117 שחר טבנקין עזר – בעומק המדבר

סיפור זה הגיע למקום השני במסלול הצעיר

בעומק המדבר

בעומק המדבר, דברים מזדקרים מן החול. צבעם שחור כפיח, והם נישאים אל המרומים. כה דומים הם לתמרות עשן, שמרחוק נדמה שמקורם בשריפה אדירה בלב המדבר. אבל אם רועה צאן שמזלו איתרע לו מוצא את עצמו קרוב לאחד מהם, הוא יבחין שאינם עשן כלל וכלל.
מתוך המדבר מזדקרים עשרה מגדלים.

מהאנאן יצא מנווה המדבר בלילה חסר-ירח, וכשהגיע אל לב השממה כבר היה הירח במלוא הדרו. מדריכו היה איש צעיר ורחב-כתפיים ששמו ג'ריד בן מעכין, בעל עיני שקד נעימות, שיער שחור מגולח היטב ועור שצבעו בהיר להפליא, כמעט כצבע עורו של מהאנאן עצמו. הוא נהג להסתיר את החלק התחתון של פניו תחת צעיפי בד, ולפעמים תהה מהאנאן אילו פצעים חבויים שם.
אחרי שרכבו במדבר עשרה ימים, נאלצו להתחבא מסופת חול באחד מהקניונים הרבים שפצעו את החולות האינסופיים של המדבר. כשיצאו ממנו, נגלו המגדלים לעיניהם. עשרה היו, והמרחק בין השניים הקרובים ביותר אליהם היה כעשרים קילומטרים. רק בגלל מישוריות המדבר יכלו לראות את המגדלים הרחוקים, שחצי-נחבאו הרחק באופק.
מפרקיו כאבו, ואגנו נשחק לאבקה עדינה לאחר ימי הרכיבה הארוכים. מהאנאן לא חסך אף תלונה מאוזניו של מורה דרכו, וזה הרגיע אותו בקולו הערב. באותו ערב, היו תלונותיו תכופות במיוחד.
"ואיך נחזור אם ייגמר לנו האוכל?"
"אפשר למצוא אוכל במדבר אם יודעים איפה להסתכל, אדוני הרחום". לג'ריד בן מעכין בקושי היה מבטא כשדיבר בשפת האחנטים – סיבה אחת מני רבות שמהאנאן החליט לשכור אותו.
התשובה הזאת לא הספיקה. "לא כאן. המקום הזה מקולל".
החאטי חייך. "דווקא פה. רבים לא חזרו ממסעם לעיר המקוללת, ובשר משומר במלח חאטי טוב גם שנים רבות לאחר שנעזב. אם נמצא קרוואן שבעליו מת מצמא בדרכו לפה או מפה, נהיה מסודרים לחודשים רבים".
מהאנאן חשב שהדבר מופרך, אבל החליט לבטוח בבן לווייתו.
הוא לא התלונן בגלל שבאמת חשש, כמובן; איש לא חיכה לו בבית. אם ימות, שמו ייכתב בכרכים העבים שנשאו את שמות כל אלו שמתו במדבר, חוקרים את המגדלים השחורים.
אז מדוע התלונן? אולי עשה זאת משעמום, או שמאס בשתיקה. בארבעת הימים הראשונים, רכבו שני הגברים בשתיקה מוחלטת. מהאנאן כמעט יצא מדעתו, בניגוד לגבר החאטי שנראה נינוח כתמיד. כשהמשיכו לרכוב, נזכר מהאנאן בחרדה באותם ימים, ומצא תלונה חדשה במהרה.

"כבר היית פה, ג'ריד?" שאל באותו ערב, כשהקימו מדורה ללילה. חום המדבר הבלתי נסבל נמוג עם השמש, והקור שהחליף אותו היה עדיף רק בגלל שמדורה יכלה לגרשו.
האיש הרים את מבטו. עיניו היו יפות מאוד, חשב לעצמו מהאנאן. "כן, אדוני הרחום. ליוויתי אדונים רבים לפניך אל החולות".
מהאנאן הרים את גבתו. "היית במגדלים?" באפלת הלילה, היו המבנים כמעט בלתי נראים.
"קרוב אליהם. איש מאדוניי לא נכנס למגדלים". רבים יצאו למדבר והגיעו למרגלות המגדלים, כדי שיוכלו לומר שעשו זאת. כמה מבני מֶהוֹלַד, אחייני החאטים שגרו במערב, עשו את המסע ממטרות פולחן. אגדות רבות נשזרו במבנים השחורים, ומהאנאן לא האמין באף אחת מהן. בכל זאת, אי אפשר היה להכחיש שאיש מעולם לא יצא מהמגדלים עצמם.
"ומעולם לא תהית?"
"מה יש שם, אתה מתכוון?" שאל הגבר, ופרש את שמיכת העור שלו על הקרקע.
מהאנאן הנהן. משרתו הניד בראשו, וקירב את ידיו אל האש בשביל החום. גם הן נעטפו ברצועות הבד החומות-אדמדמות. מה אתה מסתיר?
"לא, לא תהיתי. חיי יקרים לי יותר מסקרנותי". אמר האיש בפסקנות. השניים הצליבו מבטים, ומהאנאן מיהר להסיט את שלו.
אגדות רבות נשזרו במבנים השחורים, והוא לא האמין באף אחת מהן.
"ואם ארצה להיכנס למגדלים?" שאל.
שתיקה קלה.
"אחכה לך כמה זמן שתבקש. כפי שאמרתי, יש באיזור אוכל רב".
"אבל לא תיכנס?" שאל מהאנאן. האם הרגיש אכזבה?
"לא. אני מצטער, אדוני".
הסיומת אדוני מצאה חן בעיני מהאנאן. פעם, כשעוד גר בבית אביו, פנו אליו כולם כאדוני. לאחר שש עשרה שנים של אדוני, נולדת באדם גאווה מסוימת שלא גוועת גם אם השם נלקח ממנו.
"ואם אצווה עליך לעשות זאת?"
נצנוץ הופיע בעיני הגבר החאטי. התרסה? התגרות? בכל מקרה, ליבו של מהאנאן האיץ. הוא לא הגיב כך לשום דבר אחר שאמר.
"אינני עבד, אדוני. חיי חשובים לי יותר מעסקתנו, ואם תיכנס למגדל איש לא יידע על הפרת תנאי שכירותי". בקולו ניכרה חדות משועשעת, שהזכירה למהאנאן מישהו.
"אתה צודק. בכל זאת, רוחי תרדוף אותך", אמר.
ג'ריד צחק, והמתח נמוג מפניו. "אתה תהיה מבין הרוחות הנעימות יותר שרודפות אותי, אני חושש".
הוא שלף נתח בשר סוס ומוט עץ ארוך מתרמילו העצום, והחל לבשל אותו מעל המדורה שהקימו.
השתיקה היחידה שמהאנאן סבל לאורך היום, מלבד השינה, הייתה הדממה המבורכת בעת האכילה. שני הגברים פרסו את הנתח לשתי חתיכות , וכל אחד סעד את ליבו בלי לומר מילה. כשהפשיל את מסכתו מתחת לשפתיו כדי לאכול, הוכיח ג'ריד שלא היה פצוע אנושות, לפחות בפניו. שפתיים דקות ושיניים צחורות, מושלמות היו הדבר היחיד שחשף. אם כך, מדוע הוא ממשיך להסתיר אותם? אולי פשוט לא אהב את תחושת החול.

