת הראה על חוסר באהבה או בזכרונות שישמרו אותו.
גם אם הייתה רעבה מספיק בשביל ליטול את זיכרונותיו ממוחו, זיכרונותיו של אדם כזה שחייו אפורים כמו שלו, לעולם לא יוכלו לספק אותה.
כשהיא יוצאת לבסוף ממתחם בית החולים, היא עוצרת ומסתכל לאחור על המבנה, עומדת בשקט ומביטה, יציבה כמו נציב מלח. מי היה יודע שדווקא במקום אפור כמו זה, יתבצע אחד מן המעשים הנבזיים ביותר שהאנושות הייתה עדה לו. אוי, אילו רק הייתה אנושית.
בכל אדם אחר, התנהגות כזו היתה מעוררת פליאה. לראות נערה העומדת קפואה מול בית חולים היה מסב ראשים רבים, אם לא התלחששויות מסויגות. אבל במקרה הזה, האנשים נראו כאילו מתעלמים מקיומה, מתעסקים במכשירים הנידיים שלהם או צועדים בנוחות עם משפחותיהם, לא שמים נפשם לדמות הבודדה שעמדה שם, שיערה הכהה מבליח בניגוד לאור השמש החזקה.
לאחר כמה שניות של בהייה מבוקרת במבנה, היא מסתובבת בחדות ומתחילה ללכת בצעדים קלילים, שהופכים לריצה זריזה בעודה מתקרבת אל תחנת האוטובוס. לבסוף היא מגיעה, מתנשפת ומניחה את כפותיה על ירכיה, חזה עולה ויורד בעודה מנסה לנשום נשימות מאומצות. לאחר כמה שניות היא עולה על האוטובוס ומתיישבת באחד המקומות הריקים, הבעה מסופקת על פניה. לאחר לקיחת הזכרונות ראשה היה נקי ממחשבות מבולבלות, אך לליבה התגנבה תחושה חמוצה, מחשבה על החיים שנטלה ואת הסבל שגרמה וודאי לבתו של הזקן.
——————
דלת ביתה נפתחת בקול חריקה, ורגליה של הנערה מופיעות בפתח הדלת. הן ממשיכות להתקדם עד שמגיעות אל ספת עור שהוצבה במרכז הסלון, שעליו הנערה מתיישבת, רגליה משוכלות אחת על גבי השנייה. היא מתבוננת ברחבי הבית בעיניה הכהות, סוקרת את הקירות הלבנים והציורים הפשוטים שתלויים על הקירות, העציצים הירוקים והוילונות הבהרים שמקשטים את החלונות, תוהה מה הייתה עושה אילולא לא ידעה להשתמש בכוחותיה כמו שצריך.
אילו הייתה חיה ברחובות, כמו שאר בני מינה, אולי היתה מנסה לשרוד על זכרונות של חתולים עזובים או של עכברים מלוכלכים שאוכלים מפחים. אבל הנה היא כאן, בבית של בני אנוש. מהבחינה הזו, היא הייתה נחשבת כעילית – הממנטו שחי כמו בן אנוש רגיל, לא ממנטו שהדבר הכי קרוב שיש לו לבית הוא פיסת קרטון.
מכיוון שבעולם המודרני בני האדם השתלטו על כל היצורים החיים, חייהם של הממנטוז היו רצופי סכנות ודאגות. חלקן היו על מקום להניח בו את ראשם בלילות או שמיכה דקה להסתתר בה ביום גשום, אבל רובן המוחלט היו מה יאכלו לארוחת הבוקר, והאם הם יצליחו לקבל זיכרון של אחד מהאנשים ששמו להם כסף בתוך פח המתכת הקטן. כמובן שאם בני האדם היו יודעים מיהם האנשים שלפניהם אולי היו נזהרים יותר, אבל מאז שהטכנולוגיה השתלטה על חייהם של בני האנוש, הם לא באמת יכלו להבדיל בינם לבין אנשים רגילים.
הממנטוז היה זן שסימן הייחודיות שלו הוא, ובכן, חוסר ייחודיות. הם יכלו להיטמע בקהל בקלות, בין אם זה קבצני רחובות במאה השמונה עשרה, או פליטים של מלחמת העולם הראשונה.
הם תמיד יהיו ברקע, חלק מקהל גדול של אנשים שקופים, נעלמים. וכיום, במאה העשרים ואחת, הם חסרי הבית שחיים בפינת הרחוב, שאמהות מעבירות את ילדיהן לצד השני של הכביש כדי לא להיתקל באדם נתעב שכזה. אבל היא – חיה פשוטים, השכנה השקטה שחיה בדירה ממול שמעולם לא חשבת לדפוק בביתה אפילו בשביל לשאול קמח. אך דבר אחד לא הפריד אותה מהשאר- היא עדיין לא מצאה תרופה לרעב המשכר שפוקד אותה, שגורם לשיערותיה לסמור ולבטנה להרגיש חלולה.
הדרך היחידה של הממנטוז לשרוד היא להרגיע את הרעב הזה, אחרת ישנן תופעות לוואי. היא מעולם לא ידעה מהן תופעות הלוואי האלו, רק שמעה על מקרי מות של אחרים כמוה, שבגללם היא נשבעה לעצמה לעולם לא להגיע למצב שבו היא תיפגע כתוצאה מרעב.
