דקות אחרונות
הולנד, המבורג, 15.3.1872, חצות כפי שקיווה הזקן, איש ב'פוני המגהק' לא השגיח בו כשנכנס למקום. הוא התעכב מעט במבואה, ובחן את פני הגברים בפונדק הדחוס. רובם היו שיכורים. הם ישבו בחבורות סביב שולחנות מוכתמים בשיירי אוכל, והתחככו זה בזה בחיפוש אחר מעט חמימות אנושית. מבטו של הזקן התעכב על שלושה חיילים שעמדו ליד האח הבוערת. הם דברו בשקט ונראו עייפים. אם לא יימצא מישהו מתאים, ייתכן שיסתפק באחד מהם, אך הזקן הסתייג מהאפשרות הזאת. ניסיון העבר לימד אותו שהבחירה בחיילים טומנת בחובה סיכון. אנשי צבא נוטים להתנער מהתפקיד שהועיד להם עוד לפני שהספיקו להשלים את המשימה. בניגוד לאנשים שגייס, הזקן סלד מהימורים, לכן המשיך לחפש אחרי מועמד מתאים יותר. טיפוס מסוים מאוד – אדם שלא מתבלט בין האנשים. אחד שלא ברור אם באמת פגשת בו, או שהוא רק מזכיר לך מישהו ממקום ומזמן אחרים.
באחת מפינות החדר ראה צעיר צנום, ודק שפתיים, ששערו הדליל והבהיר דבוק לגולגולתו. הצעיר ישב לבדו, רגליו על השרפרף שלפניו. הזקן ליטף את זקנו הפרוע וחשב לעצמו שזאת בהחלט אפשרות מתקבלת על הדעת. הוא המתין מספר דקות במעמקי המבואה כדי לוודא שהצעיר אכן מבלה בחברת עצמו, נטל כד שיכר ושני גביעים מהנערה המשרתת, וניגש אליו. "בחורי הטוב, תחלוק איתי מקום ואחלוק איתך משקה?", הציע. הצעיר הביט בו במבט אטום, אך משך את רגליו מהשרפרף. הזקן מיהר למזוג יין לגביעים. "שנשתה לחיי האהבה, מנעמי העושר או אולי לכבוד האפשרות לזכות בתהילת עולם?". הצעיר בקושי הרים אליו את מבטו. "אין לי אהבה לשתות לכבודה, גם לא כסף או תואר", ענה ביובש, והפנה את מבטו אל עבר האח הבוערת. לחייו בהקו באור האש המרצדת. הזקן העריך שבן שיחו אינו אדם שיודע להקשיב. הוא עשה רושם של מישהו שכולם נראו לו משעממים. נראה שהמזל מאיר לו פנים הלילה. "תוכל לזכות בכל אלה עוד לפני עלות השחר", הוא גישש בזמן ששב למלא את הגביעים. הצעיר בלע את המשקה. "אנשים מחפשים אהבה חיים שלמים, רודפים אחרי העושר והכבוד עד שהם מוציאים את נשמת אפם האחרונה". הוא רכן לעבר הזקן בפנים זועפות, "רובנו מתים כמו כלבים". הזקן חייך והנהן. "והנה אתה, שנראה כמו אף אחד", המשיך הצעיר בלגלוג, "ספק אם ההצעה שלך תפתיע אותי".
הוא בחן את אחת המלצריות בעיניים מצומצמות והוסיף: "אבל אני מקווה שהיא לפחות תשעשע אותי".