האוכל נגמר מהר מדי, לדעתו. המדורה נכבתה בעצמה כשהפסיקו להוסיף לה עצים, והשניים פרשו שמיכת צמר עבה יותר על פני שמיכת העור שג'ריד פרש קודם. עליה יכלו לשכב בקלות.
על גבו, כפי שתמיד נהג – אם שכב על בטנו, התעורר כשפיו מלא חול – מהאנאן הביט מעלה. מבטו טבע במארג הכוכבים האינסופי. נקודות של סגול ושל לבן, של כתום ושל אדום מאופק לאופק, והירח הכחלחל-אפור ניצב במרכז כמלך.
"אדוני". חוט מחשבתו נקרע. גם משרתו בהה בכוכבים, אבל מבטו רימז על כך שלא עליהם חשב. הוא נראה מוטרד, עד כמה שאדם כה שליו יכול.
"כן?"
"אני מצטער אם פגעתי בך קודם," אמר, קולו רועד.
"לא פגעת בי, ג'ריד. אני לא יכול לצפות ממך להיות טיפש כמוני", אמר מהאנאן, וחייך. ייתכן שמשרתו חייך בחזרה – עיניו נעו מעט כאילו הזיז את שפתיו – אבל מהאנאן לא יכול היה לדעת בבטחה.
"אתה באמת חושב שניאלץ לשדוד קרוואנים נטושים?" שאל בהיסוס. לאחרונה לא הרגיש צורך מיוחד להתלונן, אבל חשש זה קינן בו.
החאטי הנהן באיטיות, בוהה בעצבות בכוכבים. "יש דברים שחייבים לעשות במדבר כדי לשרוד, אדוני. יש כאלה שמרחיקים לכת עוד יותר, ואני מתפלל שלא ניתקל בהם".
המשרת הקדיר את פניו, אבל במהאנאן הדבר עורר רק פחד.
"איך אתה רגוע כל כך? במקומך הייתי בורח מהמדבר בהזדמנות הראשונה שהייתה לי", דרש לדעת.
ג'ריד צחק. "המדבר הוא כמו… כמו רכיבה על סוסים. הפעם הראשונה שלך תמיד תהיה מפחידה אלפי מונים מהפעם המאה".
מהאנאן, שאביו היה סוחר ושפחד למוות מהים, לא מיהר להסכים. "מזל שיש לי אותך, אם כך", אמר לבסוף.
הפעם ידע שהחאטי חייך. "אתה מסב לי גאווה רבה, אדוני". ובכך, עצם המשרת את עיניו ונרדם כמעט מיד.
מהאנאן ניסה לעשות כמוהו, אבל מחשבותיו נדדו. צל המגדלים היה תמיד בזווית עינו, שני חורים אדירים מחוסרי-כוכבים במרחק. לראשונה התעוררו בו חששות מהמגדל. אולי ג'ריד צדק כשבחר לא לבוא איתו. האיש זע לצידו כשחשב זאת.
אחותו של מהאנאן תמיד אמרה לו שחשב יותר מדי. עיניה הירוקות הצוחקות, גרסה נעימה יותר של עיניו שלו או של אביו ממנו ירשו אותן, עדיין היו צרובות במוחו. כך גם גערותיה המלגלגות, האהובות.

אסור היה לו לחשוב על הבית. מהאנאן נתקף געגועים, אך דיכא אותם. ביתו נעלם עכשיו, היה לזכרונות. עכשיו יש רק את המדבר, המדבר והמגדלים והוא.
אגדות רבות נשזרו במגדלים השחורים, והוא לא האמין באף אחת מהן.
הוא הצליח להירדם, וחלומותיו חסרי תנועה ושחורים כליל המדבר.

כשמהאנאן התעורר, כבר יקדה השמש על פניו באכזריות. ג'ריד היה שקט אף יותר מהרגיל באותו בוקר. הוא העווה את פניו בזעף כשראה ששמיכותיהם התכסו בלכלוך רב מהרגיל בלילה, והתנהל בחוסר-נוחות מובהק לאורך כל הבוקר. מורה דרך כועס היה דבר מבשר-רעות, חשב לעצמו מהאנאן. זה בגלל מה שאמרתי אתמול? הוא חושש שאנסה להכניס אותו למגדל? אך עם כל גאוות בן-הטובים שלו, לשונו דבקה לחכו כשחשב לדבר עם משרתו. הם רכבו בשתיקה עד שפקעה סבלנותו של מהאנאן והוא התחיל להתלונן. בין טרוניותיו הרבות על החום ועל החול ועל המרחק, הוא לא יכל שלא לשים לב שנראה שהחאטי הגבוה לצידו שמח יותר. אם קודם היה צריך לנחש מתי חייך ומתי זעף, עכשיו הרגיש שידע זאת.
אבל מהאנאן לא הצליח לשמוח באותו בוקר. למרות שהמשיך והתעקש שלא היה לו לאן לחזור אם יחליט שלא להיכנס למגדל, דבקה בו התחושה שבכל זאת ישאיר משהו מאחור.