רגליה מוליכות אותה אל המטבחון הקטן, גביהן של מחבתות המתכת משקפות את בבואתה המצודדת. לחיצה קלה על מתג הקומקום גורם למים שבתוכו להתחיל לרתוח, והיא נותנת לראשה להיסחף במחשבות.
היתה לה מנטרה קבועה – להתחזות, לקחת, ללכת ולא להשאיר עקבות על הגופה. היא ידעה שאם יתפסו אותה – היא לא תוכל להשביע את הרעב שבתוכה. זה לא טבע הממנטו להיות מרושע, אך בנסיבות חיים שכאלו הוא חייב לעשות הכל כדי לשרוד, אחרת הכאב יכלה אותו.
מטרת חייה היא לשרוד, ולא באמת אכפת לה מה היו חייו של מי שלקחה את זכרונותיו, כי אם הוא משרת את מטרתה היא תצטרך להתעלם ממשפחתו וממי שהשאיר מאחור. ככה חייה, והיא אינה חושבת שקשר כלשהו יוביל להצלחתה.
לכן היא היתה חיה בבית רגיל ואנושי בעוד עמיתיה שורצים ברחובות- היא היתה חכמה מספיק כדי לשאוב את כוח חיה של נערה דומה לה, כדי שתוכל לקחת את זהותה. בשביל העולם היא רק ג'סי ג'ונסון, נערה הלומדת משפטים באוניברסיטה, חסרת כל בן זוג או קשרים משפחתיים שיוכלו להעיד על היעלמותה.
ג'סי לא היתה ממנטו עזובה, היא היתה בין האנשים המשעממים ביותר שתפגשו. בין האנשים שתעדיפו להתעלם מהם כי קולם לא ישמע, מהאנשים שאותם תשכחו ברגע שהדלת תיסגר מאחוריו.
ולכן היא החליטה להסתתר בתוכה, כדי שלא תוכל לבלוט. במידה מסוימת היא היתה ג'סי ג'ונסון, כל זכרונותיה של הנערה הבודדה היו חיים בתוכה.
————–
ברוב המקרים, רעבו של ממנטו שוכך אחרי כוח הזכרונות של אדם בעל ימים מופלגים, ועל זה היא סומכת בשבוע שחולף. אבל עם כל שקיעה שיורדת בערב וטל היורד בבוקר, היא מרגישה יותר חסרת מנוחה.
למרות שרוב מזונה הוא כוח הזכרונות, עם השנים היא למדה להנות מההנאה הרגעית של אוכל אנושי, ולכן המקרר שבביתה מתחיל להתרוקן ככל שעובר הזמן.
ג'סי מחליטה לצאת מביתה לרגע קט, מבטיחה לעצמה שלא תכנע לפיתויים. אך בעודה הולכת ברחוב מלא האנשים, כוח הזכרונות שלהם מושך אותה וגורם לה להשתוקק לזיכרון, ולו רק אחד קטן כדי להפיג את רעבונה.
היא מסתכלת בזכרונותיהם של העוברים ושבים, חשה בזכרונות המשכרים שלהם, ומנסה למצוא זכרונות של אנשים שלא ירגישו בחסרונם. אבל כולם מלאי אפרוריות ושגרה, זכרונותיהם הכמעט-ושקופים אינם רוטטים מאהבה או שמחה, לא שווים שמירה.
היא ממשיכה ללכת, צעדיה נעשים מהירים יותר וחדים על מרצפות המדרכה, והיא מחבקת את גופה בשתי זרועותיה.
היא חשבה שזכרונותיו של העיוור היו מספקים, אבל כנראה שטעתה. הרצון להתמלא בזכרונות הציף את גופה, גורם לו לרעוד בצורה מעוררת חרדה.
כשממנטו, כמוה, לא מקבל את המנה המספקת של הזכרונות שהוא צריך, ישנן תופעות לוואי, והיא כבר מרגישה את הסבל מתחיל.
תחושת קבס עולה במעמקי גרונה, והרעידות מתחזקות. היא מתחילה להרגיש את כל גופה נע באגרסיביות, הולך לעבר מקום לא ידוע. הנערה יודעת שהיא צריכה להשיג את כוח הזכרונות, ומהר, אחרת גופה עלול לבגוד בה. היא חשה כאילו כל גופה זועק נואשות, בעודה מנסה לשמור על חזות נאותה ומאופקת. היא יודעת שאסור לה להיראות חשודה מדי, כי אחרת יכולים לשים לב לשונותה ולהתרחק ממנה. הכאב שלה וההשתוקקות שלה גדולים כל כך, שהיא אינה שמה את ליבה אל הדרך שלפניה- עד ששניות מעטות לפני שהמכונית הלבנה פוגעת בה, היא מצליחה להתחמק מהגלגלים החורקים לעברה.
לרכב, לעומתה, אין מזל כמו שהיה לה. הוא סוטה ממסלולו, גלגליו הכבדים נעים באי יציבות מסוכנת ומאיימים להפוך אותו, עד שלבסוף הוא נעצר בפתאומיות, וצלצול זכוכית נשברת נשמע כשצדו של הרכב פוגע במכולה גדולה.
כל זה קורה בשניות מעטות, ועד שאדם אחד מב את מבטו כדי לעשות מעשה, גוף מדמם צולע מתוך המכונית, ואישה נמוכה זועקת לעזרה בקולות חלושות. ההילה הסגולה שזוהרת סביבה בוהקת בצבע סגול בהיר, המראה את כמות הזכרונות שלה ואת פעילות חייה, אף על פי שהגוף קמל וחלוש.