המולת הסועדים התערבבה בצניפות הסוסים חסרי המנוחה באורווה הסמוכה. בחוץ הרוח והגשם הכו על האדמה הבוצית. הזקן התלבט, אך לבסוף הסגיר את סודו: "ברשותי מאה נשמות אבודות שיש לגאול עוד הלילה. הן כלואות מאחורי חומה אינסופית של אבל והלם, עד שאשחרר אותן מזיכרון הדקה האחרונה של חייהן. אני זקוק לאדם בעל רוח אבירית שיסכים לחיות שוב את מעט הזמן הזה במקומן. דקה אחרי דקה באומץ לב ובקור רוח". עיניו המנומנמות של הצעיר נפקחו לרווחה. העובדה שהזקן התנדב להשקות אותו בנדיבות לא הפתיעה אותו. הוא הניח שהאיש המפוקפק למראה ישדל אותו לעסקה חשודה. עדיין, קצת משונה שפתאום החל לדבר על נשמות תועות וגאולה. הוא נזכר במטיפים בכיכר הכפר בימי ראשון. על אף שנראו לו מפוקפקים באותה מידה, חש שלפחות היו מודעים לעצמם, ולעיתים אפילו אירוניים ביחס להטפותיהם. אך לא האיש שישב מולו. הזקן היה מאמין אמיתי. מצד שני, הצעיר היה צמא. "מי הן הנשמות חסרות המזל האלה, שאתה כל כך דואג להן?", תהה. "אנשים שרצו לחיות חיים מלאי אהבה ורצון טוב, והמזל לא שיחק לידיהם. בלתי אפשרי להעביר אותן לעולם הבא במצבן הנוכחי. הן מעורערות מידי מכדי לעזוב את המישור הארצי". הזקן הביט לרגע אל תוך שלהבת הנר, שניצב במרכז השולחן. "ויש עוד עניין קטן שחשוב להזכיר", הוא כחכח, "הזמן במקום שממנו אני מגיע ולשם תישלח נוהג באופן משונה. כל דקה שתחלוף בו נמתחת ליותר משנה בעולם הזה, כך שתשוב אלינו בסביבות שנת 2020?".
הצעיר נראה משועשע. קולו של הזקן נשמע כמהדהד מהקירות, וראשו הסתחרר בהשפעת היין, או כך לפחות חשב. 'אם נכון הדבר, מה גילו של כסיל שכמותך?', גיחך. עיניו הצהובות של הזקן התערפלו, אך הוא הצטרף לצעיר בצחוק נמוך וגס. "תרצה לראות איך נראה העולם בעוד יותר ממאה שנים?", שאל ושלף משרוולו דבר מה. "כבר נתקלת במכונה שנוסעת בדרכים בלי עזרת חיה?". הצעיר קימט את מצחו. "סוג של כרכרה, ובתוכה יש משהו שנקרא מנוע", הבהיר הזקן, "אוטומובייל. נדמה לי שכך קוראים לזה בימים אלה". הצעיר הנהן. "המכונות הרועשות האלה. ראיתי כמה בעיר". "המכונות האלה יחליפו את הסוסים בתוך פחות משני עשורים", ניבא הזקן. הצעיר צקצק. "צעצוע של עשירים". הזקן פרש את הגיליון שבידיו. "בנקודה הזאת אני חייב לחלוק עליך, ידידי". על הנייר המבהיק נראתה פרסומת שבה גבר צעיר בחליפה בהירה חובק אישה ארוכת רגליים בשמלה מנצנצת וצמודה. מאחוריהם ניצבה מכונית ספורט בעלת קווים חלקים בצבע שחור. הצעיר רכן אל התמונה ובלע את רוקו. "מה זה?" שאל, והצביע על המכונית. "כמו שאמרתי לך, זאת אוטומובייל-על. לכל מכונה שכזאת כוח ששווה לאלף ומאתיים סוסים. אתה יכול לדמיין לעצמך לאיזה מהירות היא מגיעה?". אישוניו של הצעיר התרחבו. "זה בטח לא יפתיע אותך לדעת שיש גברים שמעדיפים את האוטומובייל על נשים", הוסיף הזקן. הצעיר צחקק במבוכה, ועבר לבחון את האישה שבתמונה. אצבעותיו דשדשו על שמלתה. "הו, על הנשים בעתיד כדאי להתעכב", הזקן ליחך את שפתיו. "אתה מבין, בעוד מאה שנים הן לא מתקלקלות כל כך מהר", מלמל בזמן שחפן את ישבנה הדשן של משרתת מבוגרת שחלפה לידם. ריח זיעתה החמוץ עקצץ באפו. "והן מריחות כמו שדה של פרחים ממש", הוסיף כמו לעצמו, מזג את שארית המשקה לגביעים והמתין.