"האם יש לנו אוכל למסע בחזרה?" שאל מהאנאן, בין תלונה על אגנו לתלונה על ידיו.
מבט משרתו היה עצוב. מהורהר, אולי? "כן, אדוני. אם תחזור בקרוב, יהיה לנו די והותר אוכל".
הוא בוודאי לא חושב שאצא משם. הגיוני דווקא. "ואם שנינו נחזור?"
"גם אז, אדוני". משרתו חייך, עיני השקד שלו מנצנצות מעט. לרגע ארוך לא ניתַקו מבטיהם. רעד עבר במהאנאן.
פתאום, הוא ראה. חרב מעוקלת, שמש נבלעת בין ענני סערה, ארבע עיניים מבוהלות. דיבור, סטירות מצלצלות, שריקת שוט, צעקות זעם. ים וגלי ענק וסופה. אימה אחזה בו.
הוא ניתק את מבטו ממשרתו, וחש את פניו מחווירים.
"האם אתה מרגיש בטוב?" שאל החאטי, וקירב את גמלו לזה שלו.
מהאנאן הצליח להנהן. ראשו כאב, מחום ומצמא ומעייפות ומהדברים שראה. הוא שלף נאד מים וגמע עד שגרונו כאב, מסיים כמעט את כולו. השניים המשיכו לרכוב בשתיקה, ורק לאחר שעה קלה הצליח להתעשת ולחזור לדברנותו. ג'ריד קיבל את תלונותיו, את שאלותיו ואת חששותיו בהקלה ברורה.
השמש ירדה מערבה, ולכן נאלצו לרכוב שעות ארוכות כשהיא בפניהם. להקלתו של מהאנאן, גובה המגדלים היווה יתרון – המחטים השחורות המזדקרות לשמיים הטילו צללים ארוכים, ולאחר שסטו כקילומטר מנתיבם יכלו לרכוב בצל. נדמה שהיה קר יותר ככל שהתקרבו למגדלים, וזה מצא חן בעיניו יותר משחשב.
לאחר שעלו על דיונה נוספת, חורגים מעט מצל המגדל כדי להעפיל בנתיב מתון יותר, תקף את עיניו של מהאנאן צבע לא צפוי.
"דשא?"
מורה הדרך לא היה מופתע. "כן, אדוני. סביב המגדלים השחורים יש מדשאות. אם לא אמצא אוכל בקרבת מקום, זו לא תהיה הפעם הראשונה שאוכל מהן". מהאנאן חייך כשדמיין את החאטי המכובד כורע על ברכיו ומלחך את הדשא באותו רוגע מושלם שליווה אותו בכל שעשה.
התמונה המשעשעת פינתה את הדרך למחשיבה מטרידה בהרבה. "זה נראה כמו הדשא בבית שלי". עיירת מולדתו הייתה רחוקה כל כך, מאות קילומטרים מזרחה ואלפי קילומטרים צפונה. בכל זאת, הדשא הירוק-בהיר, הצפוף והנמוך שצמח שם היה מוכר לו כל כך שלרגע הרגיש שחזר.
הוא הניא את מחשבותיו מהנושא לפני שייכלא שוב בגעגועים. ביתו נעלם, נמוג, אבק זכרונות.
אלף אגדות שזורות במגדלים השחורים, והוא לא האמין באף אחת מהן, חזר על המשפט במוחו.

ההתקררות המשיכה ככל שהתקרבו, ולבסוף נעשה האוויר קריר – כמעט קר מדי, למעשה – ולח. הגמלים צעדו במרץ, למרות שעצרו תכופות ללחך את הדשא.
המגדל השחור קרב אליהם במהירות, נעשה רחב יותר ואף גבוה יותר ככל שהמשיכו. הוא היה נטוי מעט, הבחין עכשיו מהאנאן – המבנה האפל נטה מעט לאחור, לכיוון המגדלים שמולו במעגל. החומר שממנו נבנה לא נראה כמו אבן, עץ או אפילו בזלת. הוא היה שחור כדיו, ונעדר ממנו ציפוי החול הדק שכיסה כל מבנה שראה בארץ הזו מאז שהגיע. הרמז היחיד למוצקות המבנה היו השקעים והבליטות העצומות שכיסו אותו. נתחים שלמים היו חסרים מהמגדל, כאילו עוקמו במכות פטיש אדיר, ובקיעוריהם השתקפה השמש קלות. במקומות אחרים בלטו חניתות של שְׁחור מהקירות החלקים, מנצנצות קלות. הן נראו חדות מאוד, הבחין מהאנאן.
כה קרוב עכשיו, נדמה שהמגדל נוגע בשמיים. הוא נמשך לנצח, רצועה שחורה וישרה שבלטה מתוך המדבר ונעלמה בשמיים הבהירים. מהאנאן הסתכל על אחד מהמגדלים האחרים, וחשב שהוא ראה את קיצו. כשמצמץ, ראשו המחודד נעלם ובמקומו המשיך המגדל עוד.
ג'ריד נעשה שקט ומהורהר יותר ככל שהתקרבו. תשובותיו נעשו קצרות יותר, קולו נגוע בספק. מהאנאן חש כמוהו, אבל דבר מהתלבטויותיו לא דלף ממנו.
הם הגיעו למרגלות המגדל לאחר שהשמש עברה את מרכז השמיים. היה פתח גדול במגדל, אבל זו לא הייתה דלת; יותר חור בקיר. הוא לא יכול היה לראות דבר דרכו, רק חושך. מורה דרכו עצר במרחק עשרה צעדים, ומהאנאן איתו. הם ירדו מהגמלים.
"הגענו". קולו היה מאומץ.
"אכן. הגיע הזמן להיפרד, אני חושב" אמר מהאנאן. הוא הרגיש שליבו כבד כעופרת, ורק במאמץ כביר הצליח למנוע מרגליו לפנות לאחור.
מורה הדרך החאטי הביט בו, ונדמה שמאבק איתנים השתולל בתוכו.
"אם אצא בחיים… אבוא לבקר אותך" אמר, וניסה להעלות חיוך לפניו. החאטי השיב, ובקולו הידהד אותו האילוץ.
"אני מצפה לכך בקוצר רוח, אדוני". עיניו של המשרת נצנצו. "כמה זמן לחכות לך?"
מהאנאן שקל זאת בקפידה. "אם לא אחזור עד מחר בערב, צא. אני לא מוכן שתבזבז את כל האוכל ותמות פה". ג'ריד הנהן בצייתנות. "אם כך, אני מאחל לך בהצלחה. שתהיה הראשון".
לא הייתה סיבה להאריך את הפרידה עוד יותר. מהאנאן פנה. הוא לא העז להסתכל לאחור.
כשהניח רגל אחת בתוך הבניין, שמע קריאה. ליבו זינק.
"חכה!"
הוא הביט לאחור. ג'ריד ערם את שק הבשר על כתף אחת ואת השמיכות שעליהן ישנו על השנייה, ורץ לעברו.
"אני לא מוכן שתלך לשם לבד, אדוני. איאלץ לגנוב מעט מהתהילה שלך" אמר, עיניו מרמזות על מה שחייך בממזריות תחת כיסויו.
מהאנאן נאבק ברצון לפרוץ במחול או לנשק את האיש, ולקח ממנו את השמיכות. הן היו כבדות בהרבה משנראו, אבל לאחר שהתרגל למשקל מצא את עצמו מרגיש חי יותר מאי פעם.
"אם כך, אין סיבה להתמהמה", אמר. מורה דרכו הנהן, והחיוך לא נמוג מעיניו. הוא הושיט למהאנאן יד, וביחד הם נכנסו אל השְׁחור.