מוחה פועל אינסטנקטיבית, מתעלם משאון הקהל ומוביל את גופה אל הדמות השוכבת על הכביש, שיערה השחור מתנופף מאחוריה. גוף המכונית מסתיר את שתי הדמויות השונות בתכלית, כך שהיא יכולה לרכון ליד דמות האישה, מרגישה בכוחה את כל כוח החיים של הגוף הנשי. הוא זע חלושות, ושפתיה המדממות מפצעים מבריקות באור אדום. האישה לופתת את זרועה של הנערה בכוחות האחרונים שנותרו לה. "ג'יימס…" היא לוחשת בצרידת, מקרבת את שפתיה לאזנה של הנערה. "הוא צריך שמישהו ישמור עליו. הוא לא יכול להסתדר לבד…" היא משתעלת, יורקת דם ארגמני ושן שבורה. "הילד המסכן שלי- בבקשה." היא ממלמלת בכוחות הנותרים שלה.
"אני מבטיחה לדאוג לג'יימס." היא לוחשת, כנות נובעת מקולה.
ג'סי לוחשת בירכתי מוחה שהיא עוד עשויה לחיות ושצריך לפנות אותה במהירות, אבל הממנטו שבתוכה נכנע לדחף. היא רוכנת אל מול עיניה של האם, והערפל מתחיל להסתלסל מפיה אל אפה של הנערה. היא חשה איך הרעב שלה נעלם, המפלצת שבתוכה מגרגרת בהנאה.
"לדחוף, גברת בראון!" צעקה נשמעת, ואישה נמוכה מוציאה קול סובל מפיה, מצחה מכוסה בזיעה דביקה שניגרת על לחייה ואפה. עיניה, העצומות עד לרגע זה, נפתחות בנחישות וחושפות ניצוץ כחול, אור המנורות משקף אותן וגורם להן להיראות זוהרות. "פעם אחת אחרונה-"
בזעקת כאב אחרונה האישה מאמצת את גופה, חזה מתרומם ויורד במהירות. לא עוברות שניות מעטות עד שבכי תינוק נשמע, ופניה נרפות בהקלה. "אמנדה, עשית את זה!" אישה מבוגרת נכנסת אל חדר הלידה, מלווה באחות מחייכת. "איך תקראי לו?"
* * * * * * *
הממנטו פוקחת את עיניה בחדות, נושמת נשימות קצרות ומביטה בגופה השרועה על הכביש.
עכשיו, כשאינה נואשת עוד לכוח זכרונותיה של האישה, מצפון מחלחל אל תוך תודעתה. לאישה יש בן, והיא קטלה את חייה בשביב שנייה.
היא מתרוממת מהקרקע, חולצתה מלוכלכת מעפר וסביב אמתה סימן אצבעות מוכתמות בדם, מהמקום שבו אחזה בה האישה. הרעש וקולות הסירנות שמתחילות להגיע מסמא אותה, והיא מתחמקת משם בראש גועש, בעוד צוותי חילוץ ומכבאיות אש מגיעים אל הגופה הקטנה.
————-
"ג'יימס בראון… ג'יימס בראון… הנה, חדר מאה ושש." האחות מישירה אליה מבט, קמטי דאגה מופיעים על מצחה. "טרגדיה. קודם המחלה, ולאחר מכן התאונה… רק מלאך יכול לעזור להם. מי אמרת שאת, בכלל?" היא מסתכלת עליה בחשדנות.
"אפשר לומר שאני מלאך." היא מחייכת בעקמומיות, ומסבירה את עצמה. "ג'סי ג'ונסון, אני מכרה של גברת בראון המנוחה. אני כאן כדי לדאוג לג'יימס, אביו יצר איתי קשר לאחר התאונה כדי שאוכל לתפקד כמו שהוא לא יכול." היא מרכינה את ראשה.
היא לא ממש הבינה בעצמה מה היא עושה במקום הזה. היא הרגישה מחויבות לאישה ההיא, מחויבות שמעולם לא חשה בעבר. וכמה ימים לאחר מכן, מיד כששמעה שבנה מאושפז, היא החליטה לראות מה תוכל לעשות.
"כמובן. הנה, כנסי." האחות מובילה אותה אל החדר, והן חולפות במהירות על פני המסדרונות. הדלת נפתחת בקול חלוש והיא פוסעת פנימה, כל פניה מלאות חשש. היא מפחדת שאולי הילד ישים לב לכך שמשהו בה חשוד, שהיא מסתירה יותר ממה שנגלה מעל פני השטח.
המראה שנגלה לעיניה מעורר רחמים- החדר מלא באותם מכשירים מצפצפים שיכלה לשמוע גם מרחוק, חלקם גדולים יותר מהגוף השוכב על המיטה הלבנה. הדבר הראשון שתופס את עיניה במראהו הוא העיניים – כחולות ובוהקות כמו ספירים ובעלות ניצוץ סקרן. רק לאחר מכן היא מבחינה שהן שקועות בארובתיהן, וששני עיגולים אפורים מקיפים אותן, גורמים לו להיראות כמו גרסה עצובה לדוב פנדה.
הדבר השני שבולט הוא הילתו – היא סגולה ורגילה, אבל אפשר לראות שהיא מהבהבת בצורה לא יציבה.