הצעיר התרכז במעט היין, שעוד נותר בכוסו. הוא לא היה יכול להתעלם מכך שלמרות שהחבר החדש שלו נראה כמו נווד, שאפשר ורצוי לבעוט מהדרך כשיעלה הצורך, הייתה לו את היכולת המרתיעה להישיר אליך מבט מבלי למצמץ. "אל חשש", הזקן המשיך לדבר בנימה מרגיעה, "אני ערב לך שלא תחוש שום כאב במהלך המסע, וגם לא תזכור דבר. האם תסכים?". הצעיר הנהן, והזקן שלף מתחת לגלימתו כדור אור מזדהר. "אם כך, חזור אחרי: אני מסכים בהכרה מלאה, בידיעה שלמה ומתוך בחירה חופשית". כשחיוורון נורא התפשט על פניו, הצעיר הגמלוני הניח את ידו על החזה וחזר אחרי הדברים.
צרפת, ורדן, 21.2.1916, צהריים
מישהו בכה. להקה של ציפורים צייצה בעליזות, וגבר כלשהו צרח בגרמנית. הצעיר פקח את עיניו וראה כתמים חומים שנעו במהירות מולו. כשהצליח למקד את מבטו זיהה שמדובר בחיילים, מדיהם מוכתמים בדם ובאדמה, ורוביהם מכוונים לעברו. הוא לא עמד שם לבדו. משמאלו ומימינו ניצבו כעשרים גברים בבגדיהם התחתונים בלבד, ידיהם אזוקות מאחורי גבם. כמה מהם בכו בלי קול, אחרים עמדו זקופים ודוממים. הציפורים בצמרות העצים המשיכו לצייץ במקהלה. אחד הכפותים ילל וטלטל את ידיו בפראות. זקנו היה מרובב בקיא. "בחרא היבבני הזה נטפל בסוף", צהל קול מכיוון יחידת החיילים, ונענה בשאגות צחוק. חייל חמור סבר עבר בסך וכיסה את עיני השבויים בקרעים של בד. כשנעמד מולו, חייך אליו חיוך עקום, והתכופף מעט כשכרך בעדינות את רצועת הבד הגסה מסביב לראשו. "זה יעבור מהר, ילד", לחש, למרות שהביט בו בנוקשות. כמה שניות לאחר מכן ניקבו עשרות כדורי עופרת את גופו, וראשו נחבט לאחור. כפי שהבטיח לו בן לווייתו בפונדק, הוא לא חש שום כאב. אור השמש ריצד מבעד לעפעפיו הסגורים, כשצנח בחזרה אל אותה חשיכה שממנה הגיח. פעם ראשונה.
ישראל, ירושלים, 11.6.1783, בין ערביים
מבלי משים גרר את גופו לאורך מה שנראה כמו מגרש נטוש. הוא לא הבחין בהם מיד, אבל כשכבר הצליח להתגבר על הלם הסרחון, זיהה שלפניו מגובבות ערימות של גופות אנשים, כמו חציר רטוב שמישהו אסף כדי לפנות מאוחר יותר ביעילות. לרגע התחלחל כשהיה נדמה לו שאחת הגוויות מישירה אליו מבט. ידה הימנית כמו אוחזת בצווארה של גופה סמוכה במחווה של קרבה, והיד השמאלית מושטת קדימה כמבקשת נדבה. מהעוויה הגרוטסקית שעל פניו, נראה היה כאילו המת נהנה להעמיד פני חי. ממרחק זיהה קול נקישות פרסה, וכשהרים את ראשו, קרביו התכווצו. האביר שרכב לקראתו הניף לעברו גרזן ארוך. פעם רביעית.
סינגפור, מחנה השבויים צ'אנגי, 3.12.1944, שעת בוקר מאוחרת
גופו הטלטל מצד לצד במין ריקוד מצחיק של חוסר אונים. בלי שיכל להבחין בין בעיטה לאגרוף, איבד לבסוף את שיווי המשקל וקרס לאדמה. הכוח הפרימיטיבי, האינסטינקטיבי שבתוכו גרם לו לנסות להתחפר בתוך עצמו כדי להתגונן. אין כאב, הרגיע את עצמו, אבל הידיעה שאין טעם לקוות לשום תוצאה אחרת מלבד המוות חנקה אותו מבפנים. הוא נזכר בבובת פיניאטה שקנה לאחד מילדיו ביום הולדתו. הילדים בחצר צחקו בהתרגשות כשחבטו בבובה הצבעונית עד שקרביה המתוקים התפקעו ונשפכו החוצה. נדמה היה לו שהוא שומע צחקוקים דומים עכשיו. הוא ניסה לספור את השניות בראשו, אבל הזמן אבד לו. השד המחופש בפונדק בטח שיקר לו. ההחלפה לא ארכה דקה אחת בלבד אלא יותר. לפעמים חמש דקות, ולפעמים שעה, או אולי כשמדובר בייסורי גסיסה, גם שניות בודדות מרגישות כמו נצח. לבסוף, הזמן נשבר. נטול כאב אבל למוד סבל התמזג עם החומר האפל שעטף אותו. פעם עשירית?