חשכה. הקירות, הרצפה והתקרה היו שחורים כל כך שבלעו את האור. אפילו אור השמש שנשפך מהפתח נעלם כלא היה. החדר היה רחב ידיים – גודלו כבית קטן, תקרתו גבוהה למדי. ריהוט לא היה בו, רק שְׁחור.
בתוך האפלה, מהאנאן יכול לראות רק את מורה דרכו. בגדיו החומים-אדומים בלטו כלפיד. הדבר החי לצידו העניק לו ביטחון. השניים גיששו קדימה באפלה. בקצה החדר מהאנאן מעד, ונתקל במדרגות כשהרים את ידיו לחסום את הנפילה. מורה דרכו מיהר לעזור לו לקום.
"אתה חושב שכל המגדל יהיה ככה?" שאל מהאנאן ברטינה.
ג'ריד משך בכתפיו. "אני לא יודע, אדוני. מעולם לא הייתי פה".
אה, כן. מהאנאן חשב שיפחד יותר כשיגיע למגדל. זה היה טבעי, צפוי. אז למה היה כה רגוע? הוא עלה במדרגות בזהירות, ג'ריד אחריו.

החדר הבא דמה לקודמו, ורק היעדר הפתח בקיר הוכיח שבאמת היו בקומה השנייה.
לא. לא רק זה.
תנועה.
ג'ריד עלה במדרגה האחרונה, ומהאנאן אחז בזרועו בחוזקה והרים אצבע לשפתיו כשמורה דרכו ניסה לדבר. משהו היה בחשכה, שחור כמוה, נגלה רק כשזע.
כשהיה קטן, פחד מהים פחד מוות. אביו טען שאין זה מן הראוי שבן סוחרים כמותו יפחד מהים, והשליך אותו אל הגלים יום קיצי אחד. מהאנאן זכר את הפאניקה, את כובד חזהו; גפיו מפרפרות בייאוש. הוא הצליח לשחות בחזרה, לבסוף, משתעל ורועד. מחלה פקדה אותו לאחר מכן, וכשהחלים מאס אביו בניסיון לרפאו מהפחד.
באותו רגע של אימה קדמונית, לכוד בין הגלים הסוערים לדבר מה סוער לא פחות על החוף, ראשו נזרק שוב ושוב אל תוך הים, מהאנאן ראה תנודות בכחול הכהה, המלוח.
בדיוק כפי שראה עכשיו.
ג'ריד קרב אליו, מחבק אותו בידו השמאלית. מהאנאן נוכח לדעת שרעד. תחושת הבד, והיד השרירית תחתיו, השקיטה את הרעידות.
בפאתי החדר, האפלה חדלה לזוז. האם נעלמה, או שמא ארבה להם? עיניו השקטות של מורה דרכו קפצו מנקודה אחת בחשכה לאחרת, תרות ותרות. מהאנאן עשה כמוהו, איש מהם לא משמיע הגה.
אבל הדבר שנע באפלה כן. כשהטה אוזן, הצליח לשמוע את היצור נע. רחש, כמו גלים המתנפצים על החוף.
התנודות בחשכה נעו לאורך קירו הרחוק של החדר, והרחש התרחק איתן. לבסוף נעלמה כליל, והפעם ידע מהאנאן שהיצור נעלם באמת ובתמים.
הוא נשם לרווחה. "הוא הלך".
"איך אתה יודע?" מורה דרכו היה דרוך בדרכו השלווה, וכשהשפיל את מבטו הבין שהחזיק סכין ביד שלא חיבקה את מהאנאן.
אם היצור לא תקף אותם עדיין, חשב מהאנאן, כנראה שבאמת נעלם. הוא סיפר לג'ריד על החריטה.
החאטי עיווה את מצחו. "לא שמעתי דבר". הבעתו התרככה, ונדמה שהוא חייך קלות. "לולא ראית את הדבר הזה, היינו מתים. תודה, אדוני".
אל תמהר להניח שנחיה, רצה לענות, אבל קול בנבכי נשמתו הורה לו לקבל את התודה, את העיניים השמחות המביטות בו.
מהאנאן המשיך למרכז החדר, והחאטי הגדול אחריו.
"מוטב שנחכה פה. היצור יכול להיות בקצה גרם המדרגות הבא, ולא נדע עד שיהיה מאוחר מדי", אמר ג'ריד כשמהאנאן מצא את המדרגה הראשונה. הוא כבר התיישב, זקוף גו, רגליו משולבות.
הוא התיישב ליד ג'ריד. בחשכה המוחלטת, תווי פני משרתו היו ברורים מתמיד מלבד שיערו, שהיה כה שחור שנחבא בצללים. מהאנאן הניח שכך היה גם אצלו, אבל מראה לא הייתה לו.
"אם אנחנו כבר נחים, כדאי שנאכל" מורה דרכו שבר את הדממה.
מהאנאן הנהן. ג'ריד שלף נתח בשר ממולח מהשק שנשא על גבו, וקרע אותו לשתי חתיכות במו ידיו. הוא העביר אחת מהן למהאנאן, שנגס בה בחוסר-רצון. הבשר היה מלוח מדי, ולא בושל. הם ישבו בשתיקה, באפלה, ואכלו.
הקרקע הייתה נוחה, אולי אפילו יותר מהחול. כשמהאנאן העביר את אצבעו על פני המשטח, הרגיש שהייתה חלקה כמשי ועמידה כסלע. אולי הייתה שיש?
"אדוני, אם אוכל לשאול-"
"כן?" הוא סיים את נתח הבשר שלו, ונראה שמורה דרכו הקדים אותו.
"למה באת למגדלים?"
מהאנאן היסס לפני שענה. "רציתי לדעת מה נמצא כאן".
"כמובן" אמר החאטי. "מנסיוני, כולם חושבים כך".
שערו סמר. "סלח לי?"
ג'ריד הביט בו, עיניו כמעט נוצצות בחשכה. "הלכתי אחריך אל תוך המגדל, מהאנאן. עליי לדעת מה תעשה כשנגיע לסופו, ומה אתה מקווה למצוא שם". מילותיו היו כמחטים, ועם זאת לא ניכר בהן שמץ תוקפנות.
"אני – אינני יודע". הוא לא העז לדבר – הוא לא העז לחשוב על מה שחשב שימצא במגדל, כשיצא לדרך.
זה היה לפני אינספור שנים, במחשבותיו. עולמו היה עכשיו המגדל, והטיפוס מעלה.
ג'ריד הנהן. "אני מבין. קיוויתי שאם תוכל להסביר לי מדוע אתה הגעת למגדל, אוכל להסביר לעצמי מדוע באתי איתך". אפילו באפלה, מהאנאן ידע שפיו התעקל לחיוך קלוש, ציני כמעט.
"אני חושש שאין לי תשובה שתספק אותך", אמר מהאנאן.
"נקווה שלמגדל תהיה".
מהאנאן התרומם, ויצא לגשש אחר המדרגות. מורה דרכו הלך אחריו, צעדיו שקטים.
הם התחילו לעלות שוב.