הילד מביט בה במבט סקרן, בוחן בצורה מבקרת במקצת את הגוף הזר שפלש לחדרו. "ג'יימס, חמוד, זו ג'סי. היא באה לשוחח איתך מעט." פניה של האחות היו מלאות חמלה, וניתן לראות בבירור שהוא לא מרוצה מהטון שבו דיברה, גבותיו מכווצות ופיו קפוץ בחוסר ביטחון.
הדלת נסגרה מאחורי האחות בחבטה, והם הביטו אחד בשני בזמן שנדמה כנצח לפני שג'יימס פתח את פיו. "אז… הכרת את אמא שלי?" הוא בולע את רוקו, מבטו מתערפל.
"אפשר לומר." היא מנסה לחייך חיוך קל, אבל הוא גווע במהירות על שפתיה. "לא נפגשנו הרבה פעמים, אבל היינו חברות." איך היא יכלה להגיד לו את האמת? היא ידעה שזה ישבור את ליבו. היה עדיף לשקר לו שהיא מכירה את אמו מאשר לספר לו שלא היתה שם אילולא היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
"היא רצתה שאהיה פה איתך עכשיו, כשהיא… לא כאן." היא פולטת במהירות, מסבה את ראשה הצידה באי נוחות.
"כל המבוגרים אומרים את זה." הוא אומר בשקט, ידו הימננית משחקת בצינורות שעל ידו השמאלית. "אבל למה הם לא יכולים להגיד שאמא פשוט באדמה? הם חושבים שאני לא מבין. אני כבר בן עשר!" הילד משרבב את שפתיו.
"אולי הם פשוט לא רוצים שתזכור אותה ככה. שבשבילך היא פשוט תלך, ולא תישאר קבורה באדמה לנצח." היא בולעת את רוקה. זכרונות. הרי זה מה שהאנושות עוסקת בו, לא?
"אבל אני לא רוצה שהיא תלך. אני רוצה שהיא תחזור. ואם אנשים הולכים אז הם תמיד חוזרים, נכון?" הוא מסב את מבטו הצידה וממצמץ במהירות, והיא חושדת שזה כדי לעצור את הדמעות שעומדות לצאת. הילד הקטן הזה נשאר לבד, בלי אף אחד שיגן עליו, וזה גרם לה לחשוב. אילו זכרונות יווצרו לו? מה הוא יקבל בשביל כוח החיים שלו? היא יכולה לסיים את זה כאן ועכשיו, לסיים את חיוו שיהיו חסרי תכלית. הרופאים יחשבו שהמחלה ניצחה אותו, וחייה יחזרו למסלולם הבטוח –
אבל משהו עוצר בעדה. המבט על פני האם ברגעיה האחרונים, וההבטחה שהבטיחה לה. האם היא תוכל לעשות את זה?
"טוב, ג'יימס." היא קמה ממקומה, משלבת את ידיה מאוחרי גבה ומכניעה את הדחף שעולה בה. "אני חייבת ללכת. אנחנו עוד נתראה, בסדר?" הוא מהנהנן בשפתיים חתומות, נותן לדמעה בודדה לזלוג על פניו.
————-
"ג'יימס, זה זמן לארוחת הערב." היא פותחת את הדלת ותוחבת את ראשה אל תוך חדרו, מביטה בו משחק במכונית על שלט שקנתה לו ליום הולדתו השביעיי.
"טוב, אמא." הוא מתרומם מהרצפה ומתחיל לשרך את רגליו אל היציאה מהחדר, מביט באמו בעיניים עגולות. לפני שהוא מספיק להגיע אל שולחן האוכל, היא ממהרת לפניו כדי להסתיר את המעטפות שמעוטרות בחותמת אדומה, סימן לאיחור בתשלומים.
הוא מבחין בתנועות ידיה הזריזות, וגם במבטה המודאג שריפרף עליהן לפני שתחבה אותם לתיק העור שלה, המונח גם הוא על השולחן.
"אמא," הוא ניגש אליה, חופן בידו מטבעות קטנים ומטיל אותם על השולחן. הם נופלים עליו בקול קרקוש, והוא מביט בהם בכובד ראש. "ראיתי שהמכונית עלתה לך הרבה כסף שאמור להיות בשביל הבית, אז החלפתי את מחזיק המפתחות הזוהר שלי עם שון, והוא הביא לי את זה. זה מספיק?" הוא מביט בה בתקווה, עיניו נוצצות.
"תודה, חמוד." היא מוחה דמעה, ומאמצת אותו אל ליבה. "זה מתאים בדיוק."
* * * * * * * *
היא מזדקפת במיטתה, לופתת את השמיכות שעוטפות אותה. זה כבר לילה שני שזה קורה לה מאז שהלכה לבקר את ג'יימס, וזה לא נהיה טוב יותר.
מה זה אומר? בדרך כלל הזכרונות נעלמים כעבור זמן, כך שלחוות זכרון כה משמעותי בשלב מאוחר היה אמור לגרום לה להרגיש שבעה מתמיד. אבל במקרה הזה, הרעב שלה התעורר בצורה הפוכה ממה שהייתה מצפה לה.
———–
"ג'יימס?" הדלת נפתחת בחריקה, וברק קטן מופיע בעיניו של הילד כשהוא רואה את הדמות הניצבת מולו. לאחר שבועיים של ביקורים ושיחות, היה לה הרבה יותר נוח להיכנס אל חדר בית החולים הקטן. הם דיברו הרבה, שיחות קצרות או ארוכות שבהן ניסתה בכל כוחה שלא להיכנע לדחף, רק בשביל שתקיים את הבטחתה. בינתיים זה הספיק לה, כי כוח הזכרונות שקיבלה מאנשים אחרים החזיק אותה.