אני, שום מקום, אין זמן ברוב המקרים כשאנשים מתעוררים מסיוט, הם מגלים להקלתם שהכל בסדר. די בסדר. כאן ההיגיון הפוך. בחושך משתלטת עלי תחושה מוזרה, לא של שלווה אלא של השלמה, ואז כמו תולעת שנועצים על קרס של חכה, אני מושלך בחזרה אל עולם החיים המסויט. שם אני מסתחרר בגוף של האנשים האחרים, העיניים מתהפכות בחוריהן והנפש נאנקת לצד הגוף המעונה. לא תמיד אני יכול לזהות מה קורה איתי. ישנם פעמים שאני מותקף על ידי צבא של צללים נוהמים, וישנם פעמים שאני בקושי מספיק לזהות נצנוץ עיניים אילם. בכל מקרה, הסוף הוא תמיד אותו סוף. המוות הוא זה שמסתער עלי אחרון.
בתמימותי, בגלגולים הראשונים עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שאני חולם. הרי לא ייתכן שהזמן עובר הלאה ומדלג עלי. אני פשוט צריך למצוא דרך להתעורר איכשהו. העמדתי פנים שאני נושם. נשיפה. שאיפה. נשיפה. שאיפה. בית החזה התכווץ והתרחב. קו המחשבה התייצב, והנה אני שב אל הממדים המוכרים של העולם. אלא שחסר שליטה, התגלגלתי שוב לגוף, שגל נוסף של אלימות התנפץ עליו. זה הגורל שלי עכשיו. אני חי במערבולת של סיפורים שאני הגיבור שלהם להרף עין אלים, חסר בושה וסופי.
בשאר הזמן אני בהמתנה. שקוע כמו בעולם תת מימי במרכזה של מעין עין שחורה. בוהה בחשיכה בעיניים פקוחות ומדבר אל עצמי כדי שלא להשתגע. גם כאן אני לא לבדי. המוות הוא אויב ערמומי. הוא צופה בי, עוקב אחרי. בשבילו אני לא יותר מפתרון יעיל מחופש לבן אדם, ולמרות שאני יודע שנגזר עלי שהוא יגיח ממקום היחבאו, אין לדעת מתי ומהיכן יתקוף. אני יכול לדמיין לעצמי את החיוך המוגזם שלו מולי. חתיכת חרא, אני צורח לו. הוא לא עונה. רק ממשיך לנעוץ בי מבט מאי שם, עד שישלח אלי שוב את ידיו החומדות בפעם המי יודע כמה.
סקוטלנד, מצודת אדינבורו, 22.8.1901, זריחה שוב שרוע על מרצפות אבן קרות ואפורות. ערפילי הבוקר התפוגגו לנוכח קרני השמש העולה. שני אנשים התקרבו, ומצע העלים הרך התפצפץ מתחת לרגליהם. הצעיר ראה במטושטש את צלליהם, וקולותיהם נשמעו בקושי. "הוא מת?". "מנפילה מגובה כזה?! בטוח". צחוק מלגלג. "משהו ראה אותך נכנס למגדל?". "לא. הגעתי מוקדם. לפני שעלה האור". קול רשרוש רך של מטבעות כסף עטופים בד הצטלצל באוויר. הייתה לו הרגשה שהם מסתכלים עליו. "בוא נסתלק". השניים התרחקו, כל אחד לכיוון שונה. עורב התקרב אליו בטפיחות כנף מסורבלות, הטה את מקורו היישר לעבר פרצופו, ונעץ אותו בחלל עינו השפוכה. פניו התלהטו ולפני שהחושך סגר עליו, הבין שהרחיק מעבר ליכולתו.