חלוף הזמן לא הורגש במגדל. שעות חלפו, או דקות, או ימים. כל חדר דמה לקודמיו – היכל רחב-ידיים, כולו ריק; הפן היחיד בו נבדלו החדרים היה הצד בו ניצבו המדרגות, תמיד הפוך לצד בו ניצבו בחדר הבא ובקודם.
מהאנאן ניסה לספור את הקומות שעלו, ונאלץ להתחיל שוב פעמים רבות. הוא וג'ריד דיברו רק כשעצרו לנוח. לא היה לו כוח לתלונות.
הם לא ראו שוב את היצור שהחרק בחשכה, אך מהאנאן תר במבטו אחריו בכל חדר שאליו נכנסו. פעם אחר פעם חשב שראה תנועה בזווית עינו, אך לא היה שם כלום.
כשעצרו לבסוף ופרשו את שמיכותיהם, מהאנאן כמעט התעלף.
הוא עזר לג'ריד להכין את המיטה, והתרווח בהקלה עצומה על יריעת הבד העבה. החדר היה קריר, אך מה זה לעומת הקור המצמית של המדבר. לכן, מהאנאן שם את שמיכת הצמר שלו על השמיכה הדקה, וישן על מיטה מרופדת באותו לילה. כל חששותיו לגבי שינה במקום המוזר הזה פינו דרך לעייפות המשתקת.
ג'ריד נשכב לצידו. "התקרה השחורה הזאת נראית כמעט כמו שמי הלילה" העיר וכמיהה בקולו. מהאנאן נוכח לראות שהוא צודק – המשטח השחור, החלק באמת נראה כמו לילה חסר כוכבים.
הוא זכר לילה שנראה כך, לילה חסר כוכבים לחלוטין. הוא לא רצה לזכור את אותו לילה.
ג'ריד חש את מצוקתו. "אנחנו כל כך קרובים, מהאנאן. אני מרגיש את זה בעצמותיי," אמר. הוא אחז בידו ולחץ עליה רכות.
שוב, מהאנאן הבין שצדק. משהו – קסם עתיק של המגדל, אולי – אכן התעקש שהם קרובים לקצה. בין אם הייתה זו הזיה שטווה מוחו הקודח או האמת, מצב רוחו השתפר.
"אני – אני לא יודע מה קיוויתי למצוא בקצה" אמר, נוגה. "נשים זקנות בכל העולם מספרות על המגדלים השחורים, אבל לא בגלל זה באתי".
"לא רצית למצוא פה כוח או עושר? מלכים רבים איבדו את חייהם במגדלים במרדף אחר שני אלו," שאל ג'ריד.
"חוששני שלא" ענה מהאנאן. אגדות רבות נשזרו במגדל השחור, כמובן – אגדות שהבטיחו את הדברים האלה בדיוק – והוא לא האמין באף אחת מהן.
מורה דרכו צחק.
"מה כל כך מצחיק?" שאל, נעלב מעט.
האיש הביט בתקרה. "האיש הראשון ששכר את שירותיי כמורה דרך למגדלים חיפש זהב וכוח. לא במובן שרוב האחרים חיפשו את הדברים האלו, אבל הוא קבע תקדים. אתה הראשון שלא מציית לתקדים הזה, מהאנאן". החאטי הביט בו, ונדמה שעיניו היו זרועות-כוכבים.
"בגלל זה בחרת לבוא איתי?" מהאנאן שאל בחשש.
ג'ריד הניד בראשו, ופנה להביט בתקרה-שמים שוב. "משהו בך שונה. במדבר, חשוב לדעת דברים מבלי להבין אותם. לפנות לנתיב ארוך יותר מבלי לדעת למה, לא לשתות מבור מים כלשהו למרות שאתה צמא, רק בגלל שאתה יודע. אולי בגלל זה באתי איתך".
שתיקה ארוכה ליוותה את דבריו, ומהאנאן נרדם כשהוא מתלבט אם לענות לאיש, ואם אפשר בכלל.