הוא אמנם היה חשדן בתחילה, ולא נטה לענות לה הרבה, אבל בכל פגישה הם חלקו קצת יותר. וגם היא, שלא יצרה קשרי עמוקים עם אנשים זה זמן רב, הרגישה יותר נינוחה לדבר. היא לא חשבה שאי פעם דיברה עם יצור חי יותר מכמה משפטים, והחברה עודדה אותה.
"שלום, ג'סי." הוא נשען לאחור במיטתו, שפת גופו מראה מעט יותר נינוחות מאז הפעמים האחרונות שבהם נפגשו. "א…איך את?" הוא ממלמל, פניו נפולות.
היא יכלה להבחין שהילד רצה מישהו לדבר איתו, בייחוד בגלל ההבעה המיואשת שניבטה מתוך עיניו. "הכל בסדר, ג'יימס?" על פניה מופיעה הבעה מתעניינת, והיא מתיישבת על כיסא הפלסטיק השחור שמוקצה לאורחים.
"כן, כן." הוא מהנהן במרץ, ראשו מיטלטל מעלה-מטה בכוח. "זה פשוט- אני מרגיש מוזר. האחים והאחיות פה נחמדים אליי, אבל הם לא יכולים להיות חברים שלי." הוא מושך באפו, מבטו מרוחק. "אמא הייתה החברה הכי טובה שלי. אפילו לא הספקתי להגיע לבית הספר כדי לפגוש חברים, וכבר נתקעתי בתוך חדר בית החולים הזה." הוא ממצמץ בעיניו, ורחמיה נכמרים עליו.
"אתה יודע… אם תנסה, אולי תמצא -" עיניה נעצמות בפתאומיות, וזכרון מבליח למוחה.
"אמא, אמא!" גרסה צעירה יותר של ג'יימס אוחזת כדור בזרועה הימנית, השנייה מושכת בשרוולי חולצתה של אמו שיושבת על הספסל. "בואי נשחק קצת!" הוא מביט בה במבט משדל, ואמו לבסוף קמה ממקומה.
"בסדר, בסדר." היא מנענעת את ראשה בשעשוע, והולכת אחרי בנה אל הדשא. הוא מתחיל לרוץ עם הכדור והיא רודפת אחריו, שניהם מחייכים. עוברות כמה שניות עד שהילד נופל על הדשא בפתאומיות, פניו לפנים. "ג'יימס!" אמו קוראת ורצה לעברו. כשהיא מסובבת אותו, עיניו עצומות ונשימתו מאומצת. "מישהו? הילד שלי נפל!"
* * * * * *
עיניה נפקחות, והיא ממצמצת לנוכח האור החד של הנורות, שבוהק מעליה.
"ג'סי?" הילד שואל בבלבול, מצחו מכווץ בתהייה. "היית נראית קצת מוזר לרגע."
"כן, אני בסדר." היא מתנשפת, מעסה את רקותיה. "אני פשוט… אה, הרהרתי." היא מחייכת חיוך מאולץ. "מה אמרתי? אה, כן, אתה יכול למצוא חברים במקומות לא כל כך צפויים, אתה לא חושב?" היא משחקת בשיערה הכהה.
"כמו בחדר בית חולים?" הוא שואל בעורמה, והיא עוצרת לרגע במקומה. היא לא אמורה להתחבר לאנשים, כי כל הפשעים שלה הם חלק גדול מדי ממנה.
"כן, למשל." היא מחייכת חיוך מאולץ. "אז, מה הסרט הכי אהוב עליך?" שינוי נושא שיחה הוא הרעיון הכי טוב שעולה על דעתה, והיא שותקת בזמן שהוא תוהה מה להשיב לה.
"אני חושב שזה יהיה פארק היורה. את יודעת, עם כל הדינוזאורים הגדולים שאוכלים אנשים?" הוא משיב בשובבות, ניצות נדלק בעיניו.
"אמא שלך הסכימה לך?" היא שואלת בזעזוע מדומה, בעיקר בגלל שמוחה לא מצליח לשחזר את הסרט שעליו דיבר.
"ראיתי את זה כשהיא הייתה הולכת לעבודה… כדי שהיא לא תדע." הוא אומר, פניו מרצינות. "איך יכלתי להיות כל כך רע אליה?" הוא מושך באפו בחרטה.
"היי, היי." היא רוכנת אליו, מבט רך על פניה. "כולנו עושים דברים שלא מרשים לנו. לא צריך להיות עצובים בגלל זה." היא מחייכת קלות, וחיוך מפציע גם על שפתיו של ג'יימס. "עכשיו, ספר לי עוד קצת על הסרט הזה."
———–
בימים שלאחר מכן, היא מרגישה ריקה. היא לא חשבה שתתחבר לאנושי, בטח שלא לילד קטן. אבל היא מרגישה כאילו היא חייבת. אמנם היא לא חייבת לאף אחד שום דבר, אבל היא אוהבת לנהוג בכבוד. האם סמכה עליה שתשמור על בנה, והיא תצטרך לשמור עליו גם אם זה יהיה לה קשה. היא לא חושבת שתתחיל לאהוב או להתחבר לילד, אבל לפחות שלא תשבור את מילתה.