קמרון, מחוז המערב, 13.9.1884, אחר הצהריים עדיין חושך אבל אפשר לשמוע ממרחק את נהמת ההמונים. ידיו נאחזו בידית ברזל שלפניו כדי שיוכל להמשיך לעמוד. אור קלוש חדר דרך צוהר בתקרה הנמוכה. לפתע נשמעה חריקת שער ברזל, והוא נדחף בגסות קדימה אל אור היום המסנוור. הוא עמד במרכזה של זירה חולית. ידית הברזל התבררה כסוג של חרב, והוא הפיל אותה על הארץ. ההמונים שהקיפו אותו ממרחק צעקו קריאות בוז. כמה מהם צרחו והצביעו לשמאלו. הוא הפנה את מבטו מאוחר מידי. ציפור טרף ענקית התנפלה והפילה אותו אל הקרקע. כששכב המום מתחתיה, שמע את צהלות הקהל. הוא התגלגל על גבו והביט ישירות אל הלוע העצום והלח של החיה הרעה. ריחה מצחין ועיניה אדומות ונפוחות. הצעיר שכב בלי לזוז, ועצם את עיניו בחוזקה. הוא השתדל להפסיק לחשוב. לא להיות.
בריטניה, לונדון, 1.2.2021, לפנות ערב ד"ר ארווין הלמן פתח את דלת משרדו לרווחה לקראת המטופל הבא. הוא התבקש באופן חריג לקבל את האיש לטיפול דחוף, ובאופן חריג אף יותר הסכים. המקרה עורר את סקרנותו. המטופל – איש פיננסיים צעיר ומוכשר, שעד לפני ימים אחדים לא ניתן היה לעצור את שמחת החיים המידבקת שלו – המתין לו שפוף על אחת מכורסאות העור בחדר ההמתנה. לצידו ישבה צעירה נאה. "אל תדאג. אני אחכה לך פה בחוץ", הודיעה, אך נראה שהצעיר נרתע ממנה. הוא קם על רגליו במאמץ, וצעד בחשש לעבר המשרד. על מפתן הדלת, נעצר והביט סביבו, למקרה שמישהו אורב לו בתוך החדר. ד"ר הלמן אחז בזרועו באופן חברי והוביל אותו פנימה. "שב בבקשה", אמר ברוך, והצביע על אחד הכיסאות, "איפה שנוח לך". השניים ישבו כמה רגעים בדממה, כשלבסוף, הדוקטור חייך ואמר: "אתה יודע, בספרות המקצועית שלנו מקרה כמו שלך נדיר ממש. אנשים לא מתעוררים מתנומה של שעתיים באמצע היום ומתמוטטים נפשית כך סתם. כלומר, בלי רקע של טראומת ילדות, הפרעה אישיותית קודמת, שימוש ב.. טוב, חומרים מסוימים. כל דבר". האיש לא מצמץ, והמשיך לסרוק את החדר בחוסר נחת. "אל תדאג. אתה בטוח פה לגמרי", הבטיח ד"ר הלמן. הוא נעמד בזהירות, הסיר את מקטורנו האפור ופנה לארון צדדי מאחורי שולחנו. מתוכו שלף בקבוק יין אדום, אסף שתי כוסות דקיקות ממדף סמוך וחזר למקומו. "אני מבין שמאתמול בצהריים אתה סובל מחרדות ומסיוטים, נמנע ממגע עם אנשים, חושש להימצא במקומות חשוכים, ובאופן כללי חש מדוכא וחסר מנוחה. איך אתה מרגיש עכשיו?". "מת", ענה האיש הצעיר. הוא ירק את המילה במהירות ולא הוסיף דבר. מפרקי אצבעותיו הלבינו סביב כוס היין שרוקן בלגימה אחת. ד"ר הלמן מילא את הכוס שוב וחזר להביט במטופל בציפייה. "תוכל לפרט כי כשאני מסתכל עליך אני רואה מישהו חי מאוד". האיש לגם שוב מהיין. "מת מבפנים. אני לא יודע להסביר", השיב ביובש. המטפל הביט בעיניו חסרות הצבע של המטופל שישב לפניו, ואז דקלם: "'כאשר אבדנו הכול, כאשר אפסה כל תקווה, החיים הם עלבון והמוות חובה'. זה ציטוט של