כשניעור, מהאנאן לא ידע כמה זמן ישן. ראשו הלם בכאב וצמא, ולרגע חשב שהתעורר באמצע הלילה. אז העביר את ידיו על החשיכה סביבו, ונזכר שהיו בתוך המגדל.
ג'ריד התעורר לפניו, וכבר גלגל את שמיכתו ודחס אותה לתוך שק העור הגדול. מהאנאן עשה כמותו, ואז ביחד גלגלו את יריעת הבד. היום, התחלפו בנשיאת השקים – מהאנאן לקח את השק בו נמצאו נתחי הבשר המומלחים שלהם, וג'ריד לקח את השמיכות. הם המשיכו לטפס.
בכל קומה שעברו, גדלה במהאנאן תחושת הקרבה לסוף, ואיתה גם הפחד. מה הוא רצה למצוא שם? עד עתה, קצה המגדל תמיד היה מעבר לאופק, כל כך רחוק שלא היה טעם לחשוב עליו. בליבו, מהאנאן הניח שימות לפני שיגיע למגדל.
זאת עדיין אפשרות, חשב ברעד. היצור שגופו גלים עדיין הסתתר אי שם במגדל.
בין אם יגיע לסוף או שלא, מהאנאן חשש. המגדל היה עולמו בחודשים האחרונים. מה יעשה אם יצא בחיים?
הייתה לו רק תשובה עגומה אחת לשאלה הזאת. הוא מעולם לא תכנן לצאת בחיים מהמגדל.
אבל האם יוכל לסבול את המחשבה שבכך יהרוג גם את ג'ריד? לא, הוא ידע. מורה הדרך היווה מכשול עצום למטרתו, וכשחשב על כך נתקף שוב בכאב הראש המזעזע. לבסוף גמר בליבו שיחליט כשיגיע לראש המגדל ויגלה את סודותיו.
כל חדר קירב אותם בצעד נוסף לאופק, כל גרם מדרגות ליבה את תחושת הקרבה בליבו. ג'ריד חדל לדבר כמעט, ואפילו התלונות שמהאנאן כל כך אהב להשמיע גוועו בפיו. כעת הם היו קרובים מדי לדבר שחיפשו; גינוני המסע לא התאימו לתחושה באוויר.
אולי יום חלף, אולי רק מספר שעות. מהאנאן טיפס בזהירות במדרגות, נזהר שלא להחליק בחשכה, ונכנס לחדר.
בכניסה לחדר הבא הוא ראה אור. נשימתו נעתקה. זהו זה. נגמרו התירוצים – למגדל וגם לי.
ג'ריד העפיל לחדר מעט אחריו. במחווה שלא כהרגלו, הוא התנשף בהפתעה.
"אולי יש חור נוסף במגדל" הזהיר מהאנאן, אבל תחושת בטנו התעקשה שלא כך הדבר. ליבו פעם בעוצמה, ממאמץ הטיפוס ומהתרגשות כאחד.
בצעדים זהירים הוא עבר את החדר. היצור שגופו גלים לא היה שם, ומהאנאן החל לחשוש שהוא יחכה להם בראש המגדל. מלכים יהירים רבים ודאי נפלו בתכסיס הזה.
"הכן את עצמך. אנחנו לא יודעים מה יחכה לנו שם" אמר לג'ריד כשהגיעו שניהם לפאתי גרם המדרגות. זה נדמה ארוך יותר מהקודמים – היציאה, שממנה נשקף אור לבן בוהק, הייתה כמאה צעדים מהם.
בזהירות, הם עלו מדרגה אחר מדרגה. מחשבות הסתחררו במהאנאן כסופת ברקים, תחושה שהכיר היטב. הוא נזכר שוב בחיוכה הלועג של אחותו, וחייך לעצמו. לפני שנכנס למגדל היה אומר לעצמו להתרחק מהעבר, שנמס ונמוג לזכרונות; עכשיו זה כבר לא שינה דבר.
הם כבר היו קרובים לקצה עכשיו. ליבו השתולל, ואצבעותיו האוחזות בשק האוכל שלהם רעדו. השאלות חזרו. מה יימצא שם? זהב או כוח או יצורים נשכחים? במגדל נשזרו אגדות רבות, אחרי הכל.
והוא לא האמין –
לא. הזמן לשקרים נגמר, ידע. הוא האמין באחת.
מהאנאן הגיח לאור היום.

"כלום," קולו רעד.
ראייתו החלה להיטשטש, ולרגע חשש שיתעלף. ג'ריד מיהר ואחז בכתפיו לפני שנפל ודרדר את שניהם במורד המדרגות.
"כלום," חזר אחריו.
עננים כחושים נעו כנחשים כסופים בשמי הצהריים, רחוק מתחתיהם. המדשאות היו כאישונים, מוקפות בחול עד האופק. אחד עשר המגדלים האחרים נראו היטב מהגובה הזה, וסחרחורת אחזה במהאנאן כשהסתכל בהם זמן רב מדי. הוא הלך למרכז הרחבה וקרס על ברכיו.
זמן כה רב הוא ניסה להאמין. מאז שיצא למסע, התעקש שוב ושוב שלא יימצא כאן כלום.
התקווה כרסמה בו כמו חרקים. זכרונות מעומעמים לחשו באוזניו בשורות טובות כשישן, למרות התעקשותו שמה שחיפש באמת לא יימצא שם.
הוא לא רצה להאמין, הוא נאבק בכל כוחו נגד האמונה.
אבל אם באמת לא רצה להאמין, מדוע בכה עכשיו?
ג'ריד כרע לצידו, ומהאנאן חש דבר מה רך מונח בידו.
"קח את זה" קולו היה רך ועדין כנבל. מהאנאן החניק יבבה, וניגב את דמעותיו בפיסת בד אדמדמה-חומה. ראייתו חזרה אליו, והוא חיבק את רעו למסע בחזרה. לאט לאט, היבבות פסקו.
"אדוני, אני מצטער".
"על מה יש לך להצטער?". הסיבה שבגללה נדד לקצה העולם, שבגללה דן את עצמו למוות כמעט בטוח, נמוגה. היו אגדות רבות שנשזרו במגדלים השחורים, ואף אחת מהן לא הייתה נכונה.
ג'ריד אחז בסנטרו, והכריח את מהאנאן להביט בעיניו. הבד שנתן לו היה זה שכרך סביב ראשו – תווי פניו הנאים, הרזים מעט, היו חשופים עכשיו.
"אתה הגעת לראש מגדל שחור ועודך בחיים, מהאנאן, והבאת אותי איתך. אני מצטער שלא קיבלת את מה שרצית, בעוד שאני קיבלתי בדיוק את מבוקשי. אם הייתי יודע מה חיפשת, הייתי עובר בכל קצוות תבל כדי למצוא אותו". עיניו היו זכות כאגמים, חמות וטובות ואוהבות. הוא פתח את פיו לומר דבר מה נוסף, ומהאנאן רכן קדימה והשתיק אותו עם שפתיו. הטעם של אהובו – כמו לחם חם ופירות טריים – היה טעים לו יותר מכל אוכל. מחשבות על סערה ועל זעם מילאו את ראשו לרגע, אבל הוא גירש אותן בקלות.
לרגע איום אחד, ג'ריד נרתע ממנו. אבל אז הוא שב וחיבק את מהאנאן, מושך אותו קרוב יותר. לרגע שפתיהם ניתקו, ומיד שבו בתשוקה עזה. השניים התנודדו הלוך ושוב, ומהאנאן קיווה שלעולם לא יפסיקו. הוא עצם את עיניו אפילו חזק יותר, והתמסר למלאכה.
ואז הוא הפסיק.
איש מהם לא אכל דבר מלבד בשר מומלח בשבועות האחרונים.
הוא פקח את עיניו, ונרתע. הם כבר לא היו במגדל השחור.
"קיבלת את מה שרצית", אמר הגבר שמולו, שתכריכיו החומים-אדומים הוחלפו בבגדי אצולה מהודרים. פניו היו עכשיו כה מוכרות, וליבו של מהאנאן זינק באושר.
"האריז". השם מילא אותו בעונג. השם שנאסר עליו לבטא, השם שהביא לו סבל כה רב, השם שאפילו במחשבותיו פחד לומר. הוא ניצב מול השם הזה, בדיוק כפי שהמגדל הבטיח.
גם המגדל השתנה. החומר השחור, חסר הצורה, התחלף באבן אפורה ישנה. במרכז הרחבה, כשלושה צעדים מהם, הייתה אש אדירה. שמי המדבר הריקים התחלפו בעננים סוערים, אבל גם גג אבן שצורתו כיפה נוצר מעליהם. המדשאות מתחתיהם לא היו דומות למדשאות בביתו – הן היו המדשאות בביתו. במרחק מאתיים מטרים ניצבו כמאתיים בתי עץ נאים, וביתו שלו הגדול מביניהם. המקום שבו היו היה מוכר לו יותר מכף ידו שלו – הוא היה כבית שני לו ולהאריז, מקום בו יכלו לעשות כרצונם.
עברו נמוג לזכרונות, והמגדל משה אותו בחזרה אליו.
"אתה – האם אי פעם היה ג'ריד?"
אהובו הניד בראשו, ומהאנאן שב לנשק אותו. הכל היה כל כך נכון, כל כך אמיתי. שעה ארוכה, שנדמתה כנצח, ולאחר מכן שפתיהם ניתקו שנית, ומהאנאן הניח את ראשו על כתף אהובו ועצם את עיניו בסיפוק אינסופי. בקרוב יירד בחזרה לעיירה, ויילך בחזרה לראות את…
אביו.
"זה לא אמיתי" מלמל לעצמו.
"יותר אמיתי ממה שהיה לך, מהאנאן" ענה אהובו, באותה נימה רגועה שהרטיטה כל עצם בגופו.
"זה לא אמיתי", אמר, חרדתו גוברת. "אתה לא האריז". הוא ניתק מאהובו, וקם במהירות. העולם התערבל סביבו, מעט מאור השמש המדברי חודר דרך העננים.
הדבר שלא היה ג'ריד ולא היה האריז משך בכתפיו, ובין רגע עמד על רגליו. " נכון, אינני האריז. אני טוב יותר".
מהאנאן רצה לענות, אבל חש לפתע תחושה משתקת בעורפו. "האריז היה זורק אותך אל הדבר הזה ללא מחשבה שנייה. בעצם, אני חושב שהוא כבר עשה את זה פעם אחת בעבר, לא?" אמר האריז שלא היה האריז, בנימה כמעט לגלגנית.
מהאנאן פנה לאחור. על המדרגה האחרונה עמד משהו, גופו אנושי אבל מאורך ומעוות, חסר פרופורציה בגודל גפיו. עורו נע בגלים אלימים כמו באותו ערב סוער, ועל פניו חסרי התווים בהקו שתי עיניים ירוקות עוינות.
מהאנאן מעד לאחר, אל תוך הידיים של אהובו. "אני יכול לגרום לו ללכת, מהאנאן" אמר הדבר שלא היה האריז, והיצור החל להתפוגג.
"אני רוצה לראות אותך" אמר מהאנאן לחיקוי הבזוי של אהובו.
"אתה כבר רואה אותי" ענה, ומשך אותו קרוב יותר. לפני ששפתיהם נפגשו, מהאנאן אחז בגרונו. "אני רוצה לראות אותך כפי שאתה", אמר בזעם קפוא.
המגדל פגש את מבטו בקור. "אם כך תרצה" אמר.
העננים והמדשאות והאבן התפוגגו, ואפילו החול עומעם. השמיים הכחולים נקרעו לגזרים, ותחתיהם ריק שחור לחלוטין. בכל זאת, המגדל היה שחור אף יותר. הדבר שלא היה האריז ולא היה ג'ריד נעלם, אבל מהאנאן חש את נוכחותו כמו שחש את שאר המגדל.
סביבו ריחפו מאות אנשים, עיניהם פקוחות לרווחה אבל חסרות הבעה. כל אחד היה כלוא – אחד היה יצוק בגוש ברזל, אחר שופד באלף חרבות, אחד נחנק למוות בתכשיטי זהב, אחד היה עטוף באלפי מכתבים והודעות. אנשים כמוך, מהאנאן. לחש המגדל בראשו. קולו היה עמוק ונמוך ורבגוני, כאילו אינסוף קולות דיברו יחד במקהלה.
לא, לא רק המגדל. מהאנאן ניגש אל הקצה, וחששותיו אומתו. עמוק מתחת לחול, עמוק פי מאה מגובה המגדל, המגדל התחבר לבמה אדירה בגודלה, כמו עיר שלמה. כשצמצם את עיניו, ראה שבאמת הייתה זו עיר. בניינים שחורים כלילה צמחו מתוך המשטח האדיר, רחובות מסועפים כמו גלים בים.
ארבעה מגדלים אחרים התחברו לעיר החשוכה. כמו… כמו…
"יד" לחש מהאנאן באימה.
הבט עמוק יותר.
מהאנאן אימץ את ראייתו, יותר משחשב שאפשרי, וראה משטח אדיר נוסף במרחק, גם הוא מצמיח חמש אצבעות אדירות.
עוד. עוד. עוד.
במעמקים, עמוק כל כך שהחול התחלף באבן והאבן התחלפה בסלע והסלע נמוג גם הוא, היו פני אנוש שחורים יותר מכל דבר אחר שמהאנאן ראה בחייו. שתי עיניים ריקות, גדולות מספיק לבלוע הרים במלואם, פה פעור לרווחה, מלא באינסוף שיניים שחורות חדות כתער, עור מרוטש ומעוות שזרם כנהר שחור, כאילו נמס. תחתיו היה גוף שמהאנאן לא יכל לראות אפילו, אבל בעודו מסתכל הוא הרגיש כאילו היצור זז.
אתה רצית לראות אותי. היצור לא דיבר. אני מקווה שאתה מרוצה. יכולת להישאר בעולם שבראתי לך, ולקחת את מה שביקשת.
מהאנאן התפתה להתחנן לחזור למגדל האור, לקבל את עברו בחזרה. כל זכרונותיו – כל האימה, כל הזעם, כל היגון – לא השתוו לבעתה שהיצור הזה הבעיר בו.
ואז הוא הבין.
"זה מה שאתה רוצה" לחש, וצחק כמטורף. "זה מה שאתה צריך".
שאגה, זועמת כאלף שמשות ועם זאת קפואה, נפלטה מפי היצור. המגדל זע ונע בעוצמה, כמעט מעיף את מהאנאן מפניו, אבל צחוקו לא גווע. היצור התפתל בשיא כוחו, מנסה למשוך את עצמו בחזרה לפני השטח.
בחזרה לזכרונות האדם.
"אף אחד לא מת במגדלים" אמר מהאנאן, אחוז טירוף. הכל נעשה ברור כשמש. "אתה צריך אותם. את הרצון שלהם, את הכמיהה שלהם לעבר. את הרגש שלהם. אתה צריך שהם יהיו שלך, ובגלל זה אתה נותן להם מה שהם מבקשים ממך".
אתה מתעסק בעניינים מחוץ לעולמך, איש קטן. חזור לחלום שבראתי לך, זה ייטיב לך.
היצור נעלם, והמגדל חזר לצורתו האבנית. האריז, המדשאות והבתים חזרו, אבל עכשיו חזר דבר מה נוסף.
מסביבם היה הים הגועש, אינסופי כשם שהמדבר היה במציאות.
" פה לא תיפגע, מהאנאן" אמר המגדל, בקולו העדין. "אתה לא תזדקן. אתה לא תמות. הישאר פה איתי, לנצח. תהיה שמח פה".
מהאנאן הביט בו, ורצה לבכות ולצחוק בו זמנית. "אתה טועה", הצליח לומר לבסוף.
"למה?" עכשיו היה זה קולו של המגדל.
מהאנאן הלך אל קצה המגדל, והביט אל הים הקוצף תחתיו. אימה אחזה בו.
אבל הוא ידע שגם במגדל אחזה אימה.
הוא הביט באהובו. "בפעם האחרונה שהיינו פה, האריז הבטיח לי שנברח. הוא אמר שנפליג ביחד מעבר לים" אמר, וקפץ אל הגלים.

פיו היה מלא בחול כשהתעורר. מהאנאן פקח את עיניו באיטיות, משתעל. רגליו כאבו באופן שרימז על שבירה, וכך גם צלעותיו. אבל הוא חי.
הוא הביט סביבו באיטיות, ולא ראה דבר. הלילה כבר ירד, והרוח הנעימה קיררה את גופו הרותח. המדשאות והמגדלים היו רחוקים ממנו, אפילו צילם לא מגיע אליו. מלבדם היה רק חול סביבו. כמו ים אינסופי.
מהאנאן קם באיטיות, והביט מעלה. במהרה מצא את קבוצת הכוכבים שעל פיה ג'ריד ניווט. השק שבו היה כל האוכל שהשאירו נותר על גבו.
הוא נשם עמוקות, נותן לדמעות לזלוג במורד לחייו כשחשב על מה שהותיר מאחוריו, ואז פנה והלך לעבר חולות חדשים, משאיר את המגדלים השחורים מאחוריו.