וגם אם היה שם משהו אחר, מעבר לחובתה, היא היתה צריכה לשמור אותו עמוק בפנים. לממנטוז לא אמורים להיות קשרים חזקים, וכל דבר כזה רק יפריע לאורח חייה.
כל אנרגיה של לקיחת זכרון שואבת את כוח החיים של האדם. הוא לא כמו בטריה, אלא יותר כמו מקור אנרגיה. לכן כל פעם שהיא ניזונה מזכרונות, הקורבן חייב למות.
הכל מתנהל על מי מנוחות, עד הביקור שמשנה הכל.
"ג'יימס! אל תגיד את זה!" היא מחייכת חיוך מטופש אל פרצופה, מביטה בו במבט משועשע כשידיה שלובות.
"אבל האחות קלרה באמת נראית קצת כמו עוגיפלצת!" הוא לוחש בקול רם, חיוך מאוזן לאוזן פרוס על פניו.
"האחות קלרה דואגת לך. אתה לא חושב שזה קצת -" היא חשה משיכה חזקה בבטנה, ומבטה ננעל על הילד שמולה. כוח הזכרונות שממלא אותו שואב אותה אליו, וכל מה שהיא רואה בגופו זה רק האנרגיה הממלאת אותו, והיא יודעת שאלו הזכרונות. זו הפעם הראשונה שכל גופה השתוקק לזכרון של הילד, ומוחה כבר החל לתכנן את הצעדים בדרך שתקרב אותה אליו בלי חשד. "ג'סי?" קולו של הילד נשמע, ומנער אותה חזרה אל המציאות. "הכל בסדר? הסתכלת עלי מפחיד." שפתו התחתונה רוטטת, גבותיו מורמות בדאגה. היא מעסה את רקותיה, וקמה ממקומה.
"סתם, כאב ראש. אני רק צריכה לקחת כדור ואני אהיה בסדר." רוקה נבלע בגרונה, והיא מפנה את תשומת ליבה אל היציאה, שלא יוכל לראות את הרעד בידיה.
מאז הפעם ההיא, היא מתחילה להרגיש שונה. פתאום, כל פעם שהיא מסתכלת על עיניו של ג'יימס, ניבט מהן רק מתיקות של זכרונות, שדורשת ממנה להסב את מבטה במהירות.
היא מחליטה לכוון את הרעב שלה למקומות אחרים, כדי שלא ייווצר מצב שבו תפגע בג'יימס. זו הייתה חובתה להגן עליו.
יש בו משהו, שאותו היא מגלה בפגישותיהם. הוא ילד טוב לב, דבר שהיא מעולם לא הייתה. ויש בו תמימות עדינה, שזה גם דבר שמעולם לא היה לה. איך תוכל להיות תמימה, אם בשביל לשרוד היא צריכה לרצוח?
אבל גם כשהיא מרגישה את כוח הזכרונות של אחרים, הסיפוק המוכר מתחלף במשהו אחר, מר.
אך כל פעם שהיא מתקרבת לג'יימס, היא מרגישה שתמצית האושר שלה תלויה רק בזכרונותיו. אבל ככל שהרצון הגופני מתגבר – כך גם ליבה מתחיל להתנגד.
"ג'יימס." היא מכחכחת בגרונה, מביטה בו במבט רציני מעט. "אתה… אולי פעם חשבת… על מה יקרה לך בסוף?" היא מביטה בו במבט רציני, והוא מנסה לפענח את פשר הבעתה.
"כנראה שאני אמות." הוא אומר בפשטות, וזה גורם לליבה להחסיר פעימה. "אל תסתכלי עליי ככה." הוא אומר בהתרסה. "אני כבר חולה שלוש שנים… וזה לא משתפר. אני רק רוצה שיהיה איתי מישהו כשאני אלך." הוא מושך בכתפיו, גרונו נחנק. "לכן רציתי חברים. בשביל לא להיות לבד. כי אחרת, למי יהיה אכפת אם אחיה או אמות?"
"ברור שיהיה להם אכפת!" היא מתרעמת. "גם אם נראה לך שלא, החיים של כולם חשובים. בעיקר שלך." האמת מכה בה, והיא מרחיקה את גופה מהמיטה. איך היא יכולה לדבר על חיי אדם חשובים, כשהיא נוטלת חיים בשביל עצמה? האם כל ממנטו אחר היה עוצר את עצמו בשביל לא לפגוע בילד הזה, או שהיו קופצים על ההזדמנות בידיים פתוחות, כמו שעשתה היא כל רגע מחייה?
היא ממצמצת בכוח, מנסה להרחיק את הדמעות מעיניה. "אני – אני חייבת ללכת." רגליה ממהרות לשאת אותה משם, והיא משאירה אותו מבולבל, תוהה מה עשה לא בסדר.
————–
עובר שבוע. שבור של מלמולים חסרי פשר ושל מריטת שיערות, בעודה מנסה להבין מה לא בסדר בה. היכולת לשאוב זכרונות היתה טבועה בה מהרגע שנולדה, אך היא מעולם לא חשה חסרת אונים כמו שהיא מרגישה כעת. כוח זכרונותיו של ג'יימס משך אותה בצורה מסוימת – אולי המשיכה הכי חזקה שהרגישה מעולם, אך היא לא יכולה לעשות דבר. במידה מסוימת, היא מרגישה שג'יימס הוא בדיוק האדם שאותו היא צריכה, למרות שהיא לא חשבת שתצטרך אדם לעולם.
ובסופו של דבר, להימנעות שלה מלקיחת זכרונותיו יש מחיר. היא מרגישה מותשת יותר ויותר עם כל יום שעובר, עורה מקבל גוון אפרפר וצעדיה מאבדים את החן שהיה להם, והיא לא מבינה למה – היא ניזונה כמו תמיד, אבל שום דבר לא יכול להחזיר את הצבע ללחייה.
כשהיא מגיעה לפגישה השבועית שלה, היא יכולה לחוש שמשהו לא כשורה. היא צועדת צעדים מהוסים במסדרון הלבן, עד שהיא מזהה דמות ממרחק.
"מיס ג'ונסון!" האחות ממהרת אליה, בהלה על פניה. "זה ג'יימס. המצב שלו קריטי… אנחנו לא בטוחים שהוא ישרוד את הלילה."
היא ממהרת אחריה, צעדיה חפוזים כעת, בעודן עוברות את המסדרונות במהירות הולכת וגוברת. כשהן מגיעות לחדר, היא בקושי יכולה להבין מיהי הדמות הניצבת מולה.
"ג'יימס…?" היא לוחשת. השיער הבהיר שלו נופל על מצחו בקצוות חסרות ברק, עיניו איבדו את הניצוץ שלהם. היא היתה כל כך עסוקה בעצמה ובכוחותיה, עד שלא הבחינה בהדרדרותו שלו. וזה גורם לה להרגיש גרוע בהרבה.
"אני… אצא." האחות מכחכחת בגרונה, ויוצאת מהחדר בשקט.
"ג'סי?" הוא שואל בקול צרוד, מביט עליה בעיניים מצומצמות. "את נראית… שונה."
"הסתכלת על עצמך?" היא שואלת בקול חנוק מלווה בחיוך מריר, ומתיישבת על הכיסא. "איך אתה מרגיש?" היא שואלת, מרגישה דקירות בליבה.
"לא טוב." הוא משתעל, פניו מתעוותות מהכאב. "אמרתי לך שזה יגיע, ג'סי."
"רוצה לשמוע סוד?" היא שואלת, ראשה מוטה הצדה בעייפות.
היא לא עומדת לעשות את זה. היא לא עומדת לעשות את זה. היא לא עומדת לעשות את זה.
"ג'סי… הוא לא שמי האמיתי." היא רוכנת מעליו, מרגישה איך הדמעות מתחילות להיקוות בתוך עיניה. נשימותיה מתקצרות, והיא כבר מתחילה לחוש בכאב המציף את גופה. מיטת בית החולים נראית כה פשוטה וחסרת ייחוד, אבל כל התקרבות שלה אליה גורמת לליבה לכאוב מעט יותר.
"מה – אבל…" הוא ממלמל בכבדות, עפעפיו נפתחות ונסגרות לסירוגין. "אז מה הוא?"
"השם שלי…" היא מקרבת את שפתיה לאוזנו, ולוחשת לו מילה אחת, בודדה.
לא עוברות כמה שניות, וכוח הזכרונות שלו מושך אותה אליו, ובמבט כואב היא מסבה את עיניה אל מול עיניו.
"ג'סי… מה קורה פה?" הילד שואל, גורם לדמעה בודדה, הראשונה בסדרה של דמעות רבות שלא יאחרו לבוא לזלוג מעיניה.
"אני מצטערת, ג'יימס! אתה החבר היחיד שהיה לי… אבל זה חזק ממני!" פניה מתעוותות מבכי, ואט אט ערפל סגול מתחיל להישאב מפיו אל אפה, מלווה בזעקת כאב שלא ניתן לדעת מי היה האחד שהפיק אותה.
"אני מצטערת! אני -" רעש צפצופים מתחיל למלא את חלל החדר, ומחשבותיה המבולבלות נאבדות אחת בשנייה. היא מרגישה כאילו היא לא יכולה לשאת זאת עוד, שהיא צריכה לפרוק את המטען ממנה, הכאב והצער מתערבב עם הסיפור שגופה חש ונפשה משתוללת, עד שפתאום – שקט. שאריות כוח זכרונות ניתלות באוויר ביניהם עד שבסוף הן נעלמות, מותירות חלל ריק.
היא צועדת לאחור בכאב, עיניה הפעורות נעוצות בגופה הריקה ששרועה על מיטת בית החולים. בניגוד לכל מה שליבה מרגיש, גופה מתמלא בתחושה מספקת, עצומה. כוח הזכרונות שלו ממלא אותה, עד שלאט לאט הזכרונות מבליחים.
הדמעות מתרחקות מעיני הילד במצמוץ נחוש, והוא מביט בדמות שעוזבת את חדר בית החולים.
"אהבת את ג'סי, נכון?" האחות נכנסת, מחזיקה בידה מתקן עירוי. "יכול להיות שסוף סוף תהיה לך חברה במקום הזה!" היא מחייכת חיוך מאולץ, כאילו היא לא מאמינה בעצמה למילותיה – אבל הוא לא שם לב.
הדמעה האחרונה זולגת מפניו, והוא מחייך קלות. "חברה? את חושבת?"
* * * * * * *
"היי, ג'יימס." חיוכה הטוב ניבט אליו, אך עיניה נשארו קרות ומרוחקות. "מה קורה?"
"אבא בא לבקר אותי היום." פניו של הילד נופלות, והוא מושך באפו. "לא היה לו זמן אליי. לא נפגשנו בכלל לפני המחלה שלי, אז הוא לא רצה לדבר איתי." הוא משעין את ראשו על הכרית הדקיקה.
"אל… תדאג, ג'יימס." היא מדברת בנוקשות מה, אבל מילותיה הבאות מחממות את ליבו. "אני פה בשבילך – גם אם אבא שלך לא."
* * * * * * *
"רק רציתי שיהיו לי חברים." הוא אומר בשקט, מביט בחלון. "אבל אף אחד לא נשאר."
"גם אני די בודדה לפעמים, אתה יודע." היא מודה, וזה גורם לעיניו הכחולות להיפתח בפליאה.
"מה – גם מבוגרים מרגישים לבד לפעמים? חשבתי שהם חברים של כולם!" הוא בולע את רוקו בהתרגשות. הוא לא יודע בעצמו למה זה משמח אותו, אבל חיוכו מדביק גם אותה.
"בהחלט." היא מהנהנת. "אבל אני שמחה שיש לי אותך, ג'יימס."
* * * * * * *
"על מה דיברתם, ג'יימס?" האחות קלרה נכנסת אל החדר, מביטה בפניו של ג'יימס בהבעה מודאגת.
"אה… על כל מיני דברים." הוא ממצמץ, מביט בה במבט אטום.
"אתה כבר נראה הרבה יותר טוב, נכון?" חיוך קטן מפציע על פניה, והיא מתחילה לטפל במכשירים שסביבו. "ג'סי ממש עוזרת לך."
"את חושבת?" הוא תוהה בקול, והיא מהנהנת.
"לא ראיתי אותך ככה הרבה זמן."
"אולי היא באמת עוזרת לך יותר ממה שחשבת. אתם יוצרים פה זכרונות טובים.
* * * * * * *
היא פוקחת את עיניה, קולות אזעקה מתחילים להישמע. אחות נכנסת אל החדר, מביטה בגופה ובדמות שניצבת מולה, הבעה מופתעת מתוחה על פניה החיוורות. "גברת ג'קסון? מה קורה כאן?"
"אני…" היא מנסה להוציא משפט שלם מפיה, אך הקול היחיד שנשמע לאוזניה הוא קול חרחור מעורר רחמים. לאחר כמה שניות היא מוצאת את עצמה כבר רצה, ליבה פועם בקול חזק שנשמע רק לאוזניה.
דמה רועש באוזניה, והיא חולפת על פני החדרים כחוט הסערה. ג'יימס מת… בגללה. ויותר גרוע, היא נטלה את חייו. תחושת קבס עולה בגרונה, והיא מרוקנת את תכולת קיבתה אל תוך פח שחור, מקווה שהזכרונות יצאו ביחד איתה. "גברתי, הכל טוב?" יד חמימה נוגעת בכתפה, והיא לא מצליחה לראות מי הדמות בשעה שהיא מעיפה את היד.
"עזוב אותי!" ידה נעה אוטומטית, והיא רצה אל הדלתות. כשהן נפתחות, היא ממלאת את ריאותיה באוויר קר ונושמת עמוקות. עכשיו, בפעם הראשונה, היא הבינה מדוע זכרונותיו של ג'יימס משכו אותה. במובן מסוים הם היו גם זכרונותיה שלה, כל הרגעים שגרמו לשניהם להרגיש כה מחוברים… גרמו גם לזכרונות שלו להיות כה חזקים. והיא הרגישה את זה גם כעת, כל גופה רעד מהאנרגיה שהיתה אצורה בה. ייתכן שאלו היו הזכרונות הכי חזקים שאותם לקחה, אבל החרטה שברה את ליבה. ידיה מונחות על ירכיה, וראשה מתערבל ממחשבות.
רוח מתחילה לנשוב, והיא מחבקת את גופה בשתי זרועותיה, מנסה להתגונן. עיניה מסתכלות אך לא רואות דבר בעודה רצה, מתעלמת מסביבתה לנוכח אבלה. כשהקרקע עליה היא עומדת מתחילה להרגיש גסה יותר לגליה, היא עוצרת ומביטה סביב בבהלה. קולות של מנועי מכוניות מקיפים אותה, והיא ממצמצת כשאור פנסים מסנוור את עיניה, גורם לשדה ראייתה להיהפך לבן.
היא מנסה לצעוד לאחור ולהרחיק את גופה מהאור – אך רגליה כושלות תחתיה, והדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא לעמוד ולצפות בגוף המתכתי פוגע בגופה.
——————
בימים שלאחר מכן, זירת הפשע נהיית הדיבור המרכזי בחדשות. הגופה נעלמה, ובמקומה האוויר התמלא בערפל סגול, בלתי מוכר. מומחים אומרים שאלו שאריות לסם שאותו לקח הקורבן, לפי הריח המתקתק והכבד שאפף את הזירה. גיבובים של חסרי בית התחילו להיאסף ליד זירת הפשע, גומעים את הערפל אל קרביהם, מה שחיזק את ההוכחה של המשטרה שמדובר בסם.
אנשים סרקניים עדיין מתהלכים במקום שבו הייתה זירת הפשע המסתורית, וכל אחד מהם מקבל ניצוץ חדש לעיניו, שביב של זיכרון נדבק בהן – ילד קטן עם חיוך מתוק, שמצא חבר.