הפילוסוף הצרפתי וולטר", הסביר, "אחד האהובים עלי". "אני מבין למה הוא התכוון", ענה האיש. "אבל אתה פה, אז התקווה לא אבדה לגמרי, נכון?". אמר הדוקטור בעידוד. הוא קם וניגש אל החלון הפנוראמי שהשקיף על נופה הצונן של העיר. הוא אהב לצפות מהקומה הגבוהה על הדמויות הזעירות שהתהלכו למטה. מאז שזכר את עצמו ערג לנקודת המבט הכמו אלוהית הזו. הוא העביר את אצבעותיו על תחתית כוס היין, ושב לבחון את פניו המיוסרים של הצעיר. לרוב המטופלים שלו היה רצון אחד לא צנוע במיוחד: לחיות חיים מאושרים. הם ביקשו ממנו שיעלים את הפחדים שלהם, כאילו שמדובר בקסם. מזון מהיר – אנליזה זריזה. הוא השמיע אנחה מעושה. הבעיה הייתה שהם נעדרו טיפה של משמעת עצמית, סבלנות ומיקוד. כשמביאים בחשבון את העובדה שרובם סרבו בתוקף להיפרד מהדימוי העצמי הנמוך שלהם, הסיכויים שלהם להיתקל באושר – עם עזרתו או בלעדיה – היו מזעריים.
הצעיר טלטל קלות את ראשו. "אני חושב שחלמתי חלום", אמר לבסוף. "אני זוכר כמה פרטים, הבזקים כאלה". הוא השעין את ראשו לאחור על גב הכסא ולחש: "החיים שלי בסכנה, ואף אחד לא עוזר לי. אני מת בכל פעם בדרך אחרת. בפעם האחרונה גררתי את עצמי לאנשהו בשלג. הייתי חלק מהמון סהרורי של פרצופים מצומקים ופיות פעורים. הליכה איטית, ראשים משתלשלים. כמו בצעדת מוות. כשהתעוררתי, בקושי הרגשתי את הלב שלי דופק". "חתיכת חלום בלהות", קבע ד"ר הלמן, "מה עוד אתה זוכר?" "פאניקה ואימה, אבל גם כעס", הצעיר הרים את עיניו, ושפתיו רעדו. "כעס. למה?" "אני לא יודע. זה היה מעל לכוחותיי. הרגשתי מרומה". ד"ר הלמן ידע שנדרש ממנו כעת להתייחס למצב בזהירות. "תחושות חריפות של אבדן, בהלה וייאוש, חששות משתקים, דיכאון – כל אלה הם תסמינים שמעידים על חרדת מוות. אולי זה לא ינחם אותך, אבל הפחד ממוות מובנה אצל כולנו. הוא זה שמאפשר לנו לשרוד". "המוות אינו דבר רע או טוב במהותו", המשיך והוסיף בקול מלא ענווה, "התפיסה שלנו אותו היא לב העניין. אם היא רעה ומאיימת, תחושת הפגיעות מתחזקת ולהפך. אתה חייב להתעמת עם התחושות האלה". הצעיר הביט בו בחוסר אונים. "כפי שאתה בטח יודע, הזמן שלנו קצר. כל דקה שאתה לא יכול ליהנות מכל הטוב שיש לעולם להציע לך מתבזבזת, לא?". ד"ר הלמן נזכר בצעירה שחיכתה בחדר ההמתנה. רעננה ומקסימה שבא לשיר. למרות גילו, ואולי בגללו, ידע שלא היה מבזבז שום רגע מיותר איתה. "Desperate times call for desperate measures. אתה בטח תסכים איתי". הצעיר, שעדיין אחז בכוס הריקה, הנהן קלושות. "במקרה שלך אני מציע לשקול סוג של טיפול בזק ייחודי – פגישה אחת של פחות משעתיים, שמאפשרת לך לזכות בפרספקטיבה חדשה על החיים. המטרה שלנו היא להוציא אותך מעצמך כדי שתוכל להפסיק להיות כל כך מבועת מהמוות". ד"ר הלמן רכן אל עבר הצעיר. "תרצה לשמוע את ההצעה שלי?", שאל והוסיף בנימה משועשעת: "אני יכול להבטיח לך שאף אחד עוד לא מת מלהקשיב